ב"ה

אליכם, בני הישיבות

"הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ".

דברי המשנה הללו, בפרקי אבות פרק שלישי, תמוהים מאוד, לכאורה. רבים מן המפרשים לאורך כל הדורות התקשו: וכי זהו עוון כה חמור – לשבח את העולם שברא הקב"ה?

דוד המלך משבח את הקב"ה: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ!". בשולחן ערוך (אורח חיים רכו) נפסק שהיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים צריך לברך "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". ואף לשאר ימות השנה יש ברכה מיוחדת לרואה אילנות ובריות נאות.

ולפתע, המשנה אומרת שמי שמתבונן בפלאי הבריאה ונהנה ממעשי הקב"ה – מתחייב בנפשו, מעמיד עצמו בסכנה!

למה?

*

שמעתי פעם פירוש יפה ומרתק (על דרך הדרוש):

במשנה הזו יש שתי מילים שנראות מיותרות: 'ומפסיק ממשנתו'. המשנה, כידוע, נוקטת בלשון קצרה והיא הרי כבר סיפרה שמדובר באדם ש'מהלך בדרך ושונה'. ברור  שלשם שיבוח מעשי הבריאה עליו להפסיק בלימודו. הוא איננו יכול לומר שני דברים במקביל. מדוע אם כן מוסיפה המשנה את המילים המובנות מאליהן 'ומפסיק ממשנתו'?

אלא שבכך טמון מסר יסודי: אצל היהודי שעליו מדברת המשנה יש פער עמוק. יש העולם של לימוד התורה וקיום המצוות, של קדושה; ויש עולם נפרד לחלוטין – של טבע, של נוף, של העולם הזה. אותו יהודי אומר לעצמו: כדי להנות מהעולם, מהנוף, מהימים והנהרות, מהאילנות, עליי להפסיק ממשנתי, לצאת מעולם הקדושה. ולכן – מכיוון שהוא מתנתק מהתורה, 'מפסיק ממשנתו' – 'הרי זה מתחייב בנפשו'.

האמת היא שאין שום פער ושום הפסק בין עולם הקדושה לבין פלאי הבריאה. אלו לא שני עולמות – עולם אחד של בית המדרש והישיבה, של 'זמן אלול', בו עוסקים בלימוד התורה מבוקר ועד ליל, עושים 'שטייגען', מתעלים בעבודת ה'; ועולם שני של 'בין הזמנים', בו מתפרקים מרוחניות ומשתקעים בעולם הזה.

הבריאה כולה היא קדושה. "לית אתר פנוי מיניה", נאמר בזוהר הק'.

הפירוש של הפסוק "אין עוד מלבדו" – אומרים השל"ה והבעש"ט – איננו שאין עוד אלוקים מבלעדי הקב"ה, אלא שאין עוד מציאות חוץ ממנו! כל נוף, הר ונחל; כל אילן, צמח ועשב; כל אטום, מינרל ותא בגוף; כל חתול אריה ופיל; וכל דג, רמש ושקץ – הכל מגלה את כבודו של הקב"ה, והכל הוא בעצם התגלמות של חיות אלקית.

(כמובן שאין משנה יוצאת מידי פשוטה, ובנוסף לכך – גם פירוש זה לא אמור על הפסקת הלימוד לשם התבוננות בפלאי הבריאה, אלא מדגיש שכאשר כן עוסקים בכך – אין זה מנותק מרוחניות).

*

בעל התניא כותב ב'שער היחוד והאמונה' (פרק ג') ש"אִלּוּ נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת וּלְהַשִּׂיג אֶת הַחַיּוּת וְרוּחָנִיּוּת שֶׁבְּכָל נִבְרָא הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחַ פִּיו – לֹא הָיָה גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָא וְחָמְרוֹ וּמַמָּשׁוֹ נִרְאֶה כְּלָל לְעֵינֵינוּ".

פירוש הדברים הוא שאילו היו לנו עיניים מיקרוסקופיות-רוחניות, היינו רואים שהחומר בעצם אינו אלא חיות אלקית שמצומצמת בצורה שהעין הפיזית יכולה לתופסה. ונפלא הדבר, שבשנים האחרונות גדולי המדענים מסכימים פה אחד שהחומר הנראה לעין הוא בעצם אנרגיה כפי שנתפסת בעדשת העין הגשמית.

*

יש 'ווארט' של המגיד ממעזריטש שמסופר שכאשר שמע אותו הרה"ק רבי אברהם מקאליסק, שהיה תלמיד הגר"א – הוא אשר הפכו לחסיד:

דוד המלך אומר בתהלים: "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". הפירוש הפשוט הוא שהעולם כולו מלא בקניינים שלך, אתה – הקב"ה – בעל הבית של הכל.

אבל המגיד ממעזריטש פירש: כל הארץ, העולם כולו, מלא בדברים שעל ידם אפשר לקנות אותך. עם כל חלק וחלק של הבריאה ניתן 'לקנות' אותך, להתדבק בך, כי אין שום דבר נפרד ממנו ית'.  

המדרש אומר בפרשת בראשית שהתורה היא ה'דפתראות והפנקסאות' שעמם הקב"ה ברא את העולם. כשם שמי שבונה בית עושה זאת על-פי תוכנית אדריכלית מפורטת, כך הקב"ה מביט בתורה ועל-פיה בורא את העולם (ומתאמרא משמיה דהגר"ח מוולוז'ין שהסיבה שהתורה מצוה עלינו 'לא תגזול' היא כי לא מפני שגזילה היא דבר מאוס, אלא להיפך – כיון שהתורה אומרת לא תגזול לכן נעשית גזילה דבר מאוס).

העולם כולו הוא השתקפות של התורה, המשכיות של התורה. אין דיכוטומיה בין התורה לבין העולם. קיימת אינטגרציה מלאה בין התורה לבין חיי האדם בעולם על כל מרכיביו, לפי ש"מלאה הארץ קנינך", גם הקסם של הטבע הוא הזדמנות לדבקות עם הקב"ה.

*

מנין מגיעה טעותו של 'המפסיק ממשנתו'?

היא יכולה לבוא מכמה וכמה סיבות, אך אני רוצה להתמקד בסיבה אחת מרכזית:

לעתים מסתכלים על חיי התורה והמצוות כמשא כבד שאנו נאלצים לשאת כדי לשמח את ההורים, כדי למצוא שידוך טוב, או כדי להיות מקובל בחברה.

כאשר זהו היסוד, הרי שכשמגיע 'בין הזמנים' ואני יכול להתפרק ולהיפטר מהעול הזה – אני אכן בורח.

אבל ההשקפה הזו טעונה תרופה. התורה והמצוות הן לא משא שנועד לכבול אותך באזיקים. להיפך ממש!

הקב"ה לא נתן את התורה והמצוות כדי להגביל את החיים. כל נקודה ונקודה בתורה ומצוות תכליתן בדיוק להיפך – כדי לאפשר לאדם לחיות את החיים הכי עמוקים, נשגבים, נהדרים, אציליים ובריאים. וגם – הכי שמחים!

ולא רק בעולם הבא. גם בעולם הזה!

לבני נוער אמריקניים אני נותן את הדוגמה הבאה: אם משחקים כדורגל במגרש ענק שנמצא על גג בניין ענק ורחב ידיים, שעליו אין מעקה – זהו המשחק הכי מדכא. בכל רגע אני חושש שאפול חלילה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כדי לגרום לילדים המשחקים תחושת שחרור וכיף – הוא לבנות גדר חזקה. כעת הם יכולים לרוץ בחופשיות בלי חשש שייפלו.

מדוע? כי הגדרים והגדרות הופכים את החיים לבטוחים ורגועים. כל המצוות בתורה וההגבלות ב'שולחן ערוך' לא נועדו להחריב את הנאת החיים כי אם להיפך – להעצים ולרכז את הנאת החיים. שההנאה תהיה מושלמת, בריאה, מאוזנת, ונורמלית.

העולם שלנו מאתגר, המוח האנושי מורכב ומתוסבך. לימוד התורה וקיום המצוות הם שמעניקים משמעות לכל רגע בחיים, יוצרים איזון ושלוה, פותחים אשנב לנשמת האדם, מקשרים אותי עם הנקודה המהותית שלי, מקרבים אותי אל עצמי, אל נפשי הפנימית – שהיא 'חלק אלוקה ממעל ממש'. דביקות בהקב"ה משמעותה דביקות עם המהות הפנימית והאמת של הבריאה.

'להיות לכם לאלוקים' – מפרש הרה"ק מקאמארנא בשם מורינו הבעש"ט – פירושו שתבינו שגם החלק בחיים שהוא 'לכם' – גם הוא 'לאלוקים'.

אתה לא אישיות מפוצלת. אתה רוחני, אתה אלקי, אתה אינסופי. הגוף שלך, המוח שלך, והנשמה שלך הם קודש קדשים. אל תפסיק ממשנתך. תחבר את משנתך גם עם העולם.