לגלות את האור בתוך האפילה
בנגלה – ירידת הדורות; בנסתר – גילוי גובר והולך
- אוגוסט 11, 2024
- |
- ז׳ אב תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
83 צפיות
לגלות את האור בתוך האפילה
בנגלה – ירידת הדורות; בנסתר – גילוי גובר והולך
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוגוסט 11, 2024
א.
יש סיפור מפורסם על הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, שהיה מרחק מאוד את העצבות, וכשהגיע תשעה באב היו חסידיו משתובבים ביידוי 'בערעלאַך' (פירות בר קוצניים קטנים) זה על זה. בשלב כלשהו החליטו להשתובב יותר, עלו לגג ושלשלו חבל מבעד פתח בתקרת בית המדרש, ומי שנכנס – נתפס בחבל והרימו אותו למעלה.
העומדים על הגג לא ראו בדיוק מי נכנס, וכך קרה שתפסו את הרבי מרוז'ין עצמו והרימו אותו למעלה, עד שקלטו מה עוללו, ומיד הורידו אותו, בבושה וכלימה על מעשיהם התעתועים.
אבל הוא הביט כלפי מעלה, ואמר: "ריבונו־של־עולם, אתה הרי רואה שבניך אינם יודעיך איך לשמור על ה'יום־טוב' הזה, בבקשה קח אותו מהם!".
ב.
ככל שמתקרבים יותר לגאולה, מתגלית יותר הפנימיות של בין המצרים ותשעה באב. הרי תכלית זיכרון ימי החורבן הוא לא ח"ו עבור האבלות עצמה - להתכווץ לתוך דכאון וייאוש חלילה, אלא אדרבה, כדי להתחזק ביתר שאת וביתר עוז, לתקן את סיבות הגלות, וממילא להתבטל אל המסובב, ולהפוך את חושך הגלות עצמו לאור. וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות תעניות: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה". לא רק שבזמן הגאולה ייבטלו ימי התעניות, אלא יתירה מכך, הם עצמם ייהפכו להיות ימי שמחה, כי אז תתגלה פנימיות המכוון בתוך כל הירידות והקשיים – שהכוונה בכל זה היתה למצוא את האור הכי עמוק והכי אין סופי, אור הגאולה.
ובכן, בהתחלת זמן הגלות הורגש יותר הצד האפל, הגלותי, של בין המצרים, אבל ככל שמתקרבים יותר לגילוי הגאולה, מורגש יותר הצד הפנימי של תקופת בין המצרים, שכל כולה אינה אלא סיפור גאולתי – סיפור המעבר מחושך לאור, מגלות לגאולה.
בספרי תלמידי הבעש"ט בייחוד רואים זאת בבירור. אף־על־פי שברור לכול כי בין המצרים הוא זמן אבלות, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקנא), הרי בספרי תלמידי הבעש"ט רואים שלצד שמירת כל דקדוקי ההלכה מדגישים גם את הצד החיובי, הגאולתי, שכן כל התכלית של החושך היא כדי להפכו לאור, ואדרבה לאור הכי גדול והכי ענקי, אור הגאולה.
בספר אוהב ישראל להרב הקדוש מאפטא פרשת פינחס כתב דבר נפלא:
"למה קורין פרשת פינחס בשבת בין המצרים ברוב השנים, אשר כל עיקרי המועדים כתובים בפרשה זו?! דאלו הכ"א יום שבין יז בתמוז לט' באב הם מקוריים שרשיים לכל המועדות של השנה, שהן בכללן גם כן כ"א יום: היינו שבת וראש חודש, ז' ימי הפסח, יום חג השבועות, ב' ימים של ראש השנה, יום הכפורים, ח' ימי חג הסוכות, וסימנך א"ך טוב לישראל (תהלים עג, א). ואלו הכ"א יום שבי המצרים הם מקורים שרשיים להם...
"חורבן הבית הי' בט' באב, ואות ט' בכתיבה אשורית, ראשו כפול לתוכו, לרמז כי טוביה גנוז בגויה. וזהו ט' אב, היינו שהוא יהי' לעתיד לבוא אב וראש לכל המועודות כולם... אז יהיו הכ"א ימים ימי' טובים גדולים ונוראים אשר אין להעריך והם מקוריים שרשיים לכל הכ"א ימים טובים שאנו עושין בזמן הזה. ועל כולם יהיה ט' באב למועד יותר גדול. ולזה אנו קורין פ' פינחס אשר כל המועדות כתובים בו בימים האלו, כי מהם נמשכים כל המועדות. והמשכיל יבין כל זה".
ג.
הרב הקדושרבי שלמה מקרלין זי"ע בא פעם אחת לאדמו"ר הזקן בעל התניא זי"ע לתשעה באב. לאדמו"ר הזקן היה חסיד רציני מאוד ופנימי, רבי שמואל מוֹנקֶס שמו. הוא היה יהודי בעל מדריגה שניחן בחוש הומור מפותח. בליל תשעה באב היה נראה לרבי שלמה מקרלין שהוא קצת מבודח. הוא התבטא על כך באוזני האדמו"ר הזקן: "בגלל חסידים קלי דעת כאלה נחרב את בית המקדש".
אדמו"ר הזקן לא הגיב.
למחרת, בתשעה באב אחר הצהרים, הזמין האדמו"ר הזקן את רבי שלמה מקרלין לטייל עימו ביער. רבי שלמה ראה חסיד יושב על הקרקע בהכנעה ובוכה בדמעות שליש. אמר רבי שלמה: "בזכות יהודים כאלה ייבנה בית המקדש השלישי".
אמר לו אדמו"ר הזקן: זה אותו אדם! זה ר' שמואל מוֹנקֶס!
לומדים מכאן קודם כול איזה חסיד היה ר' שמואל מוֹנקֶס. אבל כמו־כן הסיפור ממחיש את העומק של תשעה באב בתפיסה של פנימיות התורה. ישנם כאן שני החלקים – חלק אחד הרגשת החורבן, צער ההתנתקות, צער ההעלם של נשמת העולם. וחלק שני השמחה והבשורה הטובה של בניין בית המקדש.
רבי שמואל לא התבדח מתוך היותו קל דעת חלילה. הס מלהזכיר. הוא היה חסיד ירא שמיים בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יראת ה' בערה בכל ישותו. אלא שהוא ביקש לגלות את עומק עניינו של תשעה באב שנקרא מועד. לגלות את הפנימיות של הנגלה. החורבן הוא חורבן, הכאב הוא כאב, הדמעות הן דמעות, ובכל־זאת הרקע של הכול הוא אמונה, תקווה, שמחה, ביטחון, אופטימיות. החסידות גילתה נרטיב חדש, שפנימיותה של הגלות אינה כאב והתייסרות, אלא היא נושאת בתוכה נרטיב של גאולה!
יש הומור שנובע מקלות ראש, מהעדר רצינות ואכפתיות. אבל לחסידים הגדולים היה חוש הומור עדין וחריף, שנבע מיכולת הסתכלות עמוקה ולא רדודה על החיים. באמצעות ההומור הזה הם ביטאו צד אחר, שאחרים אינם מבחינים בו. זה היה ההומור של ר' שמואל מוֹנקֶס.
ד.
דבר זה מסביר דבר נפלא אותו רואים דווקא בשנים האחרונות – והוא הביקוש העצום שיש לכלל ישראל מכל גווני הקשת ללמוד את פנימיות התורה. מה קרה לפתע?
אין לנו אלא לומר שהדבר קשור בתקופתנו המיוחדת - תקופת הגאולה.
במתן תורה התגלה בעיקר החלק הנגלה של התורה. (בוודאי מובן שבמתן תורה ניתנה גם תורת הנסתר, ואדרבה, הנסתר היה אז גלוי, והנגלה היה בנסתר, שהרי "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", וראו אז מעשה מרכבה, ומאידך, תרי"ג המצוות טמונות ברמז בעשרת הדיברות, אבל בכל־זאת תורת הנסתר הועברה במשך הרבה דורות בסתר). ואילו תורת הנסתר תתגלה בעיקר לעתיד לבוא, כמו שכתב רש"י על הפסוק "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן": "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו".
ובשל"ה מסכת פסחים כתב: "תורה חדשה מאיתי תצא, כלומר: שתהיה תורת ה' תמימה מגולה לנו באור חדש הגנוז סוד סתרי תורה". ובתורה אור לבעל התניא פרשת שמות: "שכמו שכל עיקר תכלית המכוון בגלות מצרים והשעבוד רד"ו שנה היה בכדי לזכות לקבלת התורה פנים בפנים דבר ה', וכמו שנאמר וזה לך האות כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימית התורה שיהיה לעתיד לבוא כי במתן תורה היה קבלת התורה הנגלית אבל פנימית טעמי התורה יהיה הגלוי שלהם לעתיד לבוא. ועל זה נאמר אראנו נפלאות. וכמ"ש עין בעין יראו".
ובזוהר הקדוש נאמר: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי".
והנה הדברים הנוראים של הגר"א (אבן שלמה להגר"א יא, ג): "הגאולה הזאת לא תהיה רק על ידי לימוד התורה ועיקר הגאולה תליא בלימוד הקבלה". ומוסיף הגר"א: "ויהי פנימיות התורה בהתגלות כמו עכשיו פשוטו של תורה, ועל כן יהיה חירות מכל המקטרגים".
ובפירוש הגר"א על הזוהר כתב שלכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת אהבה רבה "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד כו'", ורק אחר כך "והאר עינינו בתורתך"? לכאורה, לאחרי שכבר ביקשנו "ותן בלבנו כו' ללמוד וללמד" מהי הבקשה שוב "והאר עינינו בתורתך"?
וביאר הגאון מווילנא שהבקשה הראשונה היא על חלק הנגלה שבתורה, אבל הבקשה של "והאר עינינו" היא לראות את נשמת התורה, את האור של פנימיות התורה. ולכן אחר כך אומרים "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ כו'", כי על ידי לימוד פנימיות התורה באה הגאולה.
ה.
כך מובן דבר תמוה:
יש סדר במסירת התורה מדור לדור: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'", כמתואר בפרק ראשון של פרקי אבות (וכפי שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לספרו יד החזקה, ובהקדמתו לפירוש המשניות). חכמי תקופה מאוחרת לא יחלקו על חכמי התקופה הקודמת. ראשונים לא יחלקו על אמוראים, אמוראים לא יחלקו על תנאים וכן הלאה. ובלשון חז"ל, "אכשור דרי?!" – בתמיהה. וכלשון בגמרא, "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני־אדם, אם ראשונים כבני־אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר".
זהו אפוא המושג של ירידת הדורות מבחינה תורנית־רוחנית: ככל שמתרחקים ממתן תורה כך ההבנה בתורה מתמעטת והולכת. יש יותר אי־בהירות, יותר מחלוקות וכו'.
אלא שכל זה נכון בתורת הנגלה. לעומת זה, בתורת הנסתר, הגילויים בפנימיות התורה הלכו והתחזקו יותר ויותר ככל שהתארכו הדורות. ולפעמים המקובלים של הדורות האחרונים מעמדם נעלה יותר אפילו מהדורות הראשונים. וכמו האריז"ל, שגדולי ישראל מכל החוגים קבעו שהלכה כמותו אפילו לגבי המקובלים שקדמו לו דורות רבים. וכל כך למה? למה לא אומרים גם כאן "אכשור דרי בתמיהה"?
אלא שכאן טמון ההבדל בין נגלה ונסתר. מכיוון שגילוי תורת הנגלה היה במתן תורה, לכן ככל שקרובים יותר למתן תורה, כך יש יותר גילוי ובהירות בתורת הנגלה. ואולם בתורת הנסתר הוא להפך – מכיוון שעיקר תורת הנסתר יתגלה לעתיד לבוא, הרי ככל שמתקרבים יותר לגילוי המשיח, כך וכך הולך וגדל גילוי תורת הנסתר. על כן נשמת כנסת ישראל שמרגישה את פעמי הגאולה הקרובים מתחננת: אנא, הענק לי את פנימיות נשמת התורה, כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך.
תא חזי, שלפי תקנת חז"ל דווקא קריאת התורה של תשעה באב כוללת בתוכה הפסוקים בפרשת ואתחנן עליהם מיוסדים היסודות והרזים של פנימיות התורה, תורת הקבלה והחסידות, ובכללם: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון בעיתון בקהילה
א.
יש סיפור מפורסם על הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, שהיה מרחק מאוד את העצבות, וכשהגיע תשעה באב היו חסידיו משתובבים ביידוי 'בערעלאַך' (פירות בר קוצניים קטנים) זה על זה. בשלב כלשהו החליטו להשתובב יותר, עלו לגג ושלשלו חבל מבעד פתח בתקרת בית המדרש, ומי שנכנס – נתפס בחבל והרימו אותו למעלה.
העומדים על הגג לא ראו בדיוק מי נכנס, וכך קרה שתפסו את הרבי מרוז'ין עצמו והרימו אותו למעלה, עד שקלטו מה עוללו, ומיד הורידו אותו, בבושה וכלימה על מעשיהם התעתועים.
אבל הוא הביט כלפי מעלה, ואמר: "ריבונו־של־עולם, אתה הרי רואה שבניך אינם יודעיך איך לשמור על ה'יום־טוב' הזה, בבקשה קח אותו מהם!".
ב.
ככל שמתקרבים יותר לגאולה, מתגלית יותר הפנימיות של בין המצרים ותשעה באב. הרי תכלית זיכרון ימי החורבן הוא לא ח"ו עבור האבלות עצמה - להתכווץ לתוך דכאון וייאוש חלילה, אלא אדרבה, כדי להתחזק ביתר שאת וביתר עוז, לתקן את סיבות הגלות, וממילא להתבטל אל המסובב, ולהפוך את חושך הגלות עצמו לאור. וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות תעניות: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה". לא רק שבזמן הגאולה ייבטלו ימי התעניות, אלא יתירה מכך, הם עצמם ייהפכו להיות ימי שמחה, כי אז תתגלה פנימיות המכוון בתוך כל הירידות והקשיים – שהכוונה בכל זה היתה למצוא את האור הכי עמוק והכי אין סופי, אור הגאולה.
ובכן, בהתחלת זמן הגלות הורגש יותר הצד האפל, הגלותי, של בין המצרים, אבל ככל שמתקרבים יותר לגילוי הגאולה, מורגש יותר הצד הפנימי של תקופת בין המצרים, שכל כולה אינה אלא סיפור גאולתי – סיפור המעבר מחושך לאור, מגלות לגאולה.
בספרי תלמידי הבעש"ט בייחוד רואים זאת בבירור. אף־על־פי שברור לכול כי בין המצרים הוא זמן אבלות, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקנא), הרי בספרי תלמידי הבעש"ט רואים שלצד שמירת כל דקדוקי ההלכה מדגישים גם את הצד החיובי, הגאולתי, שכן כל התכלית של החושך היא כדי להפכו לאור, ואדרבה לאור הכי גדול והכי ענקי, אור הגאולה.
בספר אוהב ישראל להרב הקדוש מאפטא פרשת פינחס כתב דבר נפלא:
"למה קורין פרשת פינחס בשבת בין המצרים ברוב השנים, אשר כל עיקרי המועדים כתובים בפרשה זו?! דאלו הכ"א יום שבין יז בתמוז לט' באב הם מקוריים שרשיים לכל המועדות של השנה, שהן בכללן גם כן כ"א יום: היינו שבת וראש חודש, ז' ימי הפסח, יום חג השבועות, ב' ימים של ראש השנה, יום הכפורים, ח' ימי חג הסוכות, וסימנך א"ך טוב לישראל (תהלים עג, א). ואלו הכ"א יום שבי המצרים הם מקורים שרשיים להם...
"חורבן הבית הי' בט' באב, ואות ט' בכתיבה אשורית, ראשו כפול לתוכו, לרמז כי טוביה גנוז בגויה. וזהו ט' אב, היינו שהוא יהי' לעתיד לבוא אב וראש לכל המועודות כולם... אז יהיו הכ"א ימים ימי' טובים גדולים ונוראים אשר אין להעריך והם מקוריים שרשיים לכל הכ"א ימים טובים שאנו עושין בזמן הזה. ועל כולם יהיה ט' באב למועד יותר גדול. ולזה אנו קורין פ' פינחס אשר כל המועדות כתובים בו בימים האלו, כי מהם נמשכים כל המועדות. והמשכיל יבין כל זה".
ג.
הרב הקדושרבי שלמה מקרלין זי"ע בא פעם אחת לאדמו"ר הזקן בעל התניא זי"ע לתשעה באב. לאדמו"ר הזקן היה חסיד רציני מאוד ופנימי, רבי שמואל מוֹנקֶס שמו. הוא היה יהודי בעל מדריגה שניחן בחוש הומור מפותח. בליל תשעה באב היה נראה לרבי שלמה מקרלין שהוא קצת מבודח. הוא התבטא על כך באוזני האדמו"ר הזקן: "בגלל חסידים קלי דעת כאלה נחרב את בית המקדש".
אדמו"ר הזקן לא הגיב.
למחרת, בתשעה באב אחר הצהרים, הזמין האדמו"ר הזקן את רבי שלמה מקרלין לטייל עימו ביער. רבי שלמה ראה חסיד יושב על הקרקע בהכנעה ובוכה בדמעות שליש. אמר רבי שלמה: "בזכות יהודים כאלה ייבנה בית המקדש השלישי".
אמר לו אדמו"ר הזקן: זה אותו אדם! זה ר' שמואל מוֹנקֶס!
לומדים מכאן קודם כול איזה חסיד היה ר' שמואל מוֹנקֶס. אבל כמו־כן הסיפור ממחיש את העומק של תשעה באב בתפיסה של פנימיות התורה. ישנם כאן שני החלקים – חלק אחד הרגשת החורבן, צער ההתנתקות, צער ההעלם של נשמת העולם. וחלק שני השמחה והבשורה הטובה של בניין בית המקדש.
רבי שמואל לא התבדח מתוך היותו קל דעת חלילה. הס מלהזכיר. הוא היה חסיד ירא שמיים בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יראת ה' בערה בכל ישותו. אלא שהוא ביקש לגלות את עומק עניינו של תשעה באב שנקרא מועד. לגלות את הפנימיות של הנגלה. החורבן הוא חורבן, הכאב הוא כאב, הדמעות הן דמעות, ובכל־זאת הרקע של הכול הוא אמונה, תקווה, שמחה, ביטחון, אופטימיות. החסידות גילתה נרטיב חדש, שפנימיותה של הגלות אינה כאב והתייסרות, אלא היא נושאת בתוכה נרטיב של גאולה!
יש הומור שנובע מקלות ראש, מהעדר רצינות ואכפתיות. אבל לחסידים הגדולים היה חוש הומור עדין וחריף, שנבע מיכולת הסתכלות עמוקה ולא רדודה על החיים. באמצעות ההומור הזה הם ביטאו צד אחר, שאחרים אינם מבחינים בו. זה היה ההומור של ר' שמואל מוֹנקֶס.
ד.
דבר זה מסביר דבר נפלא אותו רואים דווקא בשנים האחרונות – והוא הביקוש העצום שיש לכלל ישראל מכל גווני הקשת ללמוד את פנימיות התורה. מה קרה לפתע?
אין לנו אלא לומר שהדבר קשור בתקופתנו המיוחדת - תקופת הגאולה.
במתן תורה התגלה בעיקר החלק הנגלה של התורה. (בוודאי מובן שבמתן תורה ניתנה גם תורת הנסתר, ואדרבה, הנסתר היה אז גלוי, והנגלה היה בנסתר, שהרי "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", וראו אז מעשה מרכבה, ומאידך, תרי"ג המצוות טמונות ברמז בעשרת הדיברות, אבל בכל־זאת תורת הנסתר הועברה במשך הרבה דורות בסתר). ואילו תורת הנסתר תתגלה בעיקר לעתיד לבוא, כמו שכתב רש"י על הפסוק "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן": "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו".
ובשל"ה מסכת פסחים כתב: "תורה חדשה מאיתי תצא, כלומר: שתהיה תורת ה' תמימה מגולה לנו באור חדש הגנוז סוד סתרי תורה". ובתורה אור לבעל התניא פרשת שמות: "שכמו שכל עיקר תכלית המכוון בגלות מצרים והשעבוד רד"ו שנה היה בכדי לזכות לקבלת התורה פנים בפנים דבר ה', וכמו שנאמר וזה לך האות כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימית התורה שיהיה לעתיד לבוא כי במתן תורה היה קבלת התורה הנגלית אבל פנימית טעמי התורה יהיה הגלוי שלהם לעתיד לבוא. ועל זה נאמר אראנו נפלאות. וכמ"ש עין בעין יראו".
ובזוהר הקדוש נאמר: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי".
והנה הדברים הנוראים של הגר"א (אבן שלמה להגר"א יא, ג): "הגאולה הזאת לא תהיה רק על ידי לימוד התורה ועיקר הגאולה תליא בלימוד הקבלה". ומוסיף הגר"א: "ויהי פנימיות התורה בהתגלות כמו עכשיו פשוטו של תורה, ועל כן יהיה חירות מכל המקטרגים".
ובפירוש הגר"א על הזוהר כתב שלכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת אהבה רבה "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד כו'", ורק אחר כך "והאר עינינו בתורתך"? לכאורה, לאחרי שכבר ביקשנו "ותן בלבנו כו' ללמוד וללמד" מהי הבקשה שוב "והאר עינינו בתורתך"?
וביאר הגאון מווילנא שהבקשה הראשונה היא על חלק הנגלה שבתורה, אבל הבקשה של "והאר עינינו" היא לראות את נשמת התורה, את האור של פנימיות התורה. ולכן אחר כך אומרים "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ כו'", כי על ידי לימוד פנימיות התורה באה הגאולה.
ה.
כך מובן דבר תמוה:
יש סדר במסירת התורה מדור לדור: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'", כמתואר בפרק ראשון של פרקי אבות (וכפי שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לספרו יד החזקה, ובהקדמתו לפירוש המשניות). חכמי תקופה מאוחרת לא יחלקו על חכמי התקופה הקודמת. ראשונים לא יחלקו על אמוראים, אמוראים לא יחלקו על תנאים וכן הלאה. ובלשון חז"ל, "אכשור דרי?!" – בתמיהה. וכלשון בגמרא, "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני־אדם, אם ראשונים כבני־אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר".
זהו אפוא המושג של ירידת הדורות מבחינה תורנית־רוחנית: ככל שמתרחקים ממתן תורה כך ההבנה בתורה מתמעטת והולכת. יש יותר אי־בהירות, יותר מחלוקות וכו'.
אלא שכל זה נכון בתורת הנגלה. לעומת זה, בתורת הנסתר, הגילויים בפנימיות התורה הלכו והתחזקו יותר ויותר ככל שהתארכו הדורות. ולפעמים המקובלים של הדורות האחרונים מעמדם נעלה יותר אפילו מהדורות הראשונים. וכמו האריז"ל, שגדולי ישראל מכל החוגים קבעו שהלכה כמותו אפילו לגבי המקובלים שקדמו לו דורות רבים. וכל כך למה? למה לא אומרים גם כאן "אכשור דרי בתמיהה"?
אלא שכאן טמון ההבדל בין נגלה ונסתר. מכיוון שגילוי תורת הנגלה היה במתן תורה, לכן ככל שקרובים יותר למתן תורה, כך יש יותר גילוי ובהירות בתורת הנגלה. ואולם בתורת הנסתר הוא להפך – מכיוון שעיקר תורת הנסתר יתגלה לעתיד לבוא, הרי ככל שמתקרבים יותר לגילוי המשיח, כך וכך הולך וגדל גילוי תורת הנסתר. על כן נשמת כנסת ישראל שמרגישה את פעמי הגאולה הקרובים מתחננת: אנא, הענק לי את פנימיות נשמת התורה, כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך.
תא חזי, שלפי תקנת חז"ל דווקא קריאת התורה של תשעה באב כוללת בתוכה הפסוקים בפרשת ואתחנן עליהם מיוסדים היסודות והרזים של פנימיות התורה, תורת הקבלה והחסידות, ובכללם: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".
קטגוריות
טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - תשעה באב תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוגוסט 11, 2024
- |
- ז׳ אב תשפ״ד
- |
- 83 צפיות
לגלות את האור בתוך האפילה
בנגלה – ירידת הדורות; בנסתר – גילוי גובר והולך
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוגוסט 11, 2024
א.
יש סיפור מפורסם על הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, שהיה מרחק מאוד את העצבות, וכשהגיע תשעה באב היו חסידיו משתובבים ביידוי 'בערעלאַך' (פירות בר קוצניים קטנים) זה על זה. בשלב כלשהו החליטו להשתובב יותר, עלו לגג ושלשלו חבל מבעד פתח בתקרת בית המדרש, ומי שנכנס – נתפס בחבל והרימו אותו למעלה.
העומדים על הגג לא ראו בדיוק מי נכנס, וכך קרה שתפסו את הרבי מרוז'ין עצמו והרימו אותו למעלה, עד שקלטו מה עוללו, ומיד הורידו אותו, בבושה וכלימה על מעשיהם התעתועים.
אבל הוא הביט כלפי מעלה, ואמר: "ריבונו־של־עולם, אתה הרי רואה שבניך אינם יודעיך איך לשמור על ה'יום־טוב' הזה, בבקשה קח אותו מהם!".
ב.
ככל שמתקרבים יותר לגאולה, מתגלית יותר הפנימיות של בין המצרים ותשעה באב. הרי תכלית זיכרון ימי החורבן הוא לא ח"ו עבור האבלות עצמה - להתכווץ לתוך דכאון וייאוש חלילה, אלא אדרבה, כדי להתחזק ביתר שאת וביתר עוז, לתקן את סיבות הגלות, וממילא להתבטל אל המסובב, ולהפוך את חושך הגלות עצמו לאור. וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות תעניות: "כָּל הַצּוֹמוֹת הָאֵלּוּ, עֲתִידִים לִבָּטֵל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; וְלֹא עוֹד, אֵלָא שְׁהֶם עֲתִידִים לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים וִימֵי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה". לא רק שבזמן הגאולה ייבטלו ימי התעניות, אלא יתירה מכך, הם עצמם ייהפכו להיות ימי שמחה, כי אז תתגלה פנימיות המכוון בתוך כל הירידות והקשיים – שהכוונה בכל זה היתה למצוא את האור הכי עמוק והכי אין סופי, אור הגאולה.
ובכן, בהתחלת זמן הגלות הורגש יותר הצד האפל, הגלותי, של בין המצרים, אבל ככל שמתקרבים יותר לגילוי הגאולה, מורגש יותר הצד הפנימי של תקופת בין המצרים, שכל כולה אינה אלא סיפור גאולתי – סיפור המעבר מחושך לאור, מגלות לגאולה.
בספרי תלמידי הבעש"ט בייחוד רואים זאת בבירור. אף־על־פי שברור לכול כי בין המצרים הוא זמן אבלות, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקנא), הרי בספרי תלמידי הבעש"ט רואים שלצד שמירת כל דקדוקי ההלכה מדגישים גם את הצד החיובי, הגאולתי, שכן כל התכלית של החושך היא כדי להפכו לאור, ואדרבה לאור הכי גדול והכי ענקי, אור הגאולה.
בספר אוהב ישראל להרב הקדוש מאפטא פרשת פינחס כתב דבר נפלא:
"למה קורין פרשת פינחס בשבת בין המצרים ברוב השנים, אשר כל עיקרי המועדים כתובים בפרשה זו?! דאלו הכ"א יום שבין יז בתמוז לט' באב הם מקוריים שרשיים לכל המועדות של השנה, שהן בכללן גם כן כ"א יום: היינו שבת וראש חודש, ז' ימי הפסח, יום חג השבועות, ב' ימים של ראש השנה, יום הכפורים, ח' ימי חג הסוכות, וסימנך א"ך טוב לישראל (תהלים עג, א). ואלו הכ"א יום שבי המצרים הם מקורים שרשיים להם...
"חורבן הבית הי' בט' באב, ואות ט' בכתיבה אשורית, ראשו כפול לתוכו, לרמז כי טוביה גנוז בגויה. וזהו ט' אב, היינו שהוא יהי' לעתיד לבוא אב וראש לכל המועודות כולם... אז יהיו הכ"א ימים ימי' טובים גדולים ונוראים אשר אין להעריך והם מקוריים שרשיים לכל הכ"א ימים טובים שאנו עושין בזמן הזה. ועל כולם יהיה ט' באב למועד יותר גדול. ולזה אנו קורין פ' פינחס אשר כל המועדות כתובים בו בימים האלו, כי מהם נמשכים כל המועדות. והמשכיל יבין כל זה".
ג.
הרב הקדושרבי שלמה מקרלין זי"ע בא פעם אחת לאדמו"ר הזקן בעל התניא זי"ע לתשעה באב. לאדמו"ר הזקן היה חסיד רציני מאוד ופנימי, רבי שמואל מוֹנקֶס שמו. הוא היה יהודי בעל מדריגה שניחן בחוש הומור מפותח. בליל תשעה באב היה נראה לרבי שלמה מקרלין שהוא קצת מבודח. הוא התבטא על כך באוזני האדמו"ר הזקן: "בגלל חסידים קלי דעת כאלה נחרב את בית המקדש".
אדמו"ר הזקן לא הגיב.
למחרת, בתשעה באב אחר הצהרים, הזמין האדמו"ר הזקן את רבי שלמה מקרלין לטייל עימו ביער. רבי שלמה ראה חסיד יושב על הקרקע בהכנעה ובוכה בדמעות שליש. אמר רבי שלמה: "בזכות יהודים כאלה ייבנה בית המקדש השלישי".
אמר לו אדמו"ר הזקן: זה אותו אדם! זה ר' שמואל מוֹנקֶס!
לומדים מכאן קודם כול איזה חסיד היה ר' שמואל מוֹנקֶס. אבל כמו־כן הסיפור ממחיש את העומק של תשעה באב בתפיסה של פנימיות התורה. ישנם כאן שני החלקים – חלק אחד הרגשת החורבן, צער ההתנתקות, צער ההעלם של נשמת העולם. וחלק שני השמחה והבשורה הטובה של בניין בית המקדש.
רבי שמואל לא התבדח מתוך היותו קל דעת חלילה. הס מלהזכיר. הוא היה חסיד ירא שמיים בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יראת ה' בערה בכל ישותו. אלא שהוא ביקש לגלות את עומק עניינו של תשעה באב שנקרא מועד. לגלות את הפנימיות של הנגלה. החורבן הוא חורבן, הכאב הוא כאב, הדמעות הן דמעות, ובכל־זאת הרקע של הכול הוא אמונה, תקווה, שמחה, ביטחון, אופטימיות. החסידות גילתה נרטיב חדש, שפנימיותה של הגלות אינה כאב והתייסרות, אלא היא נושאת בתוכה נרטיב של גאולה!
יש הומור שנובע מקלות ראש, מהעדר רצינות ואכפתיות. אבל לחסידים הגדולים היה חוש הומור עדין וחריף, שנבע מיכולת הסתכלות עמוקה ולא רדודה על החיים. באמצעות ההומור הזה הם ביטאו צד אחר, שאחרים אינם מבחינים בו. זה היה ההומור של ר' שמואל מוֹנקֶס.
ד.
דבר זה מסביר דבר נפלא אותו רואים דווקא בשנים האחרונות – והוא הביקוש העצום שיש לכלל ישראל מכל גווני הקשת ללמוד את פנימיות התורה. מה קרה לפתע?
אין לנו אלא לומר שהדבר קשור בתקופתנו המיוחדת - תקופת הגאולה.
במתן תורה התגלה בעיקר החלק הנגלה של התורה. (בוודאי מובן שבמתן תורה ניתנה גם תורת הנסתר, ואדרבה, הנסתר היה אז גלוי, והנגלה היה בנסתר, שהרי "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", וראו אז מעשה מרכבה, ומאידך, תרי"ג המצוות טמונות ברמז בעשרת הדיברות, אבל בכל־זאת תורת הנסתר הועברה במשך הרבה דורות בסתר). ואילו תורת הנסתר תתגלה בעיקר לעתיד לבוא, כמו שכתב רש"י על הפסוק "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן": "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו".
ובשל"ה מסכת פסחים כתב: "תורה חדשה מאיתי תצא, כלומר: שתהיה תורת ה' תמימה מגולה לנו באור חדש הגנוז סוד סתרי תורה". ובתורה אור לבעל התניא פרשת שמות: "שכמו שכל עיקר תכלית המכוון בגלות מצרים והשעבוד רד"ו שנה היה בכדי לזכות לקבלת התורה פנים בפנים דבר ה', וכמו שנאמר וזה לך האות כו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, כך כל אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימית התורה שיהיה לעתיד לבוא כי במתן תורה היה קבלת התורה הנגלית אבל פנימית טעמי התורה יהיה הגלוי שלהם לעתיד לבוא. ועל זה נאמר אראנו נפלאות. וכמ"ש עין בעין יראו".
ובזוהר הקדוש נאמר: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר כו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי".
והנה הדברים הנוראים של הגר"א (אבן שלמה להגר"א יא, ג): "הגאולה הזאת לא תהיה רק על ידי לימוד התורה ועיקר הגאולה תליא בלימוד הקבלה". ומוסיף הגר"א: "ויהי פנימיות התורה בהתגלות כמו עכשיו פשוטו של תורה, ועל כן יהיה חירות מכל המקטרגים".
ובפירוש הגר"א על הזוהר כתב שלכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה בברכת אהבה רבה "ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד כו'", ורק אחר כך "והאר עינינו בתורתך"? לכאורה, לאחרי שכבר ביקשנו "ותן בלבנו כו' ללמוד וללמד" מהי הבקשה שוב "והאר עינינו בתורתך"?
וביאר הגאון מווילנא שהבקשה הראשונה היא על חלק הנגלה שבתורה, אבל הבקשה של "והאר עינינו" היא לראות את נשמת התורה, את האור של פנימיות התורה. ולכן אחר כך אומרים "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ כו'", כי על ידי לימוד פנימיות התורה באה הגאולה.
ה.
כך מובן דבר תמוה:
יש סדר במסירת התורה מדור לדור: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'", כמתואר בפרק ראשון של פרקי אבות (וכפי שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לספרו יד החזקה, ובהקדמתו לפירוש המשניות). חכמי תקופה מאוחרת לא יחלקו על חכמי התקופה הקודמת. ראשונים לא יחלקו על אמוראים, אמוראים לא יחלקו על תנאים וכן הלאה. ובלשון חז"ל, "אכשור דרי?!" – בתמיהה. וכלשון בגמרא, "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני־אדם, אם ראשונים כבני־אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פינחס בן יאיר".
זהו אפוא המושג של ירידת הדורות מבחינה תורנית־רוחנית: ככל שמתרחקים ממתן תורה כך ההבנה בתורה מתמעטת והולכת. יש יותר אי־בהירות, יותר מחלוקות וכו'.
אלא שכל זה נכון בתורת הנגלה. לעומת זה, בתורת הנסתר, הגילויים בפנימיות התורה הלכו והתחזקו יותר ויותר ככל שהתארכו הדורות. ולפעמים המקובלים של הדורות האחרונים מעמדם נעלה יותר אפילו מהדורות הראשונים. וכמו האריז"ל, שגדולי ישראל מכל החוגים קבעו שהלכה כמותו אפילו לגבי המקובלים שקדמו לו דורות רבים. וכל כך למה? למה לא אומרים גם כאן "אכשור דרי בתמיהה"?
אלא שכאן טמון ההבדל בין נגלה ונסתר. מכיוון שגילוי תורת הנגלה היה במתן תורה, לכן ככל שקרובים יותר למתן תורה, כך יש יותר גילוי ובהירות בתורת הנגלה. ואולם בתורת הנסתר הוא להפך – מכיוון שעיקר תורת הנסתר יתגלה לעתיד לבוא, הרי ככל שמתקרבים יותר לגילוי המשיח, כך וכך הולך וגדל גילוי תורת הנסתר. על כן נשמת כנסת ישראל שמרגישה את פעמי הגאולה הקרובים מתחננת: אנא, הענק לי את פנימיות נשמת התורה, כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך.
תא חזי, שלפי תקנת חז"ל דווקא קריאת התורה של תשעה באב כוללת בתוכה הפסוקים בפרשת ואתחנן עליהם מיוסדים היסודות והרזים של פנימיות התורה, תורת הקבלה והחסידות, ובכללם: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ".
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון בעיתון בקהילה
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!