אנחנו רוצים שכל אחד יבער בעצמו
מיר ווילן מ'זאל אליין ברענען
- ינואר 6, 2025
- |
- ו׳ טבת תשפ״ה
Rabbi YY Jacobson
20 צפיות
אנחנו רוצים שכל אחד יבער בעצמו
מיר ווילן מ'זאל אליין ברענען
Rabbi YY Jacobson
- ינואר 6, 2025
א.
שמעתי סיפור עמוק מאת מורי הגאון החסיד רבי יואל כהן זצ"ל, שנועד להמחיש את שיטת החסידות המיוחדת של בעל הגאולה של י"ט כסלו, הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא ושו"ע הרב.
אחד מתלמידי המגיד ממזריטש, שיום ההילולא שלו חל בי"ט כסלו (תקל"ג), היה הצדיק הקדוש רבי חיים חייקל מאמדור זי"ע.
והנה בעיר אחת היה בית כנסת שבו התפללו דרך קבע שני ידידים, יראי ה' ועובדיו: האחד חסידו של ר' חייקל והשני חסידו של רבנו הזקן, בעל התניא.
פעם אחת הגיע חסידו של רבנו הזקן אליו והתאונן על מצבו הרוחני: "חברי - חסידו של ר' חייקל - מתפלל עמי בבית הכנסת, ואני רואה בעיניי שהוא מתפלל אחרת לגמרי ממני. התלהבותו מרקיעה מיד שחקים והוא מתפלל בלב מלא רגש. מיד כשנכנס לבית הכנסת, לבו כבר בוער באש להבה. ואילו אני נכנס לבית הכנסת וצריך ללמוד ולהתבונן, ושוב לחשוב על הדברים וחוזר חלילה עד שהם נטמעים בתוכי. ורק אז לפעמים אני מצליח לעורר מעט רגש והתלהבות ואהבה ויראה כלפי ה', ובזה אני מתפלל. מדוע תפילתו" - סיים החסיד ושאל את רבנו - "כה חיה ומלהיבה הרבה יותר משלי? הוא בוער באש להבה, ואילו אני לוקח זמן רב עד שאני מבעיר את האש!"
מובן מאליו ששאלתו של החסיד לא התייחסה רק כלפי עמיתו, אלא בעצם לכללות שיטתו של רבנו הזקן שבחר לו דרך שונה מחבריו תלמידי המגיד.
כששמע את השאלה נכנס רבנו הזקן לדבקות עמוקה. לאחר כמה רגעים התעורר מדבקותו, וכך אמר באידיש:
"ער ברענט?! רבי חייקל ברענט אין אים. און מיר ווילן מ'זאל אליין ברענען"! (- "הוא בוער? רבי חייקל הוא שבוער ומתפלל בתוכו. ואילו אנחנו רוצים שכל אחד יבער בעצמו!")
ב.
מה פירוש הדברים?
הסביר לנו רבי יואל כך: חסיד זה היה מקושר ודבק ברבו באמת ובתמים, וכך ההשראה שינק מהצדיק כבשה את כולו. הוא היה נתון כולו תחת רושם קדושתו של הצדיק, ומשכך בער בתפילתו כל כולו מכוח רבו.
אם כן, בדרך זו, נשמת החסיד היא כפתילה מאירה, אך הגפרור המצית אותה שייך לצדיק.
ואל יהיו הדברים קלים בעינינו. היהודי הזה היה כל כך דבק ברבו רבי חייקל עד שהאש של רבי חייקל בערה בתוך עצמותיו. והרי זו מדרגה נעלית עד למאוד.
לעומת זה, רבנו הזקן שאף בשיטתו שחסידיו ידליקו את האש בכוח עצמם, כדי שזו תהיה אש שלהם. וכידוע פירושו הנפלא בספרו הגדול 'ליקוטי תורה' על מה שאמרו חז"ל שאף על פי שבבית ראשון ירדה אש מן השמים על המזבח, מצווה להביא מן ההדיוט (עירובין סג, א. ובכמה מקומות). ופירש רבנו, שהאש היורדת מן השמים ובוערת בלבו של יהודי בעת התפילה (תפילות כנגד קרבנות תיקנום, והלב הוא כנגד המזבח) מסמלת את האש האלוקית של הנפש האלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", אש מן השמים. ומצווה להביא מן ההדיוט היא האש שהאדם יוצר מתוך החומר של נפשו הבהמית וגופו הגשמי, היינו מדברים הדיוטים, לגלות את העומק האמיתי של נפש הבהמית והגוף שגם הם משתוקקים לדבקות ביוצר האדם.
ג.
הנקודה הזו ראויה לביאור מעמיק, כי היא נותנת לנו להבין גם את תקופתנו.
אדמו"ר הזקן וחבריו ידעו כי תורת החסידות ותנועתה באו לעורר את היהודי מתרדמתו הרוחנית. להלהיב את נשמתו, לגלות את אמונתו ולבטא את הקשר לאלוקות הטמון בו. כך יהפוך קיום התורה והמצוות שלו לעיקר משוש חייו, כשגם חיי היום-יום שלו יתעלו ויתרוממו לדבקות בה' מתוך שמחה, חיות והתלהבות.
אולם, כיצד מעוררים רבדים נעלים ונסתרים אלו בנשמה? הרי אף שהם קיימים בכל יהודי, אנו יודעים בעצמנו שהם יכולים להיות כה נעלמים עד שאנו שוכחים או לא מסוגלים להאמין שהם קיימים בנו. ואפילו אם אנו מאמינים שזוהי האמת שלנו, כיצד נמצא את הדרך לגלותם בלב הפיזי ובחיי היום-יום? אי לכך, שיטת רוב תלמידי המגיד הייתה שהדבר נעשה על ידי הצדיק.
חיי הצדיק, רבם של החסידים, הם כה רוחניים, נשגבים ונעלים, מלאי קדושה וטהרה, דבקות ושמחה. ולכן, כאשר החסיד מתקשר ודבק בנשמת הצדיק, הוא כמו נתפס לתוך מעגל הקדושה והדבר משפיע עליו. איש האלוקים שכולו נשמה מעורר את נקודת היהדות הקיימת בתוך כל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא.
זהו הפירוש הידוע לפסוק (חבקוק ב, ד) "צדיק באמונתו יחיה". במקום לקרוא "יִחְיֶה" (שהצדיק עצמו יחיה על ידי האמונה), פירשו את הפסוק בדרך רמז "יְחַיֶּה" - הצדיק מעניק חיות והתעוררות לחסידיו הדבקים בו על ידי אמונתם והתקשרותם בו.
משום כך, החסידים מצדם משתפים את הצדיק בחייהם, בלבטיהם ובמצוקותיהם. הם רוצים שהשראת הצדיק תנחה את חייהם. ואכן, השהייה במחיצת הצדיק וראיית פניו, שמיעת התורה מפיו, התפילה בבית מדרשו והנגינה העמוקה הפולחת כליות ולב בחצרו - כל הדברים האלה מסוגלים להעמיד יהודי בקרן אורה ולהפוך כל חסיד לכלי שאמונת הצדיק הטהורה תאיר בו באלומת אורה עד שחייו ישתנו ויתעלו. ואכן, חצרות הצדיקים והחסידים הפכו למעין חממות של אלוקות, והבאים אליהן ניסו ליטול חזרה לביתם מלוא חופניים ממה שראו וחוו.
לכן אנו רואים שספרי החסידות מהדורות הראשונים, כמו 'פרי הארץ', 'מאור עיניים', 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך', 'אור המאיר', 'בוצינא דנהורא', 'יושר דברי אמת', וכמובן 'כתר שם טוב', 'מגיד דבריו ליעקב', 'אור תורה', ועוד רבים, וכן ספרי החסידות במשך שלושת הדורות הבאים, מלאים רעיונות קצרים, המאירים וחודרים את הנפש. מועט המחזיק את המרובה. זאת כי תורת הצדיק היא רק חלק אחד מהחוויה החסידית כולה. ועיקר תפקידה הוא לעורר את ה'ניצוץ הגרעיני' החבוי בתוך לב היהודי. לא צריך תורות ארוכות והסברים רחבים, רק ניצוץ קטן ועוצמתי שילהיב את ה"רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָ-ה".
רבנו הזקן, לעומת חבריו, דרך אחרת הייתה עמו.
רבנו סבר כי קדושת הצדיק וצדקתו משפיעות על משחרי פניו להיטיב את מעשיהם ומרוממות אותם, אך הוא רצה ותבע שכל אחד מחסידיו יתייגע בכוחות עצמו כדי לברר ולזכך את נפשו הבהמית והחיונית, בצורה פנימית, עד שהאור האלוקי יחדור בכל כוחות נפשו כיחיד. שיטתו של הבעל שם טוב - סבר רבנו - תתקיים ותתפתח בעולם רק על ידי חכמה בינה ודעת, כלומר, על ידי הבנת המוח, "וידעת היום והשבות אל לבבך", ומההבנה הפנימית להמשיך ולהחדיר זאת בתוך "נפש הבשר בדם היא", לתוך הרגשות והחוויות של הנפש הבהמית, ולגוף הפיזי עצמו, עד שיהיה "מבשרי אחזה אלוקה". רק כאשר יהודי חושב בעצמו, מבין ומתעמק בתורות הבעל שם טוב ותלמידיו והופך אותן לחלק מחייו, או-אז הוא עצמו הופך להיות 'חתיכת חסידות', עצם מעצמה של החסידות.
כמובן, גם לשיטת רבנו נותר הרבי כמורה הדרך ומלמד התורות ומבארם לצמאי דעת ה', כשם שהוא גם פועל את פעולת הצדיק שתוארה לעיל על ידי ההתקשרות אליו והשהות המקודשת במחיצתו - אבל כל זה בא רק כתוספת ועזר ליגיעה האישית של כל חסיד בלימודו והתבוננותו בעיקרי החסידות עד שיתיישבו במוחו ובלבו וישנו את זהותו הפנימית.
לא במקרה היו חבריו של רבנו, תלמידי המגיד, מכנים אותו בשם 'הליטאי' - דער ליטוואק - הן מפני שמוצאו היה מליטא, הן מפני שבכללות הייתה התנהלותו אנליטית, בדרך של 'מוחין', השכלה והתעמקות. אפשר לראות זאת גם בדרך כתיבתו ופסיקתו בשולחן ערוך שלו ובשאר ספריו, כמו גם בכללות הנהגתו הציבורית.
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה ידידו הקרוב של רבנו והעריך ואהב אותו מאוד, ומשכך תמך בדעתו אף שהוא עצמו לא נהג כך, וכמו כן היו חברים רבים אחרים שצידדו בדרכו (ראו את מכתבו המיוחד של רבי לוי יצחק ב'אגרות בעל התניא ובני דורו' עמ' קסט). לעומתם, כמה מהתלמידים חלקו על שיטתו עקב החששות שמצאו בה. ביניהם היו הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' נכד הבעש"ט והרה"ק בי אברהם מקליסק, שכרבנו הזקן היה תלמיד-חבר של הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק ועלה עמו לארצנו הקדושה.
אדמו"ר הזקן דרש מחסידיו שעליהם ללמוד ולהתייגע בתורת החסידות בדרך חב"ד, בחכמה בינה דעת, ולהתבונן בנלמד, עד שהדברים יחדרו לתוך החכמה, בינה ודעת שלהם, וירד ויפעפע לתוך הרגשות והעצבים. אכן רבנו סיפק לתלמידיו תוכן רב ועשיר ובלתי נדלה - באמצעות מאמרי החסידות שהיה אומרם בשבתות ובימי חג, ללמד לעם ה' יסודות אחדות ה' בצורה שיכולה לחדור לשכל וללב של הנפש הבהמית. עשרות ספרים נדפסו מתורתו המקורית שנשא ברבים בפירוש תורת רבותיו הבעש"ט והמגיד.
וכך כותב בנו, כ"ק אדמו"ר האמצעי, בהקדמתו לספרו 'אמרי בינה': "היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת, שהיה יוצא מפורש מפי קודש עליון כבוד אדוני אבי מורי ורבי (אדמו"ר הזקן) ז"ל בכל דרשותיו מדי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו, ברבים וביחידות ליחידי סגולה - הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שיעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל".
רבנו הזקן נטל רעיונות מהתורות הקצרות שבמשנת הבעש"ט והמגיד, ודיבר עליהם בהרחבה רבה, בחכמה, בינה ודעת, והקיף את הנושאים מכל צדדיהם. אין זו רק אלומה זעירה של פנס המאירה על נקודה ספציפית בחשכת הלילה, אלא תורתו של רבנו הופכת את הלילה ליום. הרעיון האלוקי שדיבר הבעש"ט חי ועומד לנגד העיניים, עד שהוא הופך להיות המציאות הפשוטה ואילו עולם החולין הופך לדבר טפל וחסר ערך. רבנו הזקן השתוקק שאצל יהודי יהיה מונח בבהירות שכלית, רגשית וחווייתית ש"אלוקות בפשיטות" ו"עולמות בהתחדשות".
במיוחד רצו רבנו הזקן וממלאי מקומו, רבותינו נשיאי חב"ד, שבכל בוקר קודם עבודת התפילה יתעסק החסיד בלימוד והחדרת החסידות ללבו ומוחו. כשהאלוקות שהוא לומד שוכנת בתוכו, במוחו ולבו, יכול הוא לגשת להתפלל ולעמוד לפני קונו ותשוקת הנשמה לאלוקות תהיה נרגשת בו בהתגלות.
זו הייתה דעתו של אדמו"ר הזקן, שאי אפשר לשנות אדם באמת לאמיתו אם לא בדרך של עבודה פנימית ואישית, ובלי להסתמך על דמותו והשראתו של הצדיק בלבד.
ד.
בדף השער של ספר התניא כתב רבנו הזקן שהספר הזה "מיוסד על פסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך".
מהי כוונתו "בדרך ארוכה וקצרה"?
במסכת עירובין (נג, ב) מספר רבי יהושע בן חנניה: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים. חזרתי לאחוריי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם".
וכן הוא גם בעבודת ה'. יש דרך קצרה וארוכה. היינו, מישהו אומר לי 'ווארט' יפה וחזק שמדליק את הלב בצורה מהירה, או מנגן ניגון שמחמם את הלב, או אני חלק מ'חבורה' ואני הולך עם הזרם. אבל בסופו של דבר הרי זו דרך ארוכה כי אני נתקל במחסומים הנפשיים והפסיכולוגיים של נפשי הבהמית.
רבנו הזקן דרכו היא "דרך ארוכה וקצרה": צריך ללמוד, להתבונן, להתייגע בעבודת המוחין ובעבודת המידות ולעבוד עם האישיות הפנימית, על כל חלקיה, אתגריה, מבוכותיה, פחדיה ופצעיה, עד שמגיעים לדרך ה'. אבל אז הרי זו "דרך קצרה", כי האדם נמצא כל כולו בתוך 'עיר אלוקינו'. כל כוחות נפשו, גם ה'אישיות' של נפשו הבהמית, נעשים חדורים באש האלוקית.
וכה התבטא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע: "מיר האבן אלע געגעסן פון איין שיסל, און דער ליטוואק האט צוגענומען די ווערכושקע". "כולנו אכלנו אצל המגיד מאותה הקערה, אבל הליטאי - רבנו הזקן - לקח את החלק העסיסי והסמיך ביותר" (ספר השיחות 'תורת שלום' עמ' 47, שיחת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע י"ט כסלו תרס"ד).
ה.
שיטתו זו של רבנו משתקפת בצורה שבה הוא מדבר על הנפש הבהמית. לפני הופעת ספר התניא לא דובר בספרי המוסר והיראה - על כל פנים בהרחבה ובאריכות - על הדרך שבה יש לעבוד ו'לחנך' את הנפש הבהמית והיצר הרע, ודווקא בספר התניא ובתורתו של רבנו בכלל עניין זה הפך ליסודי ומרכזי. מדוע?
התשובה היא פשוטה ועמוקה, ובלשון רבנו בתניא (פרק כט) הנפש הבהמית "היא היא האדם עצמו".
פירוש: אמנם פנימיותו העמוקה של כל יהודי היא הנפש האלוקית שבו, אבל חיי הגוף, על כל מערכותיו, מונעים מכוח הנפש הבהמית, "כי נפש הבשר בדם היא". הוא אוכל ושותה וישן, מבקש כבוד והערכה, תר אחר פרנסה וצבירת הון, מחפש הצלחה וכו' - כל הצרכים האנושיים שלו הם צרכים גשמיים הנובעים מהנפש הבהמית. הם אינם רעים בהכרח, כי הנפש הבהמית אינה רעה בהגדרתה, היא רק בהמה. המבט שלה נמוך וארצי, וכל מעיינה הוא רק הישרדות ונוחות. ולכן אדם צריך להכיר את מקומו ולדעת איך להתמודד עמה בצורה הנכונה, לחנך אותה במילים התואמות את שפתה ולאלפה בינה.
שיטתו של רבנו טוענת שאין להתעלם מהנפש הזו, ובעצם אין זה חידוש שלו אלא דבר משנה (ברכות בסופה): "בכל לבבך - בשני יצריך".
לא ניתן לדבר שוב ושוב רק אל הנפש האלוקית, אל ה"חלק אלוקה ממעל" שבכל יהודי, כי למרות שקיומה שריר וקיים - זה שייך לקומה הפנימית והעמוקה שלו, וזהו כביכול כמו דמות הצדיק המאירה על נפש החסיד ומעוררת אותו לעבודתו יתברך. זהו דבר אמיתי לחלוטין, אבל אין זה תמיד חודר לתוך ה'עצבים' של האדם עצמו בדמותו הרגילה. גם בזמני תשובה והתעוררות הלב, ייתכן שמדובר בהתגלות הנשמה בלבד ואילו לנפש הבהמית אין כל קשר לכך. ולכן, בתום רגעי ההתעלות, עלול האדם לעמוד שוב מול שוקת שבורה.
מתי בפעם האחרונה הרגשנו שהנפש האלוקית שלנו מאירה? המצב שבו הנפש הבהמית מנהלת את חיינו הפך לנורמה. בכל סיטואציה היא מגיבה במהירות עם ה'מושכל ראשון' האופייני לה - מה יצא לי מזה? מה זה נוגע אליי? היא מייצרת בנו מנעד רחב של רגשות, מכעס ועד פחד, מקנאה ועד בדידות, מן הצורך להרשים ועד הדחף להחניף - והכל כדי לשרוד בעולם מורכב. האם מתוך מציאות יומיומית כזו אנחנו יכולים באמת להתחבר לאור האלוקי, להתפלל בדבקות, לחיות את ה"אין עוד מלבדו"? זו בדיוק הנקודה שבה נדרשת העבודה העמוקה והשיטתית שמציע רבנו הזקן.
האם מתוך חיים אפורים כאלו אנחנו יכולים לפתוח את עצמנו להזרמת האור האלוקי שזורם בתוכנו ברגע זה ממש, להלהיב את עצמנו באש אלוקית, להתפלל וללמוד תורה בכוונה ובדבקות? לחיות עם 'בכל דרכיך דעהו', לחיות ולנשום 'אין עוד מלבדו'? אין דרך להגיע לכך - טען רבנו הזקן - בלי קשר אישי וייחודי עם אלוקות, כזה המתפתח על ידי עבודת החסידות בלימוד ובעבודת התפילה וזיכוך המידות. רק כך נוכל ללמוד שפה חדשה, כזו שתגשר בין הנפש האלוקית והנפש הבהמית.
יכולה להיות נפש בהמית מוכשרת במיוחד, בעלת כישורים גאוניים, כזו היכולה לפתח ולשכלל את עצמה בתחומים שונים, ואף לחולל בעולם המצאות יוצאות דופן במדעים ובחכמות. אבל בסופו של דבר, כל אלו שייכים לעולם החי. הרי סביב מה סובבים כל אלה - סביב המחשבה על הישרדות, המשכיות והתפתחות של ה"אני" שרוצה לשרוד, כמו חיית השדה השורדת ומתפתחת גם היא. אין בזה כל רע, זה פשוט בהמי.
לבהמה חסר דבר אחד ומיוחד - המבט אל השמים. חסידים היו אומרים שראש הבהמה נוטה כלפי מטה והיא לעולם אינה מביטה למעלה, במובן מטאפורי. נפש הבהמית מצד עצמה אינה מרגישה את האמת הצרופה שהלחץ הקשה ביותר בחיים הוא נטל האגו, הדחף שהאגו צריך לשרוד בתור דבר המנותק מ'אין עוד מלבדו'.
כדי שאנשים כמונו יוכלו להשפיע על נפשם הבהמית, צריכה תורת החסידות לדבר בשפה המובנת לה ולנו, על ידי הסברה המתיישבת בשכל אנושי ובעולם המושגים של מטה. לבאר בטוב טעם ובחכמה בינה ודעת מהי אלוקות, מהי תכלית בריאת העולם ויצירת האדם, מהות הנשמה, משמעות העליות והמורדות בנפתולי החיים, מורכבותה של נפש האדם וכוחותיה השונים, מה רוצה ה' ממני, וכיצד העולם צועד לקראת שלמותו על ידי עבודתנו בו.
כאשר אדם לומד ומבין בשכלו את הסוגיות המכוננות הללו - שתורת חב"ד מלאה בהן - הלימוד כובש אותו מבפנים והנפש הבהמית מתחילה אט-אט לצעוד שלובת זרוע עם הנפש האלוקית לבית הכנסת ולבית המדרש, ומשם איש איש לעבודתו ולמלאכתו לשם שמים, מתוך הכרה ש'אין עוד מלבדו' וכי 'בכל דרכיך' אנחנו מצווים – 'דעהו'.
דרך זו שלימד רבנו, מטבע הדברים, היא ארוכה יותר. היא דורשת לימוד, התבוננות והפנמה וחוזר חלילה, והיא גם דורשת מודעות עצמית רבה, אבל בסופו של דבר היא דרך קצרה. כי בזכותה ומכוחה מגיע אדם אל היעד. הוא כבר אינו מבסס את חייו הרוחניים על התעוררות זמנית הנובעת ממקורות השראה חיצוניים, אלא הוא חווה מהפך מלא ושלם בנפשו, "בשני יצריך".
כאשר מדברים עם הנפש האלוקית בלבד, נשאר האור האלוקי הטמון בדברים כמות שהוא, אבל כשמדברים עם הנפש הבהמית בשפתה שלה, לכאורה הולך האור ומתמעט ומצטמצם לרמה הנמוכה של השכל האנושי, וזוהי ירידה ופחיתות עצומה. אלא שמנגד טען רבנו שבלעדי זה יישאר האור במדרגת 'מקיף' ולא יהפוך 'פנימי'. כדי לחולל באדם שינוי אמיתי ובר-קיימא, נדרש שהדברים יחלחלו בו פנימה ויכבשו את לבו ומוחו.
ו.
חושבני כי דווקא בימינו מובנת ומתקבלת שיטתו של רבנו יותר ויותר, כפי שרואים במוחש את הנהירה העצומה מכל החוגים לספר התניא ולתורת אדמו"רי חב"ד בכלל. אנחנו חיים בדור שונה מאוד מדורם ותקופתם של תלמידי המגיד, האתגרים מכל צד ופינה תוקפים את כל מי שבא לגשת אל הקודש, ומשום כך עלינו להיות חסידים בעצמנו, להדליק בכוחנו את האש האישית שלנו.
החסידות לא באה לעולם רק כדי לכונן תנועה חברתית שתצטיין בסממנים חיצוניים של ביגוד, השתייכות קהילתית, תקנות ציבוריות וגמילות חסדים למיניהם. החסידות רצתה בעיקר דבר אחד - ש"אמת ה' לעולם" תהפוך להיות בשר מבשרנו. ואכן, לשם כך נדרשים עמל ויגיעה.
גוט יום טוב, יהודים יקרים. וכפי שמאחלים אצלנו: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו!"
- תגובה
סיכום השיעור:
א.
שמעתי סיפור עמוק מאת מורי הגאון החסיד רבי יואל כהן זצ"ל, שנועד להמחיש את שיטת החסידות המיוחדת של בעל הגאולה של י"ט כסלו, הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא ושו"ע הרב.
אחד מתלמידי המגיד ממזריטש, שיום ההילולא שלו חל בי"ט כסלו (תקל"ג), היה הצדיק הקדוש רבי חיים חייקל מאמדור זי"ע.
והנה בעיר אחת היה בית כנסת שבו התפללו דרך קבע שני ידידים, יראי ה' ועובדיו: האחד חסידו של ר' חייקל והשני חסידו של רבנו הזקן, בעל התניא.
פעם אחת הגיע חסידו של רבנו הזקן אליו והתאונן על מצבו הרוחני: "חברי - חסידו של ר' חייקל - מתפלל עמי בבית הכנסת, ואני רואה בעיניי שהוא מתפלל אחרת לגמרי ממני. התלהבותו מרקיעה מיד שחקים והוא מתפלל בלב מלא רגש. מיד כשנכנס לבית הכנסת, לבו כבר בוער באש להבה. ואילו אני נכנס לבית הכנסת וצריך ללמוד ולהתבונן, ושוב לחשוב על הדברים וחוזר חלילה עד שהם נטמעים בתוכי. ורק אז לפעמים אני מצליח לעורר מעט רגש והתלהבות ואהבה ויראה כלפי ה', ובזה אני מתפלל. מדוע תפילתו" - סיים החסיד ושאל את רבנו - "כה חיה ומלהיבה הרבה יותר משלי? הוא בוער באש להבה, ואילו אני לוקח זמן רב עד שאני מבעיר את האש!"
מובן מאליו ששאלתו של החסיד לא התייחסה רק כלפי עמיתו, אלא בעצם לכללות שיטתו של רבנו הזקן שבחר לו דרך שונה מחבריו תלמידי המגיד.
כששמע את השאלה נכנס רבנו הזקן לדבקות עמוקה. לאחר כמה רגעים התעורר מדבקותו, וכך אמר באידיש:
"ער ברענט?! רבי חייקל ברענט אין אים. און מיר ווילן מ'זאל אליין ברענען"! (- "הוא בוער? רבי חייקל הוא שבוער ומתפלל בתוכו. ואילו אנחנו רוצים שכל אחד יבער בעצמו!")
ב.
מה פירוש הדברים?
הסביר לנו רבי יואל כך: חסיד זה היה מקושר ודבק ברבו באמת ובתמים, וכך ההשראה שינק מהצדיק כבשה את כולו. הוא היה נתון כולו תחת רושם קדושתו של הצדיק, ומשכך בער בתפילתו כל כולו מכוח רבו.
אם כן, בדרך זו, נשמת החסיד היא כפתילה מאירה, אך הגפרור המצית אותה שייך לצדיק.
ואל יהיו הדברים קלים בעינינו. היהודי הזה היה כל כך דבק ברבו רבי חייקל עד שהאש של רבי חייקל בערה בתוך עצמותיו. והרי זו מדרגה נעלית עד למאוד.
לעומת זה, רבנו הזקן שאף בשיטתו שחסידיו ידליקו את האש בכוח עצמם, כדי שזו תהיה אש שלהם. וכידוע פירושו הנפלא בספרו הגדול 'ליקוטי תורה' על מה שאמרו חז"ל שאף על פי שבבית ראשון ירדה אש מן השמים על המזבח, מצווה להביא מן ההדיוט (עירובין סג, א. ובכמה מקומות). ופירש רבנו, שהאש היורדת מן השמים ובוערת בלבו של יהודי בעת התפילה (תפילות כנגד קרבנות תיקנום, והלב הוא כנגד המזבח) מסמלת את האש האלוקית של הנפש האלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", אש מן השמים. ומצווה להביא מן ההדיוט היא האש שהאדם יוצר מתוך החומר של נפשו הבהמית וגופו הגשמי, היינו מדברים הדיוטים, לגלות את העומק האמיתי של נפש הבהמית והגוף שגם הם משתוקקים לדבקות ביוצר האדם.
ג.
הנקודה הזו ראויה לביאור מעמיק, כי היא נותנת לנו להבין גם את תקופתנו.
אדמו"ר הזקן וחבריו ידעו כי תורת החסידות ותנועתה באו לעורר את היהודי מתרדמתו הרוחנית. להלהיב את נשמתו, לגלות את אמונתו ולבטא את הקשר לאלוקות הטמון בו. כך יהפוך קיום התורה והמצוות שלו לעיקר משוש חייו, כשגם חיי היום-יום שלו יתעלו ויתרוממו לדבקות בה' מתוך שמחה, חיות והתלהבות.
אולם, כיצד מעוררים רבדים נעלים ונסתרים אלו בנשמה? הרי אף שהם קיימים בכל יהודי, אנו יודעים בעצמנו שהם יכולים להיות כה נעלמים עד שאנו שוכחים או לא מסוגלים להאמין שהם קיימים בנו. ואפילו אם אנו מאמינים שזוהי האמת שלנו, כיצד נמצא את הדרך לגלותם בלב הפיזי ובחיי היום-יום? אי לכך, שיטת רוב תלמידי המגיד הייתה שהדבר נעשה על ידי הצדיק.
חיי הצדיק, רבם של החסידים, הם כה רוחניים, נשגבים ונעלים, מלאי קדושה וטהרה, דבקות ושמחה. ולכן, כאשר החסיד מתקשר ודבק בנשמת הצדיק, הוא כמו נתפס לתוך מעגל הקדושה והדבר משפיע עליו. איש האלוקים שכולו נשמה מעורר את נקודת היהדות הקיימת בתוך כל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא.
זהו הפירוש הידוע לפסוק (חבקוק ב, ד) "צדיק באמונתו יחיה". במקום לקרוא "יִחְיֶה" (שהצדיק עצמו יחיה על ידי האמונה), פירשו את הפסוק בדרך רמז "יְחַיֶּה" - הצדיק מעניק חיות והתעוררות לחסידיו הדבקים בו על ידי אמונתם והתקשרותם בו.
משום כך, החסידים מצדם משתפים את הצדיק בחייהם, בלבטיהם ובמצוקותיהם. הם רוצים שהשראת הצדיק תנחה את חייהם. ואכן, השהייה במחיצת הצדיק וראיית פניו, שמיעת התורה מפיו, התפילה בבית מדרשו והנגינה העמוקה הפולחת כליות ולב בחצרו - כל הדברים האלה מסוגלים להעמיד יהודי בקרן אורה ולהפוך כל חסיד לכלי שאמונת הצדיק הטהורה תאיר בו באלומת אורה עד שחייו ישתנו ויתעלו. ואכן, חצרות הצדיקים והחסידים הפכו למעין חממות של אלוקות, והבאים אליהן ניסו ליטול חזרה לביתם מלוא חופניים ממה שראו וחוו.
לכן אנו רואים שספרי החסידות מהדורות הראשונים, כמו 'פרי הארץ', 'מאור עיניים', 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך', 'אור המאיר', 'בוצינא דנהורא', 'יושר דברי אמת', וכמובן 'כתר שם טוב', 'מגיד דבריו ליעקב', 'אור תורה', ועוד רבים, וכן ספרי החסידות במשך שלושת הדורות הבאים, מלאים רעיונות קצרים, המאירים וחודרים את הנפש. מועט המחזיק את המרובה. זאת כי תורת הצדיק היא רק חלק אחד מהחוויה החסידית כולה. ועיקר תפקידה הוא לעורר את ה'ניצוץ הגרעיני' החבוי בתוך לב היהודי. לא צריך תורות ארוכות והסברים רחבים, רק ניצוץ קטן ועוצמתי שילהיב את ה"רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָ-ה".
רבנו הזקן, לעומת חבריו, דרך אחרת הייתה עמו.
רבנו סבר כי קדושת הצדיק וצדקתו משפיעות על משחרי פניו להיטיב את מעשיהם ומרוממות אותם, אך הוא רצה ותבע שכל אחד מחסידיו יתייגע בכוחות עצמו כדי לברר ולזכך את נפשו הבהמית והחיונית, בצורה פנימית, עד שהאור האלוקי יחדור בכל כוחות נפשו כיחיד. שיטתו של הבעל שם טוב - סבר רבנו - תתקיים ותתפתח בעולם רק על ידי חכמה בינה ודעת, כלומר, על ידי הבנת המוח, "וידעת היום והשבות אל לבבך", ומההבנה הפנימית להמשיך ולהחדיר זאת בתוך "נפש הבשר בדם היא", לתוך הרגשות והחוויות של הנפש הבהמית, ולגוף הפיזי עצמו, עד שיהיה "מבשרי אחזה אלוקה". רק כאשר יהודי חושב בעצמו, מבין ומתעמק בתורות הבעל שם טוב ותלמידיו והופך אותן לחלק מחייו, או-אז הוא עצמו הופך להיות 'חתיכת חסידות', עצם מעצמה של החסידות.
כמובן, גם לשיטת רבנו נותר הרבי כמורה הדרך ומלמד התורות ומבארם לצמאי דעת ה', כשם שהוא גם פועל את פעולת הצדיק שתוארה לעיל על ידי ההתקשרות אליו והשהות המקודשת במחיצתו - אבל כל זה בא רק כתוספת ועזר ליגיעה האישית של כל חסיד בלימודו והתבוננותו בעיקרי החסידות עד שיתיישבו במוחו ובלבו וישנו את זהותו הפנימית.
לא במקרה היו חבריו של רבנו, תלמידי המגיד, מכנים אותו בשם 'הליטאי' - דער ליטוואק - הן מפני שמוצאו היה מליטא, הן מפני שבכללות הייתה התנהלותו אנליטית, בדרך של 'מוחין', השכלה והתעמקות. אפשר לראות זאת גם בדרך כתיבתו ופסיקתו בשולחן ערוך שלו ובשאר ספריו, כמו גם בכללות הנהגתו הציבורית.
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה ידידו הקרוב של רבנו והעריך ואהב אותו מאוד, ומשכך תמך בדעתו אף שהוא עצמו לא נהג כך, וכמו כן היו חברים רבים אחרים שצידדו בדרכו (ראו את מכתבו המיוחד של רבי לוי יצחק ב'אגרות בעל התניא ובני דורו' עמ' קסט). לעומתם, כמה מהתלמידים חלקו על שיטתו עקב החששות שמצאו בה. ביניהם היו הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' נכד הבעש"ט והרה"ק בי אברהם מקליסק, שכרבנו הזקן היה תלמיד-חבר של הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק ועלה עמו לארצנו הקדושה.
אדמו"ר הזקן דרש מחסידיו שעליהם ללמוד ולהתייגע בתורת החסידות בדרך חב"ד, בחכמה בינה דעת, ולהתבונן בנלמד, עד שהדברים יחדרו לתוך החכמה, בינה ודעת שלהם, וירד ויפעפע לתוך הרגשות והעצבים. אכן רבנו סיפק לתלמידיו תוכן רב ועשיר ובלתי נדלה - באמצעות מאמרי החסידות שהיה אומרם בשבתות ובימי חג, ללמד לעם ה' יסודות אחדות ה' בצורה שיכולה לחדור לשכל וללב של הנפש הבהמית. עשרות ספרים נדפסו מתורתו המקורית שנשא ברבים בפירוש תורת רבותיו הבעש"ט והמגיד.
וכך כותב בנו, כ"ק אדמו"ר האמצעי, בהקדמתו לספרו 'אמרי בינה': "היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת, שהיה יוצא מפורש מפי קודש עליון כבוד אדוני אבי מורי ורבי (אדמו"ר הזקן) ז"ל בכל דרשותיו מדי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו, ברבים וביחידות ליחידי סגולה - הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שיעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל".
רבנו הזקן נטל רעיונות מהתורות הקצרות שבמשנת הבעש"ט והמגיד, ודיבר עליהם בהרחבה רבה, בחכמה, בינה ודעת, והקיף את הנושאים מכל צדדיהם. אין זו רק אלומה זעירה של פנס המאירה על נקודה ספציפית בחשכת הלילה, אלא תורתו של רבנו הופכת את הלילה ליום. הרעיון האלוקי שדיבר הבעש"ט חי ועומד לנגד העיניים, עד שהוא הופך להיות המציאות הפשוטה ואילו עולם החולין הופך לדבר טפל וחסר ערך. רבנו הזקן השתוקק שאצל יהודי יהיה מונח בבהירות שכלית, רגשית וחווייתית ש"אלוקות בפשיטות" ו"עולמות בהתחדשות".
במיוחד רצו רבנו הזקן וממלאי מקומו, רבותינו נשיאי חב"ד, שבכל בוקר קודם עבודת התפילה יתעסק החסיד בלימוד והחדרת החסידות ללבו ומוחו. כשהאלוקות שהוא לומד שוכנת בתוכו, במוחו ולבו, יכול הוא לגשת להתפלל ולעמוד לפני קונו ותשוקת הנשמה לאלוקות תהיה נרגשת בו בהתגלות.
זו הייתה דעתו של אדמו"ר הזקן, שאי אפשר לשנות אדם באמת לאמיתו אם לא בדרך של עבודה פנימית ואישית, ובלי להסתמך על דמותו והשראתו של הצדיק בלבד.
ד.
בדף השער של ספר התניא כתב רבנו הזקן שהספר הזה "מיוסד על פסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך".
מהי כוונתו "בדרך ארוכה וקצרה"?
במסכת עירובין (נג, ב) מספר רבי יהושע בן חנניה: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים. חזרתי לאחוריי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם".
וכן הוא גם בעבודת ה'. יש דרך קצרה וארוכה. היינו, מישהו אומר לי 'ווארט' יפה וחזק שמדליק את הלב בצורה מהירה, או מנגן ניגון שמחמם את הלב, או אני חלק מ'חבורה' ואני הולך עם הזרם. אבל בסופו של דבר הרי זו דרך ארוכה כי אני נתקל במחסומים הנפשיים והפסיכולוגיים של נפשי הבהמית.
רבנו הזקן דרכו היא "דרך ארוכה וקצרה": צריך ללמוד, להתבונן, להתייגע בעבודת המוחין ובעבודת המידות ולעבוד עם האישיות הפנימית, על כל חלקיה, אתגריה, מבוכותיה, פחדיה ופצעיה, עד שמגיעים לדרך ה'. אבל אז הרי זו "דרך קצרה", כי האדם נמצא כל כולו בתוך 'עיר אלוקינו'. כל כוחות נפשו, גם ה'אישיות' של נפשו הבהמית, נעשים חדורים באש האלוקית.
וכה התבטא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע: "מיר האבן אלע געגעסן פון איין שיסל, און דער ליטוואק האט צוגענומען די ווערכושקע". "כולנו אכלנו אצל המגיד מאותה הקערה, אבל הליטאי - רבנו הזקן - לקח את החלק העסיסי והסמיך ביותר" (ספר השיחות 'תורת שלום' עמ' 47, שיחת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע י"ט כסלו תרס"ד).
ה.
שיטתו זו של רבנו משתקפת בצורה שבה הוא מדבר על הנפש הבהמית. לפני הופעת ספר התניא לא דובר בספרי המוסר והיראה - על כל פנים בהרחבה ובאריכות - על הדרך שבה יש לעבוד ו'לחנך' את הנפש הבהמית והיצר הרע, ודווקא בספר התניא ובתורתו של רבנו בכלל עניין זה הפך ליסודי ומרכזי. מדוע?
התשובה היא פשוטה ועמוקה, ובלשון רבנו בתניא (פרק כט) הנפש הבהמית "היא היא האדם עצמו".
פירוש: אמנם פנימיותו העמוקה של כל יהודי היא הנפש האלוקית שבו, אבל חיי הגוף, על כל מערכותיו, מונעים מכוח הנפש הבהמית, "כי נפש הבשר בדם היא". הוא אוכל ושותה וישן, מבקש כבוד והערכה, תר אחר פרנסה וצבירת הון, מחפש הצלחה וכו' - כל הצרכים האנושיים שלו הם צרכים גשמיים הנובעים מהנפש הבהמית. הם אינם רעים בהכרח, כי הנפש הבהמית אינה רעה בהגדרתה, היא רק בהמה. המבט שלה נמוך וארצי, וכל מעיינה הוא רק הישרדות ונוחות. ולכן אדם צריך להכיר את מקומו ולדעת איך להתמודד עמה בצורה הנכונה, לחנך אותה במילים התואמות את שפתה ולאלפה בינה.
שיטתו של רבנו טוענת שאין להתעלם מהנפש הזו, ובעצם אין זה חידוש שלו אלא דבר משנה (ברכות בסופה): "בכל לבבך - בשני יצריך".
לא ניתן לדבר שוב ושוב רק אל הנפש האלוקית, אל ה"חלק אלוקה ממעל" שבכל יהודי, כי למרות שקיומה שריר וקיים - זה שייך לקומה הפנימית והעמוקה שלו, וזהו כביכול כמו דמות הצדיק המאירה על נפש החסיד ומעוררת אותו לעבודתו יתברך. זהו דבר אמיתי לחלוטין, אבל אין זה תמיד חודר לתוך ה'עצבים' של האדם עצמו בדמותו הרגילה. גם בזמני תשובה והתעוררות הלב, ייתכן שמדובר בהתגלות הנשמה בלבד ואילו לנפש הבהמית אין כל קשר לכך. ולכן, בתום רגעי ההתעלות, עלול האדם לעמוד שוב מול שוקת שבורה.
מתי בפעם האחרונה הרגשנו שהנפש האלוקית שלנו מאירה? המצב שבו הנפש הבהמית מנהלת את חיינו הפך לנורמה. בכל סיטואציה היא מגיבה במהירות עם ה'מושכל ראשון' האופייני לה - מה יצא לי מזה? מה זה נוגע אליי? היא מייצרת בנו מנעד רחב של רגשות, מכעס ועד פחד, מקנאה ועד בדידות, מן הצורך להרשים ועד הדחף להחניף - והכל כדי לשרוד בעולם מורכב. האם מתוך מציאות יומיומית כזו אנחנו יכולים באמת להתחבר לאור האלוקי, להתפלל בדבקות, לחיות את ה"אין עוד מלבדו"? זו בדיוק הנקודה שבה נדרשת העבודה העמוקה והשיטתית שמציע רבנו הזקן.
האם מתוך חיים אפורים כאלו אנחנו יכולים לפתוח את עצמנו להזרמת האור האלוקי שזורם בתוכנו ברגע זה ממש, להלהיב את עצמנו באש אלוקית, להתפלל וללמוד תורה בכוונה ובדבקות? לחיות עם 'בכל דרכיך דעהו', לחיות ולנשום 'אין עוד מלבדו'? אין דרך להגיע לכך - טען רבנו הזקן - בלי קשר אישי וייחודי עם אלוקות, כזה המתפתח על ידי עבודת החסידות בלימוד ובעבודת התפילה וזיכוך המידות. רק כך נוכל ללמוד שפה חדשה, כזו שתגשר בין הנפש האלוקית והנפש הבהמית.
יכולה להיות נפש בהמית מוכשרת במיוחד, בעלת כישורים גאוניים, כזו היכולה לפתח ולשכלל את עצמה בתחומים שונים, ואף לחולל בעולם המצאות יוצאות דופן במדעים ובחכמות. אבל בסופו של דבר, כל אלו שייכים לעולם החי. הרי סביב מה סובבים כל אלה - סביב המחשבה על הישרדות, המשכיות והתפתחות של ה"אני" שרוצה לשרוד, כמו חיית השדה השורדת ומתפתחת גם היא. אין בזה כל רע, זה פשוט בהמי.
לבהמה חסר דבר אחד ומיוחד - המבט אל השמים. חסידים היו אומרים שראש הבהמה נוטה כלפי מטה והיא לעולם אינה מביטה למעלה, במובן מטאפורי. נפש הבהמית מצד עצמה אינה מרגישה את האמת הצרופה שהלחץ הקשה ביותר בחיים הוא נטל האגו, הדחף שהאגו צריך לשרוד בתור דבר המנותק מ'אין עוד מלבדו'.
כדי שאנשים כמונו יוכלו להשפיע על נפשם הבהמית, צריכה תורת החסידות לדבר בשפה המובנת לה ולנו, על ידי הסברה המתיישבת בשכל אנושי ובעולם המושגים של מטה. לבאר בטוב טעם ובחכמה בינה ודעת מהי אלוקות, מהי תכלית בריאת העולם ויצירת האדם, מהות הנשמה, משמעות העליות והמורדות בנפתולי החיים, מורכבותה של נפש האדם וכוחותיה השונים, מה רוצה ה' ממני, וכיצד העולם צועד לקראת שלמותו על ידי עבודתנו בו.
כאשר אדם לומד ומבין בשכלו את הסוגיות המכוננות הללו - שתורת חב"ד מלאה בהן - הלימוד כובש אותו מבפנים והנפש הבהמית מתחילה אט-אט לצעוד שלובת זרוע עם הנפש האלוקית לבית הכנסת ולבית המדרש, ומשם איש איש לעבודתו ולמלאכתו לשם שמים, מתוך הכרה ש'אין עוד מלבדו' וכי 'בכל דרכיך' אנחנו מצווים – 'דעהו'.
דרך זו שלימד רבנו, מטבע הדברים, היא ארוכה יותר. היא דורשת לימוד, התבוננות והפנמה וחוזר חלילה, והיא גם דורשת מודעות עצמית רבה, אבל בסופו של דבר היא דרך קצרה. כי בזכותה ומכוחה מגיע אדם אל היעד. הוא כבר אינו מבסס את חייו הרוחניים על התעוררות זמנית הנובעת ממקורות השראה חיצוניים, אלא הוא חווה מהפך מלא ושלם בנפשו, "בשני יצריך".
כאשר מדברים עם הנפש האלוקית בלבד, נשאר האור האלוקי הטמון בדברים כמות שהוא, אבל כשמדברים עם הנפש הבהמית בשפתה שלה, לכאורה הולך האור ומתמעט ומצטמצם לרמה הנמוכה של השכל האנושי, וזוהי ירידה ופחיתות עצומה. אלא שמנגד טען רבנו שבלעדי זה יישאר האור במדרגת 'מקיף' ולא יהפוך 'פנימי'. כדי לחולל באדם שינוי אמיתי ובר-קיימא, נדרש שהדברים יחלחלו בו פנימה ויכבשו את לבו ומוחו.
ו.
חושבני כי דווקא בימינו מובנת ומתקבלת שיטתו של רבנו יותר ויותר, כפי שרואים במוחש את הנהירה העצומה מכל החוגים לספר התניא ולתורת אדמו"רי חב"ד בכלל. אנחנו חיים בדור שונה מאוד מדורם ותקופתם של תלמידי המגיד, האתגרים מכל צד ופינה תוקפים את כל מי שבא לגשת אל הקודש, ומשום כך עלינו להיות חסידים בעצמנו, להדליק בכוחנו את האש האישית שלנו.
החסידות לא באה לעולם רק כדי לכונן תנועה חברתית שתצטיין בסממנים חיצוניים של ביגוד, השתייכות קהילתית, תקנות ציבוריות וגמילות חסדים למיניהם. החסידות רצתה בעיקר דבר אחד - ש"אמת ה' לעולם" תהפוך להיות בשר מבשרנו. ואכן, לשם כך נדרשים עמל ויגיעה.
גוט יום טוב, יהודים יקרים. וכפי שמאחלים אצלנו: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו!"
טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - פרשת וישב תשפ״ה
Rabbi YY Jacobson
- ינואר 6, 2025
- |
- ו׳ טבת תשפ״ה
- |
- 20 צפיות
אנחנו רוצים שכל אחד יבער בעצמו
מיר ווילן מ'זאל אליין ברענען
Rabbi YY Jacobson
- ינואר 6, 2025
א.
שמעתי סיפור עמוק מאת מורי הגאון החסיד רבי יואל כהן זצ"ל, שנועד להמחיש את שיטת החסידות המיוחדת של בעל הגאולה של י"ט כסלו, הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא ושו"ע הרב.
אחד מתלמידי המגיד ממזריטש, שיום ההילולא שלו חל בי"ט כסלו (תקל"ג), היה הצדיק הקדוש רבי חיים חייקל מאמדור זי"ע.
והנה בעיר אחת היה בית כנסת שבו התפללו דרך קבע שני ידידים, יראי ה' ועובדיו: האחד חסידו של ר' חייקל והשני חסידו של רבנו הזקן, בעל התניא.
פעם אחת הגיע חסידו של רבנו הזקן אליו והתאונן על מצבו הרוחני: "חברי - חסידו של ר' חייקל - מתפלל עמי בבית הכנסת, ואני רואה בעיניי שהוא מתפלל אחרת לגמרי ממני. התלהבותו מרקיעה מיד שחקים והוא מתפלל בלב מלא רגש. מיד כשנכנס לבית הכנסת, לבו כבר בוער באש להבה. ואילו אני נכנס לבית הכנסת וצריך ללמוד ולהתבונן, ושוב לחשוב על הדברים וחוזר חלילה עד שהם נטמעים בתוכי. ורק אז לפעמים אני מצליח לעורר מעט רגש והתלהבות ואהבה ויראה כלפי ה', ובזה אני מתפלל. מדוע תפילתו" - סיים החסיד ושאל את רבנו - "כה חיה ומלהיבה הרבה יותר משלי? הוא בוער באש להבה, ואילו אני לוקח זמן רב עד שאני מבעיר את האש!"
מובן מאליו ששאלתו של החסיד לא התייחסה רק כלפי עמיתו, אלא בעצם לכללות שיטתו של רבנו הזקן שבחר לו דרך שונה מחבריו תלמידי המגיד.
כששמע את השאלה נכנס רבנו הזקן לדבקות עמוקה. לאחר כמה רגעים התעורר מדבקותו, וכך אמר באידיש:
"ער ברענט?! רבי חייקל ברענט אין אים. און מיר ווילן מ'זאל אליין ברענען"! (- "הוא בוער? רבי חייקל הוא שבוער ומתפלל בתוכו. ואילו אנחנו רוצים שכל אחד יבער בעצמו!")
ב.
מה פירוש הדברים?
הסביר לנו רבי יואל כך: חסיד זה היה מקושר ודבק ברבו באמת ובתמים, וכך ההשראה שינק מהצדיק כבשה את כולו. הוא היה נתון כולו תחת רושם קדושתו של הצדיק, ומשכך בער בתפילתו כל כולו מכוח רבו.
אם כן, בדרך זו, נשמת החסיד היא כפתילה מאירה, אך הגפרור המצית אותה שייך לצדיק.
ואל יהיו הדברים קלים בעינינו. היהודי הזה היה כל כך דבק ברבו רבי חייקל עד שהאש של רבי חייקל בערה בתוך עצמותיו. והרי זו מדרגה נעלית עד למאוד.
לעומת זה, רבנו הזקן שאף בשיטתו שחסידיו ידליקו את האש בכוח עצמם, כדי שזו תהיה אש שלהם. וכידוע פירושו הנפלא בספרו הגדול 'ליקוטי תורה' על מה שאמרו חז"ל שאף על פי שבבית ראשון ירדה אש מן השמים על המזבח, מצווה להביא מן ההדיוט (עירובין סג, א. ובכמה מקומות). ופירש רבנו, שהאש היורדת מן השמים ובוערת בלבו של יהודי בעת התפילה (תפילות כנגד קרבנות תיקנום, והלב הוא כנגד המזבח) מסמלת את האש האלוקית של הנפש האלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", אש מן השמים. ומצווה להביא מן ההדיוט היא האש שהאדם יוצר מתוך החומר של נפשו הבהמית וגופו הגשמי, היינו מדברים הדיוטים, לגלות את העומק האמיתי של נפש הבהמית והגוף שגם הם משתוקקים לדבקות ביוצר האדם.
ג.
הנקודה הזו ראויה לביאור מעמיק, כי היא נותנת לנו להבין גם את תקופתנו.
אדמו"ר הזקן וחבריו ידעו כי תורת החסידות ותנועתה באו לעורר את היהודי מתרדמתו הרוחנית. להלהיב את נשמתו, לגלות את אמונתו ולבטא את הקשר לאלוקות הטמון בו. כך יהפוך קיום התורה והמצוות שלו לעיקר משוש חייו, כשגם חיי היום-יום שלו יתעלו ויתרוממו לדבקות בה' מתוך שמחה, חיות והתלהבות.
אולם, כיצד מעוררים רבדים נעלים ונסתרים אלו בנשמה? הרי אף שהם קיימים בכל יהודי, אנו יודעים בעצמנו שהם יכולים להיות כה נעלמים עד שאנו שוכחים או לא מסוגלים להאמין שהם קיימים בנו. ואפילו אם אנו מאמינים שזוהי האמת שלנו, כיצד נמצא את הדרך לגלותם בלב הפיזי ובחיי היום-יום? אי לכך, שיטת רוב תלמידי המגיד הייתה שהדבר נעשה על ידי הצדיק.
חיי הצדיק, רבם של החסידים, הם כה רוחניים, נשגבים ונעלים, מלאי קדושה וטהרה, דבקות ושמחה. ולכן, כאשר החסיד מתקשר ודבק בנשמת הצדיק, הוא כמו נתפס לתוך מעגל הקדושה והדבר משפיע עליו. איש האלוקים שכולו נשמה מעורר את נקודת היהדות הקיימת בתוך כל יהודי, בכל מצב שהוא נמצא.
זהו הפירוש הידוע לפסוק (חבקוק ב, ד) "צדיק באמונתו יחיה". במקום לקרוא "יִחְיֶה" (שהצדיק עצמו יחיה על ידי האמונה), פירשו את הפסוק בדרך רמז "יְחַיֶּה" - הצדיק מעניק חיות והתעוררות לחסידיו הדבקים בו על ידי אמונתם והתקשרותם בו.
משום כך, החסידים מצדם משתפים את הצדיק בחייהם, בלבטיהם ובמצוקותיהם. הם רוצים שהשראת הצדיק תנחה את חייהם. ואכן, השהייה במחיצת הצדיק וראיית פניו, שמיעת התורה מפיו, התפילה בבית מדרשו והנגינה העמוקה הפולחת כליות ולב בחצרו - כל הדברים האלה מסוגלים להעמיד יהודי בקרן אורה ולהפוך כל חסיד לכלי שאמונת הצדיק הטהורה תאיר בו באלומת אורה עד שחייו ישתנו ויתעלו. ואכן, חצרות הצדיקים והחסידים הפכו למעין חממות של אלוקות, והבאים אליהן ניסו ליטול חזרה לביתם מלוא חופניים ממה שראו וחוו.
לכן אנו רואים שספרי החסידות מהדורות הראשונים, כמו 'פרי הארץ', 'מאור עיניים', 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך', 'אור המאיר', 'בוצינא דנהורא', 'יושר דברי אמת', וכמובן 'כתר שם טוב', 'מגיד דבריו ליעקב', 'אור תורה', ועוד רבים, וכן ספרי החסידות במשך שלושת הדורות הבאים, מלאים רעיונות קצרים, המאירים וחודרים את הנפש. מועט המחזיק את המרובה. זאת כי תורת הצדיק היא רק חלק אחד מהחוויה החסידית כולה. ועיקר תפקידה הוא לעורר את ה'ניצוץ הגרעיני' החבוי בתוך לב היהודי. לא צריך תורות ארוכות והסברים רחבים, רק ניצוץ קטן ועוצמתי שילהיב את ה"רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָ-ה".
רבנו הזקן, לעומת חבריו, דרך אחרת הייתה עמו.
רבנו סבר כי קדושת הצדיק וצדקתו משפיעות על משחרי פניו להיטיב את מעשיהם ומרוממות אותם, אך הוא רצה ותבע שכל אחד מחסידיו יתייגע בכוחות עצמו כדי לברר ולזכך את נפשו הבהמית והחיונית, בצורה פנימית, עד שהאור האלוקי יחדור בכל כוחות נפשו כיחיד. שיטתו של הבעל שם טוב - סבר רבנו - תתקיים ותתפתח בעולם רק על ידי חכמה בינה ודעת, כלומר, על ידי הבנת המוח, "וידעת היום והשבות אל לבבך", ומההבנה הפנימית להמשיך ולהחדיר זאת בתוך "נפש הבשר בדם היא", לתוך הרגשות והחוויות של הנפש הבהמית, ולגוף הפיזי עצמו, עד שיהיה "מבשרי אחזה אלוקה". רק כאשר יהודי חושב בעצמו, מבין ומתעמק בתורות הבעל שם טוב ותלמידיו והופך אותן לחלק מחייו, או-אז הוא עצמו הופך להיות 'חתיכת חסידות', עצם מעצמה של החסידות.
כמובן, גם לשיטת רבנו נותר הרבי כמורה הדרך ומלמד התורות ומבארם לצמאי דעת ה', כשם שהוא גם פועל את פעולת הצדיק שתוארה לעיל על ידי ההתקשרות אליו והשהות המקודשת במחיצתו - אבל כל זה בא רק כתוספת ועזר ליגיעה האישית של כל חסיד בלימודו והתבוננותו בעיקרי החסידות עד שיתיישבו במוחו ובלבו וישנו את זהותו הפנימית.
לא במקרה היו חבריו של רבנו, תלמידי המגיד, מכנים אותו בשם 'הליטאי' - דער ליטוואק - הן מפני שמוצאו היה מליטא, הן מפני שבכללות הייתה התנהלותו אנליטית, בדרך של 'מוחין', השכלה והתעמקות. אפשר לראות זאת גם בדרך כתיבתו ופסיקתו בשולחן ערוך שלו ובשאר ספריו, כמו גם בכללות הנהגתו הציבורית.
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה ידידו הקרוב של רבנו והעריך ואהב אותו מאוד, ומשכך תמך בדעתו אף שהוא עצמו לא נהג כך, וכמו כן היו חברים רבים אחרים שצידדו בדרכו (ראו את מכתבו המיוחד של רבי לוי יצחק ב'אגרות בעל התניא ובני דורו' עמ' קסט). לעומתם, כמה מהתלמידים חלקו על שיטתו עקב החששות שמצאו בה. ביניהם היו הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' נכד הבעש"ט והרה"ק בי אברהם מקליסק, שכרבנו הזקן היה תלמיד-חבר של הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק ועלה עמו לארצנו הקדושה.
אדמו"ר הזקן דרש מחסידיו שעליהם ללמוד ולהתייגע בתורת החסידות בדרך חב"ד, בחכמה בינה דעת, ולהתבונן בנלמד, עד שהדברים יחדרו לתוך החכמה, בינה ודעת שלהם, וירד ויפעפע לתוך הרגשות והעצבים. אכן רבנו סיפק לתלמידיו תוכן רב ועשיר ובלתי נדלה - באמצעות מאמרי החסידות שהיה אומרם בשבתות ובימי חג, ללמד לעם ה' יסודות אחדות ה' בצורה שיכולה לחדור לשכל וללב של הנפש הבהמית. עשרות ספרים נדפסו מתורתו המקורית שנשא ברבים בפירוש תורת רבותיו הבעש"ט והמגיד.
וכך כותב בנו, כ"ק אדמו"ר האמצעי, בהקדמתו לספרו 'אמרי בינה': "היות נודע לכל באי שערי אור תורת אמת, שהיה יוצא מפורש מפי קודש עליון כבוד אדוני אבי מורי ורבי (אדמו"ר הזקן) ז"ל בכל דרשותיו מדי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו, ברבים וביחידות ליחידי סגולה - הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שיעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל".
רבנו הזקן נטל רעיונות מהתורות הקצרות שבמשנת הבעש"ט והמגיד, ודיבר עליהם בהרחבה רבה, בחכמה, בינה ודעת, והקיף את הנושאים מכל צדדיהם. אין זו רק אלומה זעירה של פנס המאירה על נקודה ספציפית בחשכת הלילה, אלא תורתו של רבנו הופכת את הלילה ליום. הרעיון האלוקי שדיבר הבעש"ט חי ועומד לנגד העיניים, עד שהוא הופך להיות המציאות הפשוטה ואילו עולם החולין הופך לדבר טפל וחסר ערך. רבנו הזקן השתוקק שאצל יהודי יהיה מונח בבהירות שכלית, רגשית וחווייתית ש"אלוקות בפשיטות" ו"עולמות בהתחדשות".
במיוחד רצו רבנו הזקן וממלאי מקומו, רבותינו נשיאי חב"ד, שבכל בוקר קודם עבודת התפילה יתעסק החסיד בלימוד והחדרת החסידות ללבו ומוחו. כשהאלוקות שהוא לומד שוכנת בתוכו, במוחו ולבו, יכול הוא לגשת להתפלל ולעמוד לפני קונו ותשוקת הנשמה לאלוקות תהיה נרגשת בו בהתגלות.
זו הייתה דעתו של אדמו"ר הזקן, שאי אפשר לשנות אדם באמת לאמיתו אם לא בדרך של עבודה פנימית ואישית, ובלי להסתמך על דמותו והשראתו של הצדיק בלבד.
ד.
בדף השער של ספר התניא כתב רבנו הזקן שהספר הזה "מיוסד על פסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזרת השם יתברך".
מהי כוונתו "בדרך ארוכה וקצרה"?
במסכת עירובין (נג, ב) מספר רבי יהושע בן חנניה: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים. חזרתי לאחוריי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה? אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם".
וכן הוא גם בעבודת ה'. יש דרך קצרה וארוכה. היינו, מישהו אומר לי 'ווארט' יפה וחזק שמדליק את הלב בצורה מהירה, או מנגן ניגון שמחמם את הלב, או אני חלק מ'חבורה' ואני הולך עם הזרם. אבל בסופו של דבר הרי זו דרך ארוכה כי אני נתקל במחסומים הנפשיים והפסיכולוגיים של נפשי הבהמית.
רבנו הזקן דרכו היא "דרך ארוכה וקצרה": צריך ללמוד, להתבונן, להתייגע בעבודת המוחין ובעבודת המידות ולעבוד עם האישיות הפנימית, על כל חלקיה, אתגריה, מבוכותיה, פחדיה ופצעיה, עד שמגיעים לדרך ה'. אבל אז הרי זו "דרך קצרה", כי האדם נמצא כל כולו בתוך 'עיר אלוקינו'. כל כוחות נפשו, גם ה'אישיות' של נפשו הבהמית, נעשים חדורים באש האלוקית.
וכה התבטא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע: "מיר האבן אלע געגעסן פון איין שיסל, און דער ליטוואק האט צוגענומען די ווערכושקע". "כולנו אכלנו אצל המגיד מאותה הקערה, אבל הליטאי - רבנו הזקן - לקח את החלק העסיסי והסמיך ביותר" (ספר השיחות 'תורת שלום' עמ' 47, שיחת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע י"ט כסלו תרס"ד).
ה.
שיטתו זו של רבנו משתקפת בצורה שבה הוא מדבר על הנפש הבהמית. לפני הופעת ספר התניא לא דובר בספרי המוסר והיראה - על כל פנים בהרחבה ובאריכות - על הדרך שבה יש לעבוד ו'לחנך' את הנפש הבהמית והיצר הרע, ודווקא בספר התניא ובתורתו של רבנו בכלל עניין זה הפך ליסודי ומרכזי. מדוע?
התשובה היא פשוטה ועמוקה, ובלשון רבנו בתניא (פרק כט) הנפש הבהמית "היא היא האדם עצמו".
פירוש: אמנם פנימיותו העמוקה של כל יהודי היא הנפש האלוקית שבו, אבל חיי הגוף, על כל מערכותיו, מונעים מכוח הנפש הבהמית, "כי נפש הבשר בדם היא". הוא אוכל ושותה וישן, מבקש כבוד והערכה, תר אחר פרנסה וצבירת הון, מחפש הצלחה וכו' - כל הצרכים האנושיים שלו הם צרכים גשמיים הנובעים מהנפש הבהמית. הם אינם רעים בהכרח, כי הנפש הבהמית אינה רעה בהגדרתה, היא רק בהמה. המבט שלה נמוך וארצי, וכל מעיינה הוא רק הישרדות ונוחות. ולכן אדם צריך להכיר את מקומו ולדעת איך להתמודד עמה בצורה הנכונה, לחנך אותה במילים התואמות את שפתה ולאלפה בינה.
שיטתו של רבנו טוענת שאין להתעלם מהנפש הזו, ובעצם אין זה חידוש שלו אלא דבר משנה (ברכות בסופה): "בכל לבבך - בשני יצריך".
לא ניתן לדבר שוב ושוב רק אל הנפש האלוקית, אל ה"חלק אלוקה ממעל" שבכל יהודי, כי למרות שקיומה שריר וקיים - זה שייך לקומה הפנימית והעמוקה שלו, וזהו כביכול כמו דמות הצדיק המאירה על נפש החסיד ומעוררת אותו לעבודתו יתברך. זהו דבר אמיתי לחלוטין, אבל אין זה תמיד חודר לתוך ה'עצבים' של האדם עצמו בדמותו הרגילה. גם בזמני תשובה והתעוררות הלב, ייתכן שמדובר בהתגלות הנשמה בלבד ואילו לנפש הבהמית אין כל קשר לכך. ולכן, בתום רגעי ההתעלות, עלול האדם לעמוד שוב מול שוקת שבורה.
מתי בפעם האחרונה הרגשנו שהנפש האלוקית שלנו מאירה? המצב שבו הנפש הבהמית מנהלת את חיינו הפך לנורמה. בכל סיטואציה היא מגיבה במהירות עם ה'מושכל ראשון' האופייני לה - מה יצא לי מזה? מה זה נוגע אליי? היא מייצרת בנו מנעד רחב של רגשות, מכעס ועד פחד, מקנאה ועד בדידות, מן הצורך להרשים ועד הדחף להחניף - והכל כדי לשרוד בעולם מורכב. האם מתוך מציאות יומיומית כזו אנחנו יכולים באמת להתחבר לאור האלוקי, להתפלל בדבקות, לחיות את ה"אין עוד מלבדו"? זו בדיוק הנקודה שבה נדרשת העבודה העמוקה והשיטתית שמציע רבנו הזקן.
האם מתוך חיים אפורים כאלו אנחנו יכולים לפתוח את עצמנו להזרמת האור האלוקי שזורם בתוכנו ברגע זה ממש, להלהיב את עצמנו באש אלוקית, להתפלל וללמוד תורה בכוונה ובדבקות? לחיות עם 'בכל דרכיך דעהו', לחיות ולנשום 'אין עוד מלבדו'? אין דרך להגיע לכך - טען רבנו הזקן - בלי קשר אישי וייחודי עם אלוקות, כזה המתפתח על ידי עבודת החסידות בלימוד ובעבודת התפילה וזיכוך המידות. רק כך נוכל ללמוד שפה חדשה, כזו שתגשר בין הנפש האלוקית והנפש הבהמית.
יכולה להיות נפש בהמית מוכשרת במיוחד, בעלת כישורים גאוניים, כזו היכולה לפתח ולשכלל את עצמה בתחומים שונים, ואף לחולל בעולם המצאות יוצאות דופן במדעים ובחכמות. אבל בסופו של דבר, כל אלו שייכים לעולם החי. הרי סביב מה סובבים כל אלה - סביב המחשבה על הישרדות, המשכיות והתפתחות של ה"אני" שרוצה לשרוד, כמו חיית השדה השורדת ומתפתחת גם היא. אין בזה כל רע, זה פשוט בהמי.
לבהמה חסר דבר אחד ומיוחד - המבט אל השמים. חסידים היו אומרים שראש הבהמה נוטה כלפי מטה והיא לעולם אינה מביטה למעלה, במובן מטאפורי. נפש הבהמית מצד עצמה אינה מרגישה את האמת הצרופה שהלחץ הקשה ביותר בחיים הוא נטל האגו, הדחף שהאגו צריך לשרוד בתור דבר המנותק מ'אין עוד מלבדו'.
כדי שאנשים כמונו יוכלו להשפיע על נפשם הבהמית, צריכה תורת החסידות לדבר בשפה המובנת לה ולנו, על ידי הסברה המתיישבת בשכל אנושי ובעולם המושגים של מטה. לבאר בטוב טעם ובחכמה בינה ודעת מהי אלוקות, מהי תכלית בריאת העולם ויצירת האדם, מהות הנשמה, משמעות העליות והמורדות בנפתולי החיים, מורכבותה של נפש האדם וכוחותיה השונים, מה רוצה ה' ממני, וכיצד העולם צועד לקראת שלמותו על ידי עבודתנו בו.
כאשר אדם לומד ומבין בשכלו את הסוגיות המכוננות הללו - שתורת חב"ד מלאה בהן - הלימוד כובש אותו מבפנים והנפש הבהמית מתחילה אט-אט לצעוד שלובת זרוע עם הנפש האלוקית לבית הכנסת ולבית המדרש, ומשם איש איש לעבודתו ולמלאכתו לשם שמים, מתוך הכרה ש'אין עוד מלבדו' וכי 'בכל דרכיך' אנחנו מצווים – 'דעהו'.
דרך זו שלימד רבנו, מטבע הדברים, היא ארוכה יותר. היא דורשת לימוד, התבוננות והפנמה וחוזר חלילה, והיא גם דורשת מודעות עצמית רבה, אבל בסופו של דבר היא דרך קצרה. כי בזכותה ומכוחה מגיע אדם אל היעד. הוא כבר אינו מבסס את חייו הרוחניים על התעוררות זמנית הנובעת ממקורות השראה חיצוניים, אלא הוא חווה מהפך מלא ושלם בנפשו, "בשני יצריך".
כאשר מדברים עם הנפש האלוקית בלבד, נשאר האור האלוקי הטמון בדברים כמות שהוא, אבל כשמדברים עם הנפש הבהמית בשפתה שלה, לכאורה הולך האור ומתמעט ומצטמצם לרמה הנמוכה של השכל האנושי, וזוהי ירידה ופחיתות עצומה. אלא שמנגד טען רבנו שבלעדי זה יישאר האור במדרגת 'מקיף' ולא יהפוך 'פנימי'. כדי לחולל באדם שינוי אמיתי ובר-קיימא, נדרש שהדברים יחלחלו בו פנימה ויכבשו את לבו ומוחו.
ו.
חושבני כי דווקא בימינו מובנת ומתקבלת שיטתו של רבנו יותר ויותר, כפי שרואים במוחש את הנהירה העצומה מכל החוגים לספר התניא ולתורת אדמו"רי חב"ד בכלל. אנחנו חיים בדור שונה מאוד מדורם ותקופתם של תלמידי המגיד, האתגרים מכל צד ופינה תוקפים את כל מי שבא לגשת אל הקודש, ומשום כך עלינו להיות חסידים בעצמנו, להדליק בכוחנו את האש האישית שלנו.
החסידות לא באה לעולם רק כדי לכונן תנועה חברתית שתצטיין בסממנים חיצוניים של ביגוד, השתייכות קהילתית, תקנות ציבוריות וגמילות חסדים למיניהם. החסידות רצתה בעיקר דבר אחד - ש"אמת ה' לעולם" תהפוך להיות בשר מבשרנו. ואכן, לשם כך נדרשים עמל ויגיעה.
גוט יום טוב, יהודים יקרים. וכפי שמאחלים אצלנו: "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו!"
- תגובה
סיכום השיעור:
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!