מהפיכת ה'דגל' בעולם החינוך
דרך האהבה בחינוך הילדים – המצאתו של יעקב אבינו
- ינואר 16, 2025
- |
- ט״ז טבת תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
38 צפיות
מהפיכת ה'דגל' בעולם החינוך
דרך האהבה בחינוך הילדים – המצאתו של יעקב אבינו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- ינואר 16, 2025
א.
יום אחד, פרופסור נכנס לכיתתו וביקש מתלמידיו להתכונן למבחן פתע. כולם חיכו בדריכות ליד שולחנותיהם עד שהבחינה תתחיל. הפרופסור חילק את הבחינות כשהטקסט פונה כלפי מטה, כרגיל. לאחר שחילק את כולן, הוא ביקש מהתלמידים להפוך את הניירות. להפתעת כולם, לא היו שאלות - רק נקודה שחורה במרכז הנייר. הפרופסור, שראה את ההבעה על פניהם של כולם, אמר להם את הדברים הבאים: "אני רוצה שתכתבו כל מה שאתם רואים על הנייר שלכם".
התלמידים, מבולבלים, התחילו במשימה המוזרה. לא היה שם שום טקסט, רק נקודה שחורה באמצע העמוד. כולם, ללא יוצא מן הכלל, כתבו שהם רואים נקודה שחורה.
הפרופסור הסתכל עליהם ואמר: "אף אחד מכם לא כתב שאתם רואים את החלק הלבן של הנייר, אף על פי שהוא תופס תשעים ותשעה אחוזים משטחו של הנייר. כולם התמקדו בנקודה השחורה".
ב.
הרב הקדוש רבי משה חיים אפרים מסדילקוב (תק"ב לערך - י"ז באייר 'תק"ס) היה נכדו של הבעל שם טוב, מממשיכי דרכו ומסופריה הראשונים של החסידות. הוא היה בנם של רבי יחיאל מיכל אשכנזי והרבנית אדל, בתו של הבעש"ט. ספרו 'דגל מחנה אפרים' הוא ספר יסודי במשנת החסידות.
בעל ה'דגל' מעניק לנו רעיון מרהיב, מחזק, ולדעתי הוא משנה-חיים בסוגיית אפרים ומנשה בפרשת ויחי.
כך מספרת התורה (ויחי מח, י): "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם".
ושואל בעל האור החיים הקדוש: "צריך לדעת אומרו 'להם', שהיה לו לומר 'וישק אותם'?" - הרי על פי דקדוק כותבים "וישק אותם, ויחבק אותם", לא "וישק להם ויחבק להם"?
התירוץ שלו הוא כך: "לצד שכבדו עיניו מזוקן, היה מחבק שלא במקום החיבוק, ומנשק שלא במקום הנישוק, ולזה אמר להם, ולא אמר אותם". כלומר, הוא חיבק אותם ונישק אותם שלא במקום הנכון, ולא בצורה הנכונה, ודבר זה מרמזת לנו התורה בשינוי הלשון "וישק להם ויחבק להם" - הוא השתדל לנשקם ולחבקם, אף על פי שהדבר לא הסתדר ממש בצורה מושלמת.
בעל הדגל רואה כאן מהפכה בעולם החינוך – ולעניות דעתי יש כאן דברי רוח הקודש על תקופתנו.
ג.
וכך כותב נכדו של הבעש"ט הקדוש:
"ויש לומר לפי עניות דעתי, בדרך רמז, בעניין הזה מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו... שמרומז כאן בפסוק 'ועיני ישראל', היינו הצדיקים וחכמים שהם 'עיני ישראל' [עיני העדה, עיני הדור], כבדו מזוקן, היינו שכבדו מלהסתכל בפעולות ישראל. והיינו מזוקן, רוצה לומר, מחמת שמעשיהם הרעים נתיישנו מאוד והורגלו בהם כל כך עד שנדמה להם כהיתר. ולכך אי אפשר כלל להוכיח אותם על מעשיהם, כי בעיניו אין עושה שום רע חס ושלום, רק הוא צדיק גמור. אף על פי שעושה כל הרעות, לא נחשב כלל בעיניו זה לדבר רע, רק מחמת הרגל נעשה טבע. ולכך 'לא יוכל לראות', היינו אי אפשר לסבול ולהכיל ולראות במעשיהם מגודל השברון לב, שרואים שהעם מתפרצים כל כך ובעיניהם אין עושים שום רע חלילה, רק כולם צדיקים גמורים ואי אפשר להוכיח אותם".
מצב נורא, אומר לנו בעל הדגל. הפריצות מתחזקת, ההפקרות משתוללת, ואין פוצה פה. עד כדי כך שיעקב אבינו, ודוגמתו צדיקי הדור בכל דור, לא יכולים להסתכל ולראות את הדברים.
וכפי שהוא במישור הקולקטיבי, כך הוא גם במישור היחיד. לפעמים יש לנו בן או בת, או קרוב משפחה, או בנו או בתו של שכן, שפשוט אי אפשר להסתכל עליהם. לדאבוננו ולמגינת לבנו, נטשו את דרך אבותם, בצניעות, וביראת שמים, בלבושיהם ובמעשיהם. ולא שייך אפילו למחות ולהוכיח אותם, כי הם לא מעוניינים כלל לשמוע.
וכך ממשיך בעל הדגל:
"ואף על פי כן, 'ויגש אותם אליו', היינו שאף על פי שקשה לצדיק מאוד מעשיהם הרעים, עם כל זה הוא מקרב אותם אליו בחושבו כי עמך כולם צדיקים. אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. 'ויחבק להם' הוא גם כן לשון קירוב, שחובקו בזרועותיו, והיינו שהוא מקרב את הרוצים להתקרב אל הצדיק בכל מיני קורבה וחיבה. ועוד יותר מזה, 'וינשק להם', היינו דביקות וזיווג רוחא ברוחא".
הדברים מדברים בעד עצמם. יעקב אבינו מתעקש לקרבם, לאוהבם, לחבקם ולנשקם. הוא יודע שבפנימיות לבבם הם צדיקים, ומלאים מצוות כרימון, ולא יפסיק לקרבם בכל מיני קירוב.
"ולרמז זה גם כן, נכון שלא אמר 'אותם', כתירוץ האור החיים, היינו שבאמת לא יוכל להיות הקירוב במקום הקירוב מחמת האמת שאינו נהנה מפעולותיהם. ובפרט שאי אפשר להיות זיווג ודביקות רוחא ברוחא כראוי, כי איך יקושר נפש צדיק בנפש עושה רע שהם שני הפכיים? עם כל זה קירבם, רק שלא היה הקירוב במקום הראוי והאמיתי כאשר אם יטיבו מעשיהם".
ד.
אבל איך עושים זאת בצורה פרקטית?
הנה הרעיון הנפלא והקונקרטי של בעל הדגל:
"וישם את אפרים לפני מנשה, כי שתי בחינות אלו, אפרים ומנשה, יש בישראל. מנשה על שם 'כי נשני אלקים', היינו לשון שכחה, ששוכחים את ה' הנכבד והנורא במעשיהם הרעים. ואפרים הוא לשון פרה ורבה, היינו שעם כל זה הם מלאים מצוות וכו'".
בכל יהודי, ובכל אחד מהילדים הללו, יש שני חלקים: יש ה'מנשה', החלק הזה ששוכח, רחמנא ליצלן, את דביקותם בה' ושעבודם לה'. ויש גם חלק ה'אפרים', החלק שפרה ורבה עם טוב וקדושה, שהרי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון.
עכשיו השאלה היא על מה אני שם את הדגש, במה אני מתמקד. כי החלק שאני שם עליו את הדגש העיקרי הוא יתגבר ויתחזק יותר ויותר.
"והוא שרמז הפסוק, שהצדיק מקרב מאוד אפילו את כל הרשעים, והוא משים את בחינת הטוב של אפרים שבהם לעיקר וראש, לפני בחינת הרע שבהם שהוא מנשה. כי מנשה הבכור, היינו שבאמת מנשה, היינו הבחינה הרעה שבהם, הוא העיקר ומתגבר יותר בהם. מכל מקום הצדיק מלמד זכות על ישראל כנזכר לעיל".
הרי מנשה הבכור - מיד בהתחלה רואים את הנקודות השחורות שבהם. הרי קשה יותר לראות את הטוב, וקל מאוד לראות את כל החסרונות, הפרצות, הבעיות והאתגרים. אפרים מגיע אחרי מנשה. על פי הגיון, צריך יעקב להתמקד על ה'מנשה', על כל הבעיות שיש בהם, לצעוק עליהם, להוכיח אותם, להגיד להם עד כמה הם לא טובים.
אבל "שיכל את ידיו". יעקב מחליט שיד ימינו, שעיקר החוזק והדגש, יהיה על בחינת 'אפרים', לראות ולהדגיש שוב ושוב את הטוב, הקדושה, הטהרה, הניצוץ האלוקי, וכל המעלות שיש בהם. ורק עם יד שמאל, יד כהה, הוא יראה גם את החסרונות והאתגרים.
"ויש לומר שהוא גם כן טעם כי מנשה הבכור, היינו שזה אמרות הצדיק: מה שהם שוכחים בה' הוא בראשונה ובהתחלה, ואחר כך נזכרים בה' ומתחרטים מאוד על מעשיהם ומקבלים על עצמם שיטיבו שוב מעשיהם.
"כי זה דרך הצדיק ללמד תמיד זכות על ישראל עם קדוש, ולקרבם בשתי ידיים באהבה וחיבה. ישמע חכם ויוסיף לקח במוסר השכל הזה הנוהג תמיד, ובפרט בדורותינו, כי תורת ה' תמימה עומדת לעד".
ה.
הנה הדרך הסלולה והישרה אותה לימד אותנו יעקב אבינו לדורות.
אני יכול בקלות להתמקד על חלק ה'מנשה'. להרחיק את ילדיי, או סתם ילדים יהודים, בגלל ששכחו את השם. "נשני אלקים". בעיניי אני צדיק והגון, כי איך יכול יהודי לסבול פריצות ורשעות כזו?
אבל יעקב, ישראל סבא, מלמד אותנו לעשות את ההיפך: תמיד, תמיד תמיד תראה את הטוב בילדים שלך. תתמקד על ה'אפרים', על הטוב הגנוז והגלוי, על העדינות, הרגישות, הפגיעות, המעלות, התכונות החיוביות, המידות הטובות שנמצאות בהם. כן, בקלות אפשר למצוא את העבירות והעיוותים וכל הדברים הרעים שעושים. זה יזדקר לנו לעיניים תחילה, "כי מנשה הבכור".
אבל אם אתה מעוניין לא באגו הרוחני שלך אלא ברצון השם, ואתה גם רוצה להציל את הילדים שלך, תשים כל מעייניך ב'אפרים'. ולא מן השפה ולחוץ, אלא באמת לאמיתה.
כי אם אתה רואה את ה'אפרים' בילד שלך, גם הוא יראה את זה בתוך עצמו. וסוף סוף נוכל לומר על כל אחד ואחת מהם: "בך יברך ישראל"!
- תגובה
סיכום השיעור:
א.
יום אחד, פרופסור נכנס לכיתתו וביקש מתלמידיו להתכונן למבחן פתע. כולם חיכו בדריכות ליד שולחנותיהם עד שהבחינה תתחיל. הפרופסור חילק את הבחינות כשהטקסט פונה כלפי מטה, כרגיל. לאחר שחילק את כולן, הוא ביקש מהתלמידים להפוך את הניירות. להפתעת כולם, לא היו שאלות - רק נקודה שחורה במרכז הנייר. הפרופסור, שראה את ההבעה על פניהם של כולם, אמר להם את הדברים הבאים: "אני רוצה שתכתבו כל מה שאתם רואים על הנייר שלכם".
התלמידים, מבולבלים, התחילו במשימה המוזרה. לא היה שם שום טקסט, רק נקודה שחורה באמצע העמוד. כולם, ללא יוצא מן הכלל, כתבו שהם רואים נקודה שחורה.
הפרופסור הסתכל עליהם ואמר: "אף אחד מכם לא כתב שאתם רואים את החלק הלבן של הנייר, אף על פי שהוא תופס תשעים ותשעה אחוזים משטחו של הנייר. כולם התמקדו בנקודה השחורה".
ב.
הרב הקדוש רבי משה חיים אפרים מסדילקוב (תק"ב לערך - י"ז באייר 'תק"ס) היה נכדו של הבעל שם טוב, מממשיכי דרכו ומסופריה הראשונים של החסידות. הוא היה בנם של רבי יחיאל מיכל אשכנזי והרבנית אדל, בתו של הבעש"ט. ספרו 'דגל מחנה אפרים' הוא ספר יסודי במשנת החסידות.
בעל ה'דגל' מעניק לנו רעיון מרהיב, מחזק, ולדעתי הוא משנה-חיים בסוגיית אפרים ומנשה בפרשת ויחי.
כך מספרת התורה (ויחי מח, י): "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם".
ושואל בעל האור החיים הקדוש: "צריך לדעת אומרו 'להם', שהיה לו לומר 'וישק אותם'?" - הרי על פי דקדוק כותבים "וישק אותם, ויחבק אותם", לא "וישק להם ויחבק להם"?
התירוץ שלו הוא כך: "לצד שכבדו עיניו מזוקן, היה מחבק שלא במקום החיבוק, ומנשק שלא במקום הנישוק, ולזה אמר להם, ולא אמר אותם". כלומר, הוא חיבק אותם ונישק אותם שלא במקום הנכון, ולא בצורה הנכונה, ודבר זה מרמזת לנו התורה בשינוי הלשון "וישק להם ויחבק להם" - הוא השתדל לנשקם ולחבקם, אף על פי שהדבר לא הסתדר ממש בצורה מושלמת.
בעל הדגל רואה כאן מהפכה בעולם החינוך – ולעניות דעתי יש כאן דברי רוח הקודש על תקופתנו.
ג.
וכך כותב נכדו של הבעש"ט הקדוש:
"ויש לומר לפי עניות דעתי, בדרך רמז, בעניין הזה מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו... שמרומז כאן בפסוק 'ועיני ישראל', היינו הצדיקים וחכמים שהם 'עיני ישראל' [עיני העדה, עיני הדור], כבדו מזוקן, היינו שכבדו מלהסתכל בפעולות ישראל. והיינו מזוקן, רוצה לומר, מחמת שמעשיהם הרעים נתיישנו מאוד והורגלו בהם כל כך עד שנדמה להם כהיתר. ולכך אי אפשר כלל להוכיח אותם על מעשיהם, כי בעיניו אין עושה שום רע חס ושלום, רק הוא צדיק גמור. אף על פי שעושה כל הרעות, לא נחשב כלל בעיניו זה לדבר רע, רק מחמת הרגל נעשה טבע. ולכך 'לא יוכל לראות', היינו אי אפשר לסבול ולהכיל ולראות במעשיהם מגודל השברון לב, שרואים שהעם מתפרצים כל כך ובעיניהם אין עושים שום רע חלילה, רק כולם צדיקים גמורים ואי אפשר להוכיח אותם".
מצב נורא, אומר לנו בעל הדגל. הפריצות מתחזקת, ההפקרות משתוללת, ואין פוצה פה. עד כדי כך שיעקב אבינו, ודוגמתו צדיקי הדור בכל דור, לא יכולים להסתכל ולראות את הדברים.
וכפי שהוא במישור הקולקטיבי, כך הוא גם במישור היחיד. לפעמים יש לנו בן או בת, או קרוב משפחה, או בנו או בתו של שכן, שפשוט אי אפשר להסתכל עליהם. לדאבוננו ולמגינת לבנו, נטשו את דרך אבותם, בצניעות, וביראת שמים, בלבושיהם ובמעשיהם. ולא שייך אפילו למחות ולהוכיח אותם, כי הם לא מעוניינים כלל לשמוע.
וכך ממשיך בעל הדגל:
"ואף על פי כן, 'ויגש אותם אליו', היינו שאף על פי שקשה לצדיק מאוד מעשיהם הרעים, עם כל זה הוא מקרב אותם אליו בחושבו כי עמך כולם צדיקים. אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. 'ויחבק להם' הוא גם כן לשון קירוב, שחובקו בזרועותיו, והיינו שהוא מקרב את הרוצים להתקרב אל הצדיק בכל מיני קורבה וחיבה. ועוד יותר מזה, 'וינשק להם', היינו דביקות וזיווג רוחא ברוחא".
הדברים מדברים בעד עצמם. יעקב אבינו מתעקש לקרבם, לאוהבם, לחבקם ולנשקם. הוא יודע שבפנימיות לבבם הם צדיקים, ומלאים מצוות כרימון, ולא יפסיק לקרבם בכל מיני קירוב.
"ולרמז זה גם כן, נכון שלא אמר 'אותם', כתירוץ האור החיים, היינו שבאמת לא יוכל להיות הקירוב במקום הקירוב מחמת האמת שאינו נהנה מפעולותיהם. ובפרט שאי אפשר להיות זיווג ודביקות רוחא ברוחא כראוי, כי איך יקושר נפש צדיק בנפש עושה רע שהם שני הפכיים? עם כל זה קירבם, רק שלא היה הקירוב במקום הראוי והאמיתי כאשר אם יטיבו מעשיהם".
ד.
אבל איך עושים זאת בצורה פרקטית?
הנה הרעיון הנפלא והקונקרטי של בעל הדגל:
"וישם את אפרים לפני מנשה, כי שתי בחינות אלו, אפרים ומנשה, יש בישראל. מנשה על שם 'כי נשני אלקים', היינו לשון שכחה, ששוכחים את ה' הנכבד והנורא במעשיהם הרעים. ואפרים הוא לשון פרה ורבה, היינו שעם כל זה הם מלאים מצוות וכו'".
בכל יהודי, ובכל אחד מהילדים הללו, יש שני חלקים: יש ה'מנשה', החלק הזה ששוכח, רחמנא ליצלן, את דביקותם בה' ושעבודם לה'. ויש גם חלק ה'אפרים', החלק שפרה ורבה עם טוב וקדושה, שהרי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון.
עכשיו השאלה היא על מה אני שם את הדגש, במה אני מתמקד. כי החלק שאני שם עליו את הדגש העיקרי הוא יתגבר ויתחזק יותר ויותר.
"והוא שרמז הפסוק, שהצדיק מקרב מאוד אפילו את כל הרשעים, והוא משים את בחינת הטוב של אפרים שבהם לעיקר וראש, לפני בחינת הרע שבהם שהוא מנשה. כי מנשה הבכור, היינו שבאמת מנשה, היינו הבחינה הרעה שבהם, הוא העיקר ומתגבר יותר בהם. מכל מקום הצדיק מלמד זכות על ישראל כנזכר לעיל".
הרי מנשה הבכור - מיד בהתחלה רואים את הנקודות השחורות שבהם. הרי קשה יותר לראות את הטוב, וקל מאוד לראות את כל החסרונות, הפרצות, הבעיות והאתגרים. אפרים מגיע אחרי מנשה. על פי הגיון, צריך יעקב להתמקד על ה'מנשה', על כל הבעיות שיש בהם, לצעוק עליהם, להוכיח אותם, להגיד להם עד כמה הם לא טובים.
אבל "שיכל את ידיו". יעקב מחליט שיד ימינו, שעיקר החוזק והדגש, יהיה על בחינת 'אפרים', לראות ולהדגיש שוב ושוב את הטוב, הקדושה, הטהרה, הניצוץ האלוקי, וכל המעלות שיש בהם. ורק עם יד שמאל, יד כהה, הוא יראה גם את החסרונות והאתגרים.
"ויש לומר שהוא גם כן טעם כי מנשה הבכור, היינו שזה אמרות הצדיק: מה שהם שוכחים בה' הוא בראשונה ובהתחלה, ואחר כך נזכרים בה' ומתחרטים מאוד על מעשיהם ומקבלים על עצמם שיטיבו שוב מעשיהם.
"כי זה דרך הצדיק ללמד תמיד זכות על ישראל עם קדוש, ולקרבם בשתי ידיים באהבה וחיבה. ישמע חכם ויוסיף לקח במוסר השכל הזה הנוהג תמיד, ובפרט בדורותינו, כי תורת ה' תמימה עומדת לעד".
ה.
הנה הדרך הסלולה והישרה אותה לימד אותנו יעקב אבינו לדורות.
אני יכול בקלות להתמקד על חלק ה'מנשה'. להרחיק את ילדיי, או סתם ילדים יהודים, בגלל ששכחו את השם. "נשני אלקים". בעיניי אני צדיק והגון, כי איך יכול יהודי לסבול פריצות ורשעות כזו?
אבל יעקב, ישראל סבא, מלמד אותנו לעשות את ההיפך: תמיד, תמיד תמיד תראה את הטוב בילדים שלך. תתמקד על ה'אפרים', על הטוב הגנוז והגלוי, על העדינות, הרגישות, הפגיעות, המעלות, התכונות החיוביות, המידות הטובות שנמצאות בהם. כן, בקלות אפשר למצוא את העבירות והעיוותים וכל הדברים הרעים שעושים. זה יזדקר לנו לעיניים תחילה, "כי מנשה הבכור".
אבל אם אתה מעוניין לא באגו הרוחני שלך אלא ברצון השם, ואתה גם רוצה להציל את הילדים שלך, תשים כל מעייניך ב'אפרים'. ולא מן השפה ולחוץ, אלא באמת לאמיתה.
כי אם אתה רואה את ה'אפרים' בילד שלך, גם הוא יראה את זה בתוך עצמו. וסוף סוף נוכל לומר על כל אחד ואחת מהם: "בך יברך ישראל"!
קטגוריות
עיתון ״בקהילה״ - פרשת ויחי תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- ינואר 16, 2025
- |
- ט״ז טבת תשפ״ה
- |
- 38 צפיות
מהפיכת ה'דגל' בעולם החינוך
דרך האהבה בחינוך הילדים – המצאתו של יעקב אבינו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- ינואר 16, 2025
א.
יום אחד, פרופסור נכנס לכיתתו וביקש מתלמידיו להתכונן למבחן פתע. כולם חיכו בדריכות ליד שולחנותיהם עד שהבחינה תתחיל. הפרופסור חילק את הבחינות כשהטקסט פונה כלפי מטה, כרגיל. לאחר שחילק את כולן, הוא ביקש מהתלמידים להפוך את הניירות. להפתעת כולם, לא היו שאלות - רק נקודה שחורה במרכז הנייר. הפרופסור, שראה את ההבעה על פניהם של כולם, אמר להם את הדברים הבאים: "אני רוצה שתכתבו כל מה שאתם רואים על הנייר שלכם".
התלמידים, מבולבלים, התחילו במשימה המוזרה. לא היה שם שום טקסט, רק נקודה שחורה באמצע העמוד. כולם, ללא יוצא מן הכלל, כתבו שהם רואים נקודה שחורה.
הפרופסור הסתכל עליהם ואמר: "אף אחד מכם לא כתב שאתם רואים את החלק הלבן של הנייר, אף על פי שהוא תופס תשעים ותשעה אחוזים משטחו של הנייר. כולם התמקדו בנקודה השחורה".
ב.
הרב הקדוש רבי משה חיים אפרים מסדילקוב (תק"ב לערך - י"ז באייר 'תק"ס) היה נכדו של הבעל שם טוב, מממשיכי דרכו ומסופריה הראשונים של החסידות. הוא היה בנם של רבי יחיאל מיכל אשכנזי והרבנית אדל, בתו של הבעש"ט. ספרו 'דגל מחנה אפרים' הוא ספר יסודי במשנת החסידות.
בעל ה'דגל' מעניק לנו רעיון מרהיב, מחזק, ולדעתי הוא משנה-חיים בסוגיית אפרים ומנשה בפרשת ויחי.
כך מספרת התורה (ויחי מח, י): "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם".
ושואל בעל האור החיים הקדוש: "צריך לדעת אומרו 'להם', שהיה לו לומר 'וישק אותם'?" - הרי על פי דקדוק כותבים "וישק אותם, ויחבק אותם", לא "וישק להם ויחבק להם"?
התירוץ שלו הוא כך: "לצד שכבדו עיניו מזוקן, היה מחבק שלא במקום החיבוק, ומנשק שלא במקום הנישוק, ולזה אמר להם, ולא אמר אותם". כלומר, הוא חיבק אותם ונישק אותם שלא במקום הנכון, ולא בצורה הנכונה, ודבר זה מרמזת לנו התורה בשינוי הלשון "וישק להם ויחבק להם" - הוא השתדל לנשקם ולחבקם, אף על פי שהדבר לא הסתדר ממש בצורה מושלמת.
בעל הדגל רואה כאן מהפכה בעולם החינוך – ולעניות דעתי יש כאן דברי רוח הקודש על תקופתנו.
ג.
וכך כותב נכדו של הבעש"ט הקדוש:
"ויש לומר לפי עניות דעתי, בדרך רמז, בעניין הזה מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו... שמרומז כאן בפסוק 'ועיני ישראל', היינו הצדיקים וחכמים שהם 'עיני ישראל' [עיני העדה, עיני הדור], כבדו מזוקן, היינו שכבדו מלהסתכל בפעולות ישראל. והיינו מזוקן, רוצה לומר, מחמת שמעשיהם הרעים נתיישנו מאוד והורגלו בהם כל כך עד שנדמה להם כהיתר. ולכך אי אפשר כלל להוכיח אותם על מעשיהם, כי בעיניו אין עושה שום רע חס ושלום, רק הוא צדיק גמור. אף על פי שעושה כל הרעות, לא נחשב כלל בעיניו זה לדבר רע, רק מחמת הרגל נעשה טבע. ולכך 'לא יוכל לראות', היינו אי אפשר לסבול ולהכיל ולראות במעשיהם מגודל השברון לב, שרואים שהעם מתפרצים כל כך ובעיניהם אין עושים שום רע חלילה, רק כולם צדיקים גמורים ואי אפשר להוכיח אותם".
מצב נורא, אומר לנו בעל הדגל. הפריצות מתחזקת, ההפקרות משתוללת, ואין פוצה פה. עד כדי כך שיעקב אבינו, ודוגמתו צדיקי הדור בכל דור, לא יכולים להסתכל ולראות את הדברים.
וכפי שהוא במישור הקולקטיבי, כך הוא גם במישור היחיד. לפעמים יש לנו בן או בת, או קרוב משפחה, או בנו או בתו של שכן, שפשוט אי אפשר להסתכל עליהם. לדאבוננו ולמגינת לבנו, נטשו את דרך אבותם, בצניעות, וביראת שמים, בלבושיהם ובמעשיהם. ולא שייך אפילו למחות ולהוכיח אותם, כי הם לא מעוניינים כלל לשמוע.
וכך ממשיך בעל הדגל:
"ואף על פי כן, 'ויגש אותם אליו', היינו שאף על פי שקשה לצדיק מאוד מעשיהם הרעים, עם כל זה הוא מקרב אותם אליו בחושבו כי עמך כולם צדיקים. אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. 'ויחבק להם' הוא גם כן לשון קירוב, שחובקו בזרועותיו, והיינו שהוא מקרב את הרוצים להתקרב אל הצדיק בכל מיני קורבה וחיבה. ועוד יותר מזה, 'וינשק להם', היינו דביקות וזיווג רוחא ברוחא".
הדברים מדברים בעד עצמם. יעקב אבינו מתעקש לקרבם, לאוהבם, לחבקם ולנשקם. הוא יודע שבפנימיות לבבם הם צדיקים, ומלאים מצוות כרימון, ולא יפסיק לקרבם בכל מיני קירוב.
"ולרמז זה גם כן, נכון שלא אמר 'אותם', כתירוץ האור החיים, היינו שבאמת לא יוכל להיות הקירוב במקום הקירוב מחמת האמת שאינו נהנה מפעולותיהם. ובפרט שאי אפשר להיות זיווג ודביקות רוחא ברוחא כראוי, כי איך יקושר נפש צדיק בנפש עושה רע שהם שני הפכיים? עם כל זה קירבם, רק שלא היה הקירוב במקום הראוי והאמיתי כאשר אם יטיבו מעשיהם".
ד.
אבל איך עושים זאת בצורה פרקטית?
הנה הרעיון הנפלא והקונקרטי של בעל הדגל:
"וישם את אפרים לפני מנשה, כי שתי בחינות אלו, אפרים ומנשה, יש בישראל. מנשה על שם 'כי נשני אלקים', היינו לשון שכחה, ששוכחים את ה' הנכבד והנורא במעשיהם הרעים. ואפרים הוא לשון פרה ורבה, היינו שעם כל זה הם מלאים מצוות וכו'".
בכל יהודי, ובכל אחד מהילדים הללו, יש שני חלקים: יש ה'מנשה', החלק הזה ששוכח, רחמנא ליצלן, את דביקותם בה' ושעבודם לה'. ויש גם חלק ה'אפרים', החלק שפרה ורבה עם טוב וקדושה, שהרי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון.
עכשיו השאלה היא על מה אני שם את הדגש, במה אני מתמקד. כי החלק שאני שם עליו את הדגש העיקרי הוא יתגבר ויתחזק יותר ויותר.
"והוא שרמז הפסוק, שהצדיק מקרב מאוד אפילו את כל הרשעים, והוא משים את בחינת הטוב של אפרים שבהם לעיקר וראש, לפני בחינת הרע שבהם שהוא מנשה. כי מנשה הבכור, היינו שבאמת מנשה, היינו הבחינה הרעה שבהם, הוא העיקר ומתגבר יותר בהם. מכל מקום הצדיק מלמד זכות על ישראל כנזכר לעיל".
הרי מנשה הבכור - מיד בהתחלה רואים את הנקודות השחורות שבהם. הרי קשה יותר לראות את הטוב, וקל מאוד לראות את כל החסרונות, הפרצות, הבעיות והאתגרים. אפרים מגיע אחרי מנשה. על פי הגיון, צריך יעקב להתמקד על ה'מנשה', על כל הבעיות שיש בהם, לצעוק עליהם, להוכיח אותם, להגיד להם עד כמה הם לא טובים.
אבל "שיכל את ידיו". יעקב מחליט שיד ימינו, שעיקר החוזק והדגש, יהיה על בחינת 'אפרים', לראות ולהדגיש שוב ושוב את הטוב, הקדושה, הטהרה, הניצוץ האלוקי, וכל המעלות שיש בהם. ורק עם יד שמאל, יד כהה, הוא יראה גם את החסרונות והאתגרים.
"ויש לומר שהוא גם כן טעם כי מנשה הבכור, היינו שזה אמרות הצדיק: מה שהם שוכחים בה' הוא בראשונה ובהתחלה, ואחר כך נזכרים בה' ומתחרטים מאוד על מעשיהם ומקבלים על עצמם שיטיבו שוב מעשיהם.
"כי זה דרך הצדיק ללמד תמיד זכות על ישראל עם קדוש, ולקרבם בשתי ידיים באהבה וחיבה. ישמע חכם ויוסיף לקח במוסר השכל הזה הנוהג תמיד, ובפרט בדורותינו, כי תורת ה' תמימה עומדת לעד".
ה.
הנה הדרך הסלולה והישרה אותה לימד אותנו יעקב אבינו לדורות.
אני יכול בקלות להתמקד על חלק ה'מנשה'. להרחיק את ילדיי, או סתם ילדים יהודים, בגלל ששכחו את השם. "נשני אלקים". בעיניי אני צדיק והגון, כי איך יכול יהודי לסבול פריצות ורשעות כזו?
אבל יעקב, ישראל סבא, מלמד אותנו לעשות את ההיפך: תמיד, תמיד תמיד תראה את הטוב בילדים שלך. תתמקד על ה'אפרים', על הטוב הגנוז והגלוי, על העדינות, הרגישות, הפגיעות, המעלות, התכונות החיוביות, המידות הטובות שנמצאות בהם. כן, בקלות אפשר למצוא את העבירות והעיוותים וכל הדברים הרעים שעושים. זה יזדקר לנו לעיניים תחילה, "כי מנשה הבכור".
אבל אם אתה מעוניין לא באגו הרוחני שלך אלא ברצון השם, ואתה גם רוצה להציל את הילדים שלך, תשים כל מעייניך ב'אפרים'. ולא מן השפה ולחוץ, אלא באמת לאמיתה.
כי אם אתה רואה את ה'אפרים' בילד שלך, גם הוא יראה את זה בתוך עצמו. וסוף סוף נוכל לומר על כל אחד ואחת מהם: "בך יברך ישראל"!
- תגובה
סיכום השיעור:
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!