עלינו ללמוד כיצד לשבור את התאוות שלנו
דער זיידע איז נישט געווען שייך צו ברעכן
- מרץ 11, 2025
- |
- י״א אדר תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
20 צפיות
עלינו ללמוד כיצד לשבור את התאוות שלנו
דער זיידע איז נישט געווען שייך צו ברעכן
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- מרץ 11, 2025
א.
לרגל יומא דהילולא של גאון ישראל וקדושו, כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא ושולחן ערוך הרב, שהסתלק במוצאי שבת אור לכ"ד טבת ה'תקע"ג בעת בריחתו מנפוליון, ברצוני לספר סיפור שזכינו לשמוע מפי הוד כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.
פעם הביא אחד החסידים לאדמו"ר הזקן מתנה - קופסת טבק מוכספת. אדמו"ר הזקן סירב להשתמש בקופסה לטבק באומרו: "יש איבר אחד באדם שאינו בעל-תאווה, ורוצים גם אותו להלעיט בתאווה?!..." הוא השתמש רק במכסה הכסף המבריק של הקופסה כמראה לכוון את התפילין של ראש.
מאן דהוא סיפר מעשה זה במעמד כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק', נכדו של אדמו"ר הזקן, והתבטא שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מהקופסה. העיר אדמו"ר ה'צמח צדק': "עניינו של הסבא לא היה לשבור. הוא לא שבר את עצמו, לא את הזולת, ואפילו לא את הדומם. סביר להניח שהמכסה היה מחובר לקופסה בחוט, והסבא הסיר את החוט המחבר, אבל לשבור - מעולם לא שבר".
ביידיש אמר: "דער זיידע איז נישט געווען שייך צו ברעכן" - הסבא לא היה שייך לשבירה כלל.
ב.
הדברים טעונים ביאור:
מדוע הקפיד ה'צמח צדק' על אופן תיאור מעשי סבו? ומדוע הדגיש שסבו לא שבר לא את עצמו ולא את הזולת? הרי הדיון נסב רק על שבירת מכסה של קופסה?
ברם, ה'צמח צדק' ביקש להנחיל רעיון יסודי במשנת החסידות אותה לימד סבו בעל התניא: יהדות אינה שוברת. יהודי החי בתודעת 'אין עוד מלבדו' אינו שייך לשבירה - לא של עצמו, לא של זולתו, ואפילו לא של קופסת טבק, שכן גם היא חלק מעולמו של הקב"ה.
והצמח צדק מדגיש: התהליך מתחיל תמיד מהאדם עצמו. כאשר אדם שובר את עצמו, הוא ישבור גם אחרים - את ילדיו, תלמידיו ואנשים נוספים. כך מטבע הדברים. אנשים השוברים את עצמם מדמים בנפשם שזו הדרך לדבקות בה', ולכן הם שוברים גם אחרים.
כאשר אדם חש שהיהדות שוברת אותו - לימדנו בעל התניא - אין זו יהדות אמיתית. כאשר מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה מזמן אותי לחדרו ו'מבטש' אותי, אומר לי דברים בשיעור, בוועד או בשיחה, ואני שב לביתי שבור ורצוץ - נראה שדבריו נבעו מהטראומות והפחדים שלו עצמו. אמנם, לעתים עלינו לשמוע אמת כואבת. הרופא מבצע לעתים פעולה כואבת כדי לרפא. הרמת משקולות, ריצה ופעילות בחדר כושר - כל אלו כואבים אך אינם שוברים אלא בונים. אם אדם רואה ביהדות גורם השובר אותו לרסיסים - סיפרו לו סיפורים מדומים. אין זו יהדות. סוד התורה הוא לראות את הנקודה האלוקית בכל דבר, בכל אדם ובכל מצב.
כמו כל רעיון בחסידות, עיקרון זה מעוגן בהלכה: "כל המקלקלין פטורין", קובעת המשנה במסכת שבת. כאשר אין במעשה תכלית בונה, אין בו גדר של מלאכת מחשבת, ואין בו מחשבה ותכנית אמיתית - המעשה פטור ממלאכת שבת. רק כאשר הקלקול מוביל לתיקון, כלומר כשהקלקול הוא הדרך היחידה להגיע לתיקון - אז נחשב המעשה למלאכה בתורה.
ג.
כאשר כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל סיפר את המעשה, הוא העמיק בהבנתו: אדמו"ר הזקן השתמש במכסה ליישור התפילין על ראשו. מבואר בשולחן ערוך שעניין התפילין הוא שעבוד המוח והלב להקב"ה. הדעה הרווחת גורסת ששעבוד המוח והלב מושג על ידי שבירת הזהות העצמית. על כך מעיר אדמו"ר ה'צמח צדק' שאצל אדמו"ר הזקן לא היה עניין של שבירה כלל, אלא רק הסרת החוט המקשר. כך כיוון את תפיליו.
משמעות הדברים עמוקה:
לכל אדם כבלים המגבילים אותו בפחדים ומגבלות שונות, המונעים ממנו חירות אמיתית. עלינו להסיר את החוט המקשר בינינו לבין התדמית הלקויה שלנו, המחשבה שאיננו 'חלק אלוק ממעל ממש', ואז נשתחרר באמת. אין צורך בשבירה - להיפך, יש לשחרר את העצמיות כך שלא תהיה כפופה לגורמים חיצוניים, שהאדם לא יחשוב על עצמו כבעל אגו גרידא. בהסרת הכבלים נוכל לחוות את עצמנו כ"סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", כצינור להעברת האור האין-סופי בעולם.
אפילו בשבירת תאווה, המטרה אינה השבירה אלא התיקון. אדגים: משפחתי סובלת מסוכרת. אבי ודודי עליהם השלום נפטרו ממחלה זו. עלינו להקפיד תמיד על רמת הסוכר בגוף. בבוקר הגישו לי פרוסת עוגה נאה. רציתי לאכלה, אך נאלצתי לסרב. האם סירוב זה מהווה שבירה או תיקון?
רק פתי יגדיר מעשה זה כשבירה - הרי לפנינו התיקון המושלם. אילו נכנעתי לתאוותי ואכלתי את העוגה, יומי היה נהרס ושבור - וזו השבירה האמיתית. בסירובי לתאווה כיבדתי את גופי, את זרימת דמי, את חיוניותי. גם כשהיהדות דורשת שבירה לכאורה - מטרתה שיקום. כאשר אדם נתון להתמכרות - אם אינו מתגבר עליה ונכנע לה - הוא הורס את חייו. לעתים דווקא השבירה הנחזית כקשה ביותר מהווה את התיקון העמוק ביותר.
ד.
יתרה מזאת: גם בשבירת תאווה נדרשת חכמה בדרך הביצוע. הרב הקדוש מקוצק לימד ששבירת תאווה לשניים יוצרת שתי תאוות. העיקר הוא להבין את מקור התאווה. איננו שוברים תאווה סתם, אלא מבינים שהתאווה עצמה משוועת לשבירתה. התאווה מהווה כיסוי לפצע. הליכה אחר התאווה אינה מרפאת את הפצע אלא רק משככת מעט את כאבו. תאווה אינה טעונה שבירה אלא חינוך והעלאה.
מסר זה חיוני במיוחד בתקופתנו. אנשים צמאים לשמוע בשורה זו. הם מתקשים לחתוך חלקים מעצמם כדי להיות יהודים טובים. במיוחד כעת, לפני ביאת משיח, כאשר החידוש יהיה בגילוי הדרת ה' בכל ההוויה, וגילוי זה מתחיל באדם עצמו, במציאותו השלמה כחלק מהתגלות זו.
אדמו"ר הזקן הורה כיצד כל אחד יכול למצוא את מקומו בין עובדי ה' מבלי להתכחש לאנושיותו, לרצונותיו ולאתגריו. גם התאוות שלנו מהוות חלק מרצון ה' מאיתנו. אנו יכולים להתייצב בפני ה' במלוא הווייתנו, ללא צורך בהתכחשות.
רבים קוראים על גדולי ישראל או על יהודים מדורות קודמים וחשים ניתוק, כאילו הדברים אינם רלוונטיים להם. הם שומעים שיחות מוסר ודרשות המציגות רעיונות נשגבים, אך מתקשים להתחבר אליהם מפני שאין הדברים פונים לאנושיותם. "ואנשי קודש תהיון לי" - מבאר הרה"ק מקוצק - הקדושה חייבת להיות אנושית. כשהדברים אינם מדברים אל האדם, הוא מתנתק ונעשה ציני, או הופך שטחי בגלל הצורך לנתק חלק מהותי מאישיותו.
אני פוגש יהודים רבים, יראי שמים ומדקדקים במצוות. אך הם מאבדים את ייחודם האישי. השאיפות, החלומות, האמביציות, הנפש המאירה והניגון המיוחד שלהם דועכים. מצב עצוב זה יוצר דור שאינו בריא - או שנעשה ציני מאוד, או שטחי מאוד.
תורת החסידות מלמדת שהתורה שייכת לכל חלק מאיתנו, גם לחלקים הנראים רחוקים מרוחניות. החסידות אינה נרתעת מכך, אינה בורחת משום מצב או אדם. שום דבר אינו מרתיע אותה. ביטחונה העצמי איתן. היא אינה מאמינה במוחלטות הרע או התאווה, אלא מכנה אותם 'קליפה' - כל תאווה היא למעשה פצע, ולא יותר. כל היבטי האדם מהווים חלק מהקשר שלו עם ה'. אין צורך בניתוח או בכריתת חלק כלשהו מאיתנו, אפילו הדברים המאתגרים ביותר ניתן לריפוי ותיקון.
- תגובה
סיכום השיעור:
א.
לרגל יומא דהילולא של גאון ישראל וקדושו, כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא ושולחן ערוך הרב, שהסתלק במוצאי שבת אור לכ"ד טבת ה'תקע"ג בעת בריחתו מנפוליון, ברצוני לספר סיפור שזכינו לשמוע מפי הוד כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.
פעם הביא אחד החסידים לאדמו"ר הזקן מתנה - קופסת טבק מוכספת. אדמו"ר הזקן סירב להשתמש בקופסה לטבק באומרו: "יש איבר אחד באדם שאינו בעל-תאווה, ורוצים גם אותו להלעיט בתאווה?!..." הוא השתמש רק במכסה הכסף המבריק של הקופסה כמראה לכוון את התפילין של ראש.
מאן דהוא סיפר מעשה זה במעמד כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק', נכדו של אדמו"ר הזקן, והתבטא שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מהקופסה. העיר אדמו"ר ה'צמח צדק': "עניינו של הסבא לא היה לשבור. הוא לא שבר את עצמו, לא את הזולת, ואפילו לא את הדומם. סביר להניח שהמכסה היה מחובר לקופסה בחוט, והסבא הסיר את החוט המחבר, אבל לשבור - מעולם לא שבר".
ביידיש אמר: "דער זיידע איז נישט געווען שייך צו ברעכן" - הסבא לא היה שייך לשבירה כלל.
ב.
הדברים טעונים ביאור:
מדוע הקפיד ה'צמח צדק' על אופן תיאור מעשי סבו? ומדוע הדגיש שסבו לא שבר לא את עצמו ולא את הזולת? הרי הדיון נסב רק על שבירת מכסה של קופסה?
ברם, ה'צמח צדק' ביקש להנחיל רעיון יסודי במשנת החסידות אותה לימד סבו בעל התניא: יהדות אינה שוברת. יהודי החי בתודעת 'אין עוד מלבדו' אינו שייך לשבירה - לא של עצמו, לא של זולתו, ואפילו לא של קופסת טבק, שכן גם היא חלק מעולמו של הקב"ה.
והצמח צדק מדגיש: התהליך מתחיל תמיד מהאדם עצמו. כאשר אדם שובר את עצמו, הוא ישבור גם אחרים - את ילדיו, תלמידיו ואנשים נוספים. כך מטבע הדברים. אנשים השוברים את עצמם מדמים בנפשם שזו הדרך לדבקות בה', ולכן הם שוברים גם אחרים.
כאשר אדם חש שהיהדות שוברת אותו - לימדנו בעל התניא - אין זו יהדות אמיתית. כאשר מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה מזמן אותי לחדרו ו'מבטש' אותי, אומר לי דברים בשיעור, בוועד או בשיחה, ואני שב לביתי שבור ורצוץ - נראה שדבריו נבעו מהטראומות והפחדים שלו עצמו. אמנם, לעתים עלינו לשמוע אמת כואבת. הרופא מבצע לעתים פעולה כואבת כדי לרפא. הרמת משקולות, ריצה ופעילות בחדר כושר - כל אלו כואבים אך אינם שוברים אלא בונים. אם אדם רואה ביהדות גורם השובר אותו לרסיסים - סיפרו לו סיפורים מדומים. אין זו יהדות. סוד התורה הוא לראות את הנקודה האלוקית בכל דבר, בכל אדם ובכל מצב.
כמו כל רעיון בחסידות, עיקרון זה מעוגן בהלכה: "כל המקלקלין פטורין", קובעת המשנה במסכת שבת. כאשר אין במעשה תכלית בונה, אין בו גדר של מלאכת מחשבת, ואין בו מחשבה ותכנית אמיתית - המעשה פטור ממלאכת שבת. רק כאשר הקלקול מוביל לתיקון, כלומר כשהקלקול הוא הדרך היחידה להגיע לתיקון - אז נחשב המעשה למלאכה בתורה.
ג.
כאשר כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל סיפר את המעשה, הוא העמיק בהבנתו: אדמו"ר הזקן השתמש במכסה ליישור התפילין על ראשו. מבואר בשולחן ערוך שעניין התפילין הוא שעבוד המוח והלב להקב"ה. הדעה הרווחת גורסת ששעבוד המוח והלב מושג על ידי שבירת הזהות העצמית. על כך מעיר אדמו"ר ה'צמח צדק' שאצל אדמו"ר הזקן לא היה עניין של שבירה כלל, אלא רק הסרת החוט המקשר. כך כיוון את תפיליו.
משמעות הדברים עמוקה:
לכל אדם כבלים המגבילים אותו בפחדים ומגבלות שונות, המונעים ממנו חירות אמיתית. עלינו להסיר את החוט המקשר בינינו לבין התדמית הלקויה שלנו, המחשבה שאיננו 'חלק אלוק ממעל ממש', ואז נשתחרר באמת. אין צורך בשבירה - להיפך, יש לשחרר את העצמיות כך שלא תהיה כפופה לגורמים חיצוניים, שהאדם לא יחשוב על עצמו כבעל אגו גרידא. בהסרת הכבלים נוכל לחוות את עצמנו כ"סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", כצינור להעברת האור האין-סופי בעולם.
אפילו בשבירת תאווה, המטרה אינה השבירה אלא התיקון. אדגים: משפחתי סובלת מסוכרת. אבי ודודי עליהם השלום נפטרו ממחלה זו. עלינו להקפיד תמיד על רמת הסוכר בגוף. בבוקר הגישו לי פרוסת עוגה נאה. רציתי לאכלה, אך נאלצתי לסרב. האם סירוב זה מהווה שבירה או תיקון?
רק פתי יגדיר מעשה זה כשבירה - הרי לפנינו התיקון המושלם. אילו נכנעתי לתאוותי ואכלתי את העוגה, יומי היה נהרס ושבור - וזו השבירה האמיתית. בסירובי לתאווה כיבדתי את גופי, את זרימת דמי, את חיוניותי. גם כשהיהדות דורשת שבירה לכאורה - מטרתה שיקום. כאשר אדם נתון להתמכרות - אם אינו מתגבר עליה ונכנע לה - הוא הורס את חייו. לעתים דווקא השבירה הנחזית כקשה ביותר מהווה את התיקון העמוק ביותר.
ד.
יתרה מזאת: גם בשבירת תאווה נדרשת חכמה בדרך הביצוע. הרב הקדוש מקוצק לימד ששבירת תאווה לשניים יוצרת שתי תאוות. העיקר הוא להבין את מקור התאווה. איננו שוברים תאווה סתם, אלא מבינים שהתאווה עצמה משוועת לשבירתה. התאווה מהווה כיסוי לפצע. הליכה אחר התאווה אינה מרפאת את הפצע אלא רק משככת מעט את כאבו. תאווה אינה טעונה שבירה אלא חינוך והעלאה.
מסר זה חיוני במיוחד בתקופתנו. אנשים צמאים לשמוע בשורה זו. הם מתקשים לחתוך חלקים מעצמם כדי להיות יהודים טובים. במיוחד כעת, לפני ביאת משיח, כאשר החידוש יהיה בגילוי הדרת ה' בכל ההוויה, וגילוי זה מתחיל באדם עצמו, במציאותו השלמה כחלק מהתגלות זו.
אדמו"ר הזקן הורה כיצד כל אחד יכול למצוא את מקומו בין עובדי ה' מבלי להתכחש לאנושיותו, לרצונותיו ולאתגריו. גם התאוות שלנו מהוות חלק מרצון ה' מאיתנו. אנו יכולים להתייצב בפני ה' במלוא הווייתנו, ללא צורך בהתכחשות.
רבים קוראים על גדולי ישראל או על יהודים מדורות קודמים וחשים ניתוק, כאילו הדברים אינם רלוונטיים להם. הם שומעים שיחות מוסר ודרשות המציגות רעיונות נשגבים, אך מתקשים להתחבר אליהם מפני שאין הדברים פונים לאנושיותם. "ואנשי קודש תהיון לי" - מבאר הרה"ק מקוצק - הקדושה חייבת להיות אנושית. כשהדברים אינם מדברים אל האדם, הוא מתנתק ונעשה ציני, או הופך שטחי בגלל הצורך לנתק חלק מהותי מאישיותו.
אני פוגש יהודים רבים, יראי שמים ומדקדקים במצוות. אך הם מאבדים את ייחודם האישי. השאיפות, החלומות, האמביציות, הנפש המאירה והניגון המיוחד שלהם דועכים. מצב עצוב זה יוצר דור שאינו בריא - או שנעשה ציני מאוד, או שטחי מאוד.
תורת החסידות מלמדת שהתורה שייכת לכל חלק מאיתנו, גם לחלקים הנראים רחוקים מרוחניות. החסידות אינה נרתעת מכך, אינה בורחת משום מצב או אדם. שום דבר אינו מרתיע אותה. ביטחונה העצמי איתן. היא אינה מאמינה במוחלטות הרע או התאווה, אלא מכנה אותם 'קליפה' - כל תאווה היא למעשה פצע, ולא יותר. כל היבטי האדם מהווים חלק מהקשר שלו עם ה'. אין צורך בניתוח או בכריתת חלק כלשהו מאיתנו, אפילו הדברים המאתגרים ביותר ניתן לריפוי ותיקון.
תגים
קטגוריות
טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - פרשת וארא תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- מרץ 11, 2025
- |
- י״א אדר תשפ״ה
- |
- 20 צפיות
עלינו ללמוד כיצד לשבור את התאוות שלנו
דער זיידע איז נישט געווען שייך צו ברעכן
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- מרץ 11, 2025
א.
לרגל יומא דהילולא של גאון ישראל וקדושו, כ"ק אדמו"ר הזקן, בעל התניא ושולחן ערוך הרב, שהסתלק במוצאי שבת אור לכ"ד טבת ה'תקע"ג בעת בריחתו מנפוליון, ברצוני לספר סיפור שזכינו לשמוע מפי הוד כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.
פעם הביא אחד החסידים לאדמו"ר הזקן מתנה - קופסת טבק מוכספת. אדמו"ר הזקן סירב להשתמש בקופסה לטבק באומרו: "יש איבר אחד באדם שאינו בעל-תאווה, ורוצים גם אותו להלעיט בתאווה?!..." הוא השתמש רק במכסה הכסף המבריק של הקופסה כמראה לכוון את התפילין של ראש.
מאן דהוא סיפר מעשה זה במעמד כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק', נכדו של אדמו"ר הזקן, והתבטא שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מהקופסה. העיר אדמו"ר ה'צמח צדק': "עניינו של הסבא לא היה לשבור. הוא לא שבר את עצמו, לא את הזולת, ואפילו לא את הדומם. סביר להניח שהמכסה היה מחובר לקופסה בחוט, והסבא הסיר את החוט המחבר, אבל לשבור - מעולם לא שבר".
ביידיש אמר: "דער זיידע איז נישט געווען שייך צו ברעכן" - הסבא לא היה שייך לשבירה כלל.
ב.
הדברים טעונים ביאור:
מדוע הקפיד ה'צמח צדק' על אופן תיאור מעשי סבו? ומדוע הדגיש שסבו לא שבר לא את עצמו ולא את הזולת? הרי הדיון נסב רק על שבירת מכסה של קופסה?
ברם, ה'צמח צדק' ביקש להנחיל רעיון יסודי במשנת החסידות אותה לימד סבו בעל התניא: יהדות אינה שוברת. יהודי החי בתודעת 'אין עוד מלבדו' אינו שייך לשבירה - לא של עצמו, לא של זולתו, ואפילו לא של קופסת טבק, שכן גם היא חלק מעולמו של הקב"ה.
והצמח צדק מדגיש: התהליך מתחיל תמיד מהאדם עצמו. כאשר אדם שובר את עצמו, הוא ישבור גם אחרים - את ילדיו, תלמידיו ואנשים נוספים. כך מטבע הדברים. אנשים השוברים את עצמם מדמים בנפשם שזו הדרך לדבקות בה', ולכן הם שוברים גם אחרים.
כאשר אדם חש שהיהדות שוברת אותו - לימדנו בעל התניא - אין זו יהדות אמיתית. כאשר מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה מזמן אותי לחדרו ו'מבטש' אותי, אומר לי דברים בשיעור, בוועד או בשיחה, ואני שב לביתי שבור ורצוץ - נראה שדבריו נבעו מהטראומות והפחדים שלו עצמו. אמנם, לעתים עלינו לשמוע אמת כואבת. הרופא מבצע לעתים פעולה כואבת כדי לרפא. הרמת משקולות, ריצה ופעילות בחדר כושר - כל אלו כואבים אך אינם שוברים אלא בונים. אם אדם רואה ביהדות גורם השובר אותו לרסיסים - סיפרו לו סיפורים מדומים. אין זו יהדות. סוד התורה הוא לראות את הנקודה האלוקית בכל דבר, בכל אדם ובכל מצב.
כמו כל רעיון בחסידות, עיקרון זה מעוגן בהלכה: "כל המקלקלין פטורין", קובעת המשנה במסכת שבת. כאשר אין במעשה תכלית בונה, אין בו גדר של מלאכת מחשבת, ואין בו מחשבה ותכנית אמיתית - המעשה פטור ממלאכת שבת. רק כאשר הקלקול מוביל לתיקון, כלומר כשהקלקול הוא הדרך היחידה להגיע לתיקון - אז נחשב המעשה למלאכה בתורה.
ג.
כאשר כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל סיפר את המעשה, הוא העמיק בהבנתו: אדמו"ר הזקן השתמש במכסה ליישור התפילין על ראשו. מבואר בשולחן ערוך שעניין התפילין הוא שעבוד המוח והלב להקב"ה. הדעה הרווחת גורסת ששעבוד המוח והלב מושג על ידי שבירת הזהות העצמית. על כך מעיר אדמו"ר ה'צמח צדק' שאצל אדמו"ר הזקן לא היה עניין של שבירה כלל, אלא רק הסרת החוט המקשר. כך כיוון את תפיליו.
משמעות הדברים עמוקה:
לכל אדם כבלים המגבילים אותו בפחדים ומגבלות שונות, המונעים ממנו חירות אמיתית. עלינו להסיר את החוט המקשר בינינו לבין התדמית הלקויה שלנו, המחשבה שאיננו 'חלק אלוק ממעל ממש', ואז נשתחרר באמת. אין צורך בשבירה - להיפך, יש לשחרר את העצמיות כך שלא תהיה כפופה לגורמים חיצוניים, שהאדם לא יחשוב על עצמו כבעל אגו גרידא. בהסרת הכבלים נוכל לחוות את עצמנו כ"סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", כצינור להעברת האור האין-סופי בעולם.
אפילו בשבירת תאווה, המטרה אינה השבירה אלא התיקון. אדגים: משפחתי סובלת מסוכרת. אבי ודודי עליהם השלום נפטרו ממחלה זו. עלינו להקפיד תמיד על רמת הסוכר בגוף. בבוקר הגישו לי פרוסת עוגה נאה. רציתי לאכלה, אך נאלצתי לסרב. האם סירוב זה מהווה שבירה או תיקון?
רק פתי יגדיר מעשה זה כשבירה - הרי לפנינו התיקון המושלם. אילו נכנעתי לתאוותי ואכלתי את העוגה, יומי היה נהרס ושבור - וזו השבירה האמיתית. בסירובי לתאווה כיבדתי את גופי, את זרימת דמי, את חיוניותי. גם כשהיהדות דורשת שבירה לכאורה - מטרתה שיקום. כאשר אדם נתון להתמכרות - אם אינו מתגבר עליה ונכנע לה - הוא הורס את חייו. לעתים דווקא השבירה הנחזית כקשה ביותר מהווה את התיקון העמוק ביותר.
ד.
יתרה מזאת: גם בשבירת תאווה נדרשת חכמה בדרך הביצוע. הרב הקדוש מקוצק לימד ששבירת תאווה לשניים יוצרת שתי תאוות. העיקר הוא להבין את מקור התאווה. איננו שוברים תאווה סתם, אלא מבינים שהתאווה עצמה משוועת לשבירתה. התאווה מהווה כיסוי לפצע. הליכה אחר התאווה אינה מרפאת את הפצע אלא רק משככת מעט את כאבו. תאווה אינה טעונה שבירה אלא חינוך והעלאה.
מסר זה חיוני במיוחד בתקופתנו. אנשים צמאים לשמוע בשורה זו. הם מתקשים לחתוך חלקים מעצמם כדי להיות יהודים טובים. במיוחד כעת, לפני ביאת משיח, כאשר החידוש יהיה בגילוי הדרת ה' בכל ההוויה, וגילוי זה מתחיל באדם עצמו, במציאותו השלמה כחלק מהתגלות זו.
אדמו"ר הזקן הורה כיצד כל אחד יכול למצוא את מקומו בין עובדי ה' מבלי להתכחש לאנושיותו, לרצונותיו ולאתגריו. גם התאוות שלנו מהוות חלק מרצון ה' מאיתנו. אנו יכולים להתייצב בפני ה' במלוא הווייתנו, ללא צורך בהתכחשות.
רבים קוראים על גדולי ישראל או על יהודים מדורות קודמים וחשים ניתוק, כאילו הדברים אינם רלוונטיים להם. הם שומעים שיחות מוסר ודרשות המציגות רעיונות נשגבים, אך מתקשים להתחבר אליהם מפני שאין הדברים פונים לאנושיותם. "ואנשי קודש תהיון לי" - מבאר הרה"ק מקוצק - הקדושה חייבת להיות אנושית. כשהדברים אינם מדברים אל האדם, הוא מתנתק ונעשה ציני, או הופך שטחי בגלל הצורך לנתק חלק מהותי מאישיותו.
אני פוגש יהודים רבים, יראי שמים ומדקדקים במצוות. אך הם מאבדים את ייחודם האישי. השאיפות, החלומות, האמביציות, הנפש המאירה והניגון המיוחד שלהם דועכים. מצב עצוב זה יוצר דור שאינו בריא - או שנעשה ציני מאוד, או שטחי מאוד.
תורת החסידות מלמדת שהתורה שייכת לכל חלק מאיתנו, גם לחלקים הנראים רחוקים מרוחניות. החסידות אינה נרתעת מכך, אינה בורחת משום מצב או אדם. שום דבר אינו מרתיע אותה. ביטחונה העצמי איתן. היא אינה מאמינה במוחלטות הרע או התאווה, אלא מכנה אותם 'קליפה' - כל תאווה היא למעשה פצע, ולא יותר. כל היבטי האדם מהווים חלק מהקשר שלו עם ה'. אין צורך בניתוח או בכריתת חלק כלשהו מאיתנו, אפילו הדברים המאתגרים ביותר ניתן לריפוי ותיקון.
- תגובה
סיכום השיעור:
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!