קל מאוד להאמין שהכל מכוון מלמעלה בהשגחה פרטית כשחלקי הפאזל של החיים מורכבים לנגד עינינו בצורה שמשמחת אותנו, אבל איך אפשר לומר שיש השגחה על דברים נוראיים שאנחנו עוברים שלא נראה שיש בהם תועלת כלשהי?!

גם יהודי מאמין יכול לתהות: האם גם הצרות שלי מכוונת מלמעלה? האם גם הקשיים שאני חווה הם חלק מהפאזל האלוקי?

ובכלל, איך באמת עובדת השגחה פרטית? - האמנם המשמעות היא שהקב&quot;ה מתעניין גם בפרטים הפשוטים והשוליים שבחיי? האם יש משמעות שמחברת את כל אירועי החיים, הקטנים והגדולים, שלי?

מגילת אסתר נותנת את התשובות לכל השאלות הללו. נס הפורים וסיפור המגילה אינם רק ציון למאורע היסטורי בתולדות עמנו, הם מספרים את משמעות החיים שלנו ואת האופן שבו הקב&quot;ה מנהל אותם.

9271_megilah_site.d477.png

21_heb_vayikra_edited.e751.mp4

21_heb_vayikra_edited.e751.mp3

חג הפורים

המסתורין של מגילת אסתר - האם הצרות שלי מכוונות מלמעלה?

א.

כל העולם מכיר את סיפור הגמרא על סעודת חג הפורים (מגילה ז, ב) של רבה ורבי זירא:

"רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עֲבַדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיבַּסּוּם. קָם רַבָּה שַׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר, בָּעֵי רַחֲמֵי וְאַחֲיֵיהּ. לְשָׁנָה, אֲמַר לֵיהּ: נֵיתֵי מָר וְנַעֲבֵיד סְעוּדַת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ: לָא בְּכֹל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא". (רבה ורבי זירא עשו את סעודת הפורים יחד והתבסמו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. לשנה הבא הזמין רבה את רבי זירא לעשות שוב את סעודת הפורים ביחד. אמר לו רבי זירא – לא בכל שעה מתרחש הנס).

כבר דשו רבים להבין כוונת הדברים. לפני שנים רבות ראיתי פירוש חסידי, על דרך הרמז, בסיפור זה.

"רבה" הוא מלשון גדלות (רב פירושו גדול), ורבי "זירא" הוא מלשון קטנות (הכינוי ניתן לו בגלל קומתו הנמוכה, כמסופר במסכת בבא מציעא, ובתלמוד ירושלמי מכונה רבי זעירא). בחג הפורים יש כח מיוחד שהגדלות שלך – 'רבה', תשחט את הקטנות שלך – 'זירא'.

בכל אחד מאתנו יש גדלות ויש קטנות. יש הצדדים בתוכי שעושים אותי 'גדול' - הם משקפים גדלות נפש, התרוממות רוח, רחבות לב ומוח - את נשמת האדם בשיא גבהותה. ויש צדדים אחרים בתוכי שמה שמאפיין אותם הוא קטנות וצרות עין. יש רגעים שבהם מתגלה האדם בגדולותו, ויש זמנים אחרים שבהם שולט צד הקטנות. הקטנוניות שבי מכוונת את חיי ומעשיי.

מהי העבודה של פורים? שהגדלות שלי תשחט ותעלה ("אין ושחט אלא ומשך", אמרו חכמינו במסכת חולין) את הקטנות שלי.

המגיד מטשרנוביל זי"ע פירש פעם את המאמר חז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים" כך: תן לגדלות שבך להפיץ קרני אור (זוהר מלשון אור, כמו "זהרי חמה") על הקטנות שבך.

ב.

ובכן, בנימה ואווירה פורימית, תנו לי רשות לתת כמה דוגמאות מעשיות לגדלות ה'שוחטת' את הקטנות. ואם הדברים מכעיסים אתכם, אתם יכולים להאשים את ה'עד דלא ידע' שלי, אך אולי זהו סימן שיש דברים בגו, וצריך לעשות חשבון נפש נוקב.

<ol dir="rtl" style="text-align: left;">
	<li style="text-align: justify;">
	לפני כמה שנים הסתכסכת עם הגיס או הגיסה בגלל חתונה, ירושה, או איזה ויכוח משפחתי. מאז נולדה מלחמה קרה במשפחה. בחג הפורים אפשר להעמיד את השאלה, אם הסכסוך הזה נובע מהנפש השפלה שלך או מגדלות הנפש? אם היית מרגיש את ה'אני' האמיתי שלך שהוא אין סוף ממש – 'חלק אלוק ממעל', היית ממשיך במחלוקת הזו?
	</li>
	<li style="text-align: justify;">
	אתה מוצא את עצמך לעתים תכופות כועס ורוטט כשאשתך אומרת משהו או עושה משהו שלא לרוחך. בחג הפורים כדאי שתשאל את עצמך: האם הטריגרים האלה שמגיעים מה'עזר כנגדו' מגיעים מ'עולם האצילות' שבנשמתך, מה'אדם' בחינת 'אדמה לעליון', או אולי מחמת שבירה פנימית, שכשהיא מדברת או מתנהגת בצורה שלא מתאימה להרגלים שלך ולנתיבים שבהם למדת לשרוד, אתה מרגיש כמו ילד מסכן, ממש כמו קטן שבקטנים. וכשהיא אומרת דברים מסוימים, אתה מרגיש כאילו אריה טורף פרץ לחדר ואתה צריך לרוץ ולהתנתק, או להתקיף.
	</li>
</ol>

בחג הפורים הזה, אולי נהיה מסוגלים לזהות את החלקים הקטנים האלה בלבנו, ולא להעניק להם רשות השליטה על היחסים שלנו.

<ol dir="rtl" start="3" style="text-align: left;">
	<li style="text-align: justify;">
	יש לך חלומות ואמביציות גדולות כבר מכמה שנים, אם בעולם הרוח, או להבדיל בעולם העסקים, אם בלימוד התורה, בעבודת השם, או בהשפעה על הציבור ובעסקנות הכלל. אלא שאתה מפחד מהתגובות של הקהל, מהחבורה שלך בבית המדרש, או מכישלון שרק יפגין אחת ולתמיד שאתה שלימזל ונועדת לקטנות. אולי אתה חושש מפלוני אלמוני שיאשים אותך בחיפוש אחר כבוד, כסף או רצון לפרסום. בחג הפורים הזה תן לפוטנציאל הנשגב והגדול להתפרץ ולשחוט את החשבונות שמאלצים אותך להשאר בבועה צרה. 'קם רבה' - תן לעצמך הרשות לראות את עצמך כאדם ענקי, שלוחו של של אחשורוש האמיתי, מי "שאחרית וראשית שלו" (כפירוש הרמ"א בספרו מחיר יין), לפעול גדולות ונצורות ולהפוך עולמות. קפוץ לזירה ואל תחשוש גם לא מול המכה הראשונה שתחטוף ממי שממש לא מבין אותך. זה בסדר.
	</li>
	<li style="text-align: justify;">
	אתה הורה לילד או ילדה המתחצפים, לכאורה. האינסטינקט הטבעי הוא להשתולל, לצעוק ולהעניש, כדי שהדברים לא יחזרו על עצמם. אבל בחג הפורים הזה, יש ביכולתך לקחת נשימה עמוקה ולשאול את עצמך אם הדחף להתפרץ מגיע מהמוח הפרימיטיבי שלך, שמרגיש סיכון, ואולי אתה מגיב מתוך כעס ואיבוד חושים. אם כן, יש כאן מי שנראה כאיש מבוגר אבל באמת הוא ילד בן ארבע, שצועק על עוד ילד בן עשר. האם תוכל לקיים "כבד את אביך" - לכבד את האבא שבתוכך, לזהות את כח הגדלות שלך, ולהתבונן למה הילד שלך זקוק לו ברגע זה? האם תוכל להגיב, או לשתוק, מתוך פוזה ועמדה של מנהיג עם רגישות ואיכפתיות עמוקה למה שיעזור לילד במצב זה?
	</li>
	<li style="text-align: justify;">
	אני מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה. הילד או הבחור מפריעים לי בכיתה או בשיעור. אני רוצה לייסרו ולהעמידו במקום הנכון. ככה ייעשה לבחור שאינו נכנע למשמעתי. הקטנוניות שבי מרגישה לחץ ופחד, שכל מה שבניתי בהמון השקעה יתמוטט כתוצאה מהנהגתו של הבחור הזה. בתור מחנך, עלי להגיב, לחנך ולהדריך. אבל האם יכול אני לחנך ממקום של גדלות נפשית הרגישה לאתגרים, האכזבות ורגשי הנחיתות של הבחור הזה?
	</li>
	<li style="text-align: justify;">
	הבן שלך, אח שלך, הגיס שלך, או האבא שלך, התחיל להתפלל בבית הכנסת שונה, והחליט ללכת בדרך שונה ממך, מהשושלת שלך, ממה שאתה היית מצפה לראות ממנו. אתה נורא כועס, וזה מובן בהחלט, אבל אם בגלל זה ניתקת את הקשר, ואתה כבר לא מגיע לבר-מצוה ולחתונות של הנכדים ושל בני משפחתו, האם כשתגיע לגיל מאה ותסתכל על החלטותיך בחיים, תהיה גאה בבחירה זו, או אולי בוש?
	</li>
</ol>

עם יד על הלב, לאחרי מאה ועשרים שנה כשתגיע למשפט אמת בעולם האמת, האם תקבל תודה לבבית על המסירות והנאמנות למסורת שלך, או אולי ישאלוך למה היית טיפש כל כך לזרוע הרס וכאב במשפחה, בגלל שמישהו הלך למקום שלא מקובל עליך?

איפה השכל הישר? איפה הרגש הבסיסי של אבא או סבא, אמא או סבתא? האם זוהי המורשת הנפלאה והקדושה של מורינו הבעל שם טוב וענקי החסידות שמסרו את נפשם וגופם על אהבת ישראל, להתנתק מבני משפחה וחברים?!

ג.

ובכן, בחג הפורים הזה של תשפ"ג - תהא שנת פריצת גדר, תאזרו אומץ. תקיימו את ה'קם רבה שחטיה לרב זירא'. תנו לגדלות האמיתית שלכם לכבוש את הקטנות והקטנוניות. לכו לסעוד סעודת פורים דווקא עם הבן או הבת הזה שכבר לא מדברים איתם שנה תמימה. תגידו לחיים יחד, ותזכרו שעבודת השם פירושה שאני מפחד אך ורק מהשי"ת, ולא ממה יאמרו ומה יגידו.

בחג הפורים הזה נאזור אומץ להעלות את הקטנות שלנו ולראות את הגדלות האלקית והקדושה הנשגבת הזורמת בתוך נפשותינו. "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל", וכל ישראל נקראו מלכים, כמובא בתיקוני זוהר. תפסיק את הנתק עם הגיס או האח, תתחיל לבצע החלומות הגדולים שלך, ותהיה מנהיג אמיתי עבור ילדיך ותלמידיך.

אולי למחר - כמו בסיפור רבה ורבי זירא - הקטנות שלי שוב תקום לתחיית המתים. אולי אפילו תרצה לנקום בי על ה'שחיטה' של חג הפורים... אולי מחר אקום עם אותם מצבי הגנה פסיכולוגיים. אבל זה בסדר, כי ברגע שאני יודע וחווה מה זה לחיות בגדלות, אני כבר לא מפחד מהקטנוניות שבי.

לחיים!

רגעים של גדולה

8923_purim_dancing.9a32.png

1025____________________________.58f7.pdf

״קם רבה״: הקטנוניות שלי לא צריכה לשחוט על חיי

מגיע זמן שהגדלות יכולה לשחוט את הקטנות

&nbsp;

אחת ממצוות הפורים היא &quot;לבסומי בפורים עד דלא ידע&quot;, שמשמעותה - לשתות לשוכרה עד כדי איבוד הדעת.

בעוד שכל החגים מתאפיינים בתפילה רצינית, בסעודות חג מרוממות ושמחות ובמצוות שונות, הרי שפורים נראה כחג של הוללות חסרת רסן ופריצת כל הגבולות.

מה פשר חגיגה שכזו וההוראה לציין את היום בצורה שכזאת? האם זה מה שנדרש מאלו שמכונים בתורה בשם: &quot;עם חכם ונבון&quot;?! הרב יוסף יצחק ג&#39;ייקובסון עם ביאור מרתק ומאלף המלמד אותנו את סודו ועומקו של היום הקדוש הזה ומעניק מבט מרומם וייחודי למשמעותו עבור כל יהודי ויהודייה באשר הם.

8922_heb_purim_2.85a7.jpg

21_heb_purim_2_edited.7062.mp4

21_heb_purim_2_edited.7062.mp3

עד דלא ידע: מה פשר הציווי לאבד את הראש?

א.

אתה מצלצל לראש-הישיבה כדי לברר אודות בחור מסוים, ביחס לשידוך. ראש הישיבה מפליג במעלותיו של הבחור, ואחר כך מוסיף: "ואגב, רוב תלמידי הישיבה מסתדרים אתו".

נורה אדומה נדלקת במוחך. התוספת הזו לא נשמעת טוב. ברור כשמש שכוונתו לרמז לך שיש כאן איזו בעיה.

אי לכך, תמה אני בכל שנה בחודש אדר, על מה ולמה החליטה מגילת אסתר שנכתבה ברוח הקודש לסיים את כל הסיפור הנשגב במשפט מסכם שמעליב לכאורה את מרדכי הצדיק: "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹוב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ".

האומנם זה הזמן להגיד לי שלא כולם אהבו את מרדכי?! זה עתה סיימנו לשמוע כיצד האיש היהודי הזה בשושן הבירה, גדול ומנהיג הדור, ראש הסנהדרין, הציל את כל עם ישראל מהגזירה האיומה של "להשמיד להרוג ולאבד" רח"ל, גזירה שלא הייתה כמותה בהיסטוריה של עם ישראל. אפילו אם הדבר נכון שמרדכי היה מקובל רק על רוב אחיו, האומנם זהו הזמן והמקום לדבר על זה?

"הכל הולך אחר החיתום", אמרו רבותינו במסכת ברכות. האם לאחרי עשרה פרקים המפגינים את גדולתו הנפלאה ומסירות-נפשו של מרדכי הצדיק, ש"לא יכרע ולא ישתחווה", אין משהו אחר לחתום בו את כל הסיפור רק לומר: אגב, לא כולם אהבו אותו...

&nbsp;

ב.

פירוש רבנו אברהם אבן-עזרא על הפסוק מיישב תמיד את דעתי: "ורצוי לרוב אחיו - כי אין יכולת באדם לרצות הכל בעבור קנאת האחים".

כלומר, אתה יכול להציל את כל עם ישראל מהמן והיטלר ימ"ש, אתה יכול לפעול גדולות ונצורות להרמת קרן האומה, ואף על פי כן יהיו כמה 'נישט-פארגינערס' - אלה שלא יכולים לפרגן, שיעקמו את האף וידברו נגדך. העקרב אינו יודע לא להיות עקרב. הקנאה שלהם בוערת במודע ובתת-מודע, ומבלי שיבחינו אפילו ברמתם הירודה ידברו סרה נגד צדיק הדור כמו מרדכי.

אומרת לך המגילה: אל תתפעל. כך היא דרכו של עולם. לא צריך להיבהל מזה. תמיד יהיו כאלה, שימלאו את החלל שבליבם, יכסו על האכזבות שנחלו בחיים או על המידות הלא-מזוככות שלהם, על ידי דיבור סרה נגד מרדכי הצדיק בכל דור. לא צריך להתרשם. תמשיך ביתר שאת וביתר עוז.

&nbsp;

ג.

בשורות הבאות אני מבקש לחלוק רעיון אחר ונשגב אותו השמיע כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, בהתוועדות של פורים באחת השנים (תשכ"ה).

רש"י כותב על המלים "לרוב אחיו" (ומקור הדברים במסכת מגילה): "ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו".

המגילה מבקשת ליידע אותנו דווקא בסיום הסיפור הנפלא הזה - העסקנות המתמשכת של מרדכי בתור משנה למלך אחשורוש כדי להבטיח את עתידו המזהיר של עם היהודי, לא התקבלה על כל חברי הסנהדרין. הם הרגישו שיש כאן כאב וחסרון עצום. מרדכי, ראש הישיבה הגדול בדורו, בטל מתלמודו. במקום שמרדכי יישב בבית המדרש ללמוד וללמד, הוא מסתובב עם השיכורים בארמון המלוכה. אכן, רוב חברי הסנהדרין הבינו שזהו רצון השם, שכן, המן חדש יכול עוד לקום על עם הנבחר, ויש צורך דחוף שמרדכי יישאר בארמון המלוכה וישמור על בניו של הקב"ה. אבל המגילה רוצה שאנחנו נדע גם הצד האחר של המתרס, השיטה של מיעוט חברי הסנהדרין, שאין זו הדרך הנכונה.

וכך כך למה? כי גם מרדכי הצדיק עצמו הבין והזדהה עם שיטת מיעוט הסנהדרין, הגם שלמעשה בפועל לא הסכים אתם. כי לאמיתתו של דבר, מה לו ליהודי לחפש בארמון המלוכה של מלך גוי, טיפש, הפכפך, ושיכור? מקומו האורגני של יהודי הוא להיות שקוע בתורה ובעבודת השם! גם מרדכי תפס - וזו גדלותו האמיתית - שיש כאב גדול בכל הסיפור הזה.

מרדכי הרגיש את הכאב בכל יום. הוא ישב שעות רבות באספות של שרי מדי פרס, הוא היה צריך להקשיב לכל השיחות-בטלות שלהם, הוא ניהל אימפריה ענקית - אבל הלב והנשמה שלו היו בדף הגמרא, ברמב"ם הלכות נזקי ממון, ברש"י בסוגיא של תגרי לוד, ברשב"א בגדר עבדות, ובר"ן בגדר ביטול חמץ.

בוודאי ובוודאי שמרדכי ידע שהוא עושה הדבר הנכון. יהודי צריך לשאול לא איפה הוא רוצה להיות, אלא איפה השם רוצה שהוא יהיה. והקב"ה רצה שמרדכי יהיה משנה למלך אחשורוש כדי למגר את הרוע ולהבטיח צדק ויושר באימפריה הפרסית. אבל ככלות הכל, מרדכי הרגיש שזה אינו המקום הטבעי והמקורי שלו. לפעמים יש לי שליחות לצאת מאזור הנוחות שלי, כדי למלא את שליחותו של הקב"ה ולהביא את הטוב והקדושה למקום נידח. אבל גם אז, הלב שלי משתוקק לבית המדרש, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ודווקא בגלל המתח הבריא הזה, כשמרדכי הצדיק חזר מארמון המלך לביתו בשעות הלילה, עייף ותשוש מעסקנות הכלל, הוא פתח מיד את הגמרא, ושקע במצולות מים שאין להם סוף של חכמתו ורצונו של הקב"ה, והלב שלו התמוגג מאהבה בתענוגים כשנפל בידי זרועות אביו שבשמים, לחבק ולהתחבק, כדברי ספר תניא קדישא (פרק ה) על מעלת לימוד התורה.

דווקא משום שהיה "רצוי לרוב אחיו", שהבין טוב טוב את ההקרבה העצמית שעשה כאן למען עם ישראל, דווקא בשל כך הצליח מרדכי לעשות את המוטל עליו. אם אני עוזב את בית המדרש והולך לארמון המלך ואני מרגיש יותר מדי נוח שם, או אז יש סיכון גדול שאשכח מי אני ומה אני מייצג. הפיתויים של כס המלוכה, של העוצמה הפוליטית, הכבוד והעשירות, יכולים להעביר אדם על דעתו. אפשר לאבד בקלות את הערכים, היושר, והנאמנות לאלקי ישראל אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד.

אבל כשבכל יום ויום יהודי נזכר בכך שהוא "רצוי לרוב אחיו", ובקרבו מהדהדת הזעקה והכמיהה של "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים", אזי בטוחים אנחנו שהוא יראה את המשרה שלו כמילוי שליחות של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא יבגוד לא בעמיו ולא באלקיו.

מרן האדמו"ר מליובאוויטש התבטא אז במלים שמהדהדות בנפשי בכל יום: מקומך ומצבך הטבעי הוא לשבת וללמוד תורה, נגלה וחסידות, כל היום. להיות שקוע כל כולך בחכמתו ורצונו של הקב"ה. ותו לא מידי. וכי מה יש לך שיח ושיג עם עלמא דשיקרא, עם עולם של רעש והמולה, עם עולם של פוליטיקה? החמצן שלך הוא תורה ועבודה. דביקות בתורה ובקדושה. אמנם, הקב"ה שלח אותך כדי להציל את עם ישראל? - ובכן זוהי המשימה הקדושה שלך, ואסור לך לבגוד בשליחות ה' עבור השלימות הרוחנית שלך. אבל אל תשכח לרגע מי אתה: אתה לא פוליטיקאי, אתה לא עסקן, אתה לא סלבריטי, אתה לא איש של קשרים, אתה לא נגיד בעמיו. "שנים אוחזין בטלית", הוא העולם האורגני שלך. "כל כינויי נזירות כנזירות", זו הזירה הטבעית שלך.

"ורצוי לרוב אחיו" היא המחמאה הכי גדולה על מרדכי הצדיק.

המחמאה הנסתרת של המגילה

8919_megila_leining_edit.7b05.png

1025________________________1__.d844.pdf

המחמאה הנסתרת של המגילה

&nbsp;

בניגוד לדעתם של חלק מחבריו הנכבדים, מרדכי היהודי נטש את משכן הכנסת, המוסד היהודי החשוב ביותר בעם ישראל, לטובת מינוי בכיר בארמון הנשיאותי באיראן.

הוא הפך לשר חשוב בממלכת אחשוורוש ונותר לשרת שם גם אחרי שסכנת ההשמדה של עמו חלפה, רק מפני שהכיר את אחשוורוש לעומק.

איזה פרט משמעותי ידע מרדכי על חייו של אחשוורוש שהוביל אותו להחלטה זו? האם זה אומר שאין לנו סיכוי להשתנות? והאם באמת ייתכן ששכחנו מה זה להיות יהודים?

בשיעור מרתק לקראת חג הפורים, מנתח הרב יוסף יצחק ג&#39;ייקובסון את הפסוק הפותח את מגילת אסתר ומפיק ממנו מסר מאלף ומרגש לכל יהודי, בכל מצב.

8917_heb_purim_site.3fe4.jpg

21_heb_tetzaveh_edited.59b7.mp4

21_heb_tetzaveh_edited.59b7.mp3

פורים מסירים את המסכות: האם שכחנו מה זה להיות יהודים?

מבין כל חגי ישראל הרבים והמגוונים, פורים בולט בשוני שלו. בעוד שכל החגים מתאפיינים בתפילה רצינית, בסעודת חג מרוממת ושמחה ובמצוות המיוחדות לחג, הרי שפורים נראה כיום של הוללות חסרת רסן ופריצת כל הגבולות, עד כדי כך שאחת ממצוות החג העיקריות היא שתיה לשוכרה עד כדי איבוד הדעת. מה פשר חגיגה שכזו וההוראה לציין את היום בצורה שכזאת?

הרב יוסף יצחק ג&#39;ייקובסון עם ביאור מיוחד ומאיר ששמע מהרבי מליובאוויטש זי&quot;ע בהתוועדות לרגל פורים, המלמד אותנו את סודו ועומקו של היום הקדוש הזה ומעניק מבט מרומם וייחודי למשמעותו עבור כל יהודי ויהודייה באשר הם.

8469_wine_bottles_blur.affa.png

22_purim_heb_transcript.fdf6.pdf

21_heb_purim_5782_edited.10f2.mp4

21_heb_purim_5782_edited.10f2.mp3

שיעור לחג לפורים

עד דלא ידע: הסוד שמאחורי הציווי להשתכר

הרב יוסף יצחק ג&#39;ייקובסון על המנהיג הגדול שהיה איש משפחה והצדיק שעשה את פורים - מרדכי היהודי.

סוד ההצלחה של מרדכי היהודי

האיכפתיות עבור נערה אחת

סיכום השיעור:

קטגוריות

שיעורים קשורים

אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו

הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון