האריה החירש
לפעמים צריך להיות חרש
- דצמבר 31, 2023
- |
- י״ט טבת תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
53 צפיות
האריה החירש
לפעמים צריך להיות חרש
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- December 31, 2023
א.
הזמיר היה עורך בכל יום ראשון אחרי הצהריים קונצ'רטו בג'ונגל. כל החיות היו מתאספות להקשיב למנגינות השמיימיות של הזמיר. זו הייתה שעה של אקסטזה, תענוג עסיסי, ובידור נפלא. יום ראשון אחד, בעוד הזמיר שר, ואלפי בעלי חיים יושבים ובוכים מרוב התרגשות, ניגש אריה רעב אל הזמיר, נשך את ראשו ולאחר מכן המשיך ואכל אותו עד כלות. החיות הזדעזעו. הן לא הצליחו להבין מדוע האריה יבחר להשביע את רעבונו דווקא עם הזמיר ששר את השירים המתוקים ביותר עלי אדמות?
עד שלמדו שהאריה הוא חרש.
ב.
כולם יודעים את הסיפור המובא בגמרא במסכת סוטה (יג, א) ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כט), על ערעורו של עשו נגד קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה.
עשו העלה טענה הגיונית לכאורה: יצחק הוריש שני מקומות במערה - ליעקב ולעשו. יעקב השתמש בחלקה שלו לקבורת לאה, ומעתה נשאר רק מקום אחד השייך לעשו. אבל האמת הייתה שיעקב רכש את החלקה האחרונה מעשו בכסף מלא. עשו דרש מבני יעקב להציג את מסמך המכירה, אבל הם השאירו אותו במצרים. אי לכך שלחו נפתלי להביא את החוזה. בינתיים התעכבה הלוויה.
הגמרא מספרת שחושים בן דן שאזניו כבדו משמוע (ולפי הפרקי דרבי אליעזר גם היה אילם), לא שמע את כל המשא ומתן. הוא שאל אותם "מאי האי"? וכשסיפרו לו מה קרה, הוא הגיב: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון"? הרי זה מהלך של כמה ימים מחברון למצרים, ועד אז יהא גופו של יעקב מוטל פה ללא קבורה? לקח חושים חרב (ולפי הגמרא מקל), והרג את עשו.
ג.
זה סיפור מוזר. מכל בניו של יעקב, איש לא קם נגד עשו מלבד נכד אחד חירש ואילם! ראש ממשלת מעצמת העל של העולם, יוסף, שהיה אחד האנשים החזקים של אותה תקופה, נכח במקום יחד עם פמליה גדולה של חיילים ומשרתים. יוסף ידע היטב על מכירת החלקה מעשו ליעקב (יעקב סיפר לו על כך במפורש - "אשר כריתי לי", מלשון מכירה), ואף על פי כן לא עמד נגד עשיו? והרי פרעה היה מושל בכיפה, מצרים העתיקה הייתה מעצמת על, אימפריה מבחינה כלכלית וצבאית ויוסף הוא המשנה למלך - "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", וכאן הוא משותק?! מדוע לא יכול יוסף לפקד על חייליו להתקרב לעשיו ולומר לו, "אדוני! נא לזוז מפה, או שנגרש אותך. תפסיק לשחק משחקים!".
גם יהודה, שכוחו ואומץ ליבו היו אגדי, האיש שעמד פעם מול המשנה למלך מצרים, ולא נכנע לנסיבות הקשות, האיש הזה שהיה מוכן להיות עבד לעולם כדי להציל אבא מצער, "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי", והנה כאן אביו מוטל בביזיון והוא שותק?
ומה עם שמעון ולוי? יחד הפילו יחד עיר שלמה, שכם, ופתאום נעשו חלשים? רק אדם אחד, נכד, מישהו שהיה חירש וגם אילם, רק הוא עמד מול השיגעון, השקרים והאכזריות של עשו?
ד.
התשובה הפשוטה והנוקבת נאמרה על ידי ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (ונדפסה ב'שיחות מוסר' שלו).
היא הנותנת – הסביר רבי חיים שמואלביץ. חושים, דווקא בגלל היותו חרש, לא נהפך לחלק מהדיון, ולכן היה יכול לחוש בכל נימי נפשו את האבסורד והחרפה המוחלטת של המצב: הנה יעקב, אב לאומה הישראלית, צדיק יסוד עולם, נביא השם, בחור שבאבות, נכדו של אברהם, בנו של יצחק, האיש בו בחר ה' להקים את האומה הישראלית, והנה הוא מלווה על ידי אלפי אנשים, כולל כמה מהאנשים הכי חזקים בעולם, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הייתה מכירה שתועדה היטב ופורסמה. מול כולם, עומד איש יחיד שהמציא שקר מפלצתי וסירב לאפשר ליעקב אבינו להיקבר בחלקת אבותיו אברהם ויצחק, שרה ורבקה. דווקא בשל היותו חרש ואילם נותר חושים רגיש לאופי הבלתי נסבל של המצב; הוא הרגיש את החוצפה והרשעות של עשו. הוא לא נסחב לתוך המערבולת והסבך והערפל של 'שני צדדים' שיש ביניהם חילוקי דעות לגיטימיים.
כל שאר הילדים והנכדים היו אנשי קודש וצדיקים גדולים, אבל הבעיה הייתה שהם היו קשובים לצעקותיו של עשו שהוא קורבן לגניבה והתעללות; ברצון או שלא ברצון, הם נהפכו לחלק מהדיאלוג המחפיר. הם היו קשובים לדוברי משרד התקשורת של עשיו שצווחו ב-CNN, ומעל דפי העיתונות והאתרים, בהפגנות, בטורי דעות, ובכל מיני שופרות שהוא הקורבן. יעקב הוא הכובש, המתעלל, ועשו הוא שנגזל על ידי התוקפים היהודים. למרות שבני יעקב ידעו שעשיו טועה, וגם ידעו שעשו הוא רשע, הם נסחפו לסבך חוטים של שני צדדים, צד אחד צודק וצד אחד לא צודק. ללא כוונה, הם הרשו לעצמם להיות מוגדרים בידי התכסיס של עשיו. וזה בדיוק מה שהוא רצה: שהם יהיו בעמדת הגנה, שכן עמדה זו היא כבר ניצחון עבורו. יש טענה; יש תביעה שכנגד; לאחר מכן מגיעה טענה שניה, ולאחר מכן עוד טיעון נגד, והמרקם המסובך נעשה יותר ויותר מעורבל.
פתאום הכל נתון למשא ומתן. האם אתה זכאי לחיות? לא בטוח! האם אתה זכאי להגן על ילדיך? צריך עיון. בוא נתווכח על זה באו"ם, בבי. בי. סי. בניו יורק טיימס. האם אתם זכאים לבית משלכם? צריך הסכמה של העמים הנאורים. ותוך כדי כך הם איבדו - שלא מרצון - את הרגישות לאמת הפשוטה, הגולמית והעירומה שעצם השיחות מהוות חרפה ובושה. כל הוויכוח הוא פיאסקו נורא. עצם הוויכוח מעניק ניצחון לאויב. ממש כמו מישהו שיכתוב מאמר להסביר שהיהודים בגטו וורשה שהרגו כמה נאצים לא היו רוצחים...
חושים, לעומת זאת, היה חרש וזה היה הנס שלו. ממנו נחסך כל ה'משא ומתן' עם תוקפן ושקרן ברמה עולמית, אדם רוצח וגזלן שמסוגל רגע אחרי מעשי הרשע שלו להכריז על עצמו כצדיק. חושים, בגלל המום שלו, לא היה מסוגל להקשיב לאתרי החדשות, לא לפרופסורים, אנשי רוח, פוליטיקאים, וגם לא שונאי ישראל שלא ממש איכפת להם אם תהיה חלילה שואה שניה. חושים ראה את המציאות הגלויה והמכאיבה: גופתו של יעקב מונחת שם מושפלת, כי עשיו, בשקר גס, מסרב לתת לו להיקבר. דווקא בעטיה של שמיעה לקויה הוא לא נסחף אחר האדישות, וכאשר ראה את ישראל סבא מונח בביזיון, הזדעזע, עשה מעשה והציל את המצב.
וודאי, דיאלוג הוא דבר חשוב מאד. לא חוכמה לומר לסובביך "אני חרש - אני לא שומע מה שאני לא רוצה לשמוע" (הכרתי פעם גביר שהיה אומר "אם לא שמעתי בפעם הראשונה, אני לא אשמע בפעם השניה"). הקשבה בראש פתוח לשני הצדדים של ויכוח היא תנאי מוקדם לפתרון סכסוכים. היכולת להקשיב ליריב שלך היא חיונית לשלום. עם זאת, סיפור זה מלמדנו, שיש כמה מצבים שבהם אתה צריך להיות חירש ואילם.
במצבים מסוימים, כאשר ברור שיריבך אינו רוצה דבר מלבד הדם וההרס שלך, השתתפות בוויכוח תסייע למעגל האלימות. אפילו אם אתה צורח בראש כל במה שאתה צודק, כבר הפסדת! והוויכוח גם יהרוס את האינסטינקטים הבריאים שלך, אתה תפסיד את הרגישות לעקרונות הכי בסיסיים של טוב לעומת רוע, מוסר לעומת אכזריות. אתה בסכנה להפוך טיפש נחמד - אדם שיזכה לשבחים על המתינות אבל יאפשר לרוע לשגשג. יש תקופות בחיים ובהיסטוריה שבהן אדם חייב להגיב למצב בסלידה טוטלית, ברתיעה ללא הפוגה, ובאפס סובלנות. לא כי אני לא רגיש, ולא אנושי, אלא כי אצלי החיים קדושים יותר מהכל! אל תתנו לזה להפוך לנושא "דו צדדי".
ה.
האם התיאור הזה לא מתאר מה שקרה בישראל במשך עשרות השנים האחרונות?
היה כאן דור שהיה 'חרש' במובן החיובי של המלה. לא כי לא היה להם לב, אלא כי אלה ידעו את ההבדל בין טוב ורע, ידעו את הסכנה הקיומית שבה הם שרויים, הכירו את האויב, וגם הכירו במוסריות של ארץ ישראל השייכת לעם ישראל.
אבל אז קם דור חדש שבו אפילו אלה המכונים 'ימניים', כבר לא רצו להיקרא 'חרשים', בשל בושה עצמית, נחיתות עצמית, תדמית נמוכה, תסביך נחיתות של המון יהודים בשם רחמים ופרוגרסיביות, ואובדן של האינסטינקט האנושי היהודי לדעת שלא עושים שום פשרה ושום ויתור שיכול לסכן אפילו חיים של יהודי אחד ויחיד!
בתקופה זו, החובה המוסרית היא להיות חרש - לא כי אין לנו אנושיות, להיפך, כי אנחנו מוקפים אויבים שבשמחה היו עושים שואה שניה.
צ'רצ'יל ורוזוולט לא ראו צורך לרגע אחד להתראיין ולהגן על הצעדים בהם הם נוקטים מול גרמניה הנאצית כדי למגר את ממשלת היטלר. וכאן זו לא רק ממשלה של היטלריסטים, מדובר על מיליוני תושבים שמשתוקקים להשמיד להרוג ולאבד. מנהיגי מדינת ישראל נדרשים להיות אמיצים בשליחות ההיסטורית והאלוקית שלהם, להציל עם ישראל מאויבים שאם חלילה היה להם הכח, היו רוצחים מיליונים בשמחה, רח"ל.
ו.
האם אתווכח אם אני אבא של ילדיי? אני לא נכנס לוויכוח. יש דברים שעליהם אני לא מתווכח.
אני לא מתווכח אם כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעולם ועד.
אני לא מתווכח אם כשאתם הורגים את ילדינו אני אהרוג ואמגר אתכם מן העולם.
אני לא אתווכח, שאם אתה מפגין אפילו טיפה של טרור במולדת שלי, בבית הנצחי שלי, אני זורק אותך מכאן לעד ולעולמי עולמים.
אני לא מתווכח, שה'בייבל' הוא אמיתי והוא טוען שכל ארץ ישראל היא נחלת עולם מאלקי עולם לעם עולם.
אני לא מתווכח, שכשאתה מתקיף אותי ואני מגן על עצמי ומשחרר את השטח אני לא מחזיר אותו למי שיתקפו אותי שוב ושוב, אלא מושיב בשטח הזה יהודים שישלטו בו במלוא העוצמה. זה לא כיבוש, כמו חלקת הקבורה של יעקב אבינו במערת המכפלה, זו מתנת ה' לעם ישראל, זו הקרקע שעליה דרכו אברהם, יצחק ויעקב, יהושע, שמואל, שאול ודוד, ישעיהו, עמוס וירמיהו. יותר מאלפיים שנה לפני שהאסלם נולד.
ז.
הבעיה שלנו לא התחילה לקראת שמחת תורה האחרון. ברגע שראינו יהודי אחד שנרצח בדם קר והגיהינום לא נפתח, האויבים ראו את החולשה. לאחר שפיכות דמים של ילד אחד, יש סלידה עד מיצוי הנפש ונדרשת פעולה מהירה כדי לכרות את כל שרידי הטרור ואת ראש הנחש בכל מכל כל. אך כאשר אנו מרשים לעצמנו לעסוק בוויכוח הגדול מיהו טרוריסט ומיהו לוחם חופש, ושגם המחבל יש לו אימא וילדים, למעשה נעשינו שותפים, אפילו שלא בכוונה, לשפיכות דמים, וגם של צד הערבי.
כל ויתור של ישראל ממלחמת ששת הימים הסתיים בקורבנות - לא רק של יהודים אלא גם של ערבים! מי שאיכפת לו מילדים ערביים, צריך להפסיק את המשחק הבזוי הזה. כמה ילדים ערבים היו נשארים בחיים היום ללא כל הוויתורים של כל הממשלות בעשרות שנים האחרונות?
ומה קורה כשאתה חרש? העולם מכבד אותך. העולם מעריך אותך. אמריקה אוהבת אותך. הם לא יכולים להגיד את הכל כי צריך להחניף לישמעאלים, אבל בסתר ליבם מצפים שאיש בארץ הקודש לא יקשיב להם. הפוליטיקאים הישראלים שגו בהחלט כשחשבו שאמריקה לא רוצה במלחמה. הרבה אמריקאים הם נורמליים: הם יודעים מה הם היו עושים אם מקסיקו היתה שולחת עשרים אלף רקטות ורוצחת תינוקות בקליפורניה. הם מצפים שישראל תעשה אותו דבר.
כשאתה חרש למערכות מחשבה וטיעונים מסוימים, אנשים פתאום מתחילים להבין את נקודת המבט שלך בצורה מאוד חריפה...
אם היינו חירשים לגבי שום פשרה על חיי נפש אחת מישראל, העולם היה מתחיל להקשיב ולהבין.
ח.
ההתנהלות הזו נכונה גם בחיים הפרטיים שלנו. אנו חייבים לשרטט 'קווים אדומים' שלעולם אינם נתונים למשא ומתן - בעניינים מסוימים אתה חרש. אל תאפשר ליצר הרע שלך להכניס אותך לזירת הוויכוחים; כי אז כבר הפסדת.
כך למשל בנוגע למערכת היחסים עם הילדים, אתה חייב להיות חירש לכל דבר מלבד האפשרות של אהבה. ניתוק מהילד שלך הוא לא אופציה. אל תתנו לה אפילו להפוך למשא ומתן בראשכם.
חיים יהודים אמיתיים בריאים ומאושרים דורשים מאיתנו להיות חרשים בשלל הזדמנויות.
מגיע הבוקר, ואיתו הרצון לפנות לשלל עיסוקים קטנים או גדולים.. ושוב אנו מתבקשים להיות חרשים. "ראשית עריסותיכם תרימו"- ברגע שאנו קמים מהעריסה, אנו מרימים תרומה - זה הזמן לתפילה, התבוננות מעמיקה ביחסי עם הנשמה עם השם, קישור עם העצמיות, לימוד התורה.
היצר הרע רוצה לסחוב אותי לראות דברים מסוימים, להיכנס לשיחה לא בריאה, לשון הרע, רכילות. אני חרש. Sorry!. אין ויכוח. אני יודע מי אני ומי לא אני. יש לי תאווה, יש לי חולשות, אבל הן לא מנהלות את החיים שלי. הנשמה מנהלת אותם.
אתה בשדה התעופה, רעב ומותש, וכי יש בך קול שמעלה את האופציה של רכישת אוכל לא כשר?! אין שני צדדים. יש דברים שאינם ניתנים למשא ומתן – כשרות, שבת, תפילין, אהבת ישראל, זהירות מגניבה, גזלה, שקר והשגת גבול. עשית עסקה שהניבה לך רווח של מיליון דולר, האם באמת צריך לתת 10 אחוז לצדקה? האם הגיוני לתת 100,000 דולר? יש דברים שלא עומדים לדיון.
ארץ ישראל היא הילד שלנו. זו מתנת ה' לעם ישראל. אין לנו אפילו את הכח למסור אותה, מאחר שהיא לא ברשותנו. זו מתנה ששייכת לאברהם, יצחק, יעקב, הנביאים, השופטים, ולכל יהודי ויהודי שחי מאברהם עד עתה.
כך צריך לדבר: אנחנו לא כובשים - יש לנו פיסת ארץ אחת שנמסרה לנו, זה הכל. אתה רוצה לגור פה כמו בן אדם? אוקיי, אבל אתה חייב לזכור תמיד שבעל הבית הוא עם ישראל.
- תגובה
סיכום השיעור:
לפעמים צריך להיות חרש
א.
הזמיר היה עורך בכל יום ראשון אחרי הצהריים קונצ'רטו בג'ונגל. כל החיות היו מתאספות להקשיב למנגינות השמיימיות של הזמיר. זו הייתה שעה של אקסטזה, תענוג עסיסי, ובידור נפלא. יום ראשון אחד, בעוד הזמיר שר, ואלפי בעלי חיים יושבים ובוכים מרוב התרגשות, ניגש אריה רעב אל הזמיר, נשך את ראשו ולאחר מכן המשיך ואכל אותו עד כלות. החיות הזדעזעו. הן לא הצליחו להבין מדוע האריה יבחר להשביע את רעבונו דווקא עם הזמיר ששר את השירים המתוקים ביותר עלי אדמות?
עד שלמדו שהאריה הוא חרש.
ב.
כולם יודעים את הסיפור המובא בגמרא במסכת סוטה (יג, א) ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כט), על ערעורו של עשו נגד קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה.
עשו העלה טענה הגיונית לכאורה: יצחק הוריש שני מקומות במערה - ליעקב ולעשו. יעקב השתמש בחלקה שלו לקבורת לאה, ומעתה נשאר רק מקום אחד השייך לעשו. אבל האמת הייתה שיעקב רכש את החלקה האחרונה מעשו בכסף מלא. עשו דרש מבני יעקב להציג את מסמך המכירה, אבל הם השאירו אותו במצרים. אי לכך שלחו נפתלי להביא את החוזה. בינתיים התעכבה הלוויה.
הגמרא מספרת שחושים בן דן שאזניו כבדו משמוע (ולפי הפרקי דרבי אליעזר גם היה אילם), לא שמע את כל המשא ומתן. הוא שאל אותם "מאי האי"? וכשסיפרו לו מה קרה, הוא הגיב: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון"? הרי זה מהלך של כמה ימים מחברון למצרים, ועד אז יהא גופו של יעקב מוטל פה ללא קבורה? לקח חושים חרב (ולפי הגמרא מקל), והרג את עשו.
ג.
זה סיפור מוזר. מכל בניו של יעקב, איש לא קם נגד עשו מלבד נכד אחד חירש ואילם! ראש ממשלת מעצמת העל של העולם, יוסף, שהיה אחד האנשים החזקים של אותה תקופה, נכח במקום יחד עם פמליה גדולה של חיילים ומשרתים. יוסף ידע היטב על מכירת החלקה מעשו ליעקב (יעקב סיפר לו על כך במפורש - "אשר כריתי לי", מלשון מכירה), ואף על פי כן לא עמד נגד עשיו? והרי פרעה היה מושל בכיפה, מצרים העתיקה הייתה מעצמת על, אימפריה מבחינה כלכלית וצבאית ויוסף הוא המשנה למלך - "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", וכאן הוא משותק?! מדוע לא יכול יוסף לפקד על חייליו להתקרב לעשיו ולומר לו, "אדוני! נא לזוז מפה, או שנגרש אותך. תפסיק לשחק משחקים!".
גם יהודה, שכוחו ואומץ ליבו היו אגדי, האיש שעמד פעם מול המשנה למלך מצרים, ולא נכנע לנסיבות הקשות, האיש הזה שהיה מוכן להיות עבד לעולם כדי להציל אבא מצער, "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי", והנה כאן אביו מוטל בביזיון והוא שותק?
ומה עם שמעון ולוי? יחד הפילו יחד עיר שלמה, שכם, ופתאום נעשו חלשים? רק אדם אחד, נכד, מישהו שהיה חירש וגם אילם, רק הוא עמד מול השיגעון, השקרים והאכזריות של עשו?
ד.
התשובה הפשוטה והנוקבת נאמרה על ידי ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (ונדפסה ב'שיחות מוסר' שלו).
היא הנותנת – הסביר רבי חיים שמואלביץ. חושים, דווקא בגלל היותו חרש, לא נהפך לחלק מהדיון, ולכן היה יכול לחוש בכל נימי נפשו את האבסורד והחרפה המוחלטת של המצב: הנה יעקב, אב לאומה הישראלית, צדיק יסוד עולם, נביא השם, בחור שבאבות, נכדו של אברהם, בנו של יצחק, האיש בו בחר ה' להקים את האומה הישראלית, והנה הוא מלווה על ידי אלפי אנשים, כולל כמה מהאנשים הכי חזקים בעולם, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הייתה מכירה שתועדה היטב ופורסמה. מול כולם, עומד איש יחיד שהמציא שקר מפלצתי וסירב לאפשר ליעקב אבינו להיקבר בחלקת אבותיו אברהם ויצחק, שרה ורבקה. דווקא בשל היותו חרש ואילם נותר חושים רגיש לאופי הבלתי נסבל של המצב; הוא הרגיש את החוצפה והרשעות של עשו. הוא לא נסחב לתוך המערבולת והסבך והערפל של 'שני צדדים' שיש ביניהם חילוקי דעות לגיטימיים.
כל שאר הילדים והנכדים היו אנשי קודש וצדיקים גדולים, אבל הבעיה הייתה שהם היו קשובים לצעקותיו של עשו שהוא קורבן לגניבה והתעללות; ברצון או שלא ברצון, הם נהפכו לחלק מהדיאלוג המחפיר. הם היו קשובים לדוברי משרד התקשורת של עשיו שצווחו ב-CNN, ומעל דפי העיתונות והאתרים, בהפגנות, בטורי דעות, ובכל מיני שופרות שהוא הקורבן. יעקב הוא הכובש, המתעלל, ועשו הוא שנגזל על ידי התוקפים היהודים. למרות שבני יעקב ידעו שעשיו טועה, וגם ידעו שעשו הוא רשע, הם נסחפו לסבך חוטים של שני צדדים, צד אחד צודק וצד אחד לא צודק. ללא כוונה, הם הרשו לעצמם להיות מוגדרים בידי התכסיס של עשיו. וזה בדיוק מה שהוא רצה: שהם יהיו בעמדת הגנה, שכן עמדה זו היא כבר ניצחון עבורו. יש טענה; יש תביעה שכנגד; לאחר מכן מגיעה טענה שניה, ולאחר מכן עוד טיעון נגד, והמרקם המסובך נעשה יותר ויותר מעורבל.
פתאום הכל נתון למשא ומתן. האם אתה זכאי לחיות? לא בטוח! האם אתה זכאי להגן על ילדיך? צריך עיון. בוא נתווכח על זה באו"ם, בבי. בי. סי. בניו יורק טיימס. האם אתם זכאים לבית משלכם? צריך הסכמה של העמים הנאורים. ותוך כדי כך הם איבדו - שלא מרצון - את הרגישות לאמת הפשוטה, הגולמית והעירומה שעצם השיחות מהוות חרפה ובושה. כל הוויכוח הוא פיאסקו נורא. עצם הוויכוח מעניק ניצחון לאויב. ממש כמו מישהו שיכתוב מאמר להסביר שהיהודים בגטו וורשה שהרגו כמה נאצים לא היו רוצחים...
חושים, לעומת זאת, היה חרש וזה היה הנס שלו. ממנו נחסך כל ה'משא ומתן' עם תוקפן ושקרן ברמה עולמית, אדם רוצח וגזלן שמסוגל רגע אחרי מעשי הרשע שלו להכריז על עצמו כצדיק. חושים, בגלל המום שלו, לא היה מסוגל להקשיב לאתרי החדשות, לא לפרופסורים, אנשי רוח, פוליטיקאים, וגם לא שונאי ישראל שלא ממש איכפת להם אם תהיה חלילה שואה שניה. חושים ראה את המציאות הגלויה והמכאיבה: גופתו של יעקב מונחת שם מושפלת, כי עשיו, בשקר גס, מסרב לתת לו להיקבר. דווקא בעטיה של שמיעה לקויה הוא לא נסחף אחר האדישות, וכאשר ראה את ישראל סבא מונח בביזיון, הזדעזע, עשה מעשה והציל את המצב.
וודאי, דיאלוג הוא דבר חשוב מאד. לא חוכמה לומר לסובביך "אני חרש - אני לא שומע מה שאני לא רוצה לשמוע" (הכרתי פעם גביר שהיה אומר "אם לא שמעתי בפעם הראשונה, אני לא אשמע בפעם השניה"). הקשבה בראש פתוח לשני הצדדים של ויכוח היא תנאי מוקדם לפתרון סכסוכים. היכולת להקשיב ליריב שלך היא חיונית לשלום. עם זאת, סיפור זה מלמדנו, שיש כמה מצבים שבהם אתה צריך להיות חירש ואילם.
במצבים מסוימים, כאשר ברור שיריבך אינו רוצה דבר מלבד הדם וההרס שלך, השתתפות בוויכוח תסייע למעגל האלימות. אפילו אם אתה צורח בראש כל במה שאתה צודק, כבר הפסדת! והוויכוח גם יהרוס את האינסטינקטים הבריאים שלך, אתה תפסיד את הרגישות לעקרונות הכי בסיסיים של טוב לעומת רוע, מוסר לעומת אכזריות. אתה בסכנה להפוך טיפש נחמד - אדם שיזכה לשבחים על המתינות אבל יאפשר לרוע לשגשג. יש תקופות בחיים ובהיסטוריה שבהן אדם חייב להגיב למצב בסלידה טוטלית, ברתיעה ללא הפוגה, ובאפס סובלנות. לא כי אני לא רגיש, ולא אנושי, אלא כי אצלי החיים קדושים יותר מהכל! אל תתנו לזה להפוך לנושא "דו צדדי".
ה.
האם התיאור הזה לא מתאר מה שקרה בישראל במשך עשרות השנים האחרונות?
היה כאן דור שהיה 'חרש' במובן החיובי של המלה. לא כי לא היה להם לב, אלא כי אלה ידעו את ההבדל בין טוב ורע, ידעו את הסכנה הקיומית שבה הם שרויים, הכירו את האויב, וגם הכירו במוסריות של ארץ ישראל השייכת לעם ישראל.
אבל אז קם דור חדש שבו אפילו אלה המכונים 'ימניים', כבר לא רצו להיקרא 'חרשים', בשל בושה עצמית, נחיתות עצמית, תדמית נמוכה, תסביך נחיתות של המון יהודים בשם רחמים ופרוגרסיביות, ואובדן של האינסטינקט האנושי היהודי לדעת שלא עושים שום פשרה ושום ויתור שיכול לסכן אפילו חיים של יהודי אחד ויחיד!
בתקופה זו, החובה המוסרית היא להיות חרש - לא כי אין לנו אנושיות, להיפך, כי אנחנו מוקפים אויבים שבשמחה היו עושים שואה שניה.
צ'רצ'יל ורוזוולט לא ראו צורך לרגע אחד להתראיין ולהגן על הצעדים בהם הם נוקטים מול גרמניה הנאצית כדי למגר את ממשלת היטלר. וכאן זו לא רק ממשלה של היטלריסטים, מדובר על מיליוני תושבים שמשתוקקים להשמיד להרוג ולאבד. מנהיגי מדינת ישראל נדרשים להיות אמיצים בשליחות ההיסטורית והאלוקית שלהם, להציל עם ישראל מאויבים שאם חלילה היה להם הכח, היו רוצחים מיליונים בשמחה, רח"ל.
ו.
האם אתווכח אם אני אבא של ילדיי? אני לא נכנס לוויכוח. יש דברים שעליהם אני לא מתווכח.
אני לא מתווכח אם כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעולם ועד.
אני לא מתווכח אם כשאתם הורגים את ילדינו אני אהרוג ואמגר אתכם מן העולם.
אני לא אתווכח, שאם אתה מפגין אפילו טיפה של טרור במולדת שלי, בבית הנצחי שלי, אני זורק אותך מכאן לעד ולעולמי עולמים.
אני לא מתווכח, שה'בייבל' הוא אמיתי והוא טוען שכל ארץ ישראל היא נחלת עולם מאלקי עולם לעם עולם.
אני לא מתווכח, שכשאתה מתקיף אותי ואני מגן על עצמי ומשחרר את השטח אני לא מחזיר אותו למי שיתקפו אותי שוב ושוב, אלא מושיב בשטח הזה יהודים שישלטו בו במלוא העוצמה. זה לא כיבוש, כמו חלקת הקבורה של יעקב אבינו במערת המכפלה, זו מתנת ה' לעם ישראל, זו הקרקע שעליה דרכו אברהם, יצחק ויעקב, יהושע, שמואל, שאול ודוד, ישעיהו, עמוס וירמיהו. יותר מאלפיים שנה לפני שהאסלם נולד.
ז.
הבעיה שלנו לא התחילה לקראת שמחת תורה האחרון. ברגע שראינו יהודי אחד שנרצח בדם קר והגיהינום לא נפתח, האויבים ראו את החולשה. לאחר שפיכות דמים של ילד אחד, יש סלידה עד מיצוי הנפש ונדרשת פעולה מהירה כדי לכרות את כל שרידי הטרור ואת ראש הנחש בכל מכל כל. אך כאשר אנו מרשים לעצמנו לעסוק בוויכוח הגדול מיהו טרוריסט ומיהו לוחם חופש, ושגם המחבל יש לו אימא וילדים, למעשה נעשינו שותפים, אפילו שלא בכוונה, לשפיכות דמים, וגם של צד הערבי.
כל ויתור של ישראל ממלחמת ששת הימים הסתיים בקורבנות - לא רק של יהודים אלא גם של ערבים! מי שאיכפת לו מילדים ערביים, צריך להפסיק את המשחק הבזוי הזה. כמה ילדים ערבים היו נשארים בחיים היום ללא כל הוויתורים של כל הממשלות בעשרות שנים האחרונות?
ומה קורה כשאתה חרש? העולם מכבד אותך. העולם מעריך אותך. אמריקה אוהבת אותך. הם לא יכולים להגיד את הכל כי צריך להחניף לישמעאלים, אבל בסתר ליבם מצפים שאיש בארץ הקודש לא יקשיב להם. הפוליטיקאים הישראלים שגו בהחלט כשחשבו שאמריקה לא רוצה במלחמה. הרבה אמריקאים הם נורמליים: הם יודעים מה הם היו עושים אם מקסיקו היתה שולחת עשרים אלף רקטות ורוצחת תינוקות בקליפורניה. הם מצפים שישראל תעשה אותו דבר.
כשאתה חרש למערכות מחשבה וטיעונים מסוימים, אנשים פתאום מתחילים להבין את נקודת המבט שלך בצורה מאוד חריפה...
אם היינו חירשים לגבי שום פשרה על חיי נפש אחת מישראל, העולם היה מתחיל להקשיב ולהבין.
ח.
ההתנהלות הזו נכונה גם בחיים הפרטיים שלנו. אנו חייבים לשרטט 'קווים אדומים' שלעולם אינם נתונים למשא ומתן - בעניינים מסוימים אתה חרש. אל תאפשר ליצר הרע שלך להכניס אותך לזירת הוויכוחים; כי אז כבר הפסדת.
כך למשל בנוגע למערכת היחסים עם הילדים, אתה חייב להיות חירש לכל דבר מלבד האפשרות של אהבה. ניתוק מהילד שלך הוא לא אופציה. אל תתנו לה אפילו להפוך למשא ומתן בראשכם.
חיים יהודים אמיתיים בריאים ומאושרים דורשים מאיתנו להיות חרשים בשלל הזדמנויות.
מגיע הבוקר, ואיתו הרצון לפנות לשלל עיסוקים קטנים או גדולים.. ושוב אנו מתבקשים להיות חרשים. "ראשית עריסותיכם תרימו"- ברגע שאנו קמים מהעריסה, אנו מרימים תרומה - זה הזמן לתפילה, התבוננות מעמיקה ביחסי עם הנשמה עם השם, קישור עם העצמיות, לימוד התורה.
היצר הרע רוצה לסחוב אותי לראות דברים מסוימים, להיכנס לשיחה לא בריאה, לשון הרע, רכילות. אני חרש. Sorry!. אין ויכוח. אני יודע מי אני ומי לא אני. יש לי תאווה, יש לי חולשות, אבל הן לא מנהלות את החיים שלי. הנשמה מנהלת אותם.
אתה בשדה התעופה, רעב ומותש, וכי יש בך קול שמעלה את האופציה של רכישת אוכל לא כשר?! אין שני צדדים. יש דברים שאינם ניתנים למשא ומתן – כשרות, שבת, תפילין, אהבת ישראל, זהירות מגניבה, גזלה, שקר והשגת גבול. עשית עסקה שהניבה לך רווח של מיליון דולר, האם באמת צריך לתת 10 אחוז לצדקה? האם הגיוני לתת 100,000 דולר? יש דברים שלא עומדים לדיון.
ארץ ישראל היא הילד שלנו. זו מתנת ה' לעם ישראל. אין לנו אפילו את הכח למסור אותה, מאחר שהיא לא ברשותנו. זו מתנה ששייכת לאברהם, יצחק, יעקב, הנביאים, השופטים, ולכל יהודי ויהודי שחי מאברהם עד עתה.
כך צריך לדבר: אנחנו לא כובשים - יש לנו פיסת ארץ אחת שנמסרה לנו, זה הכל. אתה רוצה לגור פה כמו בן אדם? אוקיי, אבל אתה חייב לזכור תמיד שבעל הבית הוא עם ישראל.
פרשת ויחי
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- דצמבר 31, 2023
- |
- י״ט טבת תשפ״ד
- |
- 53 צפיות
האריה החירש
לפעמים צריך להיות חרש
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- December 31, 2023
א.
הזמיר היה עורך בכל יום ראשון אחרי הצהריים קונצ'רטו בג'ונגל. כל החיות היו מתאספות להקשיב למנגינות השמיימיות של הזמיר. זו הייתה שעה של אקסטזה, תענוג עסיסי, ובידור נפלא. יום ראשון אחד, בעוד הזמיר שר, ואלפי בעלי חיים יושבים ובוכים מרוב התרגשות, ניגש אריה רעב אל הזמיר, נשך את ראשו ולאחר מכן המשיך ואכל אותו עד כלות. החיות הזדעזעו. הן לא הצליחו להבין מדוע האריה יבחר להשביע את רעבונו דווקא עם הזמיר ששר את השירים המתוקים ביותר עלי אדמות?
עד שלמדו שהאריה הוא חרש.
ב.
כולם יודעים את הסיפור המובא בגמרא במסכת סוטה (יג, א) ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כט), על ערעורו של עשו נגד קבורת יעקב אבינו במערת המכפלה.
עשו העלה טענה הגיונית לכאורה: יצחק הוריש שני מקומות במערה - ליעקב ולעשו. יעקב השתמש בחלקה שלו לקבורת לאה, ומעתה נשאר רק מקום אחד השייך לעשו. אבל האמת הייתה שיעקב רכש את החלקה האחרונה מעשו בכסף מלא. עשו דרש מבני יעקב להציג את מסמך המכירה, אבל הם השאירו אותו במצרים. אי לכך שלחו נפתלי להביא את החוזה. בינתיים התעכבה הלוויה.
הגמרא מספרת שחושים בן דן שאזניו כבדו משמוע (ולפי הפרקי דרבי אליעזר גם היה אילם), לא שמע את כל המשא ומתן. הוא שאל אותם "מאי האי"? וכשסיפרו לו מה קרה, הוא הגיב: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים, יהא אבי אבא מוטל בבזיון"? הרי זה מהלך של כמה ימים מחברון למצרים, ועד אז יהא גופו של יעקב מוטל פה ללא קבורה? לקח חושים חרב (ולפי הגמרא מקל), והרג את עשו.
ג.
זה סיפור מוזר. מכל בניו של יעקב, איש לא קם נגד עשו מלבד נכד אחד חירש ואילם! ראש ממשלת מעצמת העל של העולם, יוסף, שהיה אחד האנשים החזקים של אותה תקופה, נכח במקום יחד עם פמליה גדולה של חיילים ומשרתים. יוסף ידע היטב על מכירת החלקה מעשו ליעקב (יעקב סיפר לו על כך במפורש - "אשר כריתי לי", מלשון מכירה), ואף על פי כן לא עמד נגד עשיו? והרי פרעה היה מושל בכיפה, מצרים העתיקה הייתה מעצמת על, אימפריה מבחינה כלכלית וצבאית ויוסף הוא המשנה למלך - "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", וכאן הוא משותק?! מדוע לא יכול יוסף לפקד על חייליו להתקרב לעשיו ולומר לו, "אדוני! נא לזוז מפה, או שנגרש אותך. תפסיק לשחק משחקים!".
גם יהודה, שכוחו ואומץ ליבו היו אגדי, האיש שעמד פעם מול המשנה למלך מצרים, ולא נכנע לנסיבות הקשות, האיש הזה שהיה מוכן להיות עבד לעולם כדי להציל אבא מצער, "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי", והנה כאן אביו מוטל בביזיון והוא שותק?
ומה עם שמעון ולוי? יחד הפילו יחד עיר שלמה, שכם, ופתאום נעשו חלשים? רק אדם אחד, נכד, מישהו שהיה חירש וגם אילם, רק הוא עמד מול השיגעון, השקרים והאכזריות של עשו?
ד.
התשובה הפשוטה והנוקבת נאמרה על ידי ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (ונדפסה ב'שיחות מוסר' שלו).
היא הנותנת – הסביר רבי חיים שמואלביץ. חושים, דווקא בגלל היותו חרש, לא נהפך לחלק מהדיון, ולכן היה יכול לחוש בכל נימי נפשו את האבסורד והחרפה המוחלטת של המצב: הנה יעקב, אב לאומה הישראלית, צדיק יסוד עולם, נביא השם, בחור שבאבות, נכדו של אברהם, בנו של יצחק, האיש בו בחר ה' להקים את האומה הישראלית, והנה הוא מלווה על ידי אלפי אנשים, כולל כמה מהאנשים הכי חזקים בעולם, שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הייתה מכירה שתועדה היטב ופורסמה. מול כולם, עומד איש יחיד שהמציא שקר מפלצתי וסירב לאפשר ליעקב אבינו להיקבר בחלקת אבותיו אברהם ויצחק, שרה ורבקה. דווקא בשל היותו חרש ואילם נותר חושים רגיש לאופי הבלתי נסבל של המצב; הוא הרגיש את החוצפה והרשעות של עשו. הוא לא נסחב לתוך המערבולת והסבך והערפל של 'שני צדדים' שיש ביניהם חילוקי דעות לגיטימיים.
כל שאר הילדים והנכדים היו אנשי קודש וצדיקים גדולים, אבל הבעיה הייתה שהם היו קשובים לצעקותיו של עשו שהוא קורבן לגניבה והתעללות; ברצון או שלא ברצון, הם נהפכו לחלק מהדיאלוג המחפיר. הם היו קשובים לדוברי משרד התקשורת של עשיו שצווחו ב-CNN, ומעל דפי העיתונות והאתרים, בהפגנות, בטורי דעות, ובכל מיני שופרות שהוא הקורבן. יעקב הוא הכובש, המתעלל, ועשו הוא שנגזל על ידי התוקפים היהודים. למרות שבני יעקב ידעו שעשיו טועה, וגם ידעו שעשו הוא רשע, הם נסחפו לסבך חוטים של שני צדדים, צד אחד צודק וצד אחד לא צודק. ללא כוונה, הם הרשו לעצמם להיות מוגדרים בידי התכסיס של עשיו. וזה בדיוק מה שהוא רצה: שהם יהיו בעמדת הגנה, שכן עמדה זו היא כבר ניצחון עבורו. יש טענה; יש תביעה שכנגד; לאחר מכן מגיעה טענה שניה, ולאחר מכן עוד טיעון נגד, והמרקם המסובך נעשה יותר ויותר מעורבל.
פתאום הכל נתון למשא ומתן. האם אתה זכאי לחיות? לא בטוח! האם אתה זכאי להגן על ילדיך? צריך עיון. בוא נתווכח על זה באו"ם, בבי. בי. סי. בניו יורק טיימס. האם אתם זכאים לבית משלכם? צריך הסכמה של העמים הנאורים. ותוך כדי כך הם איבדו - שלא מרצון - את הרגישות לאמת הפשוטה, הגולמית והעירומה שעצם השיחות מהוות חרפה ובושה. כל הוויכוח הוא פיאסקו נורא. עצם הוויכוח מעניק ניצחון לאויב. ממש כמו מישהו שיכתוב מאמר להסביר שהיהודים בגטו וורשה שהרגו כמה נאצים לא היו רוצחים...
חושים, לעומת זאת, היה חרש וזה היה הנס שלו. ממנו נחסך כל ה'משא ומתן' עם תוקפן ושקרן ברמה עולמית, אדם רוצח וגזלן שמסוגל רגע אחרי מעשי הרשע שלו להכריז על עצמו כצדיק. חושים, בגלל המום שלו, לא היה מסוגל להקשיב לאתרי החדשות, לא לפרופסורים, אנשי רוח, פוליטיקאים, וגם לא שונאי ישראל שלא ממש איכפת להם אם תהיה חלילה שואה שניה. חושים ראה את המציאות הגלויה והמכאיבה: גופתו של יעקב מונחת שם מושפלת, כי עשיו, בשקר גס, מסרב לתת לו להיקבר. דווקא בעטיה של שמיעה לקויה הוא לא נסחף אחר האדישות, וכאשר ראה את ישראל סבא מונח בביזיון, הזדעזע, עשה מעשה והציל את המצב.
וודאי, דיאלוג הוא דבר חשוב מאד. לא חוכמה לומר לסובביך "אני חרש - אני לא שומע מה שאני לא רוצה לשמוע" (הכרתי פעם גביר שהיה אומר "אם לא שמעתי בפעם הראשונה, אני לא אשמע בפעם השניה"). הקשבה בראש פתוח לשני הצדדים של ויכוח היא תנאי מוקדם לפתרון סכסוכים. היכולת להקשיב ליריב שלך היא חיונית לשלום. עם זאת, סיפור זה מלמדנו, שיש כמה מצבים שבהם אתה צריך להיות חירש ואילם.
במצבים מסוימים, כאשר ברור שיריבך אינו רוצה דבר מלבד הדם וההרס שלך, השתתפות בוויכוח תסייע למעגל האלימות. אפילו אם אתה צורח בראש כל במה שאתה צודק, כבר הפסדת! והוויכוח גם יהרוס את האינסטינקטים הבריאים שלך, אתה תפסיד את הרגישות לעקרונות הכי בסיסיים של טוב לעומת רוע, מוסר לעומת אכזריות. אתה בסכנה להפוך טיפש נחמד - אדם שיזכה לשבחים על המתינות אבל יאפשר לרוע לשגשג. יש תקופות בחיים ובהיסטוריה שבהן אדם חייב להגיב למצב בסלידה טוטלית, ברתיעה ללא הפוגה, ובאפס סובלנות. לא כי אני לא רגיש, ולא אנושי, אלא כי אצלי החיים קדושים יותר מהכל! אל תתנו לזה להפוך לנושא "דו צדדי".
ה.
האם התיאור הזה לא מתאר מה שקרה בישראל במשך עשרות השנים האחרונות?
היה כאן דור שהיה 'חרש' במובן החיובי של המלה. לא כי לא היה להם לב, אלא כי אלה ידעו את ההבדל בין טוב ורע, ידעו את הסכנה הקיומית שבה הם שרויים, הכירו את האויב, וגם הכירו במוסריות של ארץ ישראל השייכת לעם ישראל.
אבל אז קם דור חדש שבו אפילו אלה המכונים 'ימניים', כבר לא רצו להיקרא 'חרשים', בשל בושה עצמית, נחיתות עצמית, תדמית נמוכה, תסביך נחיתות של המון יהודים בשם רחמים ופרוגרסיביות, ואובדן של האינסטינקט האנושי היהודי לדעת שלא עושים שום פשרה ושום ויתור שיכול לסכן אפילו חיים של יהודי אחד ויחיד!
בתקופה זו, החובה המוסרית היא להיות חרש - לא כי אין לנו אנושיות, להיפך, כי אנחנו מוקפים אויבים שבשמחה היו עושים שואה שניה.
צ'רצ'יל ורוזוולט לא ראו צורך לרגע אחד להתראיין ולהגן על הצעדים בהם הם נוקטים מול גרמניה הנאצית כדי למגר את ממשלת היטלר. וכאן זו לא רק ממשלה של היטלריסטים, מדובר על מיליוני תושבים שמשתוקקים להשמיד להרוג ולאבד. מנהיגי מדינת ישראל נדרשים להיות אמיצים בשליחות ההיסטורית והאלוקית שלהם, להציל עם ישראל מאויבים שאם חלילה היה להם הכח, היו רוצחים מיליונים בשמחה, רח"ל.
ו.
האם אתווכח אם אני אבא של ילדיי? אני לא נכנס לוויכוח. יש דברים שעליהם אני לא מתווכח.
אני לא מתווכח אם כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לעולם ועד.
אני לא מתווכח אם כשאתם הורגים את ילדינו אני אהרוג ואמגר אתכם מן העולם.
אני לא אתווכח, שאם אתה מפגין אפילו טיפה של טרור במולדת שלי, בבית הנצחי שלי, אני זורק אותך מכאן לעד ולעולמי עולמים.
אני לא מתווכח, שה'בייבל' הוא אמיתי והוא טוען שכל ארץ ישראל היא נחלת עולם מאלקי עולם לעם עולם.
אני לא מתווכח, שכשאתה מתקיף אותי ואני מגן על עצמי ומשחרר את השטח אני לא מחזיר אותו למי שיתקפו אותי שוב ושוב, אלא מושיב בשטח הזה יהודים שישלטו בו במלוא העוצמה. זה לא כיבוש, כמו חלקת הקבורה של יעקב אבינו במערת המכפלה, זו מתנת ה' לעם ישראל, זו הקרקע שעליה דרכו אברהם, יצחק ויעקב, יהושע, שמואל, שאול ודוד, ישעיהו, עמוס וירמיהו. יותר מאלפיים שנה לפני שהאסלם נולד.
ז.
הבעיה שלנו לא התחילה לקראת שמחת תורה האחרון. ברגע שראינו יהודי אחד שנרצח בדם קר והגיהינום לא נפתח, האויבים ראו את החולשה. לאחר שפיכות דמים של ילד אחד, יש סלידה עד מיצוי הנפש ונדרשת פעולה מהירה כדי לכרות את כל שרידי הטרור ואת ראש הנחש בכל מכל כל. אך כאשר אנו מרשים לעצמנו לעסוק בוויכוח הגדול מיהו טרוריסט ומיהו לוחם חופש, ושגם המחבל יש לו אימא וילדים, למעשה נעשינו שותפים, אפילו שלא בכוונה, לשפיכות דמים, וגם של צד הערבי.
כל ויתור של ישראל ממלחמת ששת הימים הסתיים בקורבנות - לא רק של יהודים אלא גם של ערבים! מי שאיכפת לו מילדים ערביים, צריך להפסיק את המשחק הבזוי הזה. כמה ילדים ערבים היו נשארים בחיים היום ללא כל הוויתורים של כל הממשלות בעשרות שנים האחרונות?
ומה קורה כשאתה חרש? העולם מכבד אותך. העולם מעריך אותך. אמריקה אוהבת אותך. הם לא יכולים להגיד את הכל כי צריך להחניף לישמעאלים, אבל בסתר ליבם מצפים שאיש בארץ הקודש לא יקשיב להם. הפוליטיקאים הישראלים שגו בהחלט כשחשבו שאמריקה לא רוצה במלחמה. הרבה אמריקאים הם נורמליים: הם יודעים מה הם היו עושים אם מקסיקו היתה שולחת עשרים אלף רקטות ורוצחת תינוקות בקליפורניה. הם מצפים שישראל תעשה אותו דבר.
כשאתה חרש למערכות מחשבה וטיעונים מסוימים, אנשים פתאום מתחילים להבין את נקודת המבט שלך בצורה מאוד חריפה...
אם היינו חירשים לגבי שום פשרה על חיי נפש אחת מישראל, העולם היה מתחיל להקשיב ולהבין.
ח.
ההתנהלות הזו נכונה גם בחיים הפרטיים שלנו. אנו חייבים לשרטט 'קווים אדומים' שלעולם אינם נתונים למשא ומתן - בעניינים מסוימים אתה חרש. אל תאפשר ליצר הרע שלך להכניס אותך לזירת הוויכוחים; כי אז כבר הפסדת.
כך למשל בנוגע למערכת היחסים עם הילדים, אתה חייב להיות חירש לכל דבר מלבד האפשרות של אהבה. ניתוק מהילד שלך הוא לא אופציה. אל תתנו לה אפילו להפוך למשא ומתן בראשכם.
חיים יהודים אמיתיים בריאים ומאושרים דורשים מאיתנו להיות חרשים בשלל הזדמנויות.
מגיע הבוקר, ואיתו הרצון לפנות לשלל עיסוקים קטנים או גדולים.. ושוב אנו מתבקשים להיות חרשים. "ראשית עריסותיכם תרימו"- ברגע שאנו קמים מהעריסה, אנו מרימים תרומה - זה הזמן לתפילה, התבוננות מעמיקה ביחסי עם הנשמה עם השם, קישור עם העצמיות, לימוד התורה.
היצר הרע רוצה לסחוב אותי לראות דברים מסוימים, להיכנס לשיחה לא בריאה, לשון הרע, רכילות. אני חרש. Sorry!. אין ויכוח. אני יודע מי אני ומי לא אני. יש לי תאווה, יש לי חולשות, אבל הן לא מנהלות את החיים שלי. הנשמה מנהלת אותם.
אתה בשדה התעופה, רעב ומותש, וכי יש בך קול שמעלה את האופציה של רכישת אוכל לא כשר?! אין שני צדדים. יש דברים שאינם ניתנים למשא ומתן – כשרות, שבת, תפילין, אהבת ישראל, זהירות מגניבה, גזלה, שקר והשגת גבול. עשית עסקה שהניבה לך רווח של מיליון דולר, האם באמת צריך לתת 10 אחוז לצדקה? האם הגיוני לתת 100,000 דולר? יש דברים שלא עומדים לדיון.
ארץ ישראל היא הילד שלנו. זו מתנת ה' לעם ישראל. אין לנו אפילו את הכח למסור אותה, מאחר שהיא לא ברשותנו. זו מתנה ששייכת לאברהם, יצחק, יעקב, הנביאים, השופטים, ולכל יהודי ויהודי שחי מאברהם עד עתה.
כך צריך לדבר: אנחנו לא כובשים - יש לנו פיסת ארץ אחת שנמסרה לנו, זה הכל. אתה רוצה לגור פה כמו בן אדם? אוקיי, אבל אתה חייב לזכור תמיד שבעל הבית הוא עם ישראל.
- תגובה
סיכום השיעור:
לפעמים צריך להיות חרש
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!