הלוחמים, הבונים והמאמינים
הגיע הזמן לאחות את הקרעים של עם ישראל
- ינואר 10, 2024
- |
- כ״ט טבת תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
70 צפיות
הלוחמים, הבונים והמאמינים
הגיע הזמן לאחות את הקרעים של עם ישראל
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- January 10, 2024
א.
לפני מאה וחמשים שנה התפצלה כנסת ישראל סביב השאלה המכאיבה והענקית - מה עושים עם 'עשו שונא ליעקב'? מהי התוכנית לטיפול ומיגור באנטשימיות הנוראה שלא הפסיקה לרגע לסכן את עמנו בכל מקומות פזוריהם?
דומני, שכהיום הזה בת-קול בוקעת מאת לבבות עם הנצח, וגם מאת השכינה הקדושה, פעימת הלב של כנסת ישראל, שמזמינה אותנו לאחות את הקרע.
ב.
הנה מדרש שבהשקפה ראשונה לכאורה תמוה במאד.
הסיפור הראשון בתורה על משה רבינו הוא התגובה שלו למעשה רצח סדיסטי:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב, יא-יב).
על כך אמרו רבותינו במדרש רבה (שמות א, כט):
וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, בַּמֶּה הֲרָגוֹ? רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר הִכָּהוּ בְּאֶגְרוֹף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט נָטַל וְהוֹצִיא אֶת מֹחוֹ. רַבָּנָן אָמְרֵי הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, יד): וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?
כלומר: לפי שיטת רבי אביתר, משה רבינו הכה והרג את המצרי הרוצח עם אגרופו. לפי שיטת היש אומרים, הוא לקח את המגריפה (כלי עבודת הקרקע שכנראה השתמש בו העבד העברי שהוכה) ובאמצעותה הוציא את המוח של המצרי. שיטת רבנן, לעומת זאת, היא שהרגו לא במכשיר פיזי, אם אגרוף או מגריפה, אלא דווקא באמצעות השם המפורש.
רש"י בפירושו על התורה מצטט רק את השיטה השלישית. וכלשונו בפירושו במקום: "הלהרגני אתה אומר - מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש".
וכאן מתייצבת תמיהה גדולה: מה סוד המחלוקת הזו, הרי בלשון חז"ל, "מאי דהוה הוה"? אירוע זה קרה לפני אלפי שנים, למאי נפקא מינא איך בדיוק הרג משה את המצרי? אם התורה הייתה רוצה להודיענו על הנשק שבו השתמש משה הייתה יכולה לכתוב כן בפירוש (דוגמת מה שכתבה לגבי פינחס, "ויקח רומח בידו"). ואם התורה לא רוצה לכתוב איך הרגו, למה חשבו חז"ל שאנו צריכים לדעת איך בדיוק הרגו, כשלכאורה אין לכך שום משמעות ולקח?
ראיתי פעם רעיון עוצמתי בכתביו של הסופר היידישאי המפורסם, יליד וורשה ד"ר הלל זיידמן ז"ל, שכתב טור שבועי על פרשת השבוע בעיתונו של אבי ז"ל, 'דער אלגעמיינער זשורנאל'.
בעזרת החונן לאדם דעת, ברצוני לפתח את הרעיון במקצת.
ג.
אולי יש כאן מחלוקת שהיא יסוד היסודות בכל תולדות עם ישראל. מהו הנשק הכי מתאים כדי לנצח את ה"אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" בכל דור ודור? באיזה נשק השתמש רבם וגואלם ישראל, איש האלקים, 'מבחר מין האנושי' בלשון הרמב"ם, כדי למגר את השונא צמא הדם?
זוהי ממש לא שאלה ישנה על מה שקרה לפני שנות דור ודור, אלא שאלה עכשווית כאן ולהיום.
תירוץ השאלה הזו קרעה אותנו לקבוצות ומגזרים שונים מן הקצה אל הקצה.
שיטה אחת מכריזה: "הכהו באגרוף" - "הבא להרגך השכם להרגו". באלימות בלתי מוסרית נלחמים על ידי אלימות מוסרית. תם העידן שבו יהודים צריכים להיות חלשים פיזית, להניח לאויב לעשות ככל העולה כל רוחו רח"ל. צריך פשוט לתקוף באגרוף, בכל צורה אפשרית.
שיטה שניה טוענת שיש להשתמש במגריפה.
המגרפה היא כלי לעבודת הבניין, המשמשת לגריפת הטיט. המגריפה מסמלת את מלאכת הבנייה והבנייה. יש כאן משל לתפקיד היהודים לבנות עסקים אדירים, קשרים גדולים, כח דיפלומטי חזק באמצעות הצלחה כלכלית, תרבותית ופוליטית. שיהודים יבנו את עצמם לטייקונים, שיכבשו את שוק הנדל"ן, וייצרו ויבנו בריתות פוליטיות חזקות, ובניית קשרי השפעה. צו השעה, לפי הגדרה זו, זה ליקח מגריפה ולבנות בניינים גורדי שחקים ועסקים ענקיים, ובכך ליהפך לעם עם עוצמה כלכלית, המון קשרים והשפעה על כל העולם. לְהַשְׁפִּיעַ דרך דיפלומטיה וליצור יחסים מצויינים ואדירים עם כל הממשלות המתאימות ובכך למגר את השונאים.
להשקפה זו, אנחנו צריכים לבנות הייטק עוצמתי, עסקים אדירים, תאגידים וחברות, כדי לתת לנו מעמד איתן בעולם רעוע. יהודים בכל העולם צריכים להיכנס לתקשורת, פוליטיקה, אקדמיה, תרבות, 'וול סטריט' וכדומה.
עם עוצמה כלכלית וקשרים טובים וחזקים נוכל להגן על עצמנו מפני שונאינו.
אם השיטה הראשונה הייתה מאד חזקה בארץ ישראל ועוד לפני קום המדינה אצל הרבה מצעירי בני ישראל, הרי שהדרך השנייה הייתה מרכז ההתמקדות של הקהילה היהודית האמריקאית ומוסדות הדגל שלה. לפני דור וכמה דורות היו ביניהם אפילו מי שהתנגדו לדרך הראשונה, וטענו שדווקא השיטה השניה, שיהודים יפגינו עוצמה ושותפות בכל נכסי העמים, ובכך יהיה להם השפעה בכל קצוי תבל, היא זו שתצליח.
ואחר כך יש השיטה השלישית, זו של היהדות התורנית: "הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ". "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר".
שהרי למצרים, אשור, בבל ויוון וכו' היו אגרופים וגם מגריפה, אבל הם לא כאן, ואנחנו כאן, למה? כי "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", דביקות באלקים חיים, ה' אלקים אמת שהוא נצחי, אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדי גו', היא זה שהעניקה לנו הכח לשרוד.
במדע מחפשים את התכונה הקבועה בכל אורגניזם כדי להסביר את אורך חייו למרות הנסיבות הקשות. אי אפשר להסביר זאת על ידי תכונה שהייתה אצלו רק תקופה, אלא יש לחפש מה שהיה תמיד בעקביות. באמצעות המודל המדעי הזה, עלינו לחפש את התכונה היחידה והבלעדית שהייתה לעם היהודי מיום הפיכתו לעם, ואשר ליוותה אותו לאורך כל ההיסטוריה שלו עד היום. האם נוכל לזהות תופעה כזו?
ובכן, יש דבר אחד ויחיד שליווה ומלווה אותנו לנצח, מיום היותנו לעם, בכל סביבה, בכל מקום, בכל הנסיבות בכל תקופה בכל מדינה בעולם: התורה והמצוות שעם ישראל למד, קיים וחגג במחויבות בלתי מעורערת, בחיי היום יום. התורה אותה הוא מעביר לילדיו ונכדיו, באהבה, בחיבה ובמסירות נפש.
אני יכול להבין באופן הגיוני ושכלי את כוחן של התורה והמצוות, או לא; אבל אני לא יכול להתווכח עם העובדות הפשוטות: זהו הכלי היחיד, ה'נשק' היחיד שהיה לעם היהודי מהיום שבו הפך לעם במשך אלפי שנים ועד עצם היום הזה, שלא היו בידי צבא או אימפריות ועמים אחרים. זה הנשק האדיר ביותר שלנו – איך אני יודע? כי אנחנו פה אחרי אלפי שנים, ועדיין מלאים כח חיים, יצירתיות ואהבה. ואתם הדבקים בה' אלקים חיים כולכם היום.
מסיבה זו, טוענת השיטה השלישית, הנשק הכי עוצמתי והכי חזק הוא הדביקות בשם המפורש, כח האלקי, אמונה, תורה, ומצוות.
ד.
אבל כבר למדנו על כל המחלוקות בתורה, "אלו ואלו דברי אלקים חיים".
מאורעות שמחת תורה תשפ"ד הם קריאה לאחד את שלש השיטות. הקב"ה מתחנן אלינו: בואו נתאחד כפי שלא היינו מאוחדים אף פעם - להיות יהודים כפי שלא היינו אף פעם.
שהרי בוודאי מובן ופשוט שצריך להיות "הכהו באגרוף". וכמפורש במסכת סנהדרין (עב, א): אם בא להורגך השכם להורגו. אותה התורה שציוותה על תפלה ותורה וצדקה ציוותה להשתמש באגרוף להציל אפילו נפש אחת מישראל.
וכדברי דוד המלך (תהלים קמד, א): לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה. או (תהלים יח, לה): מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי.
ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת (סימן שכט) נפסקה הלכה גם לזמן הגלות: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל... באו על עסקי נפשות ואפילו סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". וברמ"א: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא".
בודאי שעל פי התורה צריך גם 'מגריפה', כי אין סומכין על הנס. כל יהודי שיש לו השפעה בכל צורה שהיא צריך לנצלה לחיזוק עם הקודש וארץ הקודש.
אבל יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא - "שם המפורש". וכפי שקבעו חז"ל (בראשית רבה תולדות סה, כ): "לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו. אמרו לו: תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו, אתם יכולים להם".
ה.
אבל הדברים עמוקים יותר.
הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע פירש פעם "ויטמנהו בחול" - משה רבינו הטמין את השם המפורש בתוך דברי חול. למראית עין היה נראה שמשה רבינו מדבר דברי חול, אבל בפנימיות היה זה שם המפורש שטמון בתוך חול.
לפי זה ניתן לומר, לפי פנימיות התורה, ששלושת השיטות במדרש חד הן. שכן, אצל עם השם, גם האגרוף והמגריפה הם התפשטות של "שם המפורש". אצל יהודי גם האגרוף והמגריפה הוא לא כחי ועוצם ידי ח"ו, אלא מצוה מאת ה', חלק מהדביקות שלנו עם הקב"ה. וכפי שאמר דוד (שמואל א יז): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹ-ת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ".
וכפי שאמר פעם האדמו"ר מליובאוויטש, שאצל יהודי גם מסכת 'חולין' היא בסדר 'קדשים' - "ביי א איד איז חולין א דין אין קדשים". האגרוף והמגריפה הם גם שם המפורש.
וכבר שנינו במסכת מכות (י, א): אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.
ובמסכת סנהדרין (מט, א): אמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה דכתיב (שמואל ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא. מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.
בתקופתנו הרת עולם זו, עלינו לאחד את שלוש השיטות למקשה אחת. עמנו לא נוצר להיות קרוע. האגרוף, המגרפה ושם המפורש - חד הם. בורא עולם ומנהיגו רוצה את כולם, ודווקא ביחד ובאחדות נפלאה.
- תגובה
סיכום השיעור:
הגיע הזמן לאחות את הקרעים של עם ישראל
יש דבר אחד ויחיד שליווה ומלווה אותנו לנצח, מיום היותנו לעם, בכל סביבה, בכל מקום, בכל הנסיבות בכל תקופה בכל מדינה בעולם: התורה והמצוות שעם ישראל למד, קיים וחגג במחויבות בלתי מעורערת
א.
לפני מאה וחמשים שנה התפצלה כנסת ישראל סביב השאלה המכאיבה והענקית - מה עושים עם 'עשו שונא ליעקב'? מהי התוכנית לטיפול ומיגור באנטשימיות הנוראה שלא הפסיקה לרגע לסכן את עמנו בכל מקומות פזוריהם?
דומני, שכהיום הזה בת-קול בוקעת מאת לבבות עם הנצח, וגם מאת השכינה הקדושה, פעימת הלב של כנסת ישראל, שמזמינה אותנו לאחות את הקרע.
ב.
הנה מדרש שבהשקפה ראשונה לכאורה תמוה במאד.
הסיפור הראשון בתורה על משה רבינו הוא התגובה שלו למעשה רצח סדיסטי:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב, יא-יב).
על כך אמרו רבותינו במדרש רבה (שמות א, כט):
וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, בַּמֶּה הֲרָגוֹ? רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר הִכָּהוּ בְּאֶגְרוֹף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט נָטַל וְהוֹצִיא אֶת מֹחוֹ. רַבָּנָן אָמְרֵי הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, יד): וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?
כלומר: לפי שיטת רבי אביתר, משה רבינו הכה והרג את המצרי הרוצח עם אגרופו. לפי שיטת היש אומרים, הוא לקח את המגריפה (כלי עבודת הקרקע שכנראה השתמש בו העבד העברי שהוכה) ובאמצעותה הוציא את המוח של המצרי. שיטת רבנן, לעומת זאת, היא שהרגו לא במכשיר פיזי, אם אגרוף או מגריפה, אלא דווקא באמצעות השם המפורש.
רש"י בפירושו על התורה מצטט רק את השיטה השלישית. וכלשונו בפירושו במקום: "הלהרגני אתה אומר - מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש".
וכאן מתייצבת תמיהה גדולה: מה סוד המחלוקת הזו, הרי בלשון חז"ל, "מאי דהוה הוה"? אירוע זה קרה לפני אלפי שנים, למאי נפקא מינא איך בדיוק הרג משה את המצרי? אם התורה הייתה רוצה להודיענו על הנשק שבו השתמש משה הייתה יכולה לכתוב כן בפירוש (דוגמת מה שכתבה לגבי פינחס, "ויקח רומח בידו"). ואם התורה לא רוצה לכתוב איך הרגו, למה חשבו חז"ל שאנו צריכים לדעת איך בדיוק הרגו, כשלכאורה אין לכך שום משמעות ולקח?
ראיתי פעם רעיון עוצמתי בכתביו של הסופר היידישאי המפורסם, יליד וורשה ד"ר הלל זיידמן ז"ל, שכתב טור שבועי על פרשת השבוע בעיתונו של אבי ז"ל, 'דער אלגעמיינער זשורנאל'.
בעזרת החונן לאדם דעת, ברצוני לפתח את הרעיון במקצת.
ג.
אולי יש כאן מחלוקת שהיא יסוד היסודות בכל תולדות עם ישראל. מהו הנשק הכי מתאים כדי לנצח את ה"אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" בכל דור ודור? באיזה נשק השתמש רבם וגואלם ישראל, איש האלקים, 'מבחר מין האנושי' בלשון הרמב"ם, כדי למגר את השונא צמא הדם?
זוהי ממש לא שאלה ישנה על מה שקרה לפני שנות דור ודור, אלא שאלה עכשווית כאן ולהיום.
תירוץ השאלה הזו קרעה אותנו לקבוצות ומגזרים שונים מן הקצה אל הקצה.
שיטה אחת מכריזה: "הכהו באגרוף" - "הבא להרגך השכם להרגו". באלימות בלתי מוסרית נלחמים על ידי אלימות מוסרית. תם העידן שבו יהודים צריכים להיות חלשים פיזית, להניח לאויב לעשות ככל העולה כל רוחו רח"ל. צריך פשוט לתקוף באגרוף, בכל צורה אפשרית.
שיטה שניה טוענת שיש להשתמש במגריפה.
המגרפה היא כלי לעבודת הבניין, המשמשת לגריפת הטיט. המגריפה מסמלת את מלאכת הבנייה והבנייה. יש כאן משל לתפקיד היהודים לבנות עסקים אדירים, קשרים גדולים, כח דיפלומטי חזק באמצעות הצלחה כלכלית, תרבותית ופוליטית. שיהודים יבנו את עצמם לטייקונים, שיכבשו את שוק הנדל"ן, וייצרו ויבנו בריתות פוליטיות חזקות, ובניית קשרי השפעה. צו השעה, לפי הגדרה זו, זה ליקח מגריפה ולבנות בניינים גורדי שחקים ועסקים ענקיים, ובכך ליהפך לעם עם עוצמה כלכלית, המון קשרים והשפעה על כל העולם. לְהַשְׁפִּיעַ דרך דיפלומטיה וליצור יחסים מצויינים ואדירים עם כל הממשלות המתאימות ובכך למגר את השונאים.
להשקפה זו, אנחנו צריכים לבנות הייטק עוצמתי, עסקים אדירים, תאגידים וחברות, כדי לתת לנו מעמד איתן בעולם רעוע. יהודים בכל העולם צריכים להיכנס לתקשורת, פוליטיקה, אקדמיה, תרבות, 'וול סטריט' וכדומה.
עם עוצמה כלכלית וקשרים טובים וחזקים נוכל להגן על עצמנו מפני שונאינו.
אם השיטה הראשונה הייתה מאד חזקה בארץ ישראל ועוד לפני קום המדינה אצל הרבה מצעירי בני ישראל, הרי שהדרך השנייה הייתה מרכז ההתמקדות של הקהילה היהודית האמריקאית ומוסדות הדגל שלה. לפני דור וכמה דורות היו ביניהם אפילו מי שהתנגדו לדרך הראשונה, וטענו שדווקא השיטה השניה, שיהודים יפגינו עוצמה ושותפות בכל נכסי העמים, ובכך יהיה להם השפעה בכל קצוי תבל, היא זו שתצליח.
ואחר כך יש השיטה השלישית, זו של היהדות התורנית: "הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ". "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר".
שהרי למצרים, אשור, בבל ויוון וכו' היו אגרופים וגם מגריפה, אבל הם לא כאן, ואנחנו כאן, למה? כי "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", דביקות באלקים חיים, ה' אלקים אמת שהוא נצחי, אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדי גו', היא זה שהעניקה לנו הכח לשרוד.
במדע מחפשים את התכונה הקבועה בכל אורגניזם כדי להסביר את אורך חייו למרות הנסיבות הקשות. אי אפשר להסביר זאת על ידי תכונה שהייתה אצלו רק תקופה, אלא יש לחפש מה שהיה תמיד בעקביות. באמצעות המודל המדעי הזה, עלינו לחפש את התכונה היחידה והבלעדית שהייתה לעם היהודי מיום הפיכתו לעם, ואשר ליוותה אותו לאורך כל ההיסטוריה שלו עד היום. האם נוכל לזהות תופעה כזו?
ובכן, יש דבר אחד ויחיד שליווה ומלווה אותנו לנצח, מיום היותנו לעם, בכל סביבה, בכל מקום, בכל הנסיבות בכל תקופה בכל מדינה בעולם: התורה והמצוות שעם ישראל למד, קיים וחגג במחויבות בלתי מעורערת, בחיי היום יום. התורה אותה הוא מעביר לילדיו ונכדיו, באהבה, בחיבה ובמסירות נפש.
אני יכול להבין באופן הגיוני ושכלי את כוחן של התורה והמצוות, או לא; אבל אני לא יכול להתווכח עם העובדות הפשוטות: זהו הכלי היחיד, ה'נשק' היחיד שהיה לעם היהודי מהיום שבו הפך לעם במשך אלפי שנים ועד עצם היום הזה, שלא היו בידי צבא או אימפריות ועמים אחרים. זה הנשק האדיר ביותר שלנו – איך אני יודע? כי אנחנו פה אחרי אלפי שנים, ועדיין מלאים כח חיים, יצירתיות ואהבה. ואתם הדבקים בה' אלקים חיים כולכם היום.
מסיבה זו, טוענת השיטה השלישית, הנשק הכי עוצמתי והכי חזק הוא הדביקות בשם המפורש, כח האלקי, אמונה, תורה, ומצוות.
ד.
אבל כבר למדנו על כל המחלוקות בתורה, "אלו ואלו דברי אלקים חיים".
מאורעות שמחת תורה תשפ"ד הם קריאה לאחד את שלש השיטות. הקב"ה מתחנן אלינו: בואו נתאחד כפי שלא היינו מאוחדים אף פעם - להיות יהודים כפי שלא היינו אף פעם.
שהרי בוודאי מובן ופשוט שצריך להיות "הכהו באגרוף". וכמפורש במסכת סנהדרין (עב, א): אם בא להורגך השכם להורגו. אותה התורה שציוותה על תפלה ותורה וצדקה ציוותה להשתמש באגרוף להציל אפילו נפש אחת מישראל.
וכדברי דוד המלך (תהלים קמד, א): לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה. או (תהלים יח, לה): מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי.
ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת (סימן שכט) נפסקה הלכה גם לזמן הגלות: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל... באו על עסקי נפשות ואפילו סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". וברמ"א: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא".
בודאי שעל פי התורה צריך גם 'מגריפה', כי אין סומכין על הנס. כל יהודי שיש לו השפעה בכל צורה שהיא צריך לנצלה לחיזוק עם הקודש וארץ הקודש.
אבל יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא - "שם המפורש". וכפי שקבעו חז"ל (בראשית רבה תולדות סה, כ): "לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו. אמרו לו: תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו, אתם יכולים להם".
ה.
אבל הדברים עמוקים יותר.
הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע פירש פעם "ויטמנהו בחול" - משה רבינו הטמין את השם המפורש בתוך דברי חול. למראית עין היה נראה שמשה רבינו מדבר דברי חול, אבל בפנימיות היה זה שם המפורש שטמון בתוך חול.
לפי זה ניתן לומר, לפי פנימיות התורה, ששלושת השיטות במדרש חד הן. שכן, אצל עם השם, גם האגרוף והמגריפה הם התפשטות של "שם המפורש". אצל יהודי גם האגרוף והמגריפה הוא לא כחי ועוצם ידי ח"ו, אלא מצוה מאת ה', חלק מהדביקות שלנו עם הקב"ה. וכפי שאמר דוד (שמואל א יז): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹ-ת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ".
וכפי שאמר פעם האדמו"ר מליובאוויטש, שאצל יהודי גם מסכת 'חולין' היא בסדר 'קדשים' - "ביי א איד איז חולין א דין אין קדשים". האגרוף והמגריפה הם גם שם המפורש.
וכבר שנינו במסכת מכות (י, א): אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.
ובמסכת סנהדרין (מט, א): אמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה דכתיב (שמואל ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא. מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.
בתקופתנו הרת עולם זו, עלינו לאחד את שלוש השיטות למקשה אחת. עמנו לא נוצר להיות קרוע. האגרוף, המגרפה ושם המפורש - חד הם. בורא עולם ומנהיגו רוצה את כולם, ודווקא ביחד ובאחדות נפלאה.
פרשת שמות
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- ינואר 10, 2024
- |
- כ״ט טבת תשפ״ד
- |
- 70 צפיות
הלוחמים, הבונים והמאמינים
הגיע הזמן לאחות את הקרעים של עם ישראל
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- January 10, 2024
א.
לפני מאה וחמשים שנה התפצלה כנסת ישראל סביב השאלה המכאיבה והענקית - מה עושים עם 'עשו שונא ליעקב'? מהי התוכנית לטיפול ומיגור באנטשימיות הנוראה שלא הפסיקה לרגע לסכן את עמנו בכל מקומות פזוריהם?
דומני, שכהיום הזה בת-קול בוקעת מאת לבבות עם הנצח, וגם מאת השכינה הקדושה, פעימת הלב של כנסת ישראל, שמזמינה אותנו לאחות את הקרע.
ב.
הנה מדרש שבהשקפה ראשונה לכאורה תמוה במאד.
הסיפור הראשון בתורה על משה רבינו הוא התגובה שלו למעשה רצח סדיסטי:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות ב, יא-יב).
על כך אמרו רבותינו במדרש רבה (שמות א, כט):
וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, בַּמֶּה הֲרָגוֹ? רַבִּי אֶבְיָתָר אָמַר הִכָּהוּ בְּאֶגְרוֹף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מַגְרֵפָה שֶׁל טִיט נָטַל וְהוֹצִיא אֶת מֹחוֹ. רַבָּנָן אָמְרֵי הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, יד): וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?
כלומר: לפי שיטת רבי אביתר, משה רבינו הכה והרג את המצרי הרוצח עם אגרופו. לפי שיטת היש אומרים, הוא לקח את המגריפה (כלי עבודת הקרקע שכנראה השתמש בו העבד העברי שהוכה) ובאמצעותה הוציא את המוח של המצרי. שיטת רבנן, לעומת זאת, היא שהרגו לא במכשיר פיזי, אם אגרוף או מגריפה, אלא דווקא באמצעות השם המפורש.
רש"י בפירושו על התורה מצטט רק את השיטה השלישית. וכלשונו בפירושו במקום: "הלהרגני אתה אומר - מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש".
וכאן מתייצבת תמיהה גדולה: מה סוד המחלוקת הזו, הרי בלשון חז"ל, "מאי דהוה הוה"? אירוע זה קרה לפני אלפי שנים, למאי נפקא מינא איך בדיוק הרג משה את המצרי? אם התורה הייתה רוצה להודיענו על הנשק שבו השתמש משה הייתה יכולה לכתוב כן בפירוש (דוגמת מה שכתבה לגבי פינחס, "ויקח רומח בידו"). ואם התורה לא רוצה לכתוב איך הרגו, למה חשבו חז"ל שאנו צריכים לדעת איך בדיוק הרגו, כשלכאורה אין לכך שום משמעות ולקח?
ראיתי פעם רעיון עוצמתי בכתביו של הסופר היידישאי המפורסם, יליד וורשה ד"ר הלל זיידמן ז"ל, שכתב טור שבועי על פרשת השבוע בעיתונו של אבי ז"ל, 'דער אלגעמיינער זשורנאל'.
בעזרת החונן לאדם דעת, ברצוני לפתח את הרעיון במקצת.
ג.
אולי יש כאן מחלוקת שהיא יסוד היסודות בכל תולדות עם ישראל. מהו הנשק הכי מתאים כדי לנצח את ה"אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" בכל דור ודור? באיזה נשק השתמש רבם וגואלם ישראל, איש האלקים, 'מבחר מין האנושי' בלשון הרמב"ם, כדי למגר את השונא צמא הדם?
זוהי ממש לא שאלה ישנה על מה שקרה לפני שנות דור ודור, אלא שאלה עכשווית כאן ולהיום.
תירוץ השאלה הזו קרעה אותנו לקבוצות ומגזרים שונים מן הקצה אל הקצה.
שיטה אחת מכריזה: "הכהו באגרוף" - "הבא להרגך השכם להרגו". באלימות בלתי מוסרית נלחמים על ידי אלימות מוסרית. תם העידן שבו יהודים צריכים להיות חלשים פיזית, להניח לאויב לעשות ככל העולה כל רוחו רח"ל. צריך פשוט לתקוף באגרוף, בכל צורה אפשרית.
שיטה שניה טוענת שיש להשתמש במגריפה.
המגרפה היא כלי לעבודת הבניין, המשמשת לגריפת הטיט. המגריפה מסמלת את מלאכת הבנייה והבנייה. יש כאן משל לתפקיד היהודים לבנות עסקים אדירים, קשרים גדולים, כח דיפלומטי חזק באמצעות הצלחה כלכלית, תרבותית ופוליטית. שיהודים יבנו את עצמם לטייקונים, שיכבשו את שוק הנדל"ן, וייצרו ויבנו בריתות פוליטיות חזקות, ובניית קשרי השפעה. צו השעה, לפי הגדרה זו, זה ליקח מגריפה ולבנות בניינים גורדי שחקים ועסקים ענקיים, ובכך ליהפך לעם עם עוצמה כלכלית, המון קשרים והשפעה על כל העולם. לְהַשְׁפִּיעַ דרך דיפלומטיה וליצור יחסים מצויינים ואדירים עם כל הממשלות המתאימות ובכך למגר את השונאים.
להשקפה זו, אנחנו צריכים לבנות הייטק עוצמתי, עסקים אדירים, תאגידים וחברות, כדי לתת לנו מעמד איתן בעולם רעוע. יהודים בכל העולם צריכים להיכנס לתקשורת, פוליטיקה, אקדמיה, תרבות, 'וול סטריט' וכדומה.
עם עוצמה כלכלית וקשרים טובים וחזקים נוכל להגן על עצמנו מפני שונאינו.
אם השיטה הראשונה הייתה מאד חזקה בארץ ישראל ועוד לפני קום המדינה אצל הרבה מצעירי בני ישראל, הרי שהדרך השנייה הייתה מרכז ההתמקדות של הקהילה היהודית האמריקאית ומוסדות הדגל שלה. לפני דור וכמה דורות היו ביניהם אפילו מי שהתנגדו לדרך הראשונה, וטענו שדווקא השיטה השניה, שיהודים יפגינו עוצמה ושותפות בכל נכסי העמים, ובכך יהיה להם השפעה בכל קצוי תבל, היא זו שתצליח.
ואחר כך יש השיטה השלישית, זו של היהדות התורנית: "הִזְכִּיר עָלָיו אֶת הַשֵּׁם וַהֲרָגוֹ". "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר".
שהרי למצרים, אשור, בבל ויוון וכו' היו אגרופים וגם מגריפה, אבל הם לא כאן, ואנחנו כאן, למה? כי "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", דביקות באלקים חיים, ה' אלקים אמת שהוא נצחי, אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדי גו', היא זה שהעניקה לנו הכח לשרוד.
במדע מחפשים את התכונה הקבועה בכל אורגניזם כדי להסביר את אורך חייו למרות הנסיבות הקשות. אי אפשר להסביר זאת על ידי תכונה שהייתה אצלו רק תקופה, אלא יש לחפש מה שהיה תמיד בעקביות. באמצעות המודל המדעי הזה, עלינו לחפש את התכונה היחידה והבלעדית שהייתה לעם היהודי מיום הפיכתו לעם, ואשר ליוותה אותו לאורך כל ההיסטוריה שלו עד היום. האם נוכל לזהות תופעה כזו?
ובכן, יש דבר אחד ויחיד שליווה ומלווה אותנו לנצח, מיום היותנו לעם, בכל סביבה, בכל מקום, בכל הנסיבות בכל תקופה בכל מדינה בעולם: התורה והמצוות שעם ישראל למד, קיים וחגג במחויבות בלתי מעורערת, בחיי היום יום. התורה אותה הוא מעביר לילדיו ונכדיו, באהבה, בחיבה ובמסירות נפש.
אני יכול להבין באופן הגיוני ושכלי את כוחן של התורה והמצוות, או לא; אבל אני לא יכול להתווכח עם העובדות הפשוטות: זהו הכלי היחיד, ה'נשק' היחיד שהיה לעם היהודי מהיום שבו הפך לעם במשך אלפי שנים ועד עצם היום הזה, שלא היו בידי צבא או אימפריות ועמים אחרים. זה הנשק האדיר ביותר שלנו – איך אני יודע? כי אנחנו פה אחרי אלפי שנים, ועדיין מלאים כח חיים, יצירתיות ואהבה. ואתם הדבקים בה' אלקים חיים כולכם היום.
מסיבה זו, טוענת השיטה השלישית, הנשק הכי עוצמתי והכי חזק הוא הדביקות בשם המפורש, כח האלקי, אמונה, תורה, ומצוות.
ד.
אבל כבר למדנו על כל המחלוקות בתורה, "אלו ואלו דברי אלקים חיים".
מאורעות שמחת תורה תשפ"ד הם קריאה לאחד את שלש השיטות. הקב"ה מתחנן אלינו: בואו נתאחד כפי שלא היינו מאוחדים אף פעם - להיות יהודים כפי שלא היינו אף פעם.
שהרי בוודאי מובן ופשוט שצריך להיות "הכהו באגרוף". וכמפורש במסכת סנהדרין (עב, א): אם בא להורגך השכם להורגו. אותה התורה שציוותה על תפלה ותורה וצדקה ציוותה להשתמש באגרוף להציל אפילו נפש אחת מישראל.
וכדברי דוד המלך (תהלים קמד, א): לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה. או (תהלים יח, לה): מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחֲתָה קֶשֶׁת־נְחוּשָׁה זְרוֹעֹתָי.
ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת (סימן שכט) נפסקה הלכה גם לזמן הגלות: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל... באו על עסקי נפשות ואפילו סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת". וברמ"א: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא".
בודאי שעל פי התורה צריך גם 'מגריפה', כי אין סומכין על הנס. כל יהודי שיש לו השפעה בכל צורה שהיא צריך לנצלה לחיזוק עם הקודש וארץ הקודש.
אבל יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא - "שם המפורש". וכפי שקבעו חז"ל (בראשית רבה תולדות סה, כ): "לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל עובדי כוכבים אצלו. אמרו לו: תאמר שאנו יכולים ליזדווג לאומה זו? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להם: הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות, אין הידים ידי עשו, ואם לאו, הידים ידי עשו, אתם יכולים להם".
ה.
אבל הדברים עמוקים יותר.
הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע פירש פעם "ויטמנהו בחול" - משה רבינו הטמין את השם המפורש בתוך דברי חול. למראית עין היה נראה שמשה רבינו מדבר דברי חול, אבל בפנימיות היה זה שם המפורש שטמון בתוך חול.
לפי זה ניתן לומר, לפי פנימיות התורה, ששלושת השיטות במדרש חד הן. שכן, אצל עם השם, גם האגרוף והמגריפה הם התפשטות של "שם המפורש". אצל יהודי גם האגרוף והמגריפה הוא לא כחי ועוצם ידי ח"ו, אלא מצוה מאת ה', חלק מהדביקות שלנו עם הקב"ה. וכפי שאמר דוד (שמואל א יז): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹ-ת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ".
וכפי שאמר פעם האדמו"ר מליובאוויטש, שאצל יהודי גם מסכת 'חולין' היא בסדר 'קדשים' - "ביי א איד איז חולין א דין אין קדשים". האגרוף והמגריפה הם גם שם המפורש.
וכבר שנינו במסכת מכות (י, א): אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.
ובמסכת סנהדרין (מט, א): אמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה דכתיב (שמואל ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא. מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.
בתקופתנו הרת עולם זו, עלינו לאחד את שלוש השיטות למקשה אחת. עמנו לא נוצר להיות קרוע. האגרוף, המגרפה ושם המפורש - חד הם. בורא עולם ומנהיגו רוצה את כולם, ודווקא ביחד ובאחדות נפלאה.
- תגובה
סיכום השיעור:
הגיע הזמן לאחות את הקרעים של עם ישראל
יש דבר אחד ויחיד שליווה ומלווה אותנו לנצח, מיום היותנו לעם, בכל סביבה, בכל מקום, בכל הנסיבות בכל תקופה בכל מדינה בעולם: התורה והמצוות שעם ישראל למד, קיים וחגג במחויבות בלתי מעורערת
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!