ראיון בעיתון ״כי קרוב״

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

• נובמבר 4, 2024
• |
• ג׳ חשון תשפ״ה
• |
• 51 צפיות

• הדפס
  

  האחדות הכי עצמותית: שמיני עצרת ושמחת תורה בראי תורת החסידות

  ההקפה השביעית בבית הכנסת של הקנטוניסטים, הריקוד בווילנה בתום מלחמת העולם, השירה הסוערת בברוקלין של מעלה, ושמחת תורה תשפ״ה לאור מאורעות אשתקד.

  הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

  • נובמבר 4, 2024

   

   עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם

  שמחת תורה – שמחת האיחוד המחודש

   

  חודש תשרי הריהו מלא וגדוש בחגים ומועדים המלווים במצוות רבות שאנו יכולים להבין את מהותם ותכליתם: ראש השנה – יום הכתרת הקב"ה למלך העולם באמצעות מצות השופר, ויום הדין על כל באי עולם; ביום כיפור – אנחנו שבים בתשובה, מתענים ועומדים בתפילה והקב"ה מכפר על כל עוונותינו; בסוכות אנחנו עטופים במצות הסוכה ובגילוי השכינה ומקיימים מצות ד' מינים.

  אחר כל זאת אנחנו מגיעים לסיום וחותם חגי תשרי – שמחת תורה, והשאלה מתבקשת: מה פשרו של חג זה וקישורו לכל החגים שקדמו לו? מה אנו מציינים בו ואיזו נקודה הוא צריך לעורר בנפשנו?

  אכן, בכל תפוצות ישראל מתנקזת השמחה של חודש תשרי אל ההקפות בעת חג שמחת תורה. ולא בכדי, וכמה רבדים ופנים לדבר. וכיוון שאנו משוחחים על גבי במה המוארת באורה של תורת החסידות ודרכי החסידות, הרי שבהן זכינו להסברה מאירה כי יום זה אוצר בתוכו תמצית מזוקקת של כל האורות הרוחניים העליונים שירדו אלינו בחודש הזה, וכלשון הכתוב "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", ופירושו – מלשון עצירה וקליטה של כל שפע הטובה שירד אלינו במועדים אלו ואף החל מהחודש שלפניו – חודש אלול. וזה לשון אדמו"ר הזקן (סידור עם דא"ח): "מראש חודש אלול מתחיל למעלה שורש המשכות י"ג מדות הרחמים, אלא שבעשרת ימי תשובה מעוררים אותם מלמטה... ואמנם בשמחת תורה באים לידי גילוי. וכל ארבעים יום הללו – הכנה לשמחת תורה".

  תורת החסידות שואלת שאלה מעניינת: מדוע לא קבעו שמחת תורה בחג השבועות, זמן מתן תורתנו? ואף שבפשטות זהו בגלל שעושים שמחה לגמרה של תורה, והרי אנחנו גומרים לקרוא את כל התורה בשמחת תורה - הא גופא קשיא: הרי היה אפשר לקבוע את התחלת וסיום קריאת התורה בחג השבועות, החג שבו ניתנה התורה?

  ההסבר הוא כי בחג השבועות אכן ניתנו לוחות הראשונות, אבל ביום הכפורים ניתנו לוחות האחרונות, והשמחה העצומה של שמחת תורה היא עבור נתינת לוחות האחרונות, שמסמלת את עבודת התשובה והשיקום של ישראל לאחרי הנפילה של חטא העגל. יום הכיפורים מסמל את הפיכתם של ישראל לבעלי תשובה, ומשום כך השמחה של האיחוד מחדש עם ה' מתפרצת וגואה מאליה ומוצאת את ביטויה בימי חג הסוכות, ובמיוחד בחג שמיני עצרת ושמחת תורה.

  זהו גם הרמז בכך שסכך הסוכה נוצר מ"פסולת גורן ויקב" ולא מפירות או ירקות, כי דווקא מהפסולת, הירידה והזוהמא שמצטברת בנפשות בני אדם כתוצאה מתהפוכות החיים והטעויות שאנו עושים, דווקא מזה נוצרת השמחה הגדולה של סוכות, בחינת "וימינו תחבקני", הוא הקירוב המחודש הנעשה על ידי עבודת התשובה.

  לפני שנים אחדות קראתי סיפור שהתרחש עם אברהם פוקסמן, תושב ניו יורק. הוא שרד את השואה כילד קט שהתחזה לבנה של המטפלת הנוכרייה שלו. זה היה כרוך בסיכון אישי גדול מצדה, אבל היא נטלה אותו על עצמה מכיוון שאהבה אותו. היא גם לא תיארה לעצמה שאביו, יוסף פוקסמן, ישרוד את גטו וילנה. היא הניחה שהוא הגיע לאושוויץ – וכולם ידעו שאף אחד לא חזר משם. לפיכך, חשבה האומנת, לא יהיו לה תקלות בנוגע לאימוץ הילד, הטבלתו לכנסייה הקתולית ולימודו על ידי הכומר המקומי. המטפלת הצילה את חייו – אבל גם לימדה אותו לירוק על הקרקע כשיהודי עבר במקום.

  ביום בהיר אחד לאחר שנסתיימה המלחמה, בבוקר שמחת תורה, הופיע בפתע פתאום האב האובד. המטפלת שבורת הלב ארזה את צרור בגדיו של הילד, והדגישה שוב ושוב בפני האב שאברהם הוא הנריק, והוא קתולי, אך יוסף פוקסמן אחז את ידו של בנו והוביל אותו היישר אל בית הכנסת הגדול של וילנה. בדרך סיפר לבנו שהוא יהודי ושמו אברהם. יוסף רצה להרחיק את בנו מהשפעת הכומר ומזרועות הכנסייה, אבל הוא ידע שהדרך להכרת בנו ביהדותו מחדש אינה עוברת רק בידיעת השלילה. הוא היה צריך להראות לבנו יהדות חיה ופעילה.

  הם נכנסו לבית הכנסת הגדול של וילנה, שם מצאו כמה ניצולים יהודים שעשו את דרכם חזרה לווילנה וכעת ניסו לשקם את חייהם מחדש. בתוך המציאות הקשה של סבלם הם שרו ורקדו בשמחת תורה, אף שנותרו רק 3,000 מתוך 100,000 יהודי וילנה, הי"ד.

  אברהם הצעיר בהה סביבו פעור עיניים והרים סדור מרופט בנגיעה של חיבה. משהו עמוק בתוכו הגיב לאווירה, והוא שמח להיות שם עם אביו שבקושי הכיר. עם זאת, הוא התאפק מלהצטרף לריקודים. בתוך כך, חייל יהודי שהיה לבוש במדי הצבא הסובייטי לא יכול היה להסיר את עיניו מהילד, והוא ניגש אל יוסף. "האם הילד הזה יהודי?" שאל, כשחשש בקולו.

  האב אישר שאכן הילד יהודי. החייל בהה באברהם, ולא היה מסוגל לעצור את דמעותיו. "במשך ארבע השנים הנוראות הללו נסעתי אלפי קילומטרים, וזה הילד היהודי החי הראשון שנתקלתי בו אחרי המלחמה, כולם נרצחו... האם תרצה לרקוד על כתפיי בשמחת התורה?" שאל את הילד שהביט בו בחזרה, מוקסם.

  החייל נשא בזרועותיו החסונות את הילד על כתפיו, וכשהדמעות זולגות על לחייו ולבו מלא שמחה אמיתית הצטרף לריקודים. "זה ספר התורה שלי!" קרא, בעודו רוקד עם הילד היהודי בן החמש.

  אברהם מיודענו נודע לימים בשם אייב פוקסמן, ושימש שנים רבות כיו"ר 'הליגה נגד השמצה' בארצות הברית.

  במשך 65 שנים נשאו הילד והחייל את הרגע הזה בליבם. כשהם לא ידועים זה לזה, הם סיפרו את הסיפור למשפחה ולחבריהם. אבל אז קרה משהו. המלחין המפורסם אבי רוטנברג כתב שיר, "האיש מווילנה", על הסיפור. פוקסמן שמע את השיר ונודע לו שהחייל הסובייטי היהודי הוא הרב ד"ר ליאו גולדמן משכונת אוק פארק, דטרויט. בשנת תש"ס הם נפגשו, נפלו זה בזרועות זה ובירכו יחד "שהחיינו".

   

  וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ

  קרבת אלוקים בכל רגע ובכל פרט

  נפלא, זהו סיפור הממחיש היטב את מהותו של יום שמחת תורה כמועד איחוד מחודש של כל יהודי עם השי"ת ואימוץ הקשר עם התורה. ואם הזכרנו את ברכת "שהחיינו", ראיתי מימרא בשם כ"ק אדמו"ר הריי"צ זי"ע, לפיה ברכת "שהחיינו" שמברכים עם התקדש החג מכוונת גם לתורה, היינו שבשמחת תורה מברכים "שהחיינו" על התורה!

  אכן. והדבר מזכירני סיפור מפעים שהתרחש בבית כנסת קטן שבמזרח שכונת פלטבוש בברוקלין, בליל חג שמחת תורה תש"ל. בין הרוקדים בלטה דמותו של יהודי אחד, אברך צעיר לימים, שפיזז וכרכר עם ילדיו ועם ספרי התורה, וכמו התעלה מעל כל דאגות החיים וצרות היום-יום. רגליו רקדו בעוז ללא הפסקה, בקצב הנובע רק מכוחה של נשמה המשתפכת לקונה. כל הסובבים התפעלו מהמראה שנגלה לעיניהם, וביניהם היה גם נער צעיר שהשתומם ושאל את אביו: "אבא, איך היהודי הזה נהיה כל כך מאושר? לפי הנהגתו נראה שהוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות".

  האב הביט על האיש שחור הזקן הרוקד עם חמשת ילדיו, עיניו התמלאו דמעות והוא הפטיר בלחישה ובנימת צער: "היהודי הזה איבד את אשתו הצעירה לפני שישה ימים..."

  האברך הזה היה הרה"ח ר' צבי הירש גנזבורג ז"ל, חסיד חב"ד שהתגורר בשכונת קראון הייטס בברוקלין. באותה שנה, ביום השני של חג הסוכות איבד ל"ע את אשת נעוריו שנפטרה ממחלה קשה והותירה אחריה חמישה ילדים צעירים.

  מדי שנה, בשמחת תורה, היה ר' צבי הירש צועד עם ילדיו מקראון הייטס לבית הכנסת שהכיר במזרח פלטבוש השכנה, בו הם היו שמחים ועולזים יחד עם הקהילה המקומית. היה זה במסגרת ה'תהלוכה' המסורתית שהנהיג כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע - בכל מועד משלושת הרגלים צועדים המוני חסידים, זקנים כבני תשחורת, לבתי הכנסת ברחבי ניו-יורק רבתי, כדי להביא את שמחת החג ודיבורי התורה והחסידות להמוני יהודים הפזורים בעיר. גם באותה שנה, תש"ל, בטרם הספיק לשבת שבעה על רעייתו, החליט האברך לעשות כמנהגו בקודש מימים ימימה. סבתם של הילדים הלבישה אותם במיטב מלבושיהם ושלחה אותם עם אביהם לשמוח בשמחת התורה.

  שם, באותו בית כנסת קטן, התקיימה השיחה האמורה בין האב לבנו.

  "אבא!", הקשה הבן ברגש, "אחרי אסון שכזה איך הוא יכול להיות כל כך מאושר?! איך הוא יכול לרקוד כך כאילו אין דבר בעולמו מלבד שמחת התורה?"

  והשאלה זועקת: באמת, מהיכן שואב יהודי כוחות שכאלו?

  לאחר סיום הריקודים במזרח פלטבוש, האלמן הצעיר וילדיו חזרו לקראון הייטס והאברך מיהר לעשות פעמיו ל-770, בית מדרשו של הרבי. כשהגיע, היה זה כבר בעיצומה של ההתוועדות שערך הרבי מדי שנה בליל שמחת תורה, כהכנה להקפות. כדרכה של חב"ד, אשר רגשות השמחה שבלב צריכים להתעורר על ידי הבנת המוח בחכמה בינה ודעת לשמחה מה זו עושה, היה הרבי נושא דברים בליל שמחת תורה משך מספר שעות ודן במשמעותן הרוחנית של שמחת התורה וההקפות.

  בתוך דבריו באותה התוועדות ביאר הרבי את רבדיה העמוקים של ברכת "שהחיינו" שמברכים בנוסח הקידוש עם התקדש חג שמחת תורה, כמו גם בחגים אחרים, והסביר כיצד התורה מעניקה משמעות ותכלית לכל חוויות החיים – גם הכואבות ביותר (ראה אוצר לקוטי שיחות – מועדים, שמחת תורה).

  בהסתכלות ראשונית סדר הברכה נראה תמוה לכאורה: אנחנו קודם כל מביעים הכרת תודה לה' על שהעניק לנו חיים – "שהחיינו", ואחר כך על שהעניק לנו את עצם הקיום – "וקיימנו". והרי הקיום קודם לחיים - ניתן להתקיים גם מבלי להיות חי ח"ו, כשם שסלע דומם קיים גם כשאין בו חיים, וכשם שגווייה יכולה להתקיים משך זמן גם בהיותה חסרת חיים. לעומת זאת, אי אפשר לחיות בלי קיום... ואם כן, האם לא היינו צריכים לומר "ברוך אתה ה'... שקיימנו והחיינו" – תחילה על שהעניק לנו קיום, ועוד יותר על שגם העניק לנו חיים? מדוע הסדר הפוך?!

  שינוי זה בברכה – אמר הרבי – מייצג את נקודת המבט היהודית על השאלות הגדולות של חיים ואושר, שאנשים כה רבים עמלים כה רבות להשיגו. אם נתבונן במסעות העוברים על אדם ממוצע בחייו, ברור הדבר שעבור אנשים רבים רגעי הייסורים שלהם עולים על רגעי השמחה. זמני הלחץ והכאב שלהם רבים יותר מזמני הסיפוק והרווחה שלהם.

  אין זה רק מילתא דאמרי אינשי, אלא גם חכמי הדורות מבית שמאי ובית הלל נדרשו לסוגיה זו, כידוע (עירובין יג, ב): "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו". נו, אם אפילו חז"ל אומרים שמוטב היה לו לאדם שלא ייברא כלל ועיקר, האם קיומו אכן מוצדק?

  כעת אנו יכולים להבין את העומק המסתתר מאחורי ברכת "שהחיינו": אם בברכת "שהחיינו" היינו אומרים "ברוך אתה ה' שהענקת לנו קיום", התמיהה האמורה הייתה במקומה: האם באמת עלינו להודות על קיומנו? הלא הגמרא עצמה מכריעה ואומרת שהיה קל יותר לאדם שלא לסבול את ייסורי הקיום!

  בדיוק מטעם זה שינו חז"ל את מטבע לשון הברכה וקבעו לומר "שהחיינו" ורק אז "וקיימנו". אנו מודים לה' קודם כל על שהעניק לנו חיים, ורק אחר כך על שהעניק לנו קיום. כי אכן, כדי להיות אסירי תודה ומאושרים באמת על קיומנו, עלינו קודם כל לקבל חיים.

  מהם החיים? מהי אותה מציאות מסתורית שאף אחד מאיתנו לא יכול להגדיר בבירור אבל כולנו חווים אותה - החיים? הגדרת החיים היא שהם חדורים בכל. ניתן להפסיק לאכול, לעבוד, לחלום, לדבר, לחשוב וכו', אבל אי אפשר להפסיק לחיות אף לרגע. אדם אינו יכול לומר: עכשיו אני רוצה להפסיק לחיות לשעתיים... אם אתה לא עסוק בחיים, אתה עסוק בהיפך החיים ח"ו.

  נוסף על כך, ה'חיים' אינם נמצאים דווקא בחלק מסוים בגוף. כל כחות הנפש מסודרים לאברים ספציפיים: אני חושב עם המוח, לועס בשיניים ורואה בעיניים, אבל לא כך הם החיים. החיים חודרים לכל המציאות של הגוף. בוהן כף ידי חיה כשם שלבי חי; ציפורן רגלי חיה בדיוק כמו שבני מעיי חיים. החיים הם משהו שמחלחל לכל אבר, גיד, רקמה ותא, בדיוק כפי שהם חייבים לחלחל לכל רגע ורגע.

  לכן התורה נקראת חיים - "תורת חיים", "כי הם חיינו". מה תפקידה של התורה? להעניק חיים לקיום. בדיוק כמו החיים, התורה מעניקה משמעות לכל רגע ולכל חוויה – גם הכואבת ביותר.

  על זה אנו חוגגים ועורכים שמחה רבה לגמרה של תורה, אמר הרבי. ואכן, אנו שמחים על התורה הקדושה שמעניקה לנו את עצם החיים, חיים המשפיעים ונותנים את אותותיהם בכל פרט ובכל מאורע – גם במאורע קשה ביותר כמו בסיפורו של האברך בו פתחנו.

   

  כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה

  משוש חייו של יהודי

  בהתוועדויות הקודש שערך, היה הרבי עוצר מזמן לזמן לפרק זמן של ניגון חסידי ואמירת 'לחיים'. האברך הנזכר, ר' צבי הירש, היה בעל מנגן, ולכן הוא היה הממונה לבחור את הניגונים ולתת פיו בשיר בעת ההתוועדווית של הרבי, ובעקבותיו היה הקהל פוצח בשירה אדירה.

  באותה התוועדות מדוברת, בליל שמחת תורה, כשהרבי סיים את דבריו בעניין ברכת "שהחיינו" שמברכים בשמחת תורה, החל ר' צבי הירש, האלמן הטרי שחזר זה עתה מצעידה לא קצרה על מנת לשמח יהודים אחרים, לנגן ניגון מסוים שהותיר את קהל החסידים בהשתוממות של ממש. מבעד לשקט ששרר יכלו המוני הנוכחים לשמוע קול צלול וגבוה הבוקע את חלל האויר, במילותיו של שיר חב"די במילים מן השפה הרוסית, שיר מלא תקווה בעל מילים ספורות: "אִי וְו ווָאדיֶע מִי ניֶע פַּאטָאנִים, אִי וְו אָגְניֶע מִי ניֶע זְגַארִים", שמשמעותן: "במים לא נטבע, ובאש לא נישרף".

  שמעתי מאנשים שנכחו במעמד זה, שהרבי ממקום מושבו הביט לכיוונו של הפוצח בשיר, וכשראה שזהו ר' צבי הירש, הניף את זרועותיו בלהט לעידוד השירה, ותכף התרומם מכיסאו והחל לרקוד בהתלהבות עצומה. הקהל התרגש יותר ויותר והכל שרו בעוצמה אדירה: "במים לא נטבע ובאש לא נישרף; במים לא נטבע ובאש לא נישרף"! כך שרו שוב ושוב, יותר מהר ויותר מהר, כשהנוכחים מלאי התפעלות מהאברך הצעיר הזה, המתנועע בלהט קודש ומרים את קולו ממעמקי נשמתו, ומבינים כי אכן בכוח החיים שמעניקה תורת חיים יכול כל יהודי – יהא מצבו אשר יהא – להיות המאושר באדם.

  משך זמן רב המשיך הרבי לרקוד על מקומו, תוך שהוא מניף את ידיו בעוז לכל עבר. ושמעתי משני חסידים שהיו נוכחים בשעת מעשה, שמעולם לא ראו את הרבי רוקד בעוצמה ובהתלהבות כה רבות כמו במעמד זה. יתכן שהעובדה שר' צבי הירש התחיל את הניגון העליז הזה דווקא ברגעים כאלה, נגעה בנקודת לבו הטהור של רבינו. ומאידך גיסא, יתכן שהרבי רצה להחדיר באברך זה את כל הכוחות והעוצמה שהיה זקוק להם בתקופה מאתגרת זו.

  זוהי שמחת החיים – שמחת תורה.

  לתוספת המחשה:

  ניקח לדוגמה אדם העובד לפרנסתו. עבור אנשים רבים, עבודתם חסרת משמעות בעיניהם ומשעממת אותם. עבור אחרים, עבודתם מלאה בייסורים ומתח אינסופיים. הם מרגישים כפויים ללכת לעבודה, ועושים זאת רק כדי שיהיה להם במה להאכיל את בני המשפחה ולשלם את חובותיהם. ובאמת, עד כמה יכול אדם להיות נלהב ממשהו שאינו אוהב?

  ברם, תורת ישראל שופכת אור אחר על עולם המלאכה. הגמרא אומרת במסכת שבת שכאשר אדם נפטר לבית עולמו, השאלה הראשונה שהוא נשאל בהתייצבו בפני בית דין של מעלה היא: "נשאת ונתת באמונה?" עסקת בעסקיך ביושר?

  מדוע דווקא זו היא השאלה הראשונה ששואלים את האדם בשמיים?! מדוע לא שואלים, לדוגמה, על לימוד התורה ועבודת התפילה של האדם? כי עבור הקב"ה אין זה חידוש שהאדם עובד אותו בעת התורה והתפילה, זהו פשיטא. אבל בעיני ה' חשובות באותה מידה אורחותיו של האדם בעת שהוא עוסק בחפציו, ובהיותו מפגין כי הוא משרת את קונו וממלא רצונו גם בעיצומו של יום רגיל, דבר המתבטא כשהוא נוהג ביושר ובהגינות, מתייחס אל הזולת בכבוד ושומר על טוהר מידותיו והנהגתו המוסרית. ואדרבה, כשהאדם עומד מולו אחרי 120 שנה – זה הדבר הראשון שהקב"ה רוצה לשמוע עליו!

  כן הדבר, בחיים של תורה - כל רגע וכל פרט נתפסים כתכליתיים.

  ראיתי פעם תיעוד וידאו מיהודי המקונן בפני הרבי על כך שאביו הזדקן וחלה, וכבר אינו יכול ללכת לבית הכנסת – משוש חייו. כעת הוא מרגיש בודד וחסר ערך בביתו, ואי לכך הבן שאל את הרבי מה הוא יכול לעשות למען אביו.

  הרבי השיבו בתוכן זה, כי בכל פעם שיהודי מקיים מצווה הוא גורם עונג ונחת רוח להקב"ה. הגע בעצמך: לאדם, בן-תמותה, קטן וסופי, שמבצע מעשה בודד – יש השפעה על הקב"ה בעצמו! בכל פעם שאביך עושה מצווה כלשהי – אמר הרבי – אף ה'פשוטה' ביותר כמו הנחת תפילין או מתן צדקה, הוא פועל את הדבר הנפלא ביותר - הוא גורם עונג למעלה.

  זוהי, למעשה, מהות ההשקפה היהודית. אנו יכולים לזכות בכל רגע לקרבת אלוקים. מהרגע שאנו נולדים ועד לרגע שנפקיד את נשמתנו בצרור החיים, התורה מחלחלת בנו משמעות ותכלית מוחלטת. בעיניה של תורה, אפילו יום שנראה ככישלון יכול להפוך לאתגר כהזדמנות לצמיחה ולעבודת ה'.

   

  עֶלְיוֹנִים שָׂשׂוּ וְתַחְתּוֹנִים עָלְזוּ

  ריקודי ההקפות – סוד ההתקשרות בין ישראל והקב"ה

  דבר פלא אנו רואים בחג זה, שהשמחה הגדולה של ההקפות אין יסודה בציווי התורה או בהוראת חז"ל, אלא מנהג ישראל קדושים. ומכל מקום דווקא סביב מנהג זה השמחה עולה עד השמים, יתר על עתות השמחה שקדמו לה?

  זו בהחלט שאלה טובה. הרי חודש תשרי גדוש בחגים ובמצוות – מדאורייתא ומדרבנן. ניקח לדוגמה את חג הסוכות בו ישנן מצוות שאנו מחויבים בהן מן התורה והן מפורשות בכתובים, כמו מצוות השמחה בחג - ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ״; גם מצות הישיבה בסוכה מפורשת בפסוק ״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים״, וכן מצות נטילת לולב אמורה בכתוב ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים״.

  לעומת זה, ישנה גם מצוה אחרת הנהוגה בחג הסוכות שאינה מפורשת בתורה, אלא חכמים למדוה בדרך רמז מן הכתובים – ניסוך המים בחג. בזמן שבית המקדש היה קיים, בכל בוקר בחג הסוכות היו מנסכים מים על גבי המזבח, לאחר שבלילה הקודם היו רוקדים בבית המקדש בשמחת בית השואבה, "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה״. שלא כמצוות ניסוך היין הכתובה בכתוב, מצוות ניסוך המים היא הלכה למשה מסיני, והגמרא במסכת תענית (ב, ב) מוצאת לכך אסמכתאות בכתובים שבפרשת קרבנות היום. ״רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני 'ונסכיהם', ונאמר בששי 'ונסכיה', ונאמר בשביעי 'כמשפטם', הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים, מכאן רמז לניסוך המים מן התורה... רבי עקיבא אומר... שנאמר בששי 'ונסכיה' (בלשון רבים), בשני ניסוכין הכתוב מדבר - אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין״.

  לאחר מכן ישנן הנהגות שהן בכלל מנהג ישראל, ולמשל: מנהג ההקפות בשמחת תורה שאין בהן חיוב לא מהתורה ולא מדברי סופרים, ובוודאי לא הלכה למשה מסיני. הנהגה זו אינה מופיעה לא במשנה ולא בגמרא, לא ברמב״ם ולא בטור, אלא שהרמ"א כותב בשו״ע (אורח חיים סימן תרסט) בסדר יום שמחת תורה: ״ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה, ערבית ושחרית, כל ספרי תורה שבהיכל, ואומרים זמירות ותשבחות. וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה״.

  והנה, דווקא כאן אנו רואים דבר מאוד מעניין, כפי שציינת: עיקר השמחה של חודש תשרי באה לידי ביטוי לא במצות ישיבה בסוכה ולא במצות נטילת לולב – למרות שאלו נתפרשו בתורה – אלא דווקא בשמיני עצרת ושמחת תורה. בהקפות אלו אנו רואים את שיא השמחה הרבה יותר משאר המצוות, ואפילו יותר משמחת בית השואבה שנהוגה בקהילות רבות מקדמת דנא. ולכאורה באמת, כדבריך, הרבה יותר הגיוני היה שהשמחה תגיע לשיאה דווקא בעת קיום המצוות מהתורה או לכל הפחות במצוות מדרבנן. ולשמחה גדולה מה זו עושה דווקא בעת ההקפות?

  לביאור הדברים נקדים ונאמר כך: במערכות הקשרים בין בני אדם – בין אם אלה ידידים טובים, הורים וילדים, בין איש לאשתו, רב ותלמיד, רבי וחסיד וכו' – הכורכים את חייהם יחד על יסוד מסירות ונאמנות הדדית, ישנם שלושה שלבים, שכבות ודרגות, זה למעלה מזה:

  הסימן הבסיסי של קשר אמיתי הוא הנכונות למלא את רצונו המפורש של הצד השני. כשאחד הצדדים מביע בדיבורו בקשה או רצון לדבר־מה – השני יעשה כל מה שביכולתו כדי להביא להגשמתו.

  לעומת זה, ישנה שכבה של קשר עמוק יותר, המתבטא כאשר כל אחד מהצדדים רוצה למלא את רצונו של זולתו גם אם הוא צפון במסתרי לבו ומחשבותיו ולא מתגלה בפירוש בדיבור הפה אלא ברמיזה דקה מן הדקה. קשר זה עמוק יותר משתי סיבות: ראשית, מי שמחפש התנצלויות וצידוקים כדי לא למלא את רצון הצד השני, תמיד יוכל לטעון שלא הבין את הכוונה הנסתרת... ואילו מי שעומד במדרגת נאמנות עמוקה מזו דלעיל, אם ישנם באמת אמון ותקשורת טובה בין הצדדים, אדרבה – ייחשב זה לזכות עבור הצד השני לעשות מה שזולתו חפץ. שנית, אם אכן אכפת לצד אחד מהצד השני, הריהו קשוב לדופק הלב, לרמזים הדקים, כי באמת מעניינים אותו רחשי הלב של זולתו.

  מעבר לכך, ישנו שלב שלישי ונעלה עוד יותר - בו אין צורך להביע רצון אפילו ברמז. הקשר בין הצדדים הוא כה עמוק, שכל אחד מהם מרגיש ויודע מעצמו מה זולתו חפץ. בהכירו היטב מה הם הלך מחשבותיו וכיסופיו של זולתו, הוא פועל לשם כך בהתאם מבלי שיתבקש בפירוש או גם ברמז.

  אם יורשה לי לעשות אתנחתא קלה, להבנתי רצונכם לומר שמדרגת הקשר העמוקה ביותר היא כאשר האדם חש מעצמו את רצון הצד השני; אבל מאידך גיסא, לרוב נראה שתקשורת ודיבור תקין הם הרבה יותר בסיסיים וחשובים בקשר היומיומי בכל מערכת קשרים שהיא.

  אכן, כאן נדרשת הבהרה חשובה:

  דרגה זו השלישית ואף הדרגה השניה לא יכולות להוות סיבה לאכזבה אם הן לא מתרחשות בפועל. אי אפשר לבוא בטענות לילד, למשל, על כך שהוא אינו מנחש מעצמו ואינו עומד על רצונו הנסתר של אביו. לכן חשובה מאוד התקשורת – לדבר באופן פתוח זה עם זה. ודבר זה הוא אכן יסוד להנהגה בריאה בבית היהודי, ולא לסמוך על רוח הקודש...

  עלינו להבין שהקשר ברמה השלישית הוא נפלא ביותר אך זוהי מדריגה עליונה. זו עבודת חיים שצריך להשתדל בה, אך יתכן שרק כעבור שנים ארוכות נצליח להגיע אליה, ואולי לעולם לא... אבל אין זה אומר שהקשר בין הצדדים פגום. אנו נדרשים רק להיות רגישים לעובדת הצורך בתקשורת מילולית, וכשכל אחד מביע בפירוש את רצונותיו ותחושותיו, כל צד יכול ללמוד על השני יותר ויותר, עד שבמשך השנים אפשר לעלות ולהתפתח מהדרגה הראשונה לדרגה השניה ומשם לדרגה השלישית.

  אם כבר נגענו בעניין זה, חשוב להבין דבר אחד בעניין הקשר שבין ההורים והילדים, והוא: הילדים אינם מדברים הרבה ביוזמתם. כולנו יודעים שישנם חוויות ואירועים שהילדים עוברים והם לא בהכרח ישתפו אחרים בהם, ולפעמים עלולים לחלוף חודשים ושנים עד שיחשפו מה שעבר עליהם. אי לכך, עלינו תמיד להיות קשובים לשמוע את הרמזים שבין השיטין, לראות את שפת הגוף, לצפות בהתנהגויות שונות כדי להבין מה שקורה בלבם. אנו מוכרחים ליצור אווירה בבית של דבקות משפחתית טבעית ותקשורת אותנטית, שהילדים ירגישו חופשיים לגלות את מצפוני לבם בפני הוריהם.

  אמנם, מאידך גיסא – וזו הנקודה העיקרית שרצינו לומר – באיזה סוג קשר מתגלה עיקר החביבות, הנאמנות וההתמסרות? כמובן, ביחסים שבמדרגה השניה יותר מהמדרגה הראשונה, ושיא הקשר הלא הוא במדרגה השלישית בה האדם כבר מבין לבד, בלי צורך אפילו ברמז.

   

  יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ

  שמחה הדדית למעלה ולמטה

  ככל החזיון הזה הוא גם ביחס להתקשרות בין הקב״ה וכנסת ישראל. וכפי שכותב הרמב״ם בהלכות תשובה (פ"י ה"ג), "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד... כמו שצונו 'בכל לבבך ובכל נפשך', והוא ששלמה אמר דרך משל 'כי חולת אהבה אני', וכל שיר השירים משל הוא לענין זה". ו״זאת תורת האדם״ – כמו שבצורת החיים בין בני האדם יש דרגות שונות בהתקשרותם זה עם זה, גם התורה הקושרת בין ישראל והקב"ה מורכבת משלושה חלקים ורבדים: החלק הראשון הוא מצוות המפורשות בתורה, החלק השני אלו המצוות מדברי סופרים, והחלק השלישי אלו מנהגי ישראל.

  המצוות מהתורה עניינן הוא שהקב״ה מגיע אל האדם ואומר לו בפירוש: אני רוצה לבקש ממך דבר־מה. קרא קריאת שמע בבוקר ובערב, למד תורה, התענה ביום הכיפורים, שב בסוכה שבעה ימים, טול לולב, אכול מזון כשר, שמור את השבת, וכיוצא בזה. ״אם בחוקותי תלכו״ – כפי שאמרו בתורת כהנים – "אין אם אלא לשון תחנונים", ובלשון חז"ל: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

  אחר כך, יש שלב שני הנבנה על גבי השלב הראשון, ואלה הן המצוות מדרבנן וכל התרחבות התורה שבעל פה שלמדו חז"ל בדרך דרשות מן הכתובים, על ידי שלמדו את התורה שבכתב באהבה עצומה ודקדקו הדק היטב במילותיה. וכך אמרו במסכת תענית (ט, א) ״יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא"?! אפילו דברי הנביאים והכתובים רמוזים בתורה. כל מי שהוגה בש"ס יודע שכל ספרות התורה שבעל פה מבוססת על קריאה חוזרת ונשנית של כל פסוק וכל מילה, כשחז"ל כביכול שואלים את עצמם: מה הוא הרמז שאבינו מלכנו אוהבנו הסתיר במילותיו אלו? כך נתייסדה כל התורה שבעל פה – כהשלמה וגילוי הנסתר בתורה שבכתב.

  דוגמא חביבה לך מענייני חג הסוכות: במצוות ארבעת מינים נאמר בכתוב ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר״, אבל לא כתוב במפורש אתרוג. לשם כך באה סוגיה שלמה במסכת סוכה, שם למדים ממשמעות המלים "פרי עץ הדר" שהכוונה לאתרוג.

  כך גם במצות בניין הסוכה: התורה אינה אומרת בפירוש כמה דפנות צריכות להיות בסוכה, וממה עושים את הסיכוך לסוכה? אבל במסכת סוכה למדים חז"ל מרמזי הפסוקים כמה דפנות נדרשות להכשר סוכה, ממה צריך להיות הסכך וכו'.

  לאחר מכן בא השלב השלישי בהשתלשלות מסורת ישראל - מנהגי ישראל, שזהו כבר דבר חדש לחלוטין. המנהגים אינם נמצאים טמונים בפסוקי המקראות, לא בפירוש ולא ברמז, והם אינם אלא שנשמות ישראל מרגישות בחושיהן מהו רצון ה'. כך אמר פעם הרבי בהגדרת מנהג ישראל: "א איד שטעלט זיך פאר וואס דער אויבערשטער וואלט געוואלט״! נשמתו של יהודי – בהיותה (כלשון ההושענות) ״חבוקה ודבוקה בך״, ״טוענת עולך", "יחידה ליחדך״ – מרגישה ברוח קודשה מה הקב"ה היה רוצה שתעשה וכיצד תתנהג. ובלשון חז"ל לגבי קרבן פסח ״הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן״! נשמת ישראל היא ככינור לשיר ה', בלשון רבי יהודה הלוי בשירו הנודע על ירושלים: ״אני כינור לשירייך״. היהודי מרגיש מעצמו מה הקב"ה היה רוצה, בלי שישמע אמירה מפורשת על כך ואפילו רמז כלשהו.

  זו מהותם של מנהגי ישראל, ולכן מחד גיסא אין חיוב לקיימם, ומי שאינו מחזר אחריהם אינו מורד חלילה במלכו של עולם ואינו ראוי לעונש ח"ו. בדיוק כשם שביחסים בין אדם לחברו, רק בדרגה הראשונה אפשר לבוא בטענות זה על זה, ואילו בדרגה השניה השלישית כבר אין מקום לטענה, כך ההשלכות הן שונות אם האדם עובר על מצוות דאורייתא, על מצוות מדרבנן או על מנהג – שאינו מחויב בו כלל מעיקר הדין.

  מאידך גיסא, היכן תתבטא עיקר השמחה והאהבה? דווקא במנהגי ישראל המבטאים את רחשי הלב של כנסת ישראל עצמה, הרבה יותר מאשר במצוות שניתנו להם מלמעלה – אם מסיני ואם מבית מדרשם של חז"ל.

  ובכן, נחזור עתה לשמחה המיוחדת של שמחת תורה:

  מצוות חודש תשרי מתחלקות לשלוש קטגוריות. הקטגוריה הראשונה אלו הן מצוות התורה: תקיעת שופר בראש השנה, צום ביום כיפור, אכילה בסוכה ונטילת לולב ביום הראשון של חג, מצות הקהל, קרבנות המוספים של חג הסוכות, מצות השמחה בחג וכו'. כל המצוות הללו הן שמחה גדולה – שמחה במדרגה הראשונה כמילוי רצון שהובע בפירוש על ידי הקב"ה.

  הקטגוריה השניה אלו הן המצוות מדרבנן שחכמים גילו ותיקנו, במסגרת הסמכות שניתנה להם בתורה ועל פי רמזי התורה, למשל: חמש התפילות ביום הכיפורים, נטילת ארבעת המינים בכל ימי הסוכות מלבד היום הראשון מתקנת רבן יוחנן בן זכאי, ניסוך המים על גבי המזבח שנרמז בתורה שבכתב, יום ערבה בהושענא רבה - כל אלו מבטאים את השמחה במדרגה השניה של טיב הקשרים, במסגרתה שני הצדדים מבינים זה את זה גם על ידי רמז בלבד.

  אך לאחר מכן עולה ובאה הקטגוריה השלישית, שהיא המבטאת את הקשר הנפלא ביותר בין ישראל והקב"ה, ואלו הם מנהגי ישראל. מנהגים רבים ישנם בחודש תשרי, למשל: טבילת התפוח בדבש בליל ראש השנה, עריכת הכפרות בערב יום הכיפורים, ועוד, וכמובן מנהג ההקפות בשמחת תורה. מנהגים אלו הם דברים שיהודים התקינו כביכול מעצמם כדי להעצים את הקשר בינם לבין קונם.

  לאור כל האמור נבין אל נכון את סדר מדרגות השמחה: אמנם מצות האכילה בסוכה מעוררת שמחה גדולה, כנראה בחוש, אבל מצות ניסוך המים שלא כתובה בתורה מעוררת שמחה הרבה יותר גדולה, וכפי שאומרת המשנה (סוכה פ"ה מ"א) ״כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״. וזאת כאמרנו, כי כשם שבין בני אדם כאשר אנו מצליחים להבין ולעמוד על סוד רצונו הנסתר של זולתנו ולבצע אותו בלי אמירה מפורשת, הדבר מבטא אחדות עמוקה יותר בינינו, כך הדבר בין מעלה ומטה – בין ישראל והקב"ה. לכן השמחה בשמחת בית השואבה עולה גם על השמחה במצות סוכה ולולב.

  על פי זה יובן סוד השמחה של יום שמחת תורה. כי אמנם, היכן מופגנת השמחה הגדולה ביותר של חודש תשרי? דווקא בריקודי ההקפות, שלכאורה הן רק מנהג, אבל דווקא בעת זו מתגלה ההכרה האלוקית העמוקה של כנסת ישראל. וכפי שאמרו חז"ל ששמיני עצרת הוא בבחינת ״יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ״, וכלשון המדרש ״נגלגל אני ואתה במה שתמצא״, בבחינת ״ישראל ומלכא בלחודוהי״, כלשון הזהר. זהו הדבר המופלא ביום הזה. הריקוד אינו ריקוד אינטלקטואלי, אלא התחברות והתייחדות של עצמיות הנשמה עם עצמות הבורא כביכול.

  בתורת החסידות מוסבר כי הריקוד נעשה עם ספר התורה דווקא כשהוא סגור ומכוסה במעילו, בה בשעה שלכאורה היה מן הראוי לפתוח את הספר ולקרוא בו, כמו גם לחגוג את שמחת התורה בשיעורים עיוניים לכל מאן דבעי, שהלא התורה חכמת ה' היא הנלמדת בשכלנו. אלא שלאמיתתם של דברים אין התורה במהותה חכמה שכלית ח"ו, ואפילו תאמר חכמה גדולה ונפלאה, אלא היא הדרך באמצעותה יהודי מתקשר עם קונו, וכלשון חז"ל בתיבת "אנכי" שנאמרה במתן תורה שהיא נוטריקון "אנא נפשי כתבית יהבית", שהקב"ה כתב ונתן את עצמו כביכול בדברי התורה. משום כך, יהודי הלומד תורה אינו מבקש רק אמצעי לחידוד שכלו או סתם להשתעשע במושכלות עיוניות, אלא את אביו שבשמים הוא מבקש, ואותו הוא מוצא בין אותיות התורה שבכתב ודפי הגמרא שבתורה שבעל פה. ואם כן, חגיגת שמחת תורה הנערכת אחת בשנה היא לא רק בגלל החוויה השכלית שבתורה, אלא בגלל עצם ההתקשרות של הנשמה עם הקב"ה הנעשית על ידי התורה. ואשר לכן, בעת שמחתם המשותפת יהודי אוחז בספר התורה הסגור, חובקו בזרועותיו ומרקד עמו, כמו שתופס הוא בהקב"ה עצמו.

  מטעם זה אנו רואים תופעת פלא, שחגיגת ההקפות בשמחת תורה מדביקה יהודים רבים, בהם כאלה שבמשך השנה לא לנו בעומקה של הלכה וייתכן שאפילו לא טעמו טעמה של פרשת השבוע. וזאת, כאמרנו, כי השמחה היא נביעת הנשמה הקיימת בשווה אצל כל יהודי באשר הוא, והוא רואה בספר התורה את משוש חייו ואושרו, כי עצם נשמתו הרי קשורה היא עם התורה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד".

   

  בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ

  לא להחמיץ את חוויית החיים

  אם כן, שמחת תורה היא שמחה של עצם הנשמה שלנו, הטבע היהודי שלנו. פלאי פלאות.
  אבל פעמים רבות אנו שוכחים מהקשר העצמי והיקר הזה של "ישראל ומלכא בלחודוהי". איך אפשר להתעורר מתרדמת השכחה הזאת?

  אמנם כן, והרי דיברנו על כך שמנהג ישראל מבטא את העובדה שאנחנו משמשים ככינור לרצון ה'. הדבר מזכירני כי לפני שנים התפרסם ניסוי שאורגן על ידי עיתון אמריקני נודע – ניסוי שארך זמן קצר אך מלמד הרבה מאוד על בני האדם באשר הם:

  באחד מימי שישי של חורף תשס"ז, עמד בתחנת הרכבת התחתית של וושינגטון העיר מר יהושע בל, כנר יהודי מהמפורסמים ביותר בעולם, וניגן בכינור יצירות מוזיקליות מפורסמות במשך 45 דקות, שבמהלכן עברו לצדו יותר מאלף איש. בדרך כלל, כשבל מנגן בהופעה הוא מרוויח קרוב למאה וחמשים אלף דולר, בערך אלף דולר לדקה. אבל כאן הוא עמד לבוש בלבושי איכר, ברכבת התחתית, והיה נראה כאילו הוא עני מדוכא המנגן בחינם עבור העולים והיורדים אל הרכבת התחתית...

  תוצאת הניסוי הייתה עגומה. רוב האנשים עברו על יד הכנר העולמי ולא הביטו בו אפילו לרגע. בשלושת רבעי השעה שהוא ניגן ברכבת התחתית רק שבעה אנשים עצרו ממהלכם כדי להתרשם מהנגינה לפחות לדקה אחת. עשרים ושבעה אנשים נתנו לו כמה מטבעות, בעיקר בלי להסתכל עליו, והוא הרוויח בסך הכל 32 דולר...

  עשרות מאמרים נכתבו על הניסוי הזה ועל השאלות שהוא מעורר. האם אנו מסוגלים ליהנות ממוזיקה רק כאשר היא במסגרת ה'נכונה'? האם אנו בכלל נהנים מהמוזיקה או רק מהפרסום שמסביב? למה אנשים שהוציאו מאות דולרים בשביל להיכנס להופעה של הכנר העולמי, לא עצרו כשההופעה התקיימה לידם בחינם?

  הניסוי הזה מעורר חשבון הנפש להתבונן בהזדמנויות שחומקות מידינו ולא יחזרו לעולם; עומס החיים, מסתבר, יונק לפעמים את מהות החיים עצמם.

  בעבודת ה', כל תפילה היא הזדמנות לפגישה עם עצמות אין סוף ברוך הוא. ככל פעם שיהודי מתיישב ללמוד תורה, זו חווייה היסטורית של "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו". כל מצוה, כל הזדמנות לעשות טובה ליהודי, לעבוד את ה', "בכל דרכיך דעהו" ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים", הן הזדמנויות לדבקות עם השי"ת בכבודו ובעצמו. אבל כמה קל להפסיד את החוויה!

  הסיפור הנזכר עוד יותר משמעותי – גם מצד הכינור הייחודי שיהושע בל ניגן בו. מתברר שהכינור נקרא 'סטרדיווריוס', כלי שנבנה על ידי אנטוניו סטרדיוורי, אמן איטלקי שפעל לפני 400 שנה. במהלך חייו יצר בערך 1,100 כלי נגינה - מתוכם 540 כינורות, 50 צ'לו ו-12 ויולות הקיימים עד היום. אבל לעומת כל אלה, ה"סטראד" (קיצור כינויו של הכינור המדובר) מייצר את הצלילים הקסומים ביותר, שאין כמותם בכל כלי מיתר אחר. וכך שבעוד כינור רגיל אפשר לקנות ב-70 דולר, הכינורות הללו נמכרים ב-5 עד 20 מיליון דולר!

  סיפור ארוך ודרמטי מתאר כיצד התגלגל הכינור מהאמן האיטלקי עד לכנר היהודי יהושע בל, ואין מקומו במסגרת זו, אבל בכל אופן אני רואה בכל האמור גם משל לחיינו אנו:

  לפני אלפי שנים, למרגלות הר סיני, קיבלנו "כינור סטראד" (להבדיל), כלי להפקת המוזיקה המשובחת ביותר ששמע העולם אי פעם - מוזיקה לנפשנו, למשפחתנו, לקהילתנו ולעולם כולו. החיים הם סימפוניה עוצמתית וגם אנו מסוגלים לתרום את החלק האישי שלנו. היהדות מאפשרת לכל אדם לבטא את המוזיקה העמוקה ביותר שלו. היא רואה בכל אחד מאיתנו "כינור" המסוגל להפיק את הבלדה הייחודית שלנו, "אני כינור לשירייך". אך כמו שצריך לכוון את מיתרי הכינור כדי לאפשר לנגינה להתנגן, גם התורה מגבילה התנהגויות מסוימות – לא כדי לקשור אותנו, אלא כדי לאפשר לנגינה שלנו להתנגן. הלכ"ה – ראשי תיבות "הריעו לה' כל הארץ", ופירש הבעל שם טוב: ההלכה מאפשרת לארץ כולה לסנכרן את חיינו, את הסימפוניה של הטבע, עם מקורה האלוקי.

  גם הכינור שלנו – הסטראד שלנו – סבל הרבה. הוא הוגלה, נגנב וכמעט נעלם, כמו – להבדיל – הכינור של יהושע בל. אמונתנו ותורתנו התקרבו להכחדה, באמצעות רצח עם מחד והתבוללות המונית מאידך. אבל הבלתי צפוי קרה. הכינור נמצא שוב, וכיום הוא מנגן בבתים בקהילות יהודיות בכל רחבי העולם. בכל רחבי העולם כנרים מוכשרים מנגנים בכינור העתיק הזה, בפאר, ביופי ובהדר. יהודים לומדים תורה, מקיימים את מצוות ה' וחיים חיים יהודיים. וכך, בשמחת תורה, מיליוני בני עמנו ברחבי העולם ירקדו עם ה"כינור" האלוקי שלנו.

  אבל לעתים קרובות כל כך המוזיקה יכולה להתנגן ממש לידנו, ובכל זאת אנחנו מתעלמים ממנה. יכול להיות שאחד הכנרים הגדולים ביותר ברכבת התחתית מנגן את הבלדות היפות ביותר, אבל אנחנו עסוקים מדי, לחוצים מדי, נמהרים מכדי לעצור ולהכיל את זה.

  התורה מייצרת מוזיקה עמוקה, עשירה ואלוקית המעניקה משמעות לחיים; מוזיקה המאפשרת לנו למצוא אושר ושמחה בעולם התוהה והמבולבל בן ימינו. המוזיקה הזאת נמצאת ממש כאן ועכשיו לצדנו, אבל אנחנו יכולים פשוט לעבור ולהתעלם ממנה. לא בגלל שאנחנו רעים, אלא פשוט בגלל שאנחנו ממהרים או שאנחנו פשוט מושרשים מדי באזורי הנוחות שלנו, אבל אולי כדאי שבשמחת תורה נקדיש יום לרקוד עם תורתנו הנצחית והקדושה.

   

  שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ

  השמחה השתא לאור מאורעות תשפ"ד

  לסיום, רצינו להתייחס לנקודה המעסיקה רבים מישראל בארצנו הקדושה:

  עברנו שנה לא קלה מאז אירועי שמחת תורה אשתקד שהשפיעו רבות על חיי הכלל והפרט, ועבור רבים אין זה פשוט כלל לשמוח ולפתוח בריקודים עם התקדש החג כבכל שנה. איך אכן מתרוממים לשמחה נעלית כזו בתורת החיים שלנו, בטבע הנשמה שלנו, במוזיקה הקדושה והפנימית של העולם?

  עם ישראל והתורה אלו חיים נצחיים שעברו אין-ספור קשיים וגלויות. אנחנו שמחים בכך שעם ישראל הוא עם ה', עם נצחי ותורתו תורה נצחית. התורה היא החומר המשמר של עם ישראל. היא תמשיך לשמור עלינו. התורה מחזיקה מעמד לנצח דווקא מפני שהיא מושרשת במקור כל החיים וההיסטוריה. התורה תמיד תהיה רלוונטית, כי אמיתותיה הן המקור של התרבויות והנסיבות ולא להיפך. דווקא במצבים כאלה נדרשים אנו לשמוח בתורה ולשאוב ממנה חיים.

  אספר לך סיפור נפלא:

  בקיץ תקפ"ז פרסם הצאר ניקולס את צו הגיוס הקורא לגיוס נערים יהודים בין הגילאים 12 עד 25 לצבא הרוסי. נערים אלה נודעו בכינוי קנטוניסטים – מהמונח 'קנטון' המתייחס למחוזות אליהם נשלחו ולצריפים בהם הוחזקו. הם נכנסו למכינות צבאיות עד שהצטרפו רשמית לצבא. עשרים וחמש שנות שירות היה עליהם לתת מחייהם לצבא הרוסי!

  ההטבלה שלהם לנצרות הייתה בעדיפות גבוהה. אף קבוצה או מיעוט אחר ברוסיה לא היה צפוי לשרת בגיל כה צעיר, וגם קבוצות אחרות של מתגייסים לא סבלו באותו אופן. לימים התגלה שניקולס הצאר ימ"ש כתב: "התועלת העיקרית שיש להפיק מגיוס היהודים היא הוודאות שזה יניע אותם בצורה היעילה ביותר לשנות את דתם".

  כשבעים אלף יהודים, מהם כחמישים אלף ילדים, נלקחו בכוח מבתיהם ומשפחותיהם והוכנסו לשורות הצבא הרוסי. הופעל עליהם לחץ בכל אמצעי אפשרי, כולל עינויים, להתנצר. רבים מהם התנגדו, וחלקם הצליחו לשמור על זהותם היהודית. קשה לתפוס בימינו את גודל המאבק שלהם.

  במשך תקופה בת שלושים שנה – תקפ"ז־תרט"ז – הקהילה היהודית הייתה במצב של פאניקה. הורים חיו בפחד תמידי שילדיהם יהיו הבאים בתור למלא את מכסת הצאר. ילד יהודי היה יכול להיחטף מכל מקום ובכל זמן. כל רגע עשוי היה להיות האחרון ביחד; כשהילד יצא ללימודיו ב'חדר' בבוקר, ההורים לא ידעו אם יראו אותו אי פעם.

  הניצולים המעטים והאמיצים ששמרו על אמונתם והצליחו לחזור למשפחותיהם כעבור 25 שנה, התקשו להשתלב בקהילה הרגילה. הם היו חסרי השכלה יהודית בסיסית אחרי שחיו בקרב הגויים במשך רבע מאה. משום כך הם בנו בתי כנסת משלהם, ואלה זכו לכינוי "קנטוניסטן שול".

  הרב ירחמיאל מילשטיין סיפר את הסיפור הבא ששמע מיהודי שסיפר לו על סבו.

  הסבא השתתף פעם בבית כנסת קנטוניסטי בהקפות של שמחת תורה, והכל ידעו כי זהו החג שלהם. היהודים יוצאי הצבא היו גבוהים, חזקים ושריריים, וספרי התורה הכבדים הונפו בקלות בזרועותיהם. הם רקדו ללא מאמץ במשך שעות על גבי שעות, ויהודים רבים מבתי כנסת שונים באו לשמוח איתם. למען האמת, יש לומר שבמשך השנה לא היה לרבים מאחיהם שיג ושיח עם הקנטוניסטים שנראו בחיצוניותם יותר כאנשים חסרי תרבות, אם כי זו לא הייתה אשמתם, כמובן.

  ההפתעה הגיעה לקראת ההקפה האחרונה, אז הסירו הקנטוניסטים את בגדיהם העליונים מגופם ולעיני כל נגלו על עור זרועותיהם החשופות צלקות נוראות, שרידים משנות השירות האיומות ומדבקותם העיקשת ביהדותם. עכשיו, אחרי האקט היהודי המפגין את מסירות הנפש היהודית, הם רקדו ביתר להט. החיוכים והשמחה פינו כעת את מקומם לזרמים של דמעות שזלגו מעיניהם של היהודים, בהם למדנים ויודעי ספר, שבאו לצפות בהם רוקדים.

  אמנם למדנו וקיימנו את התורה הזאת – חשבו הצופים הלמדנים – אבל היהודים הקדושים האלה מסרו את גופם ונפשם בשבילה. אנו אוחזים בספרי התורה, אבל הם הפכו את התורה וגופם לאחד. התורה שלהם לא הייתה של דרשות ורעיונות; זו הייתה תורה של חיים, של הקרבה עצמית ושל מחויבות מוחלטת ובלתי מעורערת. גופם הגשמי נעשה חלק בלתי נפרד מהתורה, בחינת "כתבם על לוח לבך".

  השנה האחרונה, תשפ"ד, הייתה שנה של מסירות נפש שאין לה אח ורע. הקשר המשולש בין ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא התחדד יותר ויותר, והוא עשה את דרכו במסילות שונות להתנחל בקרב אלפי לבבות שהתעוררו בתשובה לה' אחד. האמונה בעם הנבחר, בנצחיות עם ישראל ובאמונת ישראל בה' חדרה לתוך עצם נשמת וגוף כנסת ישראל, ועל זה עלינו לשמוח עד בלי די, יחד עם הזמן שיוקדש לזכרון הכאב הנורא שחווינו.

  ויהי רצון שמכוח השמחה העצומה שלנו בתורה מעצמיות נפשנו וחיינו, נזכה בקרוב לרקוד בשמחה הגדולה של קבלת פני משיח צדקנו, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", אמן ואמן.

• תגובה