הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
51 צפיותהרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
א.
במבט ראשון, דברי הרמב"ן מעוררים תמיהה רבה.
רבנו משה בן נחמן מתעמק בפסוקים מפרשת תולדות: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". המפרשים כבר תהו על משמעות הביטוי "כי ציד בפיו".
וכך כותב הרמב"ן: "אמרו המפרשים (הראב"ע והרד"ק) כי ייתן ציד בפיו של יצחק, או יביא ויחסר המעשה (כלומר הוא הביא את הציד, ויצחק אכל לבדו)... וייתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו, בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד, כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו, כאשר אמר איש יודע ציד..."
לפי פשט הדברים, יצחק אבינו התאווה כל היום לאכול בשר שניצוד, וזה מה שהיה בפיו תמיד, עד שלא אכל דבר אחר מלבד ציד. לא זו בלבד, אלא שדיבר על כך ללא הרף. ומכיוון שעשו הוא שסיפק את תאוותו וחשקו בהיותו "איש יודע ציד", מובן מדוע יצחק אהב אותו?
הדברים מעוררים פליאה ומרפסין איגרי. אפילו אדם מן השורה, שאינו יהודי, אם חי הוא עם משמעות ותכלית ומנהל סדר יום פרודוקטיבי, קובע זמן לאכילה ושתייה, ואינו יושב כל היום ומצפה למנת הבשר הבאה. אדם היושב כל היום ומתאווה לסעודה הבאה, זקוק לשיקום וריפוי מהתמכרותו. קל וחומר כשמדובר באחד מהאבות הקדושים, ועוד יצחק אבינו, עמוד היראה ופחד ה', "עולה תמימה", ואחד מארבעה רגלי המרכבה. מה פשר דברי הרמב"ן ש"כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר"?!
ב.
שמעתי תובנה מדהימה ועמוקה. יצחק אבינו דיבר על ציד כל היום לא מאהבת הגריל על האש, חלילה, אלא מאהבת בנו עשו. יצחק ידע שאינו יכול לשוחח עם עשו על תוספות בבבא קמא, ר"ן בנדרים, רשב"א בגיטין, או רבי חיים בהלכות טומאת מת. איתו יכול היה לדבר על סטייק, גריל, תבלינים, וכל הקשור לבישול וצליית בשר טעים. וזה מה שעשה כל היום מתוך אהבתו לבנו.
בוודאי יצחק היה יכול לדבר על מעשה מרכבה ועניינים העומדים ברומו של עולם. יצחק ודאי היה מסוגל לאכול כל מה שהגישו לו, ובלבד שיחזק את גופו הקדוש לעבודת ה'. אך מתוך אהבתו העמוקה והטהורה לבנו, שכן אב אוהב את בנו ללא תנאי, מצא את הדרך להתחבר עם בנו במקום שבו יחוש הבן שאביו מבין אותו, מזדהה עמו, ומרגיש את פעימות לבו.
ג.
לפני ימים אחדים ניגש אליי יהודי בבית הכנסת וסיפר:
ישב יהודי, חסיד ברסלב, רבי שמעון ברזצקי שמו, בחול המועד סוכות האחרון בבית הכנסת של חסידי טאהש במונטריאול.
והנה הוא רואה אב יושב עם בנו, בגיל בר מצווה, ולומדים גמרא ורש"י יחד.
באמצע שומע ר' שמעון איך שהאב פונה לבנו ושואל: "וואס באדערט רש"י"? מה מעיק לרש"י שדרבן אותו לכתוב מילים אלו בפירושו על הש"ס?
הבן לא ענה.
האב שואל שוב: "תגיד לי, מה מעיק לרש"י?" ושוב, הבן שותק.
האב מתחיל לכעוס. "איך אתה לא יודע מה מעיק לרש"י?"
לאחר כמה רגעים של שתיקה רועמת, אומר הבן אל אביו ביידיש: "און וואס באדערט מיר, ווייסטו יא?" - האם אתה יודע מה מעיק לי בחיים?
והבן ממשיך: "את מה שהעיק לרש"י לפני תשע מאות שנה אתה מכיר, אבל מה שמעיק לי עכשיו ממש - את זה אינך מתחיל לדעת".
ד.
ואלה דבריו הנפלאים של הרה"ק בעל 'מי השילוח' מאיזביצא:
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, בכל עת שהביט יצחק על עשו והוטב בעיניו, מזה נצמח שיצא ממנו נשמת גרים כמו עובדיה גר האדומי, וכדומה".
ובספרו תורה אור כותב בעל התניא: "וכן בעשו היו ניצוצות כמו רבי מאיר, ואונקלוס ושמעיה ואבטליון ועובדיה, ומהם היה ציד בפיו, והיה רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו"...
הדברים מאירים: אנו שואלים איך אהב יצחק את עשו, ובעל "מי השילוח" מציג את ההיפך - בכל עת שהסתכל יצחק על עשו וראה את הטוב שבו, הוא יצר את נשמות הגרים שיצאו ממנו, כמו שמעיה ואבטליון, רבי מאיר, אונקלוס, עובדיה, שכולם היו מגזע עשו.
לעתים אנו תוהים איך נוכל לאהוב ולתקשר עם ילד או ילדה מסוימים, הרי הם "מקולקלים". ובעל מי השילוח מלמד את ההפך: מה שאנו רואים בהם - זה מה שיתחזק בהם. אם נראה בהם רשע ובוגד, זה מה שנמצא בהם חלילה. אך אם נראה בהם 'רבי מאיר' - מלשון אור, ניצור זאת בתוכם.
ה.
בספר דברי מאיר, פרשת תולדות, מספר אוהבן של ישראל הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן על רבו בעל ה'באר מים חיים', הרה"ק רבי חיים מצ'רנוביץ זי"ע, כדלהלן:
לרבי חיים היה בן שסר מדרך הישר ועזב את דרך אביו הצדיק. בימים ההם, הורים רבים היו מנתקים קשר במצב כזה, וחלקם אף ישבו 'שבעה'. אך בעל הבאר מים חיים החזיק את בנו בביתו, טיפח אותו, תמך בו ונשאר קרוב אליו מאוד.
בכל יום באשמורת הבוקר, כשקם רבי חיים לעבודתו לפני תפילת שחרית, שמעו אותו מדבר אל ה' ואומר: 'ריבונו של עולם, הבט נא! ראה איך אני מתנהג עם הבן שלי. למרות שהוא לא הולך בדרך הישר, אני ממשיך לאהוב אותו, ממשיך לתמוך בו, ממשיך להיות שם בשבילו. ואני? אני רק בשר ודם! אתה, אבינו שבשמים, שאתה אב הרחמן, טוב ומיטיב - על אחת כמה וכמה שאתה צריך להמשיך לאהוב אותנו, גם כשאנחנו לא בסדר, גם כשאנחנו מאכזבים, גם כשאנחנו הולכים בדרך אחרת - אתה חייב להמשיך לאהוב אותנו!'
"ריבונו של עולם! הבט נא כאשר אנכי עושה עם בני. אך על פי שהוא לא הולך בדרך תמים אבל אני עושה עימו רב טוב וחסד. ואני רק בשר ודם. כל שכן אתה הוא אבינו אב הרחמן טוב ומטיב ורב חסד, בוודאי ראוי לך להתנהג עם בניך כן. אף על פי שאנו לא עושים רצונו של מקום, בכל זאת כרחם אב על בן תרחם עלינו ותשפיע לנו כל הצטרכותנו. למד זאת ממני בקל וחומר, ריבונו של עולם".
ו.
שמעתי סיפור מטלטל מהנאום והסופר הרה"ח ר' שת טאוב שיחי':
במשפחה חב"דית היה בחור שעזב את דרך היהדות, בתקופה שבה תופעות כאלה היו נדירות. אמו התחננה שייכנס ל'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש וישוחח על אתגריו ועל הסיבות שהניח את דרך התורה. הבן סירב, אך אמו המשיכה להתחנן עד שנכנע.
רגשות המרירות וההתמרדות של הנער עברו כל גבול, וברוב תסכולו החליט להראות לרבי שאינו חושש ממנו. מה עשה? התיישב על הכיסא, הוציא סיגריה וניסה להדליקה - הוא יראה לרבי שאינו נכנע...
אך עדיין, ילד יהודי הוא ילד יהודי. פחד מסתורי אחז בו ולא הצליח להצית את הגפרור. ככל שניסה, הגפרור לא נדלק. לקח גפרור אחר גפרור, ומרוב התרגשות לא הצליח להדליקם.
לפתע חש מישהו עומד מעליו. הביט וראה את הרבי עומד עם מצית ומדליק את סיגרייתו...
היום, אותו בחור הוא סב למשפחה ברוכת ילדים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה.
מדוע ירד הרבי משמי רום לבחור מתריס שכזה? הרי יכול היה לומר: "חדר זה הוא מקום רציני, לא מקום להשתוללות. כשתסיים את הסיגריה, תחזור".
כי הרבי הבין שהנער אינו מורד או מתריס. הוא ממורמר, מתוסכל, מלא פצעים נפשיים. מה שנצרך לו יותר מכל הוא לב אוהב ומלטף, אוזן קשבת, ונשמה שתחבק אותו עם כל פצעיו.
איך אומר הרמב"ן: "כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר".
א.
במבט ראשון, דברי הרמב"ן מעוררים תמיהה רבה.
רבנו משה בן נחמן מתעמק בפסוקים מפרשת תולדות: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". המפרשים כבר תהו על משמעות הביטוי "כי ציד בפיו".
וכך כותב הרמב"ן: "אמרו המפרשים (הראב"ע והרד"ק) כי ייתן ציד בפיו של יצחק, או יביא ויחסר המעשה (כלומר הוא הביא את הציד, ויצחק אכל לבדו)... וייתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו, בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד, כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו, כאשר אמר איש יודע ציד..."
לפי פשט הדברים, יצחק אבינו התאווה כל היום לאכול בשר שניצוד, וזה מה שהיה בפיו תמיד, עד שלא אכל דבר אחר מלבד ציד. לא זו בלבד, אלא שדיבר על כך ללא הרף. ומכיוון שעשו הוא שסיפק את תאוותו וחשקו בהיותו "איש יודע ציד", מובן מדוע יצחק אהב אותו?
הדברים מעוררים פליאה ומרפסין איגרי. אפילו אדם מן השורה, שאינו יהודי, אם חי הוא עם משמעות ותכלית ומנהל סדר יום פרודוקטיבי, קובע זמן לאכילה ושתייה, ואינו יושב כל היום ומצפה למנת הבשר הבאה. אדם היושב כל היום ומתאווה לסעודה הבאה, זקוק לשיקום וריפוי מהתמכרותו. קל וחומר כשמדובר באחד מהאבות הקדושים, ועוד יצחק אבינו, עמוד היראה ופחד ה', "עולה תמימה", ואחד מארבעה רגלי המרכבה. מה פשר דברי הרמב"ן ש"כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר"?!
ב.
שמעתי תובנה מדהימה ועמוקה. יצחק אבינו דיבר על ציד כל היום לא מאהבת הגריל על האש, חלילה, אלא מאהבת בנו עשו. יצחק ידע שאינו יכול לשוחח עם עשו על תוספות בבבא קמא, ר"ן בנדרים, רשב"א בגיטין, או רבי חיים בהלכות טומאת מת. איתו יכול היה לדבר על סטייק, גריל, תבלינים, וכל הקשור לבישול וצליית בשר טעים. וזה מה שעשה כל היום מתוך אהבתו לבנו.
בוודאי יצחק היה יכול לדבר על מעשה מרכבה ועניינים העומדים ברומו של עולם. יצחק ודאי היה מסוגל לאכול כל מה שהגישו לו, ובלבד שיחזק את גופו הקדוש לעבודת ה'. אך מתוך אהבתו העמוקה והטהורה לבנו, שכן אב אוהב את בנו ללא תנאי, מצא את הדרך להתחבר עם בנו במקום שבו יחוש הבן שאביו מבין אותו, מזדהה עמו, ומרגיש את פעימות לבו.
ג.
לפני ימים אחדים ניגש אליי יהודי בבית הכנסת וסיפר:
ישב יהודי, חסיד ברסלב, רבי שמעון ברזצקי שמו, בחול המועד סוכות האחרון בבית הכנסת של חסידי טאהש במונטריאול.
והנה הוא רואה אב יושב עם בנו, בגיל בר מצווה, ולומדים גמרא ורש"י יחד.
באמצע שומע ר' שמעון איך שהאב פונה לבנו ושואל: "וואס באדערט רש"י"? מה מעיק לרש"י שדרבן אותו לכתוב מילים אלו בפירושו על הש"ס?
הבן לא ענה.
האב שואל שוב: "תגיד לי, מה מעיק לרש"י?" ושוב, הבן שותק.
האב מתחיל לכעוס. "איך אתה לא יודע מה מעיק לרש"י?"
לאחר כמה רגעים של שתיקה רועמת, אומר הבן אל אביו ביידיש: "און וואס באדערט מיר, ווייסטו יא?" - האם אתה יודע מה מעיק לי בחיים?
והבן ממשיך: "את מה שהעיק לרש"י לפני תשע מאות שנה אתה מכיר, אבל מה שמעיק לי עכשיו ממש - את זה אינך מתחיל לדעת".
ד.
ואלה דבריו הנפלאים של הרה"ק בעל 'מי השילוח' מאיזביצא:
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, בכל עת שהביט יצחק על עשו והוטב בעיניו, מזה נצמח שיצא ממנו נשמת גרים כמו עובדיה גר האדומי, וכדומה".
ובספרו תורה אור כותב בעל התניא: "וכן בעשו היו ניצוצות כמו רבי מאיר, ואונקלוס ושמעיה ואבטליון ועובדיה, ומהם היה ציד בפיו, והיה רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו"...
הדברים מאירים: אנו שואלים איך אהב יצחק את עשו, ובעל "מי השילוח" מציג את ההיפך - בכל עת שהסתכל יצחק על עשו וראה את הטוב שבו, הוא יצר את נשמות הגרים שיצאו ממנו, כמו שמעיה ואבטליון, רבי מאיר, אונקלוס, עובדיה, שכולם היו מגזע עשו.
לעתים אנו תוהים איך נוכל לאהוב ולתקשר עם ילד או ילדה מסוימים, הרי הם "מקולקלים". ובעל מי השילוח מלמד את ההפך: מה שאנו רואים בהם - זה מה שיתחזק בהם. אם נראה בהם רשע ובוגד, זה מה שנמצא בהם חלילה. אך אם נראה בהם 'רבי מאיר' - מלשון אור, ניצור זאת בתוכם.
ה.
בספר דברי מאיר, פרשת תולדות, מספר אוהבן של ישראל הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן על רבו בעל ה'באר מים חיים', הרה"ק רבי חיים מצ'רנוביץ זי"ע, כדלהלן:
לרבי חיים היה בן שסר מדרך הישר ועזב את דרך אביו הצדיק. בימים ההם, הורים רבים היו מנתקים קשר במצב כזה, וחלקם אף ישבו 'שבעה'. אך בעל הבאר מים חיים החזיק את בנו בביתו, טיפח אותו, תמך בו ונשאר קרוב אליו מאוד.
בכל יום באשמורת הבוקר, כשקם רבי חיים לעבודתו לפני תפילת שחרית, שמעו אותו מדבר אל ה' ואומר: 'ריבונו של עולם, הבט נא! ראה איך אני מתנהג עם הבן שלי. למרות שהוא לא הולך בדרך הישר, אני ממשיך לאהוב אותו, ממשיך לתמוך בו, ממשיך להיות שם בשבילו. ואני? אני רק בשר ודם! אתה, אבינו שבשמים, שאתה אב הרחמן, טוב ומיטיב - על אחת כמה וכמה שאתה צריך להמשיך לאהוב אותנו, גם כשאנחנו לא בסדר, גם כשאנחנו מאכזבים, גם כשאנחנו הולכים בדרך אחרת - אתה חייב להמשיך לאהוב אותנו!'
"ריבונו של עולם! הבט נא כאשר אנכי עושה עם בני. אך על פי שהוא לא הולך בדרך תמים אבל אני עושה עימו רב טוב וחסד. ואני רק בשר ודם. כל שכן אתה הוא אבינו אב הרחמן טוב ומטיב ורב חסד, בוודאי ראוי לך להתנהג עם בניך כן. אף על פי שאנו לא עושים רצונו של מקום, בכל זאת כרחם אב על בן תרחם עלינו ותשפיע לנו כל הצטרכותנו. למד זאת ממני בקל וחומר, ריבונו של עולם".
ו.
שמעתי סיפור מטלטל מהנאום והסופר הרה"ח ר' שת טאוב שיחי':
במשפחה חב"דית היה בחור שעזב את דרך היהדות, בתקופה שבה תופעות כאלה היו נדירות. אמו התחננה שייכנס ל'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש וישוחח על אתגריו ועל הסיבות שהניח את דרך התורה. הבן סירב, אך אמו המשיכה להתחנן עד שנכנע.
רגשות המרירות וההתמרדות של הנער עברו כל גבול, וברוב תסכולו החליט להראות לרבי שאינו חושש ממנו. מה עשה? התיישב על הכיסא, הוציא סיגריה וניסה להדליקה - הוא יראה לרבי שאינו נכנע...
אך עדיין, ילד יהודי הוא ילד יהודי. פחד מסתורי אחז בו ולא הצליח להצית את הגפרור. ככל שניסה, הגפרור לא נדלק. לקח גפרור אחר גפרור, ומרוב התרגשות לא הצליח להדליקם.
לפתע חש מישהו עומד מעליו. הביט וראה את הרבי עומד עם מצית ומדליק את סיגרייתו...
היום, אותו בחור הוא סב למשפחה ברוכת ילדים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה.
מדוע ירד הרבי משמי רום לבחור מתריס שכזה? הרי יכול היה לומר: "חדר זה הוא מקום רציני, לא מקום להשתוללות. כשתסיים את הסיגריה, תחזור".
כי הרבי הבין שהנער אינו מורד או מתריס. הוא ממורמר, מתוסכל, מלא פצעים נפשיים. מה שנצרך לו יותר מכל הוא לב אוהב ומלטף, אוזן קשבת, ונשמה שתחבק אותו עם כל פצעיו.
איך אומר הרמב"ן: "כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר".
טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - פרשת תולדות תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
א.
במבט ראשון, דברי הרמב"ן מעוררים תמיהה רבה.
רבנו משה בן נחמן מתעמק בפסוקים מפרשת תולדות: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". המפרשים כבר תהו על משמעות הביטוי "כי ציד בפיו".
וכך כותב הרמב"ן: "אמרו המפרשים (הראב"ע והרד"ק) כי ייתן ציד בפיו של יצחק, או יביא ויחסר המעשה (כלומר הוא הביא את הציד, ויצחק אכל לבדו)... וייתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו, בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד, כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו, כאשר אמר איש יודע ציד..."
לפי פשט הדברים, יצחק אבינו התאווה כל היום לאכול בשר שניצוד, וזה מה שהיה בפיו תמיד, עד שלא אכל דבר אחר מלבד ציד. לא זו בלבד, אלא שדיבר על כך ללא הרף. ומכיוון שעשו הוא שסיפק את תאוותו וחשקו בהיותו "איש יודע ציד", מובן מדוע יצחק אהב אותו?
הדברים מעוררים פליאה ומרפסין איגרי. אפילו אדם מן השורה, שאינו יהודי, אם חי הוא עם משמעות ותכלית ומנהל סדר יום פרודוקטיבי, קובע זמן לאכילה ושתייה, ואינו יושב כל היום ומצפה למנת הבשר הבאה. אדם היושב כל היום ומתאווה לסעודה הבאה, זקוק לשיקום וריפוי מהתמכרותו. קל וחומר כשמדובר באחד מהאבות הקדושים, ועוד יצחק אבינו, עמוד היראה ופחד ה', "עולה תמימה", ואחד מארבעה רגלי המרכבה. מה פשר דברי הרמב"ן ש"כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר"?!
ב.
שמעתי תובנה מדהימה ועמוקה. יצחק אבינו דיבר על ציד כל היום לא מאהבת הגריל על האש, חלילה, אלא מאהבת בנו עשו. יצחק ידע שאינו יכול לשוחח עם עשו על תוספות בבבא קמא, ר"ן בנדרים, רשב"א בגיטין, או רבי חיים בהלכות טומאת מת. איתו יכול היה לדבר על סטייק, גריל, תבלינים, וכל הקשור לבישול וצליית בשר טעים. וזה מה שעשה כל היום מתוך אהבתו לבנו.
בוודאי יצחק היה יכול לדבר על מעשה מרכבה ועניינים העומדים ברומו של עולם. יצחק ודאי היה מסוגל לאכול כל מה שהגישו לו, ובלבד שיחזק את גופו הקדוש לעבודת ה'. אך מתוך אהבתו העמוקה והטהורה לבנו, שכן אב אוהב את בנו ללא תנאי, מצא את הדרך להתחבר עם בנו במקום שבו יחוש הבן שאביו מבין אותו, מזדהה עמו, ומרגיש את פעימות לבו.
ג.
לפני ימים אחדים ניגש אליי יהודי בבית הכנסת וסיפר:
ישב יהודי, חסיד ברסלב, רבי שמעון ברזצקי שמו, בחול המועד סוכות האחרון בבית הכנסת של חסידי טאהש במונטריאול.
והנה הוא רואה אב יושב עם בנו, בגיל בר מצווה, ולומדים גמרא ורש"י יחד.
באמצע שומע ר' שמעון איך שהאב פונה לבנו ושואל: "וואס באדערט רש"י"? מה מעיק לרש"י שדרבן אותו לכתוב מילים אלו בפירושו על הש"ס?
הבן לא ענה.
האב שואל שוב: "תגיד לי, מה מעיק לרש"י?" ושוב, הבן שותק.
האב מתחיל לכעוס. "איך אתה לא יודע מה מעיק לרש"י?"
לאחר כמה רגעים של שתיקה רועמת, אומר הבן אל אביו ביידיש: "און וואס באדערט מיר, ווייסטו יא?" - האם אתה יודע מה מעיק לי בחיים?
והבן ממשיך: "את מה שהעיק לרש"י לפני תשע מאות שנה אתה מכיר, אבל מה שמעיק לי עכשיו ממש - את זה אינך מתחיל לדעת".
ד.
ואלה דבריו הנפלאים של הרה"ק בעל 'מי השילוח' מאיזביצא:
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, בכל עת שהביט יצחק על עשו והוטב בעיניו, מזה נצמח שיצא ממנו נשמת גרים כמו עובדיה גר האדומי, וכדומה".
ובספרו תורה אור כותב בעל התניא: "וכן בעשו היו ניצוצות כמו רבי מאיר, ואונקלוס ושמעיה ואבטליון ועובדיה, ומהם היה ציד בפיו, והיה רוצה יצחק להוציא ממנו בעצמו"...
הדברים מאירים: אנו שואלים איך אהב יצחק את עשו, ובעל "מי השילוח" מציג את ההיפך - בכל עת שהסתכל יצחק על עשו וראה את הטוב שבו, הוא יצר את נשמות הגרים שיצאו ממנו, כמו שמעיה ואבטליון, רבי מאיר, אונקלוס, עובדיה, שכולם היו מגזע עשו.
לעתים אנו תוהים איך נוכל לאהוב ולתקשר עם ילד או ילדה מסוימים, הרי הם "מקולקלים". ובעל מי השילוח מלמד את ההפך: מה שאנו רואים בהם - זה מה שיתחזק בהם. אם נראה בהם רשע ובוגד, זה מה שנמצא בהם חלילה. אך אם נראה בהם 'רבי מאיר' - מלשון אור, ניצור זאת בתוכם.
ה.
בספר דברי מאיר, פרשת תולדות, מספר אוהבן של ישראל הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן על רבו בעל ה'באר מים חיים', הרה"ק רבי חיים מצ'רנוביץ זי"ע, כדלהלן:
לרבי חיים היה בן שסר מדרך הישר ועזב את דרך אביו הצדיק. בימים ההם, הורים רבים היו מנתקים קשר במצב כזה, וחלקם אף ישבו 'שבעה'. אך בעל הבאר מים חיים החזיק את בנו בביתו, טיפח אותו, תמך בו ונשאר קרוב אליו מאוד.
בכל יום באשמורת הבוקר, כשקם רבי חיים לעבודתו לפני תפילת שחרית, שמעו אותו מדבר אל ה' ואומר: 'ריבונו של עולם, הבט נא! ראה איך אני מתנהג עם הבן שלי. למרות שהוא לא הולך בדרך הישר, אני ממשיך לאהוב אותו, ממשיך לתמוך בו, ממשיך להיות שם בשבילו. ואני? אני רק בשר ודם! אתה, אבינו שבשמים, שאתה אב הרחמן, טוב ומיטיב - על אחת כמה וכמה שאתה צריך להמשיך לאהוב אותנו, גם כשאנחנו לא בסדר, גם כשאנחנו מאכזבים, גם כשאנחנו הולכים בדרך אחרת - אתה חייב להמשיך לאהוב אותנו!'
"ריבונו של עולם! הבט נא כאשר אנכי עושה עם בני. אך על פי שהוא לא הולך בדרך תמים אבל אני עושה עימו רב טוב וחסד. ואני רק בשר ודם. כל שכן אתה הוא אבינו אב הרחמן טוב ומטיב ורב חסד, בוודאי ראוי לך להתנהג עם בניך כן. אף על פי שאנו לא עושים רצונו של מקום, בכל זאת כרחם אב על בן תרחם עלינו ותשפיע לנו כל הצטרכותנו. למד זאת ממני בקל וחומר, ריבונו של עולם".
ו.
שמעתי סיפור מטלטל מהנאום והסופר הרה"ח ר' שת טאוב שיחי':
במשפחה חב"דית היה בחור שעזב את דרך היהדות, בתקופה שבה תופעות כאלה היו נדירות. אמו התחננה שייכנס ל'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש וישוחח על אתגריו ועל הסיבות שהניח את דרך התורה. הבן סירב, אך אמו המשיכה להתחנן עד שנכנע.
רגשות המרירות וההתמרדות של הנער עברו כל גבול, וברוב תסכולו החליט להראות לרבי שאינו חושש ממנו. מה עשה? התיישב על הכיסא, הוציא סיגריה וניסה להדליקה - הוא יראה לרבי שאינו נכנע...
אך עדיין, ילד יהודי הוא ילד יהודי. פחד מסתורי אחז בו ולא הצליח להצית את הגפרור. ככל שניסה, הגפרור לא נדלק. לקח גפרור אחר גפרור, ומרוב התרגשות לא הצליח להדליקם.
לפתע חש מישהו עומד מעליו. הביט וראה את הרבי עומד עם מצית ומדליק את סיגרייתו...
היום, אותו בחור הוא סב למשפחה ברוכת ילדים, שומרי תורה ומצוות, חסידים ואנשי מעשה.
מדוע ירד הרבי משמי רום לבחור מתריס שכזה? הרי יכול היה לומר: "חדר זה הוא מקום רציני, לא מקום להשתוללות. כשתסיים את הסיגריה, תחזור".
כי הרבי הבין שהנער אינו מורד או מתריס. הוא ממורמר, מתוסכל, מלא פצעים נפשיים. מה שנצרך לו יותר מכל הוא לב אוהב ומלטף, אוזן קשבת, ונשמה שתחבק אותו עם כל פצעיו.
איך אומר הרמב"ן: "כל היום יתאווה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר".
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!