רלוונטיות היא מלת המפתח
ראיון עם הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון על משמעות תורת החסידות בימינו
- דצמבר 2, 2019
- |
- ד׳ כסלו תש״פ
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
1229 צפיות
רלוונטיות היא מלת המפתח
ראיון עם הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון על משמעות תורת החסידות בימינו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 2, 2019
מאת יוסף ארנפלד
בדרך מגיאורגיה לאיטליה הפך הסבא לחב"דניק וכמעט שילם על כך בחייו * מה גרם למפקד קציני הדת בצבא ארצה"ב להחליט שהגיע הזמן לשמוע רב יהודי * ומהו ההבדל המורגש בין בחורי ישיבה בארץ ובחו"ל
הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון הוא גאון בעל זיכרון פנומנלי המשמש כמרצה מבוקש באוניברסיטאות היורקתיות בעולם. בראיון בלעדי לקרוב אליך' הוא מספר על גלגוליה של משפחתו ומעניק את הפרשנות שלו לתורת החסידות. ראיון שהפך להתוועדות...
הרב יוסף יצחק יעקבסאהן עמד לפתוח את המשא המרכזי בכנס השנתי של קציני דת בצבא ארצות הברית. אלפיים נוצרים, עשרה יהודים, שני מוסלמים, שישה בודהיסטים והינדי אחד – המתינו למוצא פיו של יהודי חסידי עם כיפה, פיאות, זקן וציציות בחוץ. את המתח באולם היה אפשר לחתוך בסכין. "הרגשתי את המתח" – משחזר הרב יעקבסאהן. "הבנתי שיש רק דרך אחת: שלפתי את הבדיחה הכי טובה שאני מכיר. הם תפסו את הבטן מרוב צחוק. אחרי הבדיחה נפתחו את הלבבות. הם ראו שאני אנושי, הם לא צריכים לפחד. אחרי זה כבר יכלתי להגיד הכל. אבל מה עשיתי? אמרתי להם: באתי להגיד תודה לכל אלה ששואלים 'מה הם יכולים לעשות בשביל אמריקה ולא מה אמריקה יכולה לעשות בשבילם'. נתתי להם כבוד והערכה על מסירותם והם התמוגגו. כשהגעתי בהמשך למסר, הלבבות כבר היו פתוחים לרווחה".
זהו אולי סוד ההצלחה של הרב יעקבסאהן, תושב מונסי, ניו-יורק שהפך למרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם. השבוע הוא הגיע לארץ להתוועד יחד עם האלפים במסגרת אירועי 'צמאה' לכבוד י"ט כסלו בבנייני האומה. ניצלנו את ההזדמנות וישבנו איתו לשיחה מרתקת. בשל שעות הבוקר המוקדמות, אספקת הוודקה טרם הגיעה לבנייני האומה, אבל לוותר על 'לחיים' אי אפשר, אז אנחנו מסתפקים במים מינרלים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו'.
מה נשתנה
אנחנו מביטים בקהל הרב שגודש את אירועי 'צמאה' ומנסים להבין, מה מושך את אותם עשרות אלפים שבימים כסדרן אינם מגדירים את עצמם כחסידים, לשבוע החסידות בבנייני האומה. "אמנם יש מופעים טובים והרבה אקשן, אבל יש גם סיבה פנימית יותר" – מטעים הרב יעקבסון. "הקהל הרחב בכל שכבות הגיל צמא לגרסה מעמיקה יותר של היהדות, מתחת לפני השטח, מעבר לעשיית מצוות וקיום ההלכה – שזה כמובן היסוד. הם מחפשים משמעות עמוקה יותר. י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות שבו ניתנה המתנה מלמעלה, לגלות את השכבה העמוקה הזו של היהדות. הקהל מרגיש את במודע או בתת מודע ולכן יש נהירה כזאת".
שנים רבות היהדות 'הסתדרה' בלי חסידות. למה זה צריך לתפוס מקום מרכזי כל כך?
"היהדות אכן התקיימה 3,300 שנה בלי חסידות ופתאום הגיע הבעל שם טוב וגילה שיטה חדשה. אנחנו מוצאים בכתבי רבי סעדיה גאון והרמב"ם, האברבנאל, רלב"ג, רבי יוסף אלבו ושאר חכמי המחקר – שהם התחילו להסביר את היהדות מבחינה פילוסופית את חכמת יוון וחכמת אריסטו. בגמרא לא מצאנו דבר כזה. אלא מה? ראו את האנרגיה של הדור ומה הצרכים שלו – לכן התחילו להסביר את היהדות במושגים המתייחסים לאותו הדור. כך בכל דור ודור. כך גם יש להבין הרקע לגילוי תורת הקבלה, חכמת הנסתר. לאחר החורבן של גירוש שפניא, העם היהודי היה זקוק לאור חדש.
גורם משפיע נוסף לשינוי עליו מצביע הרב יעקבסאהן הוא ההשכלה. "בדיוק לפני 300 שנה התחיל בעולם עידן חדש של השכלה כללית, מה שגרם למהפכות גדולות בעולם בכלל וביהדות בפרט. למשל, כל הזרמים של היהדות, המכונים היום רפורמים וקונסרבטיבים הגיעו משם. לפני זה המלך או האפיפיור – היו מעין דיקטטורה. ההשכלה הכניסה לתוך אירופה השקפה חדשה: היחס אל האינדיבידואל בתור מרכז העולם. הערכה לשכל, מדע, חיפוש האני העצמי, למחקר האנושי. הכמרים שיושבים בותיקן כבר לא קובעים את מהלך העניינים. זה יצר אתגר חדש ליהדות בשני מישורים; במישור הפוליטי ובמישור האינדיבידואל. במישור הפוליטי – בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה, היה פתיחות בעולם היהודי, הם יכלו להשתלב בחיי הגויים ולאבד את זהותם בתור עם היהודי, עם ה'. במישור האינדיבידואלי, בגלל שכל התרבות העולמית התסובבה תחת השלטון של מלכים – היה קל יותר ליהודי לבחור במלך מלכי המלכים. אבל ברגע שנוצר החיפוש אחרי ה'אני', לכאורה לא נשאר מקום לדת ולקבלת עול מלכות שמיים.
"החסידות הגיעה עם בשורה לשני המישורים: היא חיזקה את הקשר עם היהדות, על ידי גילוי הנשמה המקשרת כל יהודי במהותה העצמותית אל ה', כך שהרוחות שבעולם לא יכלו להתגבר עלי'. והחסידות גילתה רבדים חדשים בתורה שמדברים אל הנפש הפנימית של האדם: "מבשרי אחזה אלוקה" – בתוך הבשר עצמו אפשר למצוא אלוקות. כפי שבעל התניא תמיד אומר שה'אני' הפנימי זה אלוקות. ככל שאתה חותר יותר לתוך ה'אני' הפנימי כך תמצא יותר את הקשר שלך עם ה'. האינדווידואל האותנטי הוא האדם שמוצא את פנימיותו ועצמיותו, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", בלשון התניא.
מלחמת אמריקה ויפן
"בדור שלנו בפרט רואים עובדא הבאה: הנוער היום משווע ליהדות שמתחברת מאוד לפן האנושי שבו. יש יהדות שמתקיימת על ידי זה שלא מסתכלים כל כך על מה שקורה בתוך הנפש, ההרגשות, החוויות, המצוקות, הפסיכולוגיות האנושיות. החסידות במהותה, בפרט שיטתו של האדמו"ר הזקן, אבל בעצם כל ענפי החסידות, נתנו לאדם הסתכלות וחשיבה שהוא יכול לעבוד את ה' בצורה אנושית. לא צריך להזניח את עצמו, ולקבור את אנושיותו ואתגריו הפנימיים".
נקודה נוספת אותה מציין הרב יעקבסאהן הוא שהדור הזה לא יכול להתקיים על יהדות שלילית, יהדות המיוסדת אך ורק על שכר ועונש. "אתה תציית – תקבל שכר, לא תציית – תכנס לגהינום. הבעל שם טוב הסביר שקיום מצוות עצמם הם הגן עדן וכן להפך. בוודאי שיש גן עדן, זה אחד מי"ג עיקרי האמונה. אבל בחסידות יש הבנה עמוקה יותר לשכר ועונש. השכר הכי גדול של התורה היא התורה עצמה, קרבת אלקים לי טוב.
החסידות לימדה, שצריך לראות את ההלכה כהשתקפות של המציאות, לא כמו איזה ספר שמאלץ אותך. רוצה לשחק בשבת? אומרים לך לא. רוצה ללכת לים? לא. ללכת לסרט? לא. הבעל שם טוב אמר שהלכה ראשי תיבות "הריעו לה' כל הארץ" – זה בעצם היסוד של תורת החסידות. לא לשנות את ההלכה חלילה. מתנגדים חששו שהחסידות משנה את ההלכה, חלילה. להפך, חסידים הידרו במצוות יותר מאחרים. ההלכה היא ניגון הארציות, כלומר אם הארץ הייתה מנגנת, איך זה היה נשמע. התורה זה הניגון של העולם ושל האדם. כמו שרבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר"ן שלכל עשב יש ניגון מיוחד משלו".
שמעתי שהרב מפיץ חסידות בקרב ישיבות ליטאיות, ובקרב ציבורים ליטאיים, מליווקוד עד לטלז, אחרי שנים רבות של התנגדות בקרב הציבור הליטאי. מה קרה פתאום?
"השתנו הזמנים. אבא שלי היה עורך עיתון באידיש והיו מלחמות גדולות בינו לבין חסידי סאטמר בויליאמסבורג. כיום, חצי מההזמנות שלי להרצאות מגיעות מחסידי סאטמר. רוב ההתנגדות לחסידות באה פשוט מהעדר ידיעה. בחור גדל בבית או בישיבה שדברו נגד זה, הוא פשוט לא יודע אחרת. ברגע שהם נפתחים לעולם החסידות, אצל 95% ההתנגדות מתפוגגת. ההתנגדות בעצם היתה מאוד חיצונית ורדודה. חלק מההתנגדות באה מסיבות תרבותיות – זה לא השפה שרגילים בה. ברגע שאדם קצת מתבגר ונפתח לו אשנב לתוך עולם החסידות, הנשמה שלו מתמוגגת מתענוג – "טעמו וראו כי טוב ה'".
ההתנגדות לחסידות נמוגה ואיננה. אלה שחושבים שעדיין יש התנגדות, זה כמו אלה שחושבים שהמלחמה של אמריקה נגד יפן נמשכת עדיין. אין היום פירוד בכלל ישראל. כולם צמאים לשמוע את דבר ה'.
אם תשבור יהיו לך שניים
כיום, אצל כולם, כולל הליטאים מדגישים הרבה יותר אהבה וחיזוק ופחות שמאל דוחה. נדמה שאפילו חב"ד ויתרו כליל על הביטושים.
"בעם ישראל תמיד היו שתי שיטות, של הדגשת הסור מרע או של הדגשת עשה טוב. סיפרתי בהתוועדות אתמול שפעם נתנו במתנה לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מכסף. התגובה של האדמו"ר הזקן הייתה שיש לאדם איבר אחד בגוף שהוא בלי תאווה, שזה החוטם. גם אותו צריך להכניס לתאווה? אז הוא השתמש במכסה של הקופסא בתור מראה כדי לכוון את התפילין של ראש. מישהו סיפר על כך לנכדו בעל הצמח צדק ואמר לו "סבא שלכם, שבר את המכסה של הקופסא, כדי להשתמש בו בשביל התפילין". הצמח צדק קטע אותו באמצע: "אצל סבא שלי לא היה שייך לשבור. לא את עצמו, לא אחרים ואפילו לא קופסת טבק. אלא מה? היה חוט מקשר בין המכסה לקופסא ואותו הוא חתך".
"מה החילוק? הצמח צדק רצה להעביר רעיון ביהדות: אצל סבא לא היה שייך שבירה. מה שבעל התניא גילם בשיטת הבעל שם טוב, זה עצם זה שהיהדות הוא לא משהו ששייך בו שבירה. אם מישהו מרגיש נשבר מהיהדות – זאת לא יהדות. אם מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה – מזמין אותי לחדר ומבטש אותי, אומר לי משהו בהתוועדות, בשיעור או בשיחה – ואני הולך הביתה ומרגיש שבור ורצוץ – כנראה שהוא לא אמר לי את היהדות. אמר לי דברים מעצמו. ביהדות– אין שבירה, אלא תיקון ושיקום. יכול להיות שזה חריף, כואב או משהו שאני לא אוהב לשמוע, אבל זה לא שובר. הרופא לפעמים עושה דבר כואב, להרים משקולות, או לרוץ מרטון, או לעשות התעלמות בחדר כושר, זה גם כואב – אבל זה לא שובר, זה בונה. אם מישהו מכיר את היהדות כמשהו ששובר אותו לרסיסים – כנראה שסיפרו לו סיפורים הזויים. זאת לא יהדות. סוד התורה זה לראות את הנקודה האלוקית בכל דבר. לפעמים נדירות, שבירתם זוהי תקנתם, אבל אין דבר כזה של תכלית לשבור. התכלית תמיד היא שיקום, בניין, תיקון".
אם לאדם יש תאווה כלשהי, לא צריך לשבור אותה?
"אפילו כשצריכים לשבור תאווה, הנקודה היה לא שבירה אלא תיקון. המשפחה שלי סובלת מסוכרת. אבא שלי ודוד שלי נפטרו מזה. ותמיד אנחנו צריכים להיזהר מרמת הסוכר בגוף. היום בבוקר במלון הגישו לי חתיכה יפה של עוגה. רציתי לאכול את העוגה, אבל הייתי צריך להגיד לעצמי: לא, אתה לא אוכל. זה שבירה או תיקון? רק טיפש יגיד שזה שבירה. זה התיקון הכי גדול. אם הייתי הולך אחרי התאווה שלי ואוכל את העוגה, היום שלי היה רצוץ ושבור וזאת השבירה הכי גדולה. על ידי זה שאמרתי לא לתאווה, נתתי כבוד לגוף שלי, לזרימת הדם שלי, לאנרגיה שלי. אפילו כשהיהדות דורשת שבירה, זה שיקום. כשיש לך אינסטינקט לקוי, כמו התמכרות – אם אתה לא שובר את זה ונכנע לזה – אתה מחריב את החיים שלך. לפעמים השבירה הכי גדולה – זה התיקון הכי גדול".
"דבר נוסף, יותר עמוק: אפילו כששוברים תאווה – צריך לדעת איך עושים את זה. האדמו"ר מקוצק אמר שאם שוברים תאווה לשניים – נהיים שתי תאוות. הנקודה היא להבין מאיפה התאווה מגיעה. לא סתם שוברים תאווה, אלא מבינים שהתאווה משוועת ומבקשת שתשבור אותה. התאווה היא רק כיסוי לאיזה פצע. בהליכה אחרי התאווה לא מרפאים את הפצע, אלא רק משככים מעט את הכאב.
הרבי מליובאוויטש פעם הסביר הסיפור האמור על הקופסת טבק ברמה עמוקה יותר. מבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן כה, שהתפילין זה שיעבוד המוח והלב להקב"ה. בדרך כלל חושבים איך משעבדים את המוח והלב להשם? על ידי שבירה. לכן היה חשוב לצמח צדק להדגיש שלא נעשתה כאן עבודת שבירה, אלא רק קטיעה של חוט המקשר. לכל אדם יש חבלים שכובלים אותו ולא נותנים לו להיות חופשי באמת. צריכים להסיר את החוט, כדי לכוון את התפילין, הלב והמוח. לא צריכים לשבור, להפך. צריכים לשחרר את העצמיות, שלא יהיה כפול לדברים חיצוניות ואז כשמסירים אותם – נעשה שיעבוד המוח והלב להקב"ה".
"בכל דבר, כמו בביזנס – צריך תמיד להסתכל על התוצאות. היו בעם ישראל כאלה שדגלו בשיטת השבירה, אבל ראינו במוחש מה התוצאות בחינוך של שבירה ומה התוצאות של חינוך בחיות ובקירוב ובשמחה. אי אפשר להשוות. בדור הזה, במיוחד אחרי השואה, שיטת השבירה לא הביאה יהודים ליהדות ואפילו לא השאירה את הנוער ביהדות. שיטת החיות והשמחה הצליחה לקרב אלפי ואולי אפילו מיליוני יהודים ליהדות".
הרב יעקבסאהן מדגיש ששיטת החינוך בחיות ושמחה אינה פירוש קלילות וחוסר אכפתיות. "המטרה היא לתת לילד להבין מה טוב לו ולעזור לו לכך. יש הורים ששיטת השבירה – איומים והתראות. יש הורים שמחנכים בחיוב – זה לא ליברלי ופתוח יותר, אלא הבנה שחינוך צריך להיות מיוסד על כך שהילד ירגיש שטוב לו עם היהדות. צריך לזה הרבה השקעה. חינוך המיוסד על חינוך ואהבה דורש השקעה ואיכפתיות הרבה יותר."
לפעמים ההורה מתאמץ להעביר מסר מסוים והילד קולט מסר אחר לגמרי. שמעתי סיפור על יהודי אמריקאי אמיד בעל עסקים מסועפים שהחליט לחסל הכל, לעלות ארצה וללמוד תורה כל היום בכולל. יום אחד הוא שאל את הבן שלו מה לדעתו הדבר הכי חשוב בחיים. האבא היה בטוח שהילד יגיד 'תורה' כמובן. אבל להפתעתו הילד ענה 'כסף', והסביר: "שמעתי אותך ואת אמא מדברים- אפשר לקנות את זה? לא. אין כסף. אז כנראה שכסף זה הדבר הכי חשוב שיכול לפתור את כל הבעיות". איך גורמים אכפתיות אצל הילד?
"הורים צריכים לשים לב מה קורה בתוך הלב של הילדים שלהם. הרבה פעמים הורים מרגישים שהם עושים את המקסימום וזה פועל בדיוק הפוך. עם כל הכבוד, האבא לא היה מספיק רגיש למה שהילד חווה. הילד שמע רק מילה אחת: כסף. אם האבא רוצה ללמוד כל היום, הוא צריך לשתף בזה את הילדים ושזאת תהיה החלטה משותפת. שיבינו את האתגר. אפילו אם תהיה אי הסכמה, התקשורת היא קריטית".
המגיד מלעכוביץ' אמר על הפסוק "בוא אתה, אשתך, בניך ונשי בניך אל התיבה מפני המבול". תיבה מלשון מילה. כשיש מבול בעולם, צריכים להכניס את כל המשפחה אל תוך הדיאלוג, אל תוך תיבה. כשיש מבול, אי אפשר לסמוך על זה שהכל יעבור ממילא על ידי אנרגיה. צריך לשמוע, להקשיב, לדבר, להבין מה קורה בליבותיהם של בני המשפחה. אנחנו רוצים שהאכפתיות תהיה גם שלהם".
"לחנך תלמידים וילדים עם יהדות רק עם שיטת העונשין היא שטחית מאוד" – מחדד הרב יעקבסאהן. "ישבתי פעם עם חבורה אברכים נשואים, בני תורה, ושאלתי אותם: עם יד על הלב, לא אספר לאף אחד. אם אלוקים מגיע אליכם ונותן לכם שבועיים לעשות הכל מה שבא לכם, בלי שולחן ערוך. מה תעשו? "מה זאת אומרת, לא נשאיר אף עבירה מיותמת" – הם ענו בלי להסס. אמרתי להם: אם אשה תגיד לבעלה – קח שבועיים חופש ממני ולך עם כל אשה שתרצה. יש בעלים שיקפצו משמחה ויש בעלים שישיבו לנשותיהם: אני רוצה רק אותך. זה מה שהחסידות רוצה. "אני ירא לפגוע בקשר כל כך עמוק עם ה'". יש לי חבר הכי טוב בעולם, שיעשה הכל בשבילי, הוא פותח את כל תעלומות ליבו בפני וגם אני בפניו. מישהו מגיע אלי: שמעת מה החבר הזה עשה? אני יכול לקבל עליו לשון הרע, אבל אני ירא להפסיד קשר יקר כזה שאי אפשר לקנות בשום מקום בעולם. "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" – הקשר שלנו עם הקב"ה הוא כל כך גדול וחזק, אני לא רוצה להפסיד אותו. זוהי יראת שמים אמיתית. אני ירא לא מעונש, אלא מהפסד של קשר יקר כל כך".
לאיטליה—בזמן המתאים
אמנם הרב יעקבסאהן נראה חב"דניק מבטן ולידה והוא אכן כזה. אבל באופן מפתיע, שורשיו מגיעים דווקא מגיאורגיה. סבו ר' סימון היה ספרדי ואילו שם משפחתו בכלל יעקובשווילי. איך התהפכו היוצרות? כשהסבא היה בדרך לאיטליה ללמוד שיטה של ייצור עורות, הוא עבר דרך רוסטוב ברוסיה, שם גר אדמו"ר החמישי לבית חב"ד, הרש"ב. הוא התפלל באותו בית כנסת עם הרש"ב בראש השנה ומאוד התרשם ממנו. הוא סיפר לו על נסיעתו לאיטליה כחלק מהעסק המשפחתי, אבל להפתעתו הרש"ב ענה לו: לאיטליה תלך בזמן המתאים. עכשיו תישאר בישיבה ותלמד וכך עשה הסבא שהפך לחסיד חב"ד.
בשנת תר"פ נפטר הרש"ב, ובמקביל הבולשביקים השתלטו על השלטון ברוסיה והחלו בגזרות קשות נגד הדת. שלוש שנים לאחר מכן קרא אדמו"ר הריי"צ לתשעה תלמידים שהסבא היה אחד מהם ועשה איתם שבועה בתקיעת כף שימסרו את נפשם על היהדות ברוסיה "עד טיפת דמם האחרונה". בהמשך עצרו את הסבא ודנו אותו למוות, שהומתק לעשרים וחמש שנה של עבודות פרך בסיביר, שם עבר עינויים קשים. כשהוא יצא מסיביר בסוף המלחמה, סטאלין נתן רשות ליהודים מפולין ששהו ברוסיה בזמן המלחמה, לחזור לפולין. הסבא זייף לעצמו דרכון ושינה את שמו מיעקבאשווילי ליעקבסון. האדמו"ר הרי"צ כתב לו מכתב וביקש ממנו להוציא ילדים יהודים שהיו במנזרים בזמן השואה. במסגרת נסיעותיו הוא הגיע גם לאיטליה, וכך נסגר המעגל.
הסבא והסבתא נפטרו בטורנטו בקנדה בגיל צעיר והשאירו אחריהם שלושה יתומים צעירים, הבכור הוא אביו של הרב יוסף יצחק. שני הגדולים כבר יכלו ללמוד בישיבה, אבל השלישי היה צעיר מידי. "הציעו לאבא 150,000$ שהיה סכום עתק באותם ימים כדי לאמץ את האח צעיר. הוא שאל את הרבי מליובאוויטש שהיה אז אדמו"ר צעיר, שענה מיד שאח לא מוכרים, אלא הציע למצוא משפחת אומנה בניו יורק תמורת תשלום. משפחת ליפסקר שהיו לה כבר תשעה ילדים קבלה על עצמה את המשימה וגידלו אותו. אבא היה מבקר אותו פעמיים בשבוע, והמשפחה נשארה מאוחדת. כך הוא הכיר את הבת הגדולה של המשפחה, שזאת אמא שלי והשניים השתדכו" – מחייך הרב יעקבסאהן.
השניים קבעו את משכנם בשכונת קראון הייטס, סמוך לבית המדרש של הרבי ועם השנים הצטרפו גם הילדים. כבר כילד צעיר אהב הרב יוסף יצחק להשתתף בהתוועדות אצל הרבי ובשלב מסוים הצטרף לצוות החוזרים שסיכמו את ההתוועדויות. "הרבי היה מדבר במשך שעות ארוכות בשבת ויום טוב, ללא כל אפשרות הקלטה. הרב יואל כהן, החוזר הראשי תמיד היה מחפש בחורים שיעזרו לו בעבודה, שהתחלפו כל כמה שנים. סימון, אחי גדול, היה אחד מהחוזרים, היה לי חוש לזה והוא הכניס אותי לעניינים. הרבי היה מדבר ובמוצאי שבת היינו חוזרים ורושמים. הרבי היה עובר בדקדקנות על הדברים ועורך את הדברים מחדש לא מעט פעמים ומשנה המון, הציפיות שלו היו גבוהות והוא לא אהב טעויות טפשיות".
הרב יואל כהן ממשיך לחזור על השיחות של הרבי כהוויתן, לעומת הרב שלקח כיוון אחר...
"הבנתי שהתפקיד הוא להעביר את המסר של תורת הבעל שם טוב לכל הציבור. אני מדבר גם לגויים. לכל קהל צריך להתאים את הדברים לאישיות שלהם. אני מדבר בפני אלפיים קציני דת של הצבא האמריקאי. זה לא רק מעניין אותם, אלא שהם רצו שאבוא לכנסיות שלהם כל יום ראשון"...
בילי גראם היהודי
מאחורי ההגעה של הרב כנואם המשא המרכזי בכנס קציני הדת של צבא ארצות הברית מסתתר סיפור מרתק. "גדלתי בקראון הייטס באותו רחוב בו גר קצין דת יהודי בצבא ארצות הברית בשם ר' יעקב גולדשטיין, חסיד חב"ד. בעת מלחמת המפרץ, ראש קציני הדת האזורי היה בפטיסט נוצרי בשם דאגלס קארבר, ששאל את גולדשטיין היכן הוא ישן, הציע לו לישון אצלו והשניים נעשו ידידים. עשרים שנה אחר כך קארבר נעשה ראש קציני הדת הכללי. פעם בשנה מתקיים כינוס ענק של כל קציני הדת, במשך שבוע שלם, כדי לעורר אותם. במשך שנים רבות היו מביאים את בילי גראם, מטיף נוצרי ידוע. קארבר החליט לגוון ולהביא יהודי לשם שינוי, מתוך מחשבה שהיהדות זה אם הנצרות והגיע הזמן לשמוע גם אותם. הוא חשב את מי שאפשר להביא וצלצל לגולדשטיין וסיפר לו שמחפש את בילי גראם היהודי. גולדשטיין התקשר אלי והטיל עלי את המשימה".
"בשיחה איתם אי אפשר לחזור על שיחה של הרבי כצורתה המקורית, זה לא ילך" – צוחק הרב יעקבסאהן. "צריך לקחת רעיון ולהלביש את זה בצורה שמדברת אל ליבם. לקחתי רעיון ששמענו פעם מהרבי שמתאים לפרשת השבוע, וישב. איך יוסף הצדיק נעשה משנה למלך? אומרים שבגלל החלומות. אבל לא מתבוננים למה הוא פותר חלומות. כי פעם אחת "וירא בבוקר והנם זועפים (שר המשקים ושר האופים) ויאמר אליהם: מדוע פניכם רעים היום", סיפרו לו על החלומות, פתר, משם הגיע לפתור את חלום פרעה, נעשה משנה למלך והציל את כל העולם מרעב וגם את המשפחה שלו. הרבי מנתח את העניין: אתה בבור, בכלא. לא כמו היום במדינה דמוקרטית עם חדר כושר, ספריה וסרטים. יוסף רואה שני גויים עצובים ושואל אותם 'מדוע פניכם רעים'. מה זה, שמחת תורה? אתה בכלא! על אחד מהם ייגזר גזר דין מוות בעוד מספר ימים. מה הם צריכים לעשות? לרקוד?. המצב של יוסף עצמו לא היה מזהיר יותר. מפה רואים מה הגדלות של יהודי. שבכל מצב הוא ידע שה' איתו ושיש לו שליחות. לא רק שהיה שמח בעצמו, אלא רצה שגם הגויים יהיו שמחים. בזכות השאלה שלו, העולם כולו ניצל מרעב. אמרתי לקציני הדת, תלמדו מיוסף הצדיק. ללכת לכל חייל ולשאול לשלומו. אתם לא יודעים איך זה יכול לשנות לו את החיים ואת כל העולם".
הרבה פעמים הרב פותח את הרצאותיו במילתא דבדיחותא, כמו שהגמרא מספרת בפסחים שרבה האמורא היה עושה כדי לפתוח את הלבבות. "בהרבה בתי כנסת יש ניכור לשמיעת דברי תורה. שומעים את הרבנים שלהם בכל שבת ויוצאים לעשות קידוש בחוץ. זה משעמם אותם. כשאני נעמד לדבר, אני מרגיש שהקהל נאנח 'עוד דבר תורה'. אני צריך לשבור את הסטריאוטיפ, אז אין ברירה. לא כולם צריכים את זה, אבל המון כן. אחד מעשרה הרוגי מלכות היה רבי חוצפית המתורגמן, בכתבי האריז"ל מובא שהוא נקרא כך בגלל שלא היה מתרגם באופן מדויק, שהיה קל ובטוח יותר, אלא היה מתרגם את המשמעות בצורה רלוונטית. שהייתה צריכה הרבה זהירות וחוצפה גם יחד. זה גם חשבון הנפש שלי שצריך לעשות"- מודה הרב יעקבסון.
הרב מצליח לדבר אל כל כך הרבה קהלים שונים ומגוונים. בארץ, בחו"ל, גברים, נשים, חסידים, ליטאיים ואפילו גויים. מה סוד ההצלחה?
"בשער של התניא האדמו"ר הזקן כותב שהוא מיוסד הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה". האדמו"ר הזקן ייסד את כל התניא על פי הפסוק הזה, כי הוא מגלם את כל תורת החסידות. היהדות צריכה להיות רלוונטית לחיים שלי במישור מעשי, אינטלקטואלי, רגשי, אמוציונלי ופסיכולוגי. רלוונטיות היא מילת המפתח.
בוא נסביר בעומק יותר. הבעיה של רוב האנשים היא שהם לא מרגישים אהבה לה', רצון ליהדות, היו הרבה דרכים בניסיון לטפל בבעיה: היו כאלה שעסקו בסיגופים ושברו את כל התאוות, אחרים התכחשו לתאוות שלהם.
מילים כבר לא מספיקות היום
"המטרה של האדמו"ר הזקן היתה להעביר את המסר שכל הצדדים של האדם הם חלק מהקשר שלו עם ה'. לא צריכים לעשות ניתוח ולחתוך שום חלק מאיתנו, אפילו דברים קשים ומאתגרים. את הבשורה הזו, אנשים צמאים לשמוע. קשה להם כבר לחתוך חלקים מעצמם כדי להיות יהודים טובים. בפרט היום לפני ביאת משיח, שהרי אז החידוש יהיה שכל ההוויה תגלה את הדרת ה' וזה מתחיל בתוך האדם עצמו, שכל המציאות שלו תהיה חלק מזה. "קרוב אליך" – לא כמו שאתה בשמיים, אלא כמו בארץ. זה המסר שאני מנסה להעביר בצורה כזאת או אחרת.
"אדמו"ר הזקן הורה כיצד יכול כל אחד למצוא את מקומו בין עובדי ה', מבלי להתכחש להאנושיות שלו, להתאוות והתאגרים שלו. גם התאוות שלי הם חלק ממה שהשם רוצה ממני. אני יכול להיות נוכח בפני ה' עם כל הווייתי. איני צריך להתכחש לשום דבר.
"אנשים קוראים ספרים על גדולי ישראל או על יהודים מדורות קודמים ומרגישים שזה לא שייך אליהם. שומעים שיחות מוסר של רבנים ודרשות – שמביאים רעיונות מאוד יפים, אבל לא מצליחים להתחבר אליהם. זה לא מדבר אל האנושיות שלהם. "ואנשי קודש תהיו לי" – מסביר הקאצקער, הקדושה צריכה להיות אנושית. אם זה לא מדבר אל האדם – הוא לא מתחבר לזה. או שהוא מתנתק ונעשה ציני, או שנעשה שטחי, כי צריך לחתוך חלק חשוב מהאישיות שלו.
"אני רואה הרבה יהודים טובים, חרדים לדבר ה'. אבל הם מפסידים האינדיווידואליות שלהם. האמביציה, החלומות, השאיפות, הנפש המאירה, הניגון המיוחד שלהם, מת קצת. וזה עצוב מאד. זה מה שיוצר דור לא בריא. או שאנחנו ציניים מאד, או שאנחנו שטחיים מאד.
"החסידות מלמדת שהתורה שייכת לכל חלק מאיתנו, אפילו החלקים שלכאורה מנוכרים לגמרי מרוחניות. חסידות לא מתפעלת מזה, היא לא בורחת משום סיטואציה ושום אדם. אין דבר שמפחיד אותה. יש לה ביטחון עצמי מופרז. היא לא מאמינה באבסלוטיות של הרע או התאווה. היא קוראת לזה קליפה. היינו כל תאוה היא בעצם פצע. לא יותר. עלידי החסידות, אנשים מתחברים אל עצמם.
"ועוד דבר. מילים כבר לא מספיקים היום. הנוער צריך חוויה של האלקות. מלים לא ממלאות את החלל. רוצים להרגיש אלקים".
כל מצווה אפשר להפוך לחוויה? בשלב מסוים מתרגלים ונשחקים.
"בוודאי שלא בכל יום אפשר להתלהב, אבל מי שלומד חסידות בצורה מסודרת, מקבל חיות בקיום המצוות. כמובן שלא מספיק ללמוד,אלא צריך גם להתבונן בזה. להתרכז, להפנים, לחשוב על זה לפני התפילה. לנגן ניגון, ללכת לרקוד, להתוועד ולדבר עם אחרים בעניין בדיבוק חברים. החסידים לא רק לומדים חסידות בתיאוריה, אלא חיים ונושמים עם זה. האם זה ייתן חיות לכל דבר? כל אחד לפום שיעורא דיליה".
דרך הגוש
הרב מרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם, האם יש הבדל בין בחורי ישיבה ישראלים ואמריקאיים בענייני עבודת ה'?
"הגמרא אומרת 'חד מנייהו כתרי מינן'. בארץ תמיד עבודת ה' היא ברמה נעלית יותר ועמוקה יותר. ארץ ישראל היא מקום מיוחד מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית. יש בארץ הרבה יותר אמת, יש הרבה יותר מתח באוויר ושום דבר לא מגיע בקלות. דמים רבים נשפכו כדי שיהיה אפשר לחיות בארץ, מה שמייצר אנרגיה רצינית ומחייבת יותר. גם בהרצאות שלי, השפה היא שונה לגמרי. בארץ אפשר להגיע לעומק מהר יותר, בחוץ לארץ לוקח יותר זמן. חז"ל פסקו שגושה ואוירה טמא. גוש העפר של חוץ לארץ הוא טמא, טומאת ארץ העמים, כשמרצים תורה וחסידות באמריקה, צריכים לחדור תחילה דרך הגוש, עד שמגיעים לנשמה. בארץ האווירה אותנטית יותר ואפשר להגיע מהר יותר לנקודה".
- תגובה
סיכום השיעור:
ראיון שנדפס בעיתון "קרוב אליך".
ההקדמה להראיון: בדרך מגיאורגיה לאיטליה הפך הסבא לחב"דניק וכמעט שילם על כך בחייו. מה גרם למפקד קציני הדת בצבא ארצה"ב להחליט שהגיע הזמן לשמוע רב יהודי? ומהו ההבדל המורגש בין בחורי ישיבה בארץ ובחו"ל?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון הוא גאון בעל זיכרון פנומנלי המשמש כמרצה מבוקש באוניברסיטאות היורקתיות בעולם. בראיון בלעדי לקרוב אליך' הוא מספר על גלגוליה של משפחתו ומעניק את הפרשנות שלו לתורת החסידות. ראיון שהפך להתוועדות.
מאת יוסף ארנפלד
בדרך מגיאורגיה לאיטליה הפך הסבא לחב"דניק וכמעט שילם על כך בחייו * מה גרם למפקד קציני הדת בצבא ארצה"ב להחליט שהגיע הזמן לשמוע רב יהודי * ומהו ההבדל המורגש בין בחורי ישיבה בארץ ובחו"ל
הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון הוא גאון בעל זיכרון פנומנלי המשמש כמרצה מבוקש באוניברסיטאות היורקתיות בעולם. בראיון בלעדי לקרוב אליך' הוא מספר על גלגוליה של משפחתו ומעניק את הפרשנות שלו לתורת החסידות. ראיון שהפך להתוועדות...
הרב יוסף יצחק יעקבסאהן עמד לפתוח את המשא המרכזי בכנס השנתי של קציני דת בצבא ארצות הברית. אלפיים נוצרים, עשרה יהודים, שני מוסלמים, שישה בודהיסטים והינדי אחד – המתינו למוצא פיו של יהודי חסידי עם כיפה, פיאות, זקן וציציות בחוץ. את המתח באולם היה אפשר לחתוך בסכין. "הרגשתי את המתח" – משחזר הרב יעקבסאהן. "הבנתי שיש רק דרך אחת: שלפתי את הבדיחה הכי טובה שאני מכיר. הם תפסו את הבטן מרוב צחוק. אחרי הבדיחה נפתחו את הלבבות. הם ראו שאני אנושי, הם לא צריכים לפחד. אחרי זה כבר יכלתי להגיד הכל. אבל מה עשיתי? אמרתי להם: באתי להגיד תודה לכל אלה ששואלים 'מה הם יכולים לעשות בשביל אמריקה ולא מה אמריקה יכולה לעשות בשבילם'. נתתי להם כבוד והערכה על מסירותם והם התמוגגו. כשהגעתי בהמשך למסר, הלבבות כבר היו פתוחים לרווחה".
זהו אולי סוד ההצלחה של הרב יעקבסאהן, תושב מונסי, ניו-יורק שהפך למרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם. השבוע הוא הגיע לארץ להתוועד יחד עם האלפים במסגרת אירועי 'צמאה' לכבוד י"ט כסלו בבנייני האומה. ניצלנו את ההזדמנות וישבנו איתו לשיחה מרתקת. בשל שעות הבוקר המוקדמות, אספקת הוודקה טרם הגיעה לבנייני האומה, אבל לוותר על 'לחיים' אי אפשר, אז אנחנו מסתפקים במים מינרלים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו'.
מה נשתנה
אנחנו מביטים בקהל הרב שגודש את אירועי 'צמאה' ומנסים להבין, מה מושך את אותם עשרות אלפים שבימים כסדרן אינם מגדירים את עצמם כחסידים, לשבוע החסידות בבנייני האומה. "אמנם יש מופעים טובים והרבה אקשן, אבל יש גם סיבה פנימית יותר" – מטעים הרב יעקבסון. "הקהל הרחב בכל שכבות הגיל צמא לגרסה מעמיקה יותר של היהדות, מתחת לפני השטח, מעבר לעשיית מצוות וקיום ההלכה – שזה כמובן היסוד. הם מחפשים משמעות עמוקה יותר. י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות שבו ניתנה המתנה מלמעלה, לגלות את השכבה העמוקה הזו של היהדות. הקהל מרגיש את במודע או בתת מודע ולכן יש נהירה כזאת".
שנים רבות היהדות 'הסתדרה' בלי חסידות. למה זה צריך לתפוס מקום מרכזי כל כך?
"היהדות אכן התקיימה 3,300 שנה בלי חסידות ופתאום הגיע הבעל שם טוב וגילה שיטה חדשה. אנחנו מוצאים בכתבי רבי סעדיה גאון והרמב"ם, האברבנאל, רלב"ג, רבי יוסף אלבו ושאר חכמי המחקר – שהם התחילו להסביר את היהדות מבחינה פילוסופית את חכמת יוון וחכמת אריסטו. בגמרא לא מצאנו דבר כזה. אלא מה? ראו את האנרגיה של הדור ומה הצרכים שלו – לכן התחילו להסביר את היהדות במושגים המתייחסים לאותו הדור. כך בכל דור ודור. כך גם יש להבין הרקע לגילוי תורת הקבלה, חכמת הנסתר. לאחר החורבן של גירוש שפניא, העם היהודי היה זקוק לאור חדש.
גורם משפיע נוסף לשינוי עליו מצביע הרב יעקבסאהן הוא ההשכלה. "בדיוק לפני 300 שנה התחיל בעולם עידן חדש של השכלה כללית, מה שגרם למהפכות גדולות בעולם בכלל וביהדות בפרט. למשל, כל הזרמים של היהדות, המכונים היום רפורמים וקונסרבטיבים הגיעו משם. לפני זה המלך או האפיפיור – היו מעין דיקטטורה. ההשכלה הכניסה לתוך אירופה השקפה חדשה: היחס אל האינדיבידואל בתור מרכז העולם. הערכה לשכל, מדע, חיפוש האני העצמי, למחקר האנושי. הכמרים שיושבים בותיקן כבר לא קובעים את מהלך העניינים. זה יצר אתגר חדש ליהדות בשני מישורים; במישור הפוליטי ובמישור האינדיבידואל. במישור הפוליטי – בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה, היה פתיחות בעולם היהודי, הם יכלו להשתלב בחיי הגויים ולאבד את זהותם בתור עם היהודי, עם ה'. במישור האינדיבידואלי, בגלל שכל התרבות העולמית התסובבה תחת השלטון של מלכים – היה קל יותר ליהודי לבחור במלך מלכי המלכים. אבל ברגע שנוצר החיפוש אחרי ה'אני', לכאורה לא נשאר מקום לדת ולקבלת עול מלכות שמיים.
"החסידות הגיעה עם בשורה לשני המישורים: היא חיזקה את הקשר עם היהדות, על ידי גילוי הנשמה המקשרת כל יהודי במהותה העצמותית אל ה', כך שהרוחות שבעולם לא יכלו להתגבר עלי'. והחסידות גילתה רבדים חדשים בתורה שמדברים אל הנפש הפנימית של האדם: "מבשרי אחזה אלוקה" – בתוך הבשר עצמו אפשר למצוא אלוקות. כפי שבעל התניא תמיד אומר שה'אני' הפנימי זה אלוקות. ככל שאתה חותר יותר לתוך ה'אני' הפנימי כך תמצא יותר את הקשר שלך עם ה'. האינדווידואל האותנטי הוא האדם שמוצא את פנימיותו ועצמיותו, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", בלשון התניא.
מלחמת אמריקה ויפן
"בדור שלנו בפרט רואים עובדא הבאה: הנוער היום משווע ליהדות שמתחברת מאוד לפן האנושי שבו. יש יהדות שמתקיימת על ידי זה שלא מסתכלים כל כך על מה שקורה בתוך הנפש, ההרגשות, החוויות, המצוקות, הפסיכולוגיות האנושיות. החסידות במהותה, בפרט שיטתו של האדמו"ר הזקן, אבל בעצם כל ענפי החסידות, נתנו לאדם הסתכלות וחשיבה שהוא יכול לעבוד את ה' בצורה אנושית. לא צריך להזניח את עצמו, ולקבור את אנושיותו ואתגריו הפנימיים".
נקודה נוספת אותה מציין הרב יעקבסאהן הוא שהדור הזה לא יכול להתקיים על יהדות שלילית, יהדות המיוסדת אך ורק על שכר ועונש. "אתה תציית – תקבל שכר, לא תציית – תכנס לגהינום. הבעל שם טוב הסביר שקיום מצוות עצמם הם הגן עדן וכן להפך. בוודאי שיש גן עדן, זה אחד מי"ג עיקרי האמונה. אבל בחסידות יש הבנה עמוקה יותר לשכר ועונש. השכר הכי גדול של התורה היא התורה עצמה, קרבת אלקים לי טוב.
החסידות לימדה, שצריך לראות את ההלכה כהשתקפות של המציאות, לא כמו איזה ספר שמאלץ אותך. רוצה לשחק בשבת? אומרים לך לא. רוצה ללכת לים? לא. ללכת לסרט? לא. הבעל שם טוב אמר שהלכה ראשי תיבות "הריעו לה' כל הארץ" – זה בעצם היסוד של תורת החסידות. לא לשנות את ההלכה חלילה. מתנגדים חששו שהחסידות משנה את ההלכה, חלילה. להפך, חסידים הידרו במצוות יותר מאחרים. ההלכה היא ניגון הארציות, כלומר אם הארץ הייתה מנגנת, איך זה היה נשמע. התורה זה הניגון של העולם ושל האדם. כמו שרבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר"ן שלכל עשב יש ניגון מיוחד משלו".
שמעתי שהרב מפיץ חסידות בקרב ישיבות ליטאיות, ובקרב ציבורים ליטאיים, מליווקוד עד לטלז, אחרי שנים רבות של התנגדות בקרב הציבור הליטאי. מה קרה פתאום?
"השתנו הזמנים. אבא שלי היה עורך עיתון באידיש והיו מלחמות גדולות בינו לבין חסידי סאטמר בויליאמסבורג. כיום, חצי מההזמנות שלי להרצאות מגיעות מחסידי סאטמר. רוב ההתנגדות לחסידות באה פשוט מהעדר ידיעה. בחור גדל בבית או בישיבה שדברו נגד זה, הוא פשוט לא יודע אחרת. ברגע שהם נפתחים לעולם החסידות, אצל 95% ההתנגדות מתפוגגת. ההתנגדות בעצם היתה מאוד חיצונית ורדודה. חלק מההתנגדות באה מסיבות תרבותיות – זה לא השפה שרגילים בה. ברגע שאדם קצת מתבגר ונפתח לו אשנב לתוך עולם החסידות, הנשמה שלו מתמוגגת מתענוג – "טעמו וראו כי טוב ה'".
ההתנגדות לחסידות נמוגה ואיננה. אלה שחושבים שעדיין יש התנגדות, זה כמו אלה שחושבים שהמלחמה של אמריקה נגד יפן נמשכת עדיין. אין היום פירוד בכלל ישראל. כולם צמאים לשמוע את דבר ה'.
אם תשבור יהיו לך שניים
כיום, אצל כולם, כולל הליטאים מדגישים הרבה יותר אהבה וחיזוק ופחות שמאל דוחה. נדמה שאפילו חב"ד ויתרו כליל על הביטושים.
"בעם ישראל תמיד היו שתי שיטות, של הדגשת הסור מרע או של הדגשת עשה טוב. סיפרתי בהתוועדות אתמול שפעם נתנו במתנה לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מכסף. התגובה של האדמו"ר הזקן הייתה שיש לאדם איבר אחד בגוף שהוא בלי תאווה, שזה החוטם. גם אותו צריך להכניס לתאווה? אז הוא השתמש במכסה של הקופסא בתור מראה כדי לכוון את התפילין של ראש. מישהו סיפר על כך לנכדו בעל הצמח צדק ואמר לו "סבא שלכם, שבר את המכסה של הקופסא, כדי להשתמש בו בשביל התפילין". הצמח צדק קטע אותו באמצע: "אצל סבא שלי לא היה שייך לשבור. לא את עצמו, לא אחרים ואפילו לא קופסת טבק. אלא מה? היה חוט מקשר בין המכסה לקופסא ואותו הוא חתך".
"מה החילוק? הצמח צדק רצה להעביר רעיון ביהדות: אצל סבא לא היה שייך שבירה. מה שבעל התניא גילם בשיטת הבעל שם טוב, זה עצם זה שהיהדות הוא לא משהו ששייך בו שבירה. אם מישהו מרגיש נשבר מהיהדות – זאת לא יהדות. אם מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה – מזמין אותי לחדר ומבטש אותי, אומר לי משהו בהתוועדות, בשיעור או בשיחה – ואני הולך הביתה ומרגיש שבור ורצוץ – כנראה שהוא לא אמר לי את היהדות. אמר לי דברים מעצמו. ביהדות– אין שבירה, אלא תיקון ושיקום. יכול להיות שזה חריף, כואב או משהו שאני לא אוהב לשמוע, אבל זה לא שובר. הרופא לפעמים עושה דבר כואב, להרים משקולות, או לרוץ מרטון, או לעשות התעלמות בחדר כושר, זה גם כואב – אבל זה לא שובר, זה בונה. אם מישהו מכיר את היהדות כמשהו ששובר אותו לרסיסים – כנראה שסיפרו לו סיפורים הזויים. זאת לא יהדות. סוד התורה זה לראות את הנקודה האלוקית בכל דבר. לפעמים נדירות, שבירתם זוהי תקנתם, אבל אין דבר כזה של תכלית לשבור. התכלית תמיד היא שיקום, בניין, תיקון".
אם לאדם יש תאווה כלשהי, לא צריך לשבור אותה?
"אפילו כשצריכים לשבור תאווה, הנקודה היה לא שבירה אלא תיקון. המשפחה שלי סובלת מסוכרת. אבא שלי ודוד שלי נפטרו מזה. ותמיד אנחנו צריכים להיזהר מרמת הסוכר בגוף. היום בבוקר במלון הגישו לי חתיכה יפה של עוגה. רציתי לאכול את העוגה, אבל הייתי צריך להגיד לעצמי: לא, אתה לא אוכל. זה שבירה או תיקון? רק טיפש יגיד שזה שבירה. זה התיקון הכי גדול. אם הייתי הולך אחרי התאווה שלי ואוכל את העוגה, היום שלי היה רצוץ ושבור וזאת השבירה הכי גדולה. על ידי זה שאמרתי לא לתאווה, נתתי כבוד לגוף שלי, לזרימת הדם שלי, לאנרגיה שלי. אפילו כשהיהדות דורשת שבירה, זה שיקום. כשיש לך אינסטינקט לקוי, כמו התמכרות – אם אתה לא שובר את זה ונכנע לזה – אתה מחריב את החיים שלך. לפעמים השבירה הכי גדולה – זה התיקון הכי גדול".
"דבר נוסף, יותר עמוק: אפילו כששוברים תאווה – צריך לדעת איך עושים את זה. האדמו"ר מקוצק אמר שאם שוברים תאווה לשניים – נהיים שתי תאוות. הנקודה היא להבין מאיפה התאווה מגיעה. לא סתם שוברים תאווה, אלא מבינים שהתאווה משוועת ומבקשת שתשבור אותה. התאווה היא רק כיסוי לאיזה פצע. בהליכה אחרי התאווה לא מרפאים את הפצע, אלא רק משככים מעט את הכאב.
הרבי מליובאוויטש פעם הסביר הסיפור האמור על הקופסת טבק ברמה עמוקה יותר. מבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן כה, שהתפילין זה שיעבוד המוח והלב להקב"ה. בדרך כלל חושבים איך משעבדים את המוח והלב להשם? על ידי שבירה. לכן היה חשוב לצמח צדק להדגיש שלא נעשתה כאן עבודת שבירה, אלא רק קטיעה של חוט המקשר. לכל אדם יש חבלים שכובלים אותו ולא נותנים לו להיות חופשי באמת. צריכים להסיר את החוט, כדי לכוון את התפילין, הלב והמוח. לא צריכים לשבור, להפך. צריכים לשחרר את העצמיות, שלא יהיה כפול לדברים חיצוניות ואז כשמסירים אותם – נעשה שיעבוד המוח והלב להקב"ה".
"בכל דבר, כמו בביזנס – צריך תמיד להסתכל על התוצאות. היו בעם ישראל כאלה שדגלו בשיטת השבירה, אבל ראינו במוחש מה התוצאות בחינוך של שבירה ומה התוצאות של חינוך בחיות ובקירוב ובשמחה. אי אפשר להשוות. בדור הזה, במיוחד אחרי השואה, שיטת השבירה לא הביאה יהודים ליהדות ואפילו לא השאירה את הנוער ביהדות. שיטת החיות והשמחה הצליחה לקרב אלפי ואולי אפילו מיליוני יהודים ליהדות".
הרב יעקבסאהן מדגיש ששיטת החינוך בחיות ושמחה אינה פירוש קלילות וחוסר אכפתיות. "המטרה היא לתת לילד להבין מה טוב לו ולעזור לו לכך. יש הורים ששיטת השבירה – איומים והתראות. יש הורים שמחנכים בחיוב – זה לא ליברלי ופתוח יותר, אלא הבנה שחינוך צריך להיות מיוסד על כך שהילד ירגיש שטוב לו עם היהדות. צריך לזה הרבה השקעה. חינוך המיוסד על חינוך ואהבה דורש השקעה ואיכפתיות הרבה יותר."
לפעמים ההורה מתאמץ להעביר מסר מסוים והילד קולט מסר אחר לגמרי. שמעתי סיפור על יהודי אמריקאי אמיד בעל עסקים מסועפים שהחליט לחסל הכל, לעלות ארצה וללמוד תורה כל היום בכולל. יום אחד הוא שאל את הבן שלו מה לדעתו הדבר הכי חשוב בחיים. האבא היה בטוח שהילד יגיד 'תורה' כמובן. אבל להפתעתו הילד ענה 'כסף', והסביר: "שמעתי אותך ואת אמא מדברים- אפשר לקנות את זה? לא. אין כסף. אז כנראה שכסף זה הדבר הכי חשוב שיכול לפתור את כל הבעיות". איך גורמים אכפתיות אצל הילד?
"הורים צריכים לשים לב מה קורה בתוך הלב של הילדים שלהם. הרבה פעמים הורים מרגישים שהם עושים את המקסימום וזה פועל בדיוק הפוך. עם כל הכבוד, האבא לא היה מספיק רגיש למה שהילד חווה. הילד שמע רק מילה אחת: כסף. אם האבא רוצה ללמוד כל היום, הוא צריך לשתף בזה את הילדים ושזאת תהיה החלטה משותפת. שיבינו את האתגר. אפילו אם תהיה אי הסכמה, התקשורת היא קריטית".
המגיד מלעכוביץ' אמר על הפסוק "בוא אתה, אשתך, בניך ונשי בניך אל התיבה מפני המבול". תיבה מלשון מילה. כשיש מבול בעולם, צריכים להכניס את כל המשפחה אל תוך הדיאלוג, אל תוך תיבה. כשיש מבול, אי אפשר לסמוך על זה שהכל יעבור ממילא על ידי אנרגיה. צריך לשמוע, להקשיב, לדבר, להבין מה קורה בליבותיהם של בני המשפחה. אנחנו רוצים שהאכפתיות תהיה גם שלהם".
"לחנך תלמידים וילדים עם יהדות רק עם שיטת העונשין היא שטחית מאוד" – מחדד הרב יעקבסאהן. "ישבתי פעם עם חבורה אברכים נשואים, בני תורה, ושאלתי אותם: עם יד על הלב, לא אספר לאף אחד. אם אלוקים מגיע אליכם ונותן לכם שבועיים לעשות הכל מה שבא לכם, בלי שולחן ערוך. מה תעשו? "מה זאת אומרת, לא נשאיר אף עבירה מיותמת" – הם ענו בלי להסס. אמרתי להם: אם אשה תגיד לבעלה – קח שבועיים חופש ממני ולך עם כל אשה שתרצה. יש בעלים שיקפצו משמחה ויש בעלים שישיבו לנשותיהם: אני רוצה רק אותך. זה מה שהחסידות רוצה. "אני ירא לפגוע בקשר כל כך עמוק עם ה'". יש לי חבר הכי טוב בעולם, שיעשה הכל בשבילי, הוא פותח את כל תעלומות ליבו בפני וגם אני בפניו. מישהו מגיע אלי: שמעת מה החבר הזה עשה? אני יכול לקבל עליו לשון הרע, אבל אני ירא להפסיד קשר יקר כזה שאי אפשר לקנות בשום מקום בעולם. "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" – הקשר שלנו עם הקב"ה הוא כל כך גדול וחזק, אני לא רוצה להפסיד אותו. זוהי יראת שמים אמיתית. אני ירא לא מעונש, אלא מהפסד של קשר יקר כל כך".
לאיטליה—בזמן המתאים
אמנם הרב יעקבסאהן נראה חב"דניק מבטן ולידה והוא אכן כזה. אבל באופן מפתיע, שורשיו מגיעים דווקא מגיאורגיה. סבו ר' סימון היה ספרדי ואילו שם משפחתו בכלל יעקובשווילי. איך התהפכו היוצרות? כשהסבא היה בדרך לאיטליה ללמוד שיטה של ייצור עורות, הוא עבר דרך רוסטוב ברוסיה, שם גר אדמו"ר החמישי לבית חב"ד, הרש"ב. הוא התפלל באותו בית כנסת עם הרש"ב בראש השנה ומאוד התרשם ממנו. הוא סיפר לו על נסיעתו לאיטליה כחלק מהעסק המשפחתי, אבל להפתעתו הרש"ב ענה לו: לאיטליה תלך בזמן המתאים. עכשיו תישאר בישיבה ותלמד וכך עשה הסבא שהפך לחסיד חב"ד.
בשנת תר"פ נפטר הרש"ב, ובמקביל הבולשביקים השתלטו על השלטון ברוסיה והחלו בגזרות קשות נגד הדת. שלוש שנים לאחר מכן קרא אדמו"ר הריי"צ לתשעה תלמידים שהסבא היה אחד מהם ועשה איתם שבועה בתקיעת כף שימסרו את נפשם על היהדות ברוסיה "עד טיפת דמם האחרונה". בהמשך עצרו את הסבא ודנו אותו למוות, שהומתק לעשרים וחמש שנה של עבודות פרך בסיביר, שם עבר עינויים קשים. כשהוא יצא מסיביר בסוף המלחמה, סטאלין נתן רשות ליהודים מפולין ששהו ברוסיה בזמן המלחמה, לחזור לפולין. הסבא זייף לעצמו דרכון ושינה את שמו מיעקבאשווילי ליעקבסון. האדמו"ר הרי"צ כתב לו מכתב וביקש ממנו להוציא ילדים יהודים שהיו במנזרים בזמן השואה. במסגרת נסיעותיו הוא הגיע גם לאיטליה, וכך נסגר המעגל.
הסבא והסבתא נפטרו בטורנטו בקנדה בגיל צעיר והשאירו אחריהם שלושה יתומים צעירים, הבכור הוא אביו של הרב יוסף יצחק. שני הגדולים כבר יכלו ללמוד בישיבה, אבל השלישי היה צעיר מידי. "הציעו לאבא 150,000$ שהיה סכום עתק באותם ימים כדי לאמץ את האח צעיר. הוא שאל את הרבי מליובאוויטש שהיה אז אדמו"ר צעיר, שענה מיד שאח לא מוכרים, אלא הציע למצוא משפחת אומנה בניו יורק תמורת תשלום. משפחת ליפסקר שהיו לה כבר תשעה ילדים קבלה על עצמה את המשימה וגידלו אותו. אבא היה מבקר אותו פעמיים בשבוע, והמשפחה נשארה מאוחדת. כך הוא הכיר את הבת הגדולה של המשפחה, שזאת אמא שלי והשניים השתדכו" – מחייך הרב יעקבסאהן.
השניים קבעו את משכנם בשכונת קראון הייטס, סמוך לבית המדרש של הרבי ועם השנים הצטרפו גם הילדים. כבר כילד צעיר אהב הרב יוסף יצחק להשתתף בהתוועדות אצל הרבי ובשלב מסוים הצטרף לצוות החוזרים שסיכמו את ההתוועדויות. "הרבי היה מדבר במשך שעות ארוכות בשבת ויום טוב, ללא כל אפשרות הקלטה. הרב יואל כהן, החוזר הראשי תמיד היה מחפש בחורים שיעזרו לו בעבודה, שהתחלפו כל כמה שנים. סימון, אחי גדול, היה אחד מהחוזרים, היה לי חוש לזה והוא הכניס אותי לעניינים. הרבי היה מדבר ובמוצאי שבת היינו חוזרים ורושמים. הרבי היה עובר בדקדקנות על הדברים ועורך את הדברים מחדש לא מעט פעמים ומשנה המון, הציפיות שלו היו גבוהות והוא לא אהב טעויות טפשיות".
הרב יואל כהן ממשיך לחזור על השיחות של הרבי כהוויתן, לעומת הרב שלקח כיוון אחר...
"הבנתי שהתפקיד הוא להעביר את המסר של תורת הבעל שם טוב לכל הציבור. אני מדבר גם לגויים. לכל קהל צריך להתאים את הדברים לאישיות שלהם. אני מדבר בפני אלפיים קציני דת של הצבא האמריקאי. זה לא רק מעניין אותם, אלא שהם רצו שאבוא לכנסיות שלהם כל יום ראשון"...
בילי גראם היהודי
מאחורי ההגעה של הרב כנואם המשא המרכזי בכנס קציני הדת של צבא ארצות הברית מסתתר סיפור מרתק. "גדלתי בקראון הייטס באותו רחוב בו גר קצין דת יהודי בצבא ארצות הברית בשם ר' יעקב גולדשטיין, חסיד חב"ד. בעת מלחמת המפרץ, ראש קציני הדת האזורי היה בפטיסט נוצרי בשם דאגלס קארבר, ששאל את גולדשטיין היכן הוא ישן, הציע לו לישון אצלו והשניים נעשו ידידים. עשרים שנה אחר כך קארבר נעשה ראש קציני הדת הכללי. פעם בשנה מתקיים כינוס ענק של כל קציני הדת, במשך שבוע שלם, כדי לעורר אותם. במשך שנים רבות היו מביאים את בילי גראם, מטיף נוצרי ידוע. קארבר החליט לגוון ולהביא יהודי לשם שינוי, מתוך מחשבה שהיהדות זה אם הנצרות והגיע הזמן לשמוע גם אותם. הוא חשב את מי שאפשר להביא וצלצל לגולדשטיין וסיפר לו שמחפש את בילי גראם היהודי. גולדשטיין התקשר אלי והטיל עלי את המשימה".
"בשיחה איתם אי אפשר לחזור על שיחה של הרבי כצורתה המקורית, זה לא ילך" – צוחק הרב יעקבסאהן. "צריך לקחת רעיון ולהלביש את זה בצורה שמדברת אל ליבם. לקחתי רעיון ששמענו פעם מהרבי שמתאים לפרשת השבוע, וישב. איך יוסף הצדיק נעשה משנה למלך? אומרים שבגלל החלומות. אבל לא מתבוננים למה הוא פותר חלומות. כי פעם אחת "וירא בבוקר והנם זועפים (שר המשקים ושר האופים) ויאמר אליהם: מדוע פניכם רעים היום", סיפרו לו על החלומות, פתר, משם הגיע לפתור את חלום פרעה, נעשה משנה למלך והציל את כל העולם מרעב וגם את המשפחה שלו. הרבי מנתח את העניין: אתה בבור, בכלא. לא כמו היום במדינה דמוקרטית עם חדר כושר, ספריה וסרטים. יוסף רואה שני גויים עצובים ושואל אותם 'מדוע פניכם רעים'. מה זה, שמחת תורה? אתה בכלא! על אחד מהם ייגזר גזר דין מוות בעוד מספר ימים. מה הם צריכים לעשות? לרקוד?. המצב של יוסף עצמו לא היה מזהיר יותר. מפה רואים מה הגדלות של יהודי. שבכל מצב הוא ידע שה' איתו ושיש לו שליחות. לא רק שהיה שמח בעצמו, אלא רצה שגם הגויים יהיו שמחים. בזכות השאלה שלו, העולם כולו ניצל מרעב. אמרתי לקציני הדת, תלמדו מיוסף הצדיק. ללכת לכל חייל ולשאול לשלומו. אתם לא יודעים איך זה יכול לשנות לו את החיים ואת כל העולם".
הרבה פעמים הרב פותח את הרצאותיו במילתא דבדיחותא, כמו שהגמרא מספרת בפסחים שרבה האמורא היה עושה כדי לפתוח את הלבבות. "בהרבה בתי כנסת יש ניכור לשמיעת דברי תורה. שומעים את הרבנים שלהם בכל שבת ויוצאים לעשות קידוש בחוץ. זה משעמם אותם. כשאני נעמד לדבר, אני מרגיש שהקהל נאנח 'עוד דבר תורה'. אני צריך לשבור את הסטריאוטיפ, אז אין ברירה. לא כולם צריכים את זה, אבל המון כן. אחד מעשרה הרוגי מלכות היה רבי חוצפית המתורגמן, בכתבי האריז"ל מובא שהוא נקרא כך בגלל שלא היה מתרגם באופן מדויק, שהיה קל ובטוח יותר, אלא היה מתרגם את המשמעות בצורה רלוונטית. שהייתה צריכה הרבה זהירות וחוצפה גם יחד. זה גם חשבון הנפש שלי שצריך לעשות"- מודה הרב יעקבסון.
הרב מצליח לדבר אל כל כך הרבה קהלים שונים ומגוונים. בארץ, בחו"ל, גברים, נשים, חסידים, ליטאיים ואפילו גויים. מה סוד ההצלחה?
"בשער של התניא האדמו"ר הזקן כותב שהוא מיוסד הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה". האדמו"ר הזקן ייסד את כל התניא על פי הפסוק הזה, כי הוא מגלם את כל תורת החסידות. היהדות צריכה להיות רלוונטית לחיים שלי במישור מעשי, אינטלקטואלי, רגשי, אמוציונלי ופסיכולוגי. רלוונטיות היא מילת המפתח.
בוא נסביר בעומק יותר. הבעיה של רוב האנשים היא שהם לא מרגישים אהבה לה', רצון ליהדות, היו הרבה דרכים בניסיון לטפל בבעיה: היו כאלה שעסקו בסיגופים ושברו את כל התאוות, אחרים התכחשו לתאוות שלהם.
מילים כבר לא מספיקות היום
"המטרה של האדמו"ר הזקן היתה להעביר את המסר שכל הצדדים של האדם הם חלק מהקשר שלו עם ה'. לא צריכים לעשות ניתוח ולחתוך שום חלק מאיתנו, אפילו דברים קשים ומאתגרים. את הבשורה הזו, אנשים צמאים לשמוע. קשה להם כבר לחתוך חלקים מעצמם כדי להיות יהודים טובים. בפרט היום לפני ביאת משיח, שהרי אז החידוש יהיה שכל ההוויה תגלה את הדרת ה' וזה מתחיל בתוך האדם עצמו, שכל המציאות שלו תהיה חלק מזה. "קרוב אליך" – לא כמו שאתה בשמיים, אלא כמו בארץ. זה המסר שאני מנסה להעביר בצורה כזאת או אחרת.
"אדמו"ר הזקן הורה כיצד יכול כל אחד למצוא את מקומו בין עובדי ה', מבלי להתכחש להאנושיות שלו, להתאוות והתאגרים שלו. גם התאוות שלי הם חלק ממה שהשם רוצה ממני. אני יכול להיות נוכח בפני ה' עם כל הווייתי. איני צריך להתכחש לשום דבר.
"אנשים קוראים ספרים על גדולי ישראל או על יהודים מדורות קודמים ומרגישים שזה לא שייך אליהם. שומעים שיחות מוסר של רבנים ודרשות – שמביאים רעיונות מאוד יפים, אבל לא מצליחים להתחבר אליהם. זה לא מדבר אל האנושיות שלהם. "ואנשי קודש תהיו לי" – מסביר הקאצקער, הקדושה צריכה להיות אנושית. אם זה לא מדבר אל האדם – הוא לא מתחבר לזה. או שהוא מתנתק ונעשה ציני, או שנעשה שטחי, כי צריך לחתוך חלק חשוב מהאישיות שלו.
"אני רואה הרבה יהודים טובים, חרדים לדבר ה'. אבל הם מפסידים האינדיווידואליות שלהם. האמביציה, החלומות, השאיפות, הנפש המאירה, הניגון המיוחד שלהם, מת קצת. וזה עצוב מאד. זה מה שיוצר דור לא בריא. או שאנחנו ציניים מאד, או שאנחנו שטחיים מאד.
"החסידות מלמדת שהתורה שייכת לכל חלק מאיתנו, אפילו החלקים שלכאורה מנוכרים לגמרי מרוחניות. חסידות לא מתפעלת מזה, היא לא בורחת משום סיטואציה ושום אדם. אין דבר שמפחיד אותה. יש לה ביטחון עצמי מופרז. היא לא מאמינה באבסלוטיות של הרע או התאווה. היא קוראת לזה קליפה. היינו כל תאוה היא בעצם פצע. לא יותר. עלידי החסידות, אנשים מתחברים אל עצמם.
"ועוד דבר. מילים כבר לא מספיקים היום. הנוער צריך חוויה של האלקות. מלים לא ממלאות את החלל. רוצים להרגיש אלקים".
כל מצווה אפשר להפוך לחוויה? בשלב מסוים מתרגלים ונשחקים.
"בוודאי שלא בכל יום אפשר להתלהב, אבל מי שלומד חסידות בצורה מסודרת, מקבל חיות בקיום המצוות. כמובן שלא מספיק ללמוד,אלא צריך גם להתבונן בזה. להתרכז, להפנים, לחשוב על זה לפני התפילה. לנגן ניגון, ללכת לרקוד, להתוועד ולדבר עם אחרים בעניין בדיבוק חברים. החסידים לא רק לומדים חסידות בתיאוריה, אלא חיים ונושמים עם זה. האם זה ייתן חיות לכל דבר? כל אחד לפום שיעורא דיליה".
דרך הגוש
הרב מרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם, האם יש הבדל בין בחורי ישיבה ישראלים ואמריקאיים בענייני עבודת ה'?
"הגמרא אומרת 'חד מנייהו כתרי מינן'. בארץ תמיד עבודת ה' היא ברמה נעלית יותר ועמוקה יותר. ארץ ישראל היא מקום מיוחד מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית. יש בארץ הרבה יותר אמת, יש הרבה יותר מתח באוויר ושום דבר לא מגיע בקלות. דמים רבים נשפכו כדי שיהיה אפשר לחיות בארץ, מה שמייצר אנרגיה רצינית ומחייבת יותר. גם בהרצאות שלי, השפה היא שונה לגמרי. בארץ אפשר להגיע לעומק מהר יותר, בחוץ לארץ לוקח יותר זמן. חז"ל פסקו שגושה ואוירה טמא. גוש העפר של חוץ לארץ הוא טמא, טומאת ארץ העמים, כשמרצים תורה וחסידות באמריקה, צריכים לחדור תחילה דרך הגוש, עד שמגיעים לנשמה. בארץ האווירה אותנטית יותר ואפשר להגיע מהר יותר לנקודה".
תגים
קטגוריות
ראיון בעיתון "קרוב אליך"
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 2, 2019
- |
- ד׳ כסלו תש״פ
- |
- 1229 צפיות
רלוונטיות היא מלת המפתח
ראיון עם הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון על משמעות תורת החסידות בימינו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 2, 2019
מאת יוסף ארנפלד
בדרך מגיאורגיה לאיטליה הפך הסבא לחב"דניק וכמעט שילם על כך בחייו * מה גרם למפקד קציני הדת בצבא ארצה"ב להחליט שהגיע הזמן לשמוע רב יהודי * ומהו ההבדל המורגש בין בחורי ישיבה בארץ ובחו"ל
הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון הוא גאון בעל זיכרון פנומנלי המשמש כמרצה מבוקש באוניברסיטאות היורקתיות בעולם. בראיון בלעדי לקרוב אליך' הוא מספר על גלגוליה של משפחתו ומעניק את הפרשנות שלו לתורת החסידות. ראיון שהפך להתוועדות...
הרב יוסף יצחק יעקבסאהן עמד לפתוח את המשא המרכזי בכנס השנתי של קציני דת בצבא ארצות הברית. אלפיים נוצרים, עשרה יהודים, שני מוסלמים, שישה בודהיסטים והינדי אחד – המתינו למוצא פיו של יהודי חסידי עם כיפה, פיאות, זקן וציציות בחוץ. את המתח באולם היה אפשר לחתוך בסכין. "הרגשתי את המתח" – משחזר הרב יעקבסאהן. "הבנתי שיש רק דרך אחת: שלפתי את הבדיחה הכי טובה שאני מכיר. הם תפסו את הבטן מרוב צחוק. אחרי הבדיחה נפתחו את הלבבות. הם ראו שאני אנושי, הם לא צריכים לפחד. אחרי זה כבר יכלתי להגיד הכל. אבל מה עשיתי? אמרתי להם: באתי להגיד תודה לכל אלה ששואלים 'מה הם יכולים לעשות בשביל אמריקה ולא מה אמריקה יכולה לעשות בשבילם'. נתתי להם כבוד והערכה על מסירותם והם התמוגגו. כשהגעתי בהמשך למסר, הלבבות כבר היו פתוחים לרווחה".
זהו אולי סוד ההצלחה של הרב יעקבסאהן, תושב מונסי, ניו-יורק שהפך למרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם. השבוע הוא הגיע לארץ להתוועד יחד עם האלפים במסגרת אירועי 'צמאה' לכבוד י"ט כסלו בבנייני האומה. ניצלנו את ההזדמנות וישבנו איתו לשיחה מרתקת. בשל שעות הבוקר המוקדמות, אספקת הוודקה טרם הגיעה לבנייני האומה, אבל לוותר על 'לחיים' אי אפשר, אז אנחנו מסתפקים במים מינרלים ומברכים 'שהכל נהיה בדברו'.
מה נשתנה
אנחנו מביטים בקהל הרב שגודש את אירועי 'צמאה' ומנסים להבין, מה מושך את אותם עשרות אלפים שבימים כסדרן אינם מגדירים את עצמם כחסידים, לשבוע החסידות בבנייני האומה. "אמנם יש מופעים טובים והרבה אקשן, אבל יש גם סיבה פנימית יותר" – מטעים הרב יעקבסון. "הקהל הרחב בכל שכבות הגיל צמא לגרסה מעמיקה יותר של היהדות, מתחת לפני השטח, מעבר לעשיית מצוות וקיום ההלכה – שזה כמובן היסוד. הם מחפשים משמעות עמוקה יותר. י"ט כסלו הוא ראש השנה לחסידות שבו ניתנה המתנה מלמעלה, לגלות את השכבה העמוקה הזו של היהדות. הקהל מרגיש את במודע או בתת מודע ולכן יש נהירה כזאת".
שנים רבות היהדות 'הסתדרה' בלי חסידות. למה זה צריך לתפוס מקום מרכזי כל כך?
"היהדות אכן התקיימה 3,300 שנה בלי חסידות ופתאום הגיע הבעל שם טוב וגילה שיטה חדשה. אנחנו מוצאים בכתבי רבי סעדיה גאון והרמב"ם, האברבנאל, רלב"ג, רבי יוסף אלבו ושאר חכמי המחקר – שהם התחילו להסביר את היהדות מבחינה פילוסופית את חכמת יוון וחכמת אריסטו. בגמרא לא מצאנו דבר כזה. אלא מה? ראו את האנרגיה של הדור ומה הצרכים שלו – לכן התחילו להסביר את היהדות במושגים המתייחסים לאותו הדור. כך בכל דור ודור. כך גם יש להבין הרקע לגילוי תורת הקבלה, חכמת הנסתר. לאחר החורבן של גירוש שפניא, העם היהודי היה זקוק לאור חדש.
גורם משפיע נוסף לשינוי עליו מצביע הרב יעקבסאהן הוא ההשכלה. "בדיוק לפני 300 שנה התחיל בעולם עידן חדש של השכלה כללית, מה שגרם למהפכות גדולות בעולם בכלל וביהדות בפרט. למשל, כל הזרמים של היהדות, המכונים היום רפורמים וקונסרבטיבים הגיעו משם. לפני זה המלך או האפיפיור – היו מעין דיקטטורה. ההשכלה הכניסה לתוך אירופה השקפה חדשה: היחס אל האינדיבידואל בתור מרכז העולם. הערכה לשכל, מדע, חיפוש האני העצמי, למחקר האנושי. הכמרים שיושבים בותיקן כבר לא קובעים את מהלך העניינים. זה יצר אתגר חדש ליהדות בשני מישורים; במישור הפוליטי ובמישור האינדיבידואל. במישור הפוליטי – בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה, היה פתיחות בעולם היהודי, הם יכלו להשתלב בחיי הגויים ולאבד את זהותם בתור עם היהודי, עם ה'. במישור האינדיבידואלי, בגלל שכל התרבות העולמית התסובבה תחת השלטון של מלכים – היה קל יותר ליהודי לבחור במלך מלכי המלכים. אבל ברגע שנוצר החיפוש אחרי ה'אני', לכאורה לא נשאר מקום לדת ולקבלת עול מלכות שמיים.
"החסידות הגיעה עם בשורה לשני המישורים: היא חיזקה את הקשר עם היהדות, על ידי גילוי הנשמה המקשרת כל יהודי במהותה העצמותית אל ה', כך שהרוחות שבעולם לא יכלו להתגבר עלי'. והחסידות גילתה רבדים חדשים בתורה שמדברים אל הנפש הפנימית של האדם: "מבשרי אחזה אלוקה" – בתוך הבשר עצמו אפשר למצוא אלוקות. כפי שבעל התניא תמיד אומר שה'אני' הפנימי זה אלוקות. ככל שאתה חותר יותר לתוך ה'אני' הפנימי כך תמצא יותר את הקשר שלך עם ה'. האינדווידואל האותנטי הוא האדם שמוצא את פנימיותו ועצמיותו, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", בלשון התניא.
מלחמת אמריקה ויפן
"בדור שלנו בפרט רואים עובדא הבאה: הנוער היום משווע ליהדות שמתחברת מאוד לפן האנושי שבו. יש יהדות שמתקיימת על ידי זה שלא מסתכלים כל כך על מה שקורה בתוך הנפש, ההרגשות, החוויות, המצוקות, הפסיכולוגיות האנושיות. החסידות במהותה, בפרט שיטתו של האדמו"ר הזקן, אבל בעצם כל ענפי החסידות, נתנו לאדם הסתכלות וחשיבה שהוא יכול לעבוד את ה' בצורה אנושית. לא צריך להזניח את עצמו, ולקבור את אנושיותו ואתגריו הפנימיים".
נקודה נוספת אותה מציין הרב יעקבסאהן הוא שהדור הזה לא יכול להתקיים על יהדות שלילית, יהדות המיוסדת אך ורק על שכר ועונש. "אתה תציית – תקבל שכר, לא תציית – תכנס לגהינום. הבעל שם טוב הסביר שקיום מצוות עצמם הם הגן עדן וכן להפך. בוודאי שיש גן עדן, זה אחד מי"ג עיקרי האמונה. אבל בחסידות יש הבנה עמוקה יותר לשכר ועונש. השכר הכי גדול של התורה היא התורה עצמה, קרבת אלקים לי טוב.
החסידות לימדה, שצריך לראות את ההלכה כהשתקפות של המציאות, לא כמו איזה ספר שמאלץ אותך. רוצה לשחק בשבת? אומרים לך לא. רוצה ללכת לים? לא. ללכת לסרט? לא. הבעל שם טוב אמר שהלכה ראשי תיבות "הריעו לה' כל הארץ" – זה בעצם היסוד של תורת החסידות. לא לשנות את ההלכה חלילה. מתנגדים חששו שהחסידות משנה את ההלכה, חלילה. להפך, חסידים הידרו במצוות יותר מאחרים. ההלכה היא ניגון הארציות, כלומר אם הארץ הייתה מנגנת, איך זה היה נשמע. התורה זה הניגון של העולם ושל האדם. כמו שרבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר"ן שלכל עשב יש ניגון מיוחד משלו".
שמעתי שהרב מפיץ חסידות בקרב ישיבות ליטאיות, ובקרב ציבורים ליטאיים, מליווקוד עד לטלז, אחרי שנים רבות של התנגדות בקרב הציבור הליטאי. מה קרה פתאום?
"השתנו הזמנים. אבא שלי היה עורך עיתון באידיש והיו מלחמות גדולות בינו לבין חסידי סאטמר בויליאמסבורג. כיום, חצי מההזמנות שלי להרצאות מגיעות מחסידי סאטמר. רוב ההתנגדות לחסידות באה פשוט מהעדר ידיעה. בחור גדל בבית או בישיבה שדברו נגד זה, הוא פשוט לא יודע אחרת. ברגע שהם נפתחים לעולם החסידות, אצל 95% ההתנגדות מתפוגגת. ההתנגדות בעצם היתה מאוד חיצונית ורדודה. חלק מההתנגדות באה מסיבות תרבותיות – זה לא השפה שרגילים בה. ברגע שאדם קצת מתבגר ונפתח לו אשנב לתוך עולם החסידות, הנשמה שלו מתמוגגת מתענוג – "טעמו וראו כי טוב ה'".
ההתנגדות לחסידות נמוגה ואיננה. אלה שחושבים שעדיין יש התנגדות, זה כמו אלה שחושבים שהמלחמה של אמריקה נגד יפן נמשכת עדיין. אין היום פירוד בכלל ישראל. כולם צמאים לשמוע את דבר ה'.
אם תשבור יהיו לך שניים
כיום, אצל כולם, כולל הליטאים מדגישים הרבה יותר אהבה וחיזוק ופחות שמאל דוחה. נדמה שאפילו חב"ד ויתרו כליל על הביטושים.
"בעם ישראל תמיד היו שתי שיטות, של הדגשת הסור מרע או של הדגשת עשה טוב. סיפרתי בהתוועדות אתמול שפעם נתנו במתנה לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מכסף. התגובה של האדמו"ר הזקן הייתה שיש לאדם איבר אחד בגוף שהוא בלי תאווה, שזה החוטם. גם אותו צריך להכניס לתאווה? אז הוא השתמש במכסה של הקופסא בתור מראה כדי לכוון את התפילין של ראש. מישהו סיפר על כך לנכדו בעל הצמח צדק ואמר לו "סבא שלכם, שבר את המכסה של הקופסא, כדי להשתמש בו בשביל התפילין". הצמח צדק קטע אותו באמצע: "אצל סבא שלי לא היה שייך לשבור. לא את עצמו, לא אחרים ואפילו לא קופסת טבק. אלא מה? היה חוט מקשר בין המכסה לקופסא ואותו הוא חתך".
"מה החילוק? הצמח צדק רצה להעביר רעיון ביהדות: אצל סבא לא היה שייך שבירה. מה שבעל התניא גילם בשיטת הבעל שם טוב, זה עצם זה שהיהדות הוא לא משהו ששייך בו שבירה. אם מישהו מרגיש נשבר מהיהדות – זאת לא יהדות. אם מורה, מחנך, משפיע או ראש ישיבה – מזמין אותי לחדר ומבטש אותי, אומר לי משהו בהתוועדות, בשיעור או בשיחה – ואני הולך הביתה ומרגיש שבור ורצוץ – כנראה שהוא לא אמר לי את היהדות. אמר לי דברים מעצמו. ביהדות– אין שבירה, אלא תיקון ושיקום. יכול להיות שזה חריף, כואב או משהו שאני לא אוהב לשמוע, אבל זה לא שובר. הרופא לפעמים עושה דבר כואב, להרים משקולות, או לרוץ מרטון, או לעשות התעלמות בחדר כושר, זה גם כואב – אבל זה לא שובר, זה בונה. אם מישהו מכיר את היהדות כמשהו ששובר אותו לרסיסים – כנראה שסיפרו לו סיפורים הזויים. זאת לא יהדות. סוד התורה זה לראות את הנקודה האלוקית בכל דבר. לפעמים נדירות, שבירתם זוהי תקנתם, אבל אין דבר כזה של תכלית לשבור. התכלית תמיד היא שיקום, בניין, תיקון".
אם לאדם יש תאווה כלשהי, לא צריך לשבור אותה?
"אפילו כשצריכים לשבור תאווה, הנקודה היה לא שבירה אלא תיקון. המשפחה שלי סובלת מסוכרת. אבא שלי ודוד שלי נפטרו מזה. ותמיד אנחנו צריכים להיזהר מרמת הסוכר בגוף. היום בבוקר במלון הגישו לי חתיכה יפה של עוגה. רציתי לאכול את העוגה, אבל הייתי צריך להגיד לעצמי: לא, אתה לא אוכל. זה שבירה או תיקון? רק טיפש יגיד שזה שבירה. זה התיקון הכי גדול. אם הייתי הולך אחרי התאווה שלי ואוכל את העוגה, היום שלי היה רצוץ ושבור וזאת השבירה הכי גדולה. על ידי זה שאמרתי לא לתאווה, נתתי כבוד לגוף שלי, לזרימת הדם שלי, לאנרגיה שלי. אפילו כשהיהדות דורשת שבירה, זה שיקום. כשיש לך אינסטינקט לקוי, כמו התמכרות – אם אתה לא שובר את זה ונכנע לזה – אתה מחריב את החיים שלך. לפעמים השבירה הכי גדולה – זה התיקון הכי גדול".
"דבר נוסף, יותר עמוק: אפילו כששוברים תאווה – צריך לדעת איך עושים את זה. האדמו"ר מקוצק אמר שאם שוברים תאווה לשניים – נהיים שתי תאוות. הנקודה היא להבין מאיפה התאווה מגיעה. לא סתם שוברים תאווה, אלא מבינים שהתאווה משוועת ומבקשת שתשבור אותה. התאווה היא רק כיסוי לאיזה פצע. בהליכה אחרי התאווה לא מרפאים את הפצע, אלא רק משככים מעט את הכאב.
הרבי מליובאוויטש פעם הסביר הסיפור האמור על הקופסת טבק ברמה עמוקה יותר. מבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן כה, שהתפילין זה שיעבוד המוח והלב להקב"ה. בדרך כלל חושבים איך משעבדים את המוח והלב להשם? על ידי שבירה. לכן היה חשוב לצמח צדק להדגיש שלא נעשתה כאן עבודת שבירה, אלא רק קטיעה של חוט המקשר. לכל אדם יש חבלים שכובלים אותו ולא נותנים לו להיות חופשי באמת. צריכים להסיר את החוט, כדי לכוון את התפילין, הלב והמוח. לא צריכים לשבור, להפך. צריכים לשחרר את העצמיות, שלא יהיה כפול לדברים חיצוניות ואז כשמסירים אותם – נעשה שיעבוד המוח והלב להקב"ה".
"בכל דבר, כמו בביזנס – צריך תמיד להסתכל על התוצאות. היו בעם ישראל כאלה שדגלו בשיטת השבירה, אבל ראינו במוחש מה התוצאות בחינוך של שבירה ומה התוצאות של חינוך בחיות ובקירוב ובשמחה. אי אפשר להשוות. בדור הזה, במיוחד אחרי השואה, שיטת השבירה לא הביאה יהודים ליהדות ואפילו לא השאירה את הנוער ביהדות. שיטת החיות והשמחה הצליחה לקרב אלפי ואולי אפילו מיליוני יהודים ליהדות".
הרב יעקבסאהן מדגיש ששיטת החינוך בחיות ושמחה אינה פירוש קלילות וחוסר אכפתיות. "המטרה היא לתת לילד להבין מה טוב לו ולעזור לו לכך. יש הורים ששיטת השבירה – איומים והתראות. יש הורים שמחנכים בחיוב – זה לא ליברלי ופתוח יותר, אלא הבנה שחינוך צריך להיות מיוסד על כך שהילד ירגיש שטוב לו עם היהדות. צריך לזה הרבה השקעה. חינוך המיוסד על חינוך ואהבה דורש השקעה ואיכפתיות הרבה יותר."
לפעמים ההורה מתאמץ להעביר מסר מסוים והילד קולט מסר אחר לגמרי. שמעתי סיפור על יהודי אמריקאי אמיד בעל עסקים מסועפים שהחליט לחסל הכל, לעלות ארצה וללמוד תורה כל היום בכולל. יום אחד הוא שאל את הבן שלו מה לדעתו הדבר הכי חשוב בחיים. האבא היה בטוח שהילד יגיד 'תורה' כמובן. אבל להפתעתו הילד ענה 'כסף', והסביר: "שמעתי אותך ואת אמא מדברים- אפשר לקנות את זה? לא. אין כסף. אז כנראה שכסף זה הדבר הכי חשוב שיכול לפתור את כל הבעיות". איך גורמים אכפתיות אצל הילד?
"הורים צריכים לשים לב מה קורה בתוך הלב של הילדים שלהם. הרבה פעמים הורים מרגישים שהם עושים את המקסימום וזה פועל בדיוק הפוך. עם כל הכבוד, האבא לא היה מספיק רגיש למה שהילד חווה. הילד שמע רק מילה אחת: כסף. אם האבא רוצה ללמוד כל היום, הוא צריך לשתף בזה את הילדים ושזאת תהיה החלטה משותפת. שיבינו את האתגר. אפילו אם תהיה אי הסכמה, התקשורת היא קריטית".
המגיד מלעכוביץ' אמר על הפסוק "בוא אתה, אשתך, בניך ונשי בניך אל התיבה מפני המבול". תיבה מלשון מילה. כשיש מבול בעולם, צריכים להכניס את כל המשפחה אל תוך הדיאלוג, אל תוך תיבה. כשיש מבול, אי אפשר לסמוך על זה שהכל יעבור ממילא על ידי אנרגיה. צריך לשמוע, להקשיב, לדבר, להבין מה קורה בליבותיהם של בני המשפחה. אנחנו רוצים שהאכפתיות תהיה גם שלהם".
"לחנך תלמידים וילדים עם יהדות רק עם שיטת העונשין היא שטחית מאוד" – מחדד הרב יעקבסאהן. "ישבתי פעם עם חבורה אברכים נשואים, בני תורה, ושאלתי אותם: עם יד על הלב, לא אספר לאף אחד. אם אלוקים מגיע אליכם ונותן לכם שבועיים לעשות הכל מה שבא לכם, בלי שולחן ערוך. מה תעשו? "מה זאת אומרת, לא נשאיר אף עבירה מיותמת" – הם ענו בלי להסס. אמרתי להם: אם אשה תגיד לבעלה – קח שבועיים חופש ממני ולך עם כל אשה שתרצה. יש בעלים שיקפצו משמחה ויש בעלים שישיבו לנשותיהם: אני רוצה רק אותך. זה מה שהחסידות רוצה. "אני ירא לפגוע בקשר כל כך עמוק עם ה'". יש לי חבר הכי טוב בעולם, שיעשה הכל בשבילי, הוא פותח את כל תעלומות ליבו בפני וגם אני בפניו. מישהו מגיע אלי: שמעת מה החבר הזה עשה? אני יכול לקבל עליו לשון הרע, אבל אני ירא להפסיד קשר יקר כזה שאי אפשר לקנות בשום מקום בעולם. "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" – הקשר שלנו עם הקב"ה הוא כל כך גדול וחזק, אני לא רוצה להפסיד אותו. זוהי יראת שמים אמיתית. אני ירא לא מעונש, אלא מהפסד של קשר יקר כל כך".
לאיטליה—בזמן המתאים
אמנם הרב יעקבסאהן נראה חב"דניק מבטן ולידה והוא אכן כזה. אבל באופן מפתיע, שורשיו מגיעים דווקא מגיאורגיה. סבו ר' סימון היה ספרדי ואילו שם משפחתו בכלל יעקובשווילי. איך התהפכו היוצרות? כשהסבא היה בדרך לאיטליה ללמוד שיטה של ייצור עורות, הוא עבר דרך רוסטוב ברוסיה, שם גר אדמו"ר החמישי לבית חב"ד, הרש"ב. הוא התפלל באותו בית כנסת עם הרש"ב בראש השנה ומאוד התרשם ממנו. הוא סיפר לו על נסיעתו לאיטליה כחלק מהעסק המשפחתי, אבל להפתעתו הרש"ב ענה לו: לאיטליה תלך בזמן המתאים. עכשיו תישאר בישיבה ותלמד וכך עשה הסבא שהפך לחסיד חב"ד.
בשנת תר"פ נפטר הרש"ב, ובמקביל הבולשביקים השתלטו על השלטון ברוסיה והחלו בגזרות קשות נגד הדת. שלוש שנים לאחר מכן קרא אדמו"ר הריי"צ לתשעה תלמידים שהסבא היה אחד מהם ועשה איתם שבועה בתקיעת כף שימסרו את נפשם על היהדות ברוסיה "עד טיפת דמם האחרונה". בהמשך עצרו את הסבא ודנו אותו למוות, שהומתק לעשרים וחמש שנה של עבודות פרך בסיביר, שם עבר עינויים קשים. כשהוא יצא מסיביר בסוף המלחמה, סטאלין נתן רשות ליהודים מפולין ששהו ברוסיה בזמן המלחמה, לחזור לפולין. הסבא זייף לעצמו דרכון ושינה את שמו מיעקבאשווילי ליעקבסון. האדמו"ר הרי"צ כתב לו מכתב וביקש ממנו להוציא ילדים יהודים שהיו במנזרים בזמן השואה. במסגרת נסיעותיו הוא הגיע גם לאיטליה, וכך נסגר המעגל.
הסבא והסבתא נפטרו בטורנטו בקנדה בגיל צעיר והשאירו אחריהם שלושה יתומים צעירים, הבכור הוא אביו של הרב יוסף יצחק. שני הגדולים כבר יכלו ללמוד בישיבה, אבל השלישי היה צעיר מידי. "הציעו לאבא 150,000$ שהיה סכום עתק באותם ימים כדי לאמץ את האח צעיר. הוא שאל את הרבי מליובאוויטש שהיה אז אדמו"ר צעיר, שענה מיד שאח לא מוכרים, אלא הציע למצוא משפחת אומנה בניו יורק תמורת תשלום. משפחת ליפסקר שהיו לה כבר תשעה ילדים קבלה על עצמה את המשימה וגידלו אותו. אבא היה מבקר אותו פעמיים בשבוע, והמשפחה נשארה מאוחדת. כך הוא הכיר את הבת הגדולה של המשפחה, שזאת אמא שלי והשניים השתדכו" – מחייך הרב יעקבסאהן.
השניים קבעו את משכנם בשכונת קראון הייטס, סמוך לבית המדרש של הרבי ועם השנים הצטרפו גם הילדים. כבר כילד צעיר אהב הרב יוסף יצחק להשתתף בהתוועדות אצל הרבי ובשלב מסוים הצטרף לצוות החוזרים שסיכמו את ההתוועדויות. "הרבי היה מדבר במשך שעות ארוכות בשבת ויום טוב, ללא כל אפשרות הקלטה. הרב יואל כהן, החוזר הראשי תמיד היה מחפש בחורים שיעזרו לו בעבודה, שהתחלפו כל כמה שנים. סימון, אחי גדול, היה אחד מהחוזרים, היה לי חוש לזה והוא הכניס אותי לעניינים. הרבי היה מדבר ובמוצאי שבת היינו חוזרים ורושמים. הרבי היה עובר בדקדקנות על הדברים ועורך את הדברים מחדש לא מעט פעמים ומשנה המון, הציפיות שלו היו גבוהות והוא לא אהב טעויות טפשיות".
הרב יואל כהן ממשיך לחזור על השיחות של הרבי כהוויתן, לעומת הרב שלקח כיוון אחר...
"הבנתי שהתפקיד הוא להעביר את המסר של תורת הבעל שם טוב לכל הציבור. אני מדבר גם לגויים. לכל קהל צריך להתאים את הדברים לאישיות שלהם. אני מדבר בפני אלפיים קציני דת של הצבא האמריקאי. זה לא רק מעניין אותם, אלא שהם רצו שאבוא לכנסיות שלהם כל יום ראשון"...
בילי גראם היהודי
מאחורי ההגעה של הרב כנואם המשא המרכזי בכנס קציני הדת של צבא ארצות הברית מסתתר סיפור מרתק. "גדלתי בקראון הייטס באותו רחוב בו גר קצין דת יהודי בצבא ארצות הברית בשם ר' יעקב גולדשטיין, חסיד חב"ד. בעת מלחמת המפרץ, ראש קציני הדת האזורי היה בפטיסט נוצרי בשם דאגלס קארבר, ששאל את גולדשטיין היכן הוא ישן, הציע לו לישון אצלו והשניים נעשו ידידים. עשרים שנה אחר כך קארבר נעשה ראש קציני הדת הכללי. פעם בשנה מתקיים כינוס ענק של כל קציני הדת, במשך שבוע שלם, כדי לעורר אותם. במשך שנים רבות היו מביאים את בילי גראם, מטיף נוצרי ידוע. קארבר החליט לגוון ולהביא יהודי לשם שינוי, מתוך מחשבה שהיהדות זה אם הנצרות והגיע הזמן לשמוע גם אותם. הוא חשב את מי שאפשר להביא וצלצל לגולדשטיין וסיפר לו שמחפש את בילי גראם היהודי. גולדשטיין התקשר אלי והטיל עלי את המשימה".
"בשיחה איתם אי אפשר לחזור על שיחה של הרבי כצורתה המקורית, זה לא ילך" – צוחק הרב יעקבסאהן. "צריך לקחת רעיון ולהלביש את זה בצורה שמדברת אל ליבם. לקחתי רעיון ששמענו פעם מהרבי שמתאים לפרשת השבוע, וישב. איך יוסף הצדיק נעשה משנה למלך? אומרים שבגלל החלומות. אבל לא מתבוננים למה הוא פותר חלומות. כי פעם אחת "וירא בבוקר והנם זועפים (שר המשקים ושר האופים) ויאמר אליהם: מדוע פניכם רעים היום", סיפרו לו על החלומות, פתר, משם הגיע לפתור את חלום פרעה, נעשה משנה למלך והציל את כל העולם מרעב וגם את המשפחה שלו. הרבי מנתח את העניין: אתה בבור, בכלא. לא כמו היום במדינה דמוקרטית עם חדר כושר, ספריה וסרטים. יוסף רואה שני גויים עצובים ושואל אותם 'מדוע פניכם רעים'. מה זה, שמחת תורה? אתה בכלא! על אחד מהם ייגזר גזר דין מוות בעוד מספר ימים. מה הם צריכים לעשות? לרקוד?. המצב של יוסף עצמו לא היה מזהיר יותר. מפה רואים מה הגדלות של יהודי. שבכל מצב הוא ידע שה' איתו ושיש לו שליחות. לא רק שהיה שמח בעצמו, אלא רצה שגם הגויים יהיו שמחים. בזכות השאלה שלו, העולם כולו ניצל מרעב. אמרתי לקציני הדת, תלמדו מיוסף הצדיק. ללכת לכל חייל ולשאול לשלומו. אתם לא יודעים איך זה יכול לשנות לו את החיים ואת כל העולם".
הרבה פעמים הרב פותח את הרצאותיו במילתא דבדיחותא, כמו שהגמרא מספרת בפסחים שרבה האמורא היה עושה כדי לפתוח את הלבבות. "בהרבה בתי כנסת יש ניכור לשמיעת דברי תורה. שומעים את הרבנים שלהם בכל שבת ויוצאים לעשות קידוש בחוץ. זה משעמם אותם. כשאני נעמד לדבר, אני מרגיש שהקהל נאנח 'עוד דבר תורה'. אני צריך לשבור את הסטריאוטיפ, אז אין ברירה. לא כולם צריכים את זה, אבל המון כן. אחד מעשרה הרוגי מלכות היה רבי חוצפית המתורגמן, בכתבי האריז"ל מובא שהוא נקרא כך בגלל שלא היה מתרגם באופן מדויק, שהיה קל ובטוח יותר, אלא היה מתרגם את המשמעות בצורה רלוונטית. שהייתה צריכה הרבה זהירות וחוצפה גם יחד. זה גם חשבון הנפש שלי שצריך לעשות"- מודה הרב יעקבסון.
הרב מצליח לדבר אל כל כך הרבה קהלים שונים ומגוונים. בארץ, בחו"ל, גברים, נשים, חסידים, ליטאיים ואפילו גויים. מה סוד ההצלחה?
"בשער של התניא האדמו"ר הזקן כותב שהוא מיוסד הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה". האדמו"ר הזקן ייסד את כל התניא על פי הפסוק הזה, כי הוא מגלם את כל תורת החסידות. היהדות צריכה להיות רלוונטית לחיים שלי במישור מעשי, אינטלקטואלי, רגשי, אמוציונלי ופסיכולוגי. רלוונטיות היא מילת המפתח.
בוא נסביר בעומק יותר. הבעיה של רוב האנשים היא שהם לא מרגישים אהבה לה', רצון ליהדות, היו הרבה דרכים בניסיון לטפל בבעיה: היו כאלה שעסקו בסיגופים ושברו את כל התאוות, אחרים התכחשו לתאוות שלהם.
מילים כבר לא מספיקות היום
"המטרה של האדמו"ר הזקן היתה להעביר את המסר שכל הצדדים של האדם הם חלק מהקשר שלו עם ה'. לא צריכים לעשות ניתוח ולחתוך שום חלק מאיתנו, אפילו דברים קשים ומאתגרים. את הבשורה הזו, אנשים צמאים לשמוע. קשה להם כבר לחתוך חלקים מעצמם כדי להיות יהודים טובים. בפרט היום לפני ביאת משיח, שהרי אז החידוש יהיה שכל ההוויה תגלה את הדרת ה' וזה מתחיל בתוך האדם עצמו, שכל המציאות שלו תהיה חלק מזה. "קרוב אליך" – לא כמו שאתה בשמיים, אלא כמו בארץ. זה המסר שאני מנסה להעביר בצורה כזאת או אחרת.
"אדמו"ר הזקן הורה כיצד יכול כל אחד למצוא את מקומו בין עובדי ה', מבלי להתכחש להאנושיות שלו, להתאוות והתאגרים שלו. גם התאוות שלי הם חלק ממה שהשם רוצה ממני. אני יכול להיות נוכח בפני ה' עם כל הווייתי. איני צריך להתכחש לשום דבר.
"אנשים קוראים ספרים על גדולי ישראל או על יהודים מדורות קודמים ומרגישים שזה לא שייך אליהם. שומעים שיחות מוסר של רבנים ודרשות – שמביאים רעיונות מאוד יפים, אבל לא מצליחים להתחבר אליהם. זה לא מדבר אל האנושיות שלהם. "ואנשי קודש תהיו לי" – מסביר הקאצקער, הקדושה צריכה להיות אנושית. אם זה לא מדבר אל האדם – הוא לא מתחבר לזה. או שהוא מתנתק ונעשה ציני, או שנעשה שטחי, כי צריך לחתוך חלק חשוב מהאישיות שלו.
"אני רואה הרבה יהודים טובים, חרדים לדבר ה'. אבל הם מפסידים האינדיווידואליות שלהם. האמביציה, החלומות, השאיפות, הנפש המאירה, הניגון המיוחד שלהם, מת קצת. וזה עצוב מאד. זה מה שיוצר דור לא בריא. או שאנחנו ציניים מאד, או שאנחנו שטחיים מאד.
"החסידות מלמדת שהתורה שייכת לכל חלק מאיתנו, אפילו החלקים שלכאורה מנוכרים לגמרי מרוחניות. חסידות לא מתפעלת מזה, היא לא בורחת משום סיטואציה ושום אדם. אין דבר שמפחיד אותה. יש לה ביטחון עצמי מופרז. היא לא מאמינה באבסלוטיות של הרע או התאווה. היא קוראת לזה קליפה. היינו כל תאוה היא בעצם פצע. לא יותר. עלידי החסידות, אנשים מתחברים אל עצמם.
"ועוד דבר. מילים כבר לא מספיקים היום. הנוער צריך חוויה של האלקות. מלים לא ממלאות את החלל. רוצים להרגיש אלקים".
כל מצווה אפשר להפוך לחוויה? בשלב מסוים מתרגלים ונשחקים.
"בוודאי שלא בכל יום אפשר להתלהב, אבל מי שלומד חסידות בצורה מסודרת, מקבל חיות בקיום המצוות. כמובן שלא מספיק ללמוד,אלא צריך גם להתבונן בזה. להתרכז, להפנים, לחשוב על זה לפני התפילה. לנגן ניגון, ללכת לרקוד, להתוועד ולדבר עם אחרים בעניין בדיבוק חברים. החסידים לא רק לומדים חסידות בתיאוריה, אלא חיים ונושמים עם זה. האם זה ייתן חיות לכל דבר? כל אחד לפום שיעורא דיליה".
דרך הגוש
הרב מרצה מבוקש ברחבי הארץ והעולם, האם יש הבדל בין בחורי ישיבה ישראלים ואמריקאיים בענייני עבודת ה'?
"הגמרא אומרת 'חד מנייהו כתרי מינן'. בארץ תמיד עבודת ה' היא ברמה נעלית יותר ועמוקה יותר. ארץ ישראל היא מקום מיוחד מבחינה רוחנית וגם מבחינה גשמית. יש בארץ הרבה יותר אמת, יש הרבה יותר מתח באוויר ושום דבר לא מגיע בקלות. דמים רבים נשפכו כדי שיהיה אפשר לחיות בארץ, מה שמייצר אנרגיה רצינית ומחייבת יותר. גם בהרצאות שלי, השפה היא שונה לגמרי. בארץ אפשר להגיע לעומק מהר יותר, בחוץ לארץ לוקח יותר זמן. חז"ל פסקו שגושה ואוירה טמא. גוש העפר של חוץ לארץ הוא טמא, טומאת ארץ העמים, כשמרצים תורה וחסידות באמריקה, צריכים לחדור תחילה דרך הגוש, עד שמגיעים לנשמה. בארץ האווירה אותנטית יותר ואפשר להגיע מהר יותר לנקודה".
- תגובה
סיכום השיעור:
ראיון שנדפס בעיתון "קרוב אליך".
ההקדמה להראיון: בדרך מגיאורגיה לאיטליה הפך הסבא לחב"דניק וכמעט שילם על כך בחייו. מה גרם למפקד קציני הדת בצבא ארצה"ב להחליט שהגיע הזמן לשמוע רב יהודי? ומהו ההבדל המורגש בין בחורי ישיבה בארץ ובחו"ל?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון הוא גאון בעל זיכרון פנומנלי המשמש כמרצה מבוקש באוניברסיטאות היורקתיות בעולם. בראיון בלעדי לקרוב אליך' הוא מספר על גלגוליה של משפחתו ומעניק את הפרשנות שלו לתורת החסידות. ראיון שהפך להתוועדות.
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!