זה אחד מאותם סיפורים תלמודיים מסקרנים, נוקבים ומעמיקים. התלמוד מספר על "פגישה" בין משה רבינו ורבי עקיבא, שחי כ-1600 שנה אחרי מעמד הר סיני. משה רבינו מתיישב לשמוע הרצאה של רבי עקיבא, גדול הדור, ואינו מבין מה הוא אומר. הכוח שלו מתפוגג מעוגמת נפש. רק כשרבי עקיבא מזכיר את שמו של משה, נחה דעתו. "כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶה מִסִּינַי. נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ".

הסיפור נראה אבסורדי. האומנם עלינו לחשוב שמשה לא הבין את הנאמר? ויתרה מכך, שלא היה מסוגל לעכל העובדא שאינו מבין, ורק כשהזכירו את שמו, נחה דעתו! האומנם זוהי מדת העוונה של משה רבינו עליה העידה התורה ש"האיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"?

הרבי מליובאוויטש העניק ביאור נפלא לסיפור תלמודי זה. משה חשש שרבי עקיבא, ענק שבענקים, יש לו כל החריפות, הידע, והיצירתיות לחדש בתורה, אבל חסר אולי הנאמנות, ההתבטלות, ההכרה שיש כאן מסורה של אמת שבלתי משתנה.

יש כאן בעצם דרך חשיבה על סוד מסירת התורה מדור לדור. האם אלקים רוצה אנשים יצירתיים או בני אדם שנכנעים ומתבטלים? מהו האיזון בין עצמאות האדם ושאיפתו לחתור אל האמת, לבין ההתבטלות שלו להמסורה ולמה ששומע מרבו? ומה בין כת לחסידות? האם אמונה ודת דורשים שאני אסגור את המוח שלי ואפסיק לחשוב באופן עצמאי? או אולי להיפך?