מה שראיתי בעת ההקפות אצל הרבי
כשנשקתי את ציציותיו של הרבי מליובאוויטש בשמחת-תורה
- אוקטובר 13, 2022
- |
- י״ח תשרי תשפ״ג
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
485 צפיות
מה שראיתי בעת ההקפות אצל הרבי
כשנשקתי את ציציותיו של הרבי מליובאוויטש בשמחת-תורה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוקטובר 13, 2022
במשך י"ז שנה רצופות, זכיתי לשהות בימים הגדולים של שמיני עצרת ושמחת תורה בצילא דמהימנותא של רבינו הגדול, הוד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
עריכת ההקפות ביחד עם הרבי הייתה חווייה שלא מעלמא דין. בית המדרש הגדול של "770" היה מתמלא לפני ההקפות עד אפס מקום. היו שם בבית הכנסת יהודים מכל סוג, חוג, שכבה וגיל, שהגיעו מכל רחבי העולם לשמוח בשמחת התורה ביחד עם קברניט האומה. היו שם רבנים דגולים, תלמידי חכמים גדולים, לצד חסידים בעלי-מסירות נפש שמסרו נפשם על קוצו של יו"ד ברוסיה הקומיניסטית. היו שם סטודנטים שהתחילו את דרכם חזרה לחיק היהדות, עם חברי הקונסליה הישראלית של ניו יורק, ביחד עם אלפי תלמידי הישיבות, שלוחי וחסידי חב"ד, וגם בעלי תשובה, מכל רחבי תבל. ביני לביני ראית פוליטיקאים ויהודים שאינם דתיים שרצו לטעום את טעמה של שמחת תורה בליובאוויטש.
האנרגיה הייתה מחשמלת. היטב הרגישו את המתח ממה שעתיד לקרות בעוד כמה שעות. הדוחק לא היה נורמלי, כמעט עשרת אלפים איש הצטופפו באולם שראוי לשלושת אלפים. הזיעה נגרה מעל כל פנים. היו כאלה שפשוט תלו עצמם בין שמים לארץ, על עמודים, מזגנים, ווים, זיזים, בריחים. אבל למרות הצפיפות הנוראה, כל אחד שהיה נוכח שם הרגיש את ה"אשרינו מה טוב חלקינו", ולא היה רוצה להיות באף מקום אחר בעולם. כולם ידעו שעוד מעט תהיה פה התגלות השכינה.
ואז נשמע הקול: הרבי יורד מחדרו אל בית הכנסת. המתח השתחרר בן-רגע. עשר אלף איש פרצו בניגון חב"די מובהק של שמחת תורה, והנה התגלה רבנו במלוא הדרו, אור השכינה שוכן על ראשו, והוא צועד לעבר מקומו בכותל המזרח, עם סידורו בידו. בדרך-לא-דרך היה נוצר שביל. הרבי הגיע למקומו והתחיל לרקוד עם הקהל בתעצומות עוז עוד לפני התחלת ההקפות הרשמיות.
מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד ומעי המו לו. פניו של הרבי בעת ההקפות האירו באור שמיימי שלא ראיתי בחיי. הפנים היו מלאות קדושה, עדינות, טהרה, שמחה, חן, הוד, הדר, וענווה שמיזגו מה שמכונה בספרי הנסתר "תוקף עצמי" ו"ביטול עצמי". המלכותיות, האצילות והשקט הפנימי והנפשי שראית על הרבי היו בבחינת "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ".
***
זכיתי והיה לי מקום במזרח בבית הכנסת, ממש מאד קרוב אל הרבי, כך שיכולתי לראות ולשמוע הכל. בדמיוני אני עוד שומע איך שהרבי מתחיל את ניגוני חב"ד הידועים של שמחת תורה, בעדינות, מתיקות ושמחה פנימית שהמיסו כל נפש השומעת. רוב הניגונים שהתחיל היו בלי מלים, והשתפכות הנפש שלו בעת הניגונים החדירה בך יראת שמים ואהבת התורה לכל השנה. "על הסלע הך"... "זאל שוין זיין די גאולה" (הוא רק את מנגינת ניגונים אלה, בלי המלים), "ופרצת", ניגון שמחת-תורה החבד"י הידוע שמנגנים היום בחתונות, ועל כולם – ניגון ההקפות של רבנו הזקן בעל התניא, שאביו הגאון המקובל רבי לוי יצחק זצוק"ל היה מנגן בעת הקפות ומכונה אצל החסידים "רבי לויק'ס ניגון".
לרוב הזמן בעת ההקפות, הרבי עמד אצל השטענדער ופניו כלפי כותל המזרח, בדביקות חרישית. הוא עמד כל הזמן שקוע במחשבותיו. אבל בעת הניגונים החזיר פניו אל הקהל, ורקד בכל נימי נפשו, ובכל איברי גופו. בעת הריקודים האלה הרבי היה שם את עיניו הקדושות על כל אחד ואחד בבית הכנסת, כבקרת רועה עדרו. ראיתי המון פעמים שבמשך ההקפות נפגשו עיניו של הרבי עם עיניו של כל אחד ב"770", כמעט עשרת אלפים איש! לפעמים ראיתי שהוא מחפש מישהו, וכשראה אותו, נתיישבה דעתו, והמשיך לסקור את הקהל, כל אחד בייחוד.
לעתים תכופות היה מסתכל על מישהו בעת אחד מהניגונים, ומניף את ידו אליו שוב ושוב, ואני הבנתי שהיהודי הזה צריך חיזוק מיוחד. זה היה יכול להיות סטודנט מאונברסיטה שהיה צריך חיזוק להתחיל לשמור שבת, או לאכול כשר, או חסיד עובד ה' שהיה צריך חיזוק בעבודת התפלה, יהודי שסבל מהתמכרות, בחור ישיבה שהיה צריך חיזוק בשמחת החיים, שליח חבד"י שבנה אימפריה של מוסדות התורה והיה שקוע בחובות, או סתם אברך שהפרנסה הייתה קשה עליו.
להקפה ראשונה ושביעית כיבדו את הרבי. הוא היה צועד ממקומו לעבר בימת הקריאה. בדרך כלל, הליכה זו הייתה נמשכת לערך עשרים שניות, אבל בעת ההקפות, הדרך לקחה עשר או עשרים דקות. הרבי היה מגיש ספר-התורה שלו לכל אחד שרצה לנשק, ובחיוך וחיבה גלויה הרעיף ברכות על כל אחד שביקש. מעודי ילד קטן הייתי ניגש אל הרבי, מנשק את ספר התורה שלו, והייתי אומר להרבי מה שאבא לימדני להגיד: "איר זאלט דערלעבן איבער א יאר", שתחיו לשנה הבאה. ובמאור פנים ובחיוך גדול היה אומר לי: "אמן, גם אתם"!
בהגיעו למקום קריאת התורה, היה מקיף את הבימה כנהוג, ואחר כך הניח את ידו על כתפיו של גיסו רבי שמריהו גורארי' ("הרש"ג") זצ"ל, וגם הוא שם את ידו על כתפו של הרבי, וביחד התחילו לרקוד במחול, כל אחד עם ספר תורה בידו. הקהל רוקד בעוצמה ובהתלהבות שלא יישכחו אצל אף אחד שהיה נוכח שם.
לאחרי הסתלקות גיסו הרש"ג, הרבי היה רוקד לבד סביב בימת הקריאה. מה אגיד לכם? כשרבנו רקד בעיגול עם ספר התורה, הרגשת את הדביקות הנצחית בתורה, את ההתגלמות של "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" במלוא עוזה. כל עוף שהיה פורח שמה היה מתמוגג באהבה בתענוגים, בהתגלות הקשר העצמותי בין יהודי והתורה, ששום כח בעולם אינו יכול לבטל. באותם רגעים החקוקים בנפשי, הרגשת במוחש את הגילוי של קדושת "כנסת ישראל" ממעמד הר סיני עד למשיח. כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת היה מַרְאֵה רבן של ישראל בעת ההקפות, כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ.
בעיניי, זו היתה גם תופעה כמעט על טבעית. בעת ההקפות, הרבי מליובאוויטש, גם כשהיה כבר קרוב לגיל תשעים, רקד שעות ארוכות, ופניו בוערות כלפיד אש, בשמחה ובעוצמה כזו שגם אנחנו, בחורים צעירים, לא יכולנו לעמוד בקצב. זכורני פעם בשמחת-תורה (בשנת תשמ"ח) איך שהרבי התחיל אחד מניגוני שמחת תורה החביבים עליו, והתחיל לרקוד בצורה מעוררת השתאות. הוא קפץ בשתי רגליו יחד לשמי רום, הרימן באוויר שוב ושוב, ומתח ידיו לשני הצדדים הכי רחוקים של צפון ודרום, בעוררו את הקהל לנגן ולרקוד יותר ויותר. הרבי הקפיץ את הקהל, השמחה הרקיעה שחקים, אבל לאחר כמה דקות הקהל התעייף. לעומת זאת, הרבי לא הפסיק לרגע, והמשיך לפזז ולכרכר בכל עוז, והדבר נמשך לכמעט עשרים דקות. ראית פשוט במוחש שמחה בטהרתה של דביקות בתורה ובאלקים חיים, שבכחה להפך את הגוף למרכבה לתורה.
הרבי נהג לחגוג הקפות גם בליל שמיני עצרת, שנמשכו כמה שעות, בשמחה עצומה. ביום המחרת, בליל שמחת תורה לאחרי מעריב וקידוש, הרבי היה יורד להתוועדות בשעה תשע בערב, ובמשך כשלש-ארבע שעות היה שופך דברי תורה, נגלה, מחשבה, קבלה וחסידות, בצורה מעוררת השתאות. הגילויים של תורה שנשפכו בליל שמחת תורה בעת ההתוועדות היו מדהימים, בחינת "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". הבקיאות, העמקות, החריפות, ובעיקר הקדושה והאהבה האין-סופית נתגלו במלוא ההדר.
לאחרי זה היו עושים הפסקה כדי לסדר את הבית הכנסת להקפות. ולערך בשעה אחת לפנות בוקר היה הרבי יורד לההקפות של שמח"ת. בפרוזדור, בדרך לבית הכנסת, הרבי היה מברך אלה שהיו זקוקים לישועה גדולה בחיים, אם בעניני זחו"ק וכדומה, והמון ישועות יצאו מאותם רגעים מרוממים.
איפה העט לתאר מה שקרה כשהרבי ירד להקפות שמחת תורה? לב לא נשאר אדיש לשמחה הבלתי גבולית של שר התורה והיראה, שרקד ביחד עם רבבות יהודים. התקוה הייתה שרגעים אלה לא ייגמרו לעולם. ההקפות היו נגמרות לפנות בוקר, אבל הריקודים נמשכו לעוד הרבה שעות. אם היית נכנס ל"770" בשמח"ת בשעה שש בבוקר, היית פוגש שמה אלפיים איש רוקדים בכל כוחם.
בשעה עשר בבוקר בדיוק הרבי ירד לתפלת שחרית, הקפות, קריאת התורה ומוסף. הריקודים של רבנו ביום שמחת תורה היו לפעמים אפילו יותר חזקים מבלילה הקודם. כל בית הכנסת היה בסופה ובסערה, השמחה לא ידעה גבולות, אשרי עין ראתה כל אלה.
התפלות נגמרו מאוחר בצהריים, רצו לסעודת יום טוב, כי לאחרי תפלת מנחה לפני שקיעת החמה הרבי נטל ידיו לסעודה עם כל הקהל, והתחיל את התוועדות השניה של שמחת תורה שנמשכה שעות ארוכות, מהולים בגילויים נפלאים של חידושי תורה בכל מכמני התורה, בפרד"ס, כמו שיחות בעניני השעה ועניני מחשבה והשקפה. לאחרי ההתוועדות שנמשכה כשש שעות עד חצות הלילה הרבי עמד על רגליו כמעט כל הלילה והעניק יין מ'כוס של ברכה' לאלפי הנוכחים והמבקרים, תוך שהוא מרעיף ברכות ודברי עידוד על הרבה מהעוברים בתור.
***
בשמחת תורה בבוקר, הרבי היה מקבל את העליה של "חתן בראשית". אני בתור ילד קטן ישבתי על הרצפה, אצל בימת הקריאה, בריחוק כמה טפחים מרגליו של הרבי. בכלל הייתי מפחד מלנגוע בטליתו של רבנו, אבל באווירה הפתוחה של שמחת-תורה ניצלתי את ההזדמנות וכשאף אחד לא הבחין, לקחתי את הציציות של הרבי והתחלתי לנשקן בכל לבי. ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות כזה שוב.
איש אחד כן תפס אותי באמצע המעשה, הלא הוא הגבאי של הרבי, הרה"ח רבי יהודה ליב גרונר ז"ל, שעמד אצל הרבי בעת העליה לתורה. הייתי בטוח שהוא יכעס על ההעזה שלי ויצעק עלי. אבל תמורת זה – ואני לא אשכח זה לעולם – הוא השפיל את ראשו אלי ואמר לי כדברים האלה: יוסף יצחק! זכות כזו לנשק את הטלית והציציות של הרבי, שהם בבחינת קודש קדשים, לא ניתנה לאף אחד. למה דווקא אתה זכית לכך? אני אומר לך: עליך להיות נזהר במחשבה, דיבור ומעשה שלך כדי להיות "כלי" למתנה רוחנית ענקית כזו.
אגב, גם אחי הבכור הרה"ח ר' סימון שיחי' ג'ייקובסון, ישב בהיותו ילד שם, על הרצפה, כדי לרקוד בסמיכות לרבי בעת ההקפות. לאחרי בר המצוה שלו הוא כבר הרגיש שהוא מבוגר מדי, אז הוא מצא מקום על הפירימידות מרחוק, ונדחף עליהן ביחד עם הבחורים שעמדו והביטו על כל תנועה של הרבי. כשהרבי ניגש לבימה עליה רקד בהקפות, הוא הבחין באבי ע"ה, ר' גרשון בער ג'ייקובסון, עורך ה"אלגעמיינער זשורנאל". ואמר לו: "הרי הבן שלך נמצא כאן בכל שנה ורוקד ביחד אתנו. איפה הוא השנה?". אבי הצביע אל הפירמדיות ואמר לרבי שהבן עומד שמה ביחד עם הבחורים. הרבי עשה תנועת ביטול בידו הקדושה ואמר לאבי ביידיש: "אה, ער איז שוין אויך געווארן א ספעקטאטאר"?! כלומר, הוא כבר גם נעשה אחד שצופה מבחוץ, ואינו חש להכנס לתוך החוויה עצמה, לתוך הפנימיות?...
אחי סיפר לי את הסיפור ואמר לי: פלא בעיניי שמבין מאות ילדים שהיו שמה הרבי הבחין בילד אחד, בן 13, שלא היה במקומו הקבוע על הרצפה בעת ההקפות. וגם, מאותו אירוע למדתי שבחיים אסור להיות צופה מבחוץ. אתה צריך להיות בפנים...
***
אני רוצה לשתף אתכם בעוד תיאור, שלא ידוע כמעט לאף אחד: על בימת הקריאה בה רקד הרבי היה מישהו שהיה ממונה על הסדר, ולא הרשה לאף אחד להכנס לתוך המקום. והנה אורח אחד מצרפת, כנראה מאד אתלטי, קפץ לתוך מקום הריקודים כשהרבי כבר היה שם, כך שלא יוכל איש לסלקו. האיש הזה הממונה על הסדר החליט שכזאת לא יעשה ב"770", ודחק אותו פיזית כשהוא חוסם אותו מלראות, ללמדו לקח על מעשהו הנועז.
כמובן אף אחד כמעט לא ראה מה שקרה.
והנה הרבי מתחיל לרקוד, וכדרכו היה הולך במחול סביב סביב, ורוקד בכל עוז, פניו מאירות כמלאך אלקים, וכאמור, הוא הניח את עיניו הקדושות ממש על כל אחד ואחד בבית הכנסת.
לפתע הניח הרבי את עיניו על האיש הזה שדחק יהודי אחר. הלה חשב שהרבי רוצה שהוא ירקד ביתר שאת, אז הוא התחיל להניע את ידיו. אבל הרבי לא סילק את עיניו. וכך כל הקהל רוקד והרבי עיניו נעוצות על איש אחד. עד שהלה תפס במה המדובר, והסתלק מעם האורח מצרפת, שמעתה יכול לנשום לרווחה.
ללמדנו: אתה יכול להיות "רבי" גדול מוקף עם עשרת אלפים חסידים, אבל אף פעם אל תשכח אודות היהודי האומלל שמישהו דוחק אותו.
***
אסיים בעוד תיאור אחד שהשאיר חותם עמוק עלי.
פעם בשמחת תורה הלך הרבי אל בימת הקריאה לרקוד בהקפה שלו, והמקום שלו אצל כותל המזרח נשאר ריק מאדם, שכן כולם נדחפו קרוב אל בימת הקריאה. אני הייתי ילד ולא הצלחתי להגיע בזמן אל בימת הקריאה, כך שהייתי "תקוע" במזרח מבלי יכולת לראות שום דבר, כי כולם הסתירו אותי. הרגשתי בכי רע שאיני זוכה לראות את הרבי בתפארתו רוקד עם ספר התורה שלו. הרגשתי שאני מחוץ למחנה ואני מפסיד את כל הגילויים.
לפתע אני רואה חסיד מבוגר, מחשובי חסידי ועסקני חב"ד, הרה"ח רבי יעקב יהודה העכט זצ"ל, שם את כתפו על עוד חסיד ישיש מרוסיה, ומתחילים לרקוד בכל עוז. הם גם לא יכלו להדחף קרוב אל הרבי, ונשארו בצד המזרח, ורקדו בכל מאודם. ראיתי את השמחה נסוכה על פניהם.
בתמימותי שאלתי את רבי יענק'ל העכט למה הוא כל כך שמח למרות שהוא מנותק מכל המתחולל ואינו רואה את הרבי? והוא אמר לי בנימה אבהית: "דער רבי טאנצט! דער רבי איז פריילעך! עס איז שמחת תורה אויף דער וועלט! וויבאלד אז איך זע נישט, זאל איך נישט טאנצן"?! הרי הרבי רוקד. הרבי שמח. הרי שמחת תורה בעולם. וכי בגלל שאני לא רואה, לכן לא ארקוד?
ארבעים שנה עברו מאז. ועכשיו בכל שמחת תורה אני נזכר בדבריו הנוקבים של רבי יענקל ע"ה אלי: "דער רבי טאנצט! דער רבי איז פריילעך! עס איז שמחת תורה אויף דער וועלט! וויבאלד אז איך זע נישט, זאל איך נישט טאנצן"?!
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון בעיתון ״בקהילה״
במשך י"ז שנה רצופות, זכיתי לשהות בימים הגדולים של שמיני עצרת ושמחת תורה בצילא דמהימנותא של רבינו הגדול, הוד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
עריכת ההקפות ביחד עם הרבי הייתה חווייה שלא מעלמא דין. בית המדרש הגדול של "770" היה מתמלא לפני ההקפות עד אפס מקום. היו שם בבית הכנסת יהודים מכל סוג, חוג, שכבה וגיל, שהגיעו מכל רחבי העולם לשמוח בשמחת התורה ביחד עם קברניט האומה. היו שם רבנים דגולים, תלמידי חכמים גדולים, לצד חסידים בעלי-מסירות נפש שמסרו נפשם על קוצו של יו"ד ברוסיה הקומיניסטית. היו שם סטודנטים שהתחילו את דרכם חזרה לחיק היהדות, עם חברי הקונסליה הישראלית של ניו יורק, ביחד עם אלפי תלמידי הישיבות, שלוחי וחסידי חב"ד, וגם בעלי תשובה, מכל רחבי תבל. ביני לביני ראית פוליטיקאים ויהודים שאינם דתיים שרצו לטעום את טעמה של שמחת תורה בליובאוויטש.
האנרגיה הייתה מחשמלת. היטב הרגישו את המתח ממה שעתיד לקרות בעוד כמה שעות. הדוחק לא היה נורמלי, כמעט עשרת אלפים איש הצטופפו באולם שראוי לשלושת אלפים. הזיעה נגרה מעל כל פנים. היו כאלה שפשוט תלו עצמם בין שמים לארץ, על עמודים, מזגנים, ווים, זיזים, בריחים. אבל למרות הצפיפות הנוראה, כל אחד שהיה נוכח שם הרגיש את ה"אשרינו מה טוב חלקינו", ולא היה רוצה להיות באף מקום אחר בעולם. כולם ידעו שעוד מעט תהיה פה התגלות השכינה.
ואז נשמע הקול: הרבי יורד מחדרו אל בית הכנסת. המתח השתחרר בן-רגע. עשר אלף איש פרצו בניגון חב"די מובהק של שמחת תורה, והנה התגלה רבנו במלוא הדרו, אור השכינה שוכן על ראשו, והוא צועד לעבר מקומו בכותל המזרח, עם סידורו בידו. בדרך-לא-דרך היה נוצר שביל. הרבי הגיע למקומו והתחיל לרקוד עם הקהל בתעצומות עוז עוד לפני התחלת ההקפות הרשמיות.
מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד ומעי המו לו. פניו של הרבי בעת ההקפות האירו באור שמיימי שלא ראיתי בחיי. הפנים היו מלאות קדושה, עדינות, טהרה, שמחה, חן, הוד, הדר, וענווה שמיזגו מה שמכונה בספרי הנסתר "תוקף עצמי" ו"ביטול עצמי". המלכותיות, האצילות והשקט הפנימי והנפשי שראית על הרבי היו בבחינת "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ".
***
זכיתי והיה לי מקום במזרח בבית הכנסת, ממש מאד קרוב אל הרבי, כך שיכולתי לראות ולשמוע הכל. בדמיוני אני עוד שומע איך שהרבי מתחיל את ניגוני חב"ד הידועים של שמחת תורה, בעדינות, מתיקות ושמחה פנימית שהמיסו כל נפש השומעת. רוב הניגונים שהתחיל היו בלי מלים, והשתפכות הנפש שלו בעת הניגונים החדירה בך יראת שמים ואהבת התורה לכל השנה. "על הסלע הך"... "זאל שוין זיין די גאולה" (הוא רק את מנגינת ניגונים אלה, בלי המלים), "ופרצת", ניגון שמחת-תורה החבד"י הידוע שמנגנים היום בחתונות, ועל כולם – ניגון ההקפות של רבנו הזקן בעל התניא, שאביו הגאון המקובל רבי לוי יצחק זצוק"ל היה מנגן בעת הקפות ומכונה אצל החסידים "רבי לויק'ס ניגון".
לרוב הזמן בעת ההקפות, הרבי עמד אצל השטענדער ופניו כלפי כותל המזרח, בדביקות חרישית. הוא עמד כל הזמן שקוע במחשבותיו. אבל בעת הניגונים החזיר פניו אל הקהל, ורקד בכל נימי נפשו, ובכל איברי גופו. בעת הריקודים האלה הרבי היה שם את עיניו הקדושות על כל אחד ואחד בבית הכנסת, כבקרת רועה עדרו. ראיתי המון פעמים שבמשך ההקפות נפגשו עיניו של הרבי עם עיניו של כל אחד ב"770", כמעט עשרת אלפים איש! לפעמים ראיתי שהוא מחפש מישהו, וכשראה אותו, נתיישבה דעתו, והמשיך לסקור את הקהל, כל אחד בייחוד.
לעתים תכופות היה מסתכל על מישהו בעת אחד מהניגונים, ומניף את ידו אליו שוב ושוב, ואני הבנתי שהיהודי הזה צריך חיזוק מיוחד. זה היה יכול להיות סטודנט מאונברסיטה שהיה צריך חיזוק להתחיל לשמור שבת, או לאכול כשר, או חסיד עובד ה' שהיה צריך חיזוק בעבודת התפלה, יהודי שסבל מהתמכרות, בחור ישיבה שהיה צריך חיזוק בשמחת החיים, שליח חבד"י שבנה אימפריה של מוסדות התורה והיה שקוע בחובות, או סתם אברך שהפרנסה הייתה קשה עליו.
להקפה ראשונה ושביעית כיבדו את הרבי. הוא היה צועד ממקומו לעבר בימת הקריאה. בדרך כלל, הליכה זו הייתה נמשכת לערך עשרים שניות, אבל בעת ההקפות, הדרך לקחה עשר או עשרים דקות. הרבי היה מגיש ספר-התורה שלו לכל אחד שרצה לנשק, ובחיוך וחיבה גלויה הרעיף ברכות על כל אחד שביקש. מעודי ילד קטן הייתי ניגש אל הרבי, מנשק את ספר התורה שלו, והייתי אומר להרבי מה שאבא לימדני להגיד: "איר זאלט דערלעבן איבער א יאר", שתחיו לשנה הבאה. ובמאור פנים ובחיוך גדול היה אומר לי: "אמן, גם אתם"!
בהגיעו למקום קריאת התורה, היה מקיף את הבימה כנהוג, ואחר כך הניח את ידו על כתפיו של גיסו רבי שמריהו גורארי' ("הרש"ג") זצ"ל, וגם הוא שם את ידו על כתפו של הרבי, וביחד התחילו לרקוד במחול, כל אחד עם ספר תורה בידו. הקהל רוקד בעוצמה ובהתלהבות שלא יישכחו אצל אף אחד שהיה נוכח שם.
לאחרי הסתלקות גיסו הרש"ג, הרבי היה רוקד לבד סביב בימת הקריאה. מה אגיד לכם? כשרבנו רקד בעיגול עם ספר התורה, הרגשת את הדביקות הנצחית בתורה, את ההתגלמות של "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" במלוא עוזה. כל עוף שהיה פורח שמה היה מתמוגג באהבה בתענוגים, בהתגלות הקשר העצמותי בין יהודי והתורה, ששום כח בעולם אינו יכול לבטל. באותם רגעים החקוקים בנפשי, הרגשת במוחש את הגילוי של קדושת "כנסת ישראל" ממעמד הר סיני עד למשיח. כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת היה מַרְאֵה רבן של ישראל בעת ההקפות, כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ.
בעיניי, זו היתה גם תופעה כמעט על טבעית. בעת ההקפות, הרבי מליובאוויטש, גם כשהיה כבר קרוב לגיל תשעים, רקד שעות ארוכות, ופניו בוערות כלפיד אש, בשמחה ובעוצמה כזו שגם אנחנו, בחורים צעירים, לא יכולנו לעמוד בקצב. זכורני פעם בשמחת-תורה (בשנת תשמ"ח) איך שהרבי התחיל אחד מניגוני שמחת תורה החביבים עליו, והתחיל לרקוד בצורה מעוררת השתאות. הוא קפץ בשתי רגליו יחד לשמי רום, הרימן באוויר שוב ושוב, ומתח ידיו לשני הצדדים הכי רחוקים של צפון ודרום, בעוררו את הקהל לנגן ולרקוד יותר ויותר. הרבי הקפיץ את הקהל, השמחה הרקיעה שחקים, אבל לאחר כמה דקות הקהל התעייף. לעומת זאת, הרבי לא הפסיק לרגע, והמשיך לפזז ולכרכר בכל עוז, והדבר נמשך לכמעט עשרים דקות. ראית פשוט במוחש שמחה בטהרתה של דביקות בתורה ובאלקים חיים, שבכחה להפך את הגוף למרכבה לתורה.
הרבי נהג לחגוג הקפות גם בליל שמיני עצרת, שנמשכו כמה שעות, בשמחה עצומה. ביום המחרת, בליל שמחת תורה לאחרי מעריב וקידוש, הרבי היה יורד להתוועדות בשעה תשע בערב, ובמשך כשלש-ארבע שעות היה שופך דברי תורה, נגלה, מחשבה, קבלה וחסידות, בצורה מעוררת השתאות. הגילויים של תורה שנשפכו בליל שמחת תורה בעת ההתוועדות היו מדהימים, בחינת "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". הבקיאות, העמקות, החריפות, ובעיקר הקדושה והאהבה האין-סופית נתגלו במלוא ההדר.
לאחרי זה היו עושים הפסקה כדי לסדר את הבית הכנסת להקפות. ולערך בשעה אחת לפנות בוקר היה הרבי יורד לההקפות של שמח"ת. בפרוזדור, בדרך לבית הכנסת, הרבי היה מברך אלה שהיו זקוקים לישועה גדולה בחיים, אם בעניני זחו"ק וכדומה, והמון ישועות יצאו מאותם רגעים מרוממים.
איפה העט לתאר מה שקרה כשהרבי ירד להקפות שמחת תורה? לב לא נשאר אדיש לשמחה הבלתי גבולית של שר התורה והיראה, שרקד ביחד עם רבבות יהודים. התקוה הייתה שרגעים אלה לא ייגמרו לעולם. ההקפות היו נגמרות לפנות בוקר, אבל הריקודים נמשכו לעוד הרבה שעות. אם היית נכנס ל"770" בשמח"ת בשעה שש בבוקר, היית פוגש שמה אלפיים איש רוקדים בכל כוחם.
בשעה עשר בבוקר בדיוק הרבי ירד לתפלת שחרית, הקפות, קריאת התורה ומוסף. הריקודים של רבנו ביום שמחת תורה היו לפעמים אפילו יותר חזקים מבלילה הקודם. כל בית הכנסת היה בסופה ובסערה, השמחה לא ידעה גבולות, אשרי עין ראתה כל אלה.
התפלות נגמרו מאוחר בצהריים, רצו לסעודת יום טוב, כי לאחרי תפלת מנחה לפני שקיעת החמה הרבי נטל ידיו לסעודה עם כל הקהל, והתחיל את התוועדות השניה של שמחת תורה שנמשכה שעות ארוכות, מהולים בגילויים נפלאים של חידושי תורה בכל מכמני התורה, בפרד"ס, כמו שיחות בעניני השעה ועניני מחשבה והשקפה. לאחרי ההתוועדות שנמשכה כשש שעות עד חצות הלילה הרבי עמד על רגליו כמעט כל הלילה והעניק יין מ'כוס של ברכה' לאלפי הנוכחים והמבקרים, תוך שהוא מרעיף ברכות ודברי עידוד על הרבה מהעוברים בתור.
***
בשמחת תורה בבוקר, הרבי היה מקבל את העליה של "חתן בראשית". אני בתור ילד קטן ישבתי על הרצפה, אצל בימת הקריאה, בריחוק כמה טפחים מרגליו של הרבי. בכלל הייתי מפחד מלנגוע בטליתו של רבנו, אבל באווירה הפתוחה של שמחת-תורה ניצלתי את ההזדמנות וכשאף אחד לא הבחין, לקחתי את הציציות של הרבי והתחלתי לנשקן בכל לבי. ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות כזה שוב.
איש אחד כן תפס אותי באמצע המעשה, הלא הוא הגבאי של הרבי, הרה"ח רבי יהודה ליב גרונר ז"ל, שעמד אצל הרבי בעת העליה לתורה. הייתי בטוח שהוא יכעס על ההעזה שלי ויצעק עלי. אבל תמורת זה – ואני לא אשכח זה לעולם – הוא השפיל את ראשו אלי ואמר לי כדברים האלה: יוסף יצחק! זכות כזו לנשק את הטלית והציציות של הרבי, שהם בבחינת קודש קדשים, לא ניתנה לאף אחד. למה דווקא אתה זכית לכך? אני אומר לך: עליך להיות נזהר במחשבה, דיבור ומעשה שלך כדי להיות "כלי" למתנה רוחנית ענקית כזו.
אגב, גם אחי הבכור הרה"ח ר' סימון שיחי' ג'ייקובסון, ישב בהיותו ילד שם, על הרצפה, כדי לרקוד בסמיכות לרבי בעת ההקפות. לאחרי בר המצוה שלו הוא כבר הרגיש שהוא מבוגר מדי, אז הוא מצא מקום על הפירימידות מרחוק, ונדחף עליהן ביחד עם הבחורים שעמדו והביטו על כל תנועה של הרבי. כשהרבי ניגש לבימה עליה רקד בהקפות, הוא הבחין באבי ע"ה, ר' גרשון בער ג'ייקובסון, עורך ה"אלגעמיינער זשורנאל". ואמר לו: "הרי הבן שלך נמצא כאן בכל שנה ורוקד ביחד אתנו. איפה הוא השנה?". אבי הצביע אל הפירמדיות ואמר לרבי שהבן עומד שמה ביחד עם הבחורים. הרבי עשה תנועת ביטול בידו הקדושה ואמר לאבי ביידיש: "אה, ער איז שוין אויך געווארן א ספעקטאטאר"?! כלומר, הוא כבר גם נעשה אחד שצופה מבחוץ, ואינו חש להכנס לתוך החוויה עצמה, לתוך הפנימיות?...
אחי סיפר לי את הסיפור ואמר לי: פלא בעיניי שמבין מאות ילדים שהיו שמה הרבי הבחין בילד אחד, בן 13, שלא היה במקומו הקבוע על הרצפה בעת ההקפות. וגם, מאותו אירוע למדתי שבחיים אסור להיות צופה מבחוץ. אתה צריך להיות בפנים...
***
אני רוצה לשתף אתכם בעוד תיאור, שלא ידוע כמעט לאף אחד: על בימת הקריאה בה רקד הרבי היה מישהו שהיה ממונה על הסדר, ולא הרשה לאף אחד להכנס לתוך המקום. והנה אורח אחד מצרפת, כנראה מאד אתלטי, קפץ לתוך מקום הריקודים כשהרבי כבר היה שם, כך שלא יוכל איש לסלקו. האיש הזה הממונה על הסדר החליט שכזאת לא יעשה ב"770", ודחק אותו פיזית כשהוא חוסם אותו מלראות, ללמדו לקח על מעשהו הנועז.
כמובן אף אחד כמעט לא ראה מה שקרה.
והנה הרבי מתחיל לרקוד, וכדרכו היה הולך במחול סביב סביב, ורוקד בכל עוז, פניו מאירות כמלאך אלקים, וכאמור, הוא הניח את עיניו הקדושות ממש על כל אחד ואחד בבית הכנסת.
לפתע הניח הרבי את עיניו על האיש הזה שדחק יהודי אחר. הלה חשב שהרבי רוצה שהוא ירקד ביתר שאת, אז הוא התחיל להניע את ידיו. אבל הרבי לא סילק את עיניו. וכך כל הקהל רוקד והרבי עיניו נעוצות על איש אחד. עד שהלה תפס במה המדובר, והסתלק מעם האורח מצרפת, שמעתה יכול לנשום לרווחה.
ללמדנו: אתה יכול להיות "רבי" גדול מוקף עם עשרת אלפים חסידים, אבל אף פעם אל תשכח אודות היהודי האומלל שמישהו דוחק אותו.
***
אסיים בעוד תיאור אחד שהשאיר חותם עמוק עלי.
פעם בשמחת תורה הלך הרבי אל בימת הקריאה לרקוד בהקפה שלו, והמקום שלו אצל כותל המזרח נשאר ריק מאדם, שכן כולם נדחפו קרוב אל בימת הקריאה. אני הייתי ילד ולא הצלחתי להגיע בזמן אל בימת הקריאה, כך שהייתי "תקוע" במזרח מבלי יכולת לראות שום דבר, כי כולם הסתירו אותי. הרגשתי בכי רע שאיני זוכה לראות את הרבי בתפארתו רוקד עם ספר התורה שלו. הרגשתי שאני מחוץ למחנה ואני מפסיד את כל הגילויים.
לפתע אני רואה חסיד מבוגר, מחשובי חסידי ועסקני חב"ד, הרה"ח רבי יעקב יהודה העכט זצ"ל, שם את כתפו על עוד חסיד ישיש מרוסיה, ומתחילים לרקוד בכל עוז. הם גם לא יכלו להדחף קרוב אל הרבי, ונשארו בצד המזרח, ורקדו בכל מאודם. ראיתי את השמחה נסוכה על פניהם.
בתמימותי שאלתי את רבי יענק'ל העכט למה הוא כל כך שמח למרות שהוא מנותק מכל המתחולל ואינו רואה את הרבי? והוא אמר לי בנימה אבהית: "דער רבי טאנצט! דער רבי איז פריילעך! עס איז שמחת תורה אויף דער וועלט! וויבאלד אז איך זע נישט, זאל איך נישט טאנצן"?! הרי הרבי רוקד. הרבי שמח. הרי שמחת תורה בעולם. וכי בגלל שאני לא רואה, לכן לא ארקוד?
ארבעים שנה עברו מאז. ועכשיו בכל שמחת תורה אני נזכר בדבריו הנוקבים של רבי יענקל ע"ה אלי: "דער רבי טאנצט! דער רבי איז פריילעך! עס איז שמחת תורה אויף דער וועלט! וויבאלד אז איך זע נישט, זאל איך נישט טאנצן"?!
קטגוריות
עיתון ״בקהילה״ - שמחת תורה תשפ״ג
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוקטובר 13, 2022
- |
- י״ח תשרי תשפ״ג
- |
- 485 צפיות
מה שראיתי בעת ההקפות אצל הרבי
כשנשקתי את ציציותיו של הרבי מליובאוויטש בשמחת-תורה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- אוקטובר 13, 2022
במשך י"ז שנה רצופות, זכיתי לשהות בימים הגדולים של שמיני עצרת ושמחת תורה בצילא דמהימנותא של רבינו הגדול, הוד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
עריכת ההקפות ביחד עם הרבי הייתה חווייה שלא מעלמא דין. בית המדרש הגדול של "770" היה מתמלא לפני ההקפות עד אפס מקום. היו שם בבית הכנסת יהודים מכל סוג, חוג, שכבה וגיל, שהגיעו מכל רחבי העולם לשמוח בשמחת התורה ביחד עם קברניט האומה. היו שם רבנים דגולים, תלמידי חכמים גדולים, לצד חסידים בעלי-מסירות נפש שמסרו נפשם על קוצו של יו"ד ברוסיה הקומיניסטית. היו שם סטודנטים שהתחילו את דרכם חזרה לחיק היהדות, עם חברי הקונסליה הישראלית של ניו יורק, ביחד עם אלפי תלמידי הישיבות, שלוחי וחסידי חב"ד, וגם בעלי תשובה, מכל רחבי תבל. ביני לביני ראית פוליטיקאים ויהודים שאינם דתיים שרצו לטעום את טעמה של שמחת תורה בליובאוויטש.
האנרגיה הייתה מחשמלת. היטב הרגישו את המתח ממה שעתיד לקרות בעוד כמה שעות. הדוחק לא היה נורמלי, כמעט עשרת אלפים איש הצטופפו באולם שראוי לשלושת אלפים. הזיעה נגרה מעל כל פנים. היו כאלה שפשוט תלו עצמם בין שמים לארץ, על עמודים, מזגנים, ווים, זיזים, בריחים. אבל למרות הצפיפות הנוראה, כל אחד שהיה נוכח שם הרגיש את ה"אשרינו מה טוב חלקינו", ולא היה רוצה להיות באף מקום אחר בעולם. כולם ידעו שעוד מעט תהיה פה התגלות השכינה.
ואז נשמע הקול: הרבי יורד מחדרו אל בית הכנסת. המתח השתחרר בן-רגע. עשר אלף איש פרצו בניגון חב"די מובהק של שמחת תורה, והנה התגלה רבנו במלוא הדרו, אור השכינה שוכן על ראשו, והוא צועד לעבר מקומו בכותל המזרח, עם סידורו בידו. בדרך-לא-דרך היה נוצר שביל. הרבי הגיע למקומו והתחיל לרקוד עם הקהל בתעצומות עוז עוד לפני התחלת ההקפות הרשמיות.
מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד ומעי המו לו. פניו של הרבי בעת ההקפות האירו באור שמיימי שלא ראיתי בחיי. הפנים היו מלאות קדושה, עדינות, טהרה, שמחה, חן, הוד, הדר, וענווה שמיזגו מה שמכונה בספרי הנסתר "תוקף עצמי" ו"ביטול עצמי". המלכותיות, האצילות והשקט הפנימי והנפשי שראית על הרבי היו בבחינת "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ".
***
זכיתי והיה לי מקום במזרח בבית הכנסת, ממש מאד קרוב אל הרבי, כך שיכולתי לראות ולשמוע הכל. בדמיוני אני עוד שומע איך שהרבי מתחיל את ניגוני חב"ד הידועים של שמחת תורה, בעדינות, מתיקות ושמחה פנימית שהמיסו כל נפש השומעת. רוב הניגונים שהתחיל היו בלי מלים, והשתפכות הנפש שלו בעת הניגונים החדירה בך יראת שמים ואהבת התורה לכל השנה. "על הסלע הך"... "זאל שוין זיין די גאולה" (הוא רק את מנגינת ניגונים אלה, בלי המלים), "ופרצת", ניגון שמחת-תורה החבד"י הידוע שמנגנים היום בחתונות, ועל כולם – ניגון ההקפות של רבנו הזקן בעל התניא, שאביו הגאון המקובל רבי לוי יצחק זצוק"ל היה מנגן בעת הקפות ומכונה אצל החסידים "רבי לויק'ס ניגון".
לרוב הזמן בעת ההקפות, הרבי עמד אצל השטענדער ופניו כלפי כותל המזרח, בדביקות חרישית. הוא עמד כל הזמן שקוע במחשבותיו. אבל בעת הניגונים החזיר פניו אל הקהל, ורקד בכל נימי נפשו, ובכל איברי גופו. בעת הריקודים האלה הרבי היה שם את עיניו הקדושות על כל אחד ואחד בבית הכנסת, כבקרת רועה עדרו. ראיתי המון פעמים שבמשך ההקפות נפגשו עיניו של הרבי עם עיניו של כל אחד ב"770", כמעט עשרת אלפים איש! לפעמים ראיתי שהוא מחפש מישהו, וכשראה אותו, נתיישבה דעתו, והמשיך לסקור את הקהל, כל אחד בייחוד.
לעתים תכופות היה מסתכל על מישהו בעת אחד מהניגונים, ומניף את ידו אליו שוב ושוב, ואני הבנתי שהיהודי הזה צריך חיזוק מיוחד. זה היה יכול להיות סטודנט מאונברסיטה שהיה צריך חיזוק להתחיל לשמור שבת, או לאכול כשר, או חסיד עובד ה' שהיה צריך חיזוק בעבודת התפלה, יהודי שסבל מהתמכרות, בחור ישיבה שהיה צריך חיזוק בשמחת החיים, שליח חבד"י שבנה אימפריה של מוסדות התורה והיה שקוע בחובות, או סתם אברך שהפרנסה הייתה קשה עליו.
להקפה ראשונה ושביעית כיבדו את הרבי. הוא היה צועד ממקומו לעבר בימת הקריאה. בדרך כלל, הליכה זו הייתה נמשכת לערך עשרים שניות, אבל בעת ההקפות, הדרך לקחה עשר או עשרים דקות. הרבי היה מגיש ספר-התורה שלו לכל אחד שרצה לנשק, ובחיוך וחיבה גלויה הרעיף ברכות על כל אחד שביקש. מעודי ילד קטן הייתי ניגש אל הרבי, מנשק את ספר התורה שלו, והייתי אומר להרבי מה שאבא לימדני להגיד: "איר זאלט דערלעבן איבער א יאר", שתחיו לשנה הבאה. ובמאור פנים ובחיוך גדול היה אומר לי: "אמן, גם אתם"!
בהגיעו למקום קריאת התורה, היה מקיף את הבימה כנהוג, ואחר כך הניח את ידו על כתפיו של גיסו רבי שמריהו גורארי' ("הרש"ג") זצ"ל, וגם הוא שם את ידו על כתפו של הרבי, וביחד התחילו לרקוד במחול, כל אחד עם ספר תורה בידו. הקהל רוקד בעוצמה ובהתלהבות שלא יישכחו אצל אף אחד שהיה נוכח שם.
לאחרי הסתלקות גיסו הרש"ג, הרבי היה רוקד לבד סביב בימת הקריאה. מה אגיד לכם? כשרבנו רקד בעיגול עם ספר התורה, הרגשת את הדביקות הנצחית בתורה, את ההתגלמות של "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" במלוא עוזה. כל עוף שהיה פורח שמה היה מתמוגג באהבה בתענוגים, בהתגלות הקשר העצמותי בין יהודי והתורה, ששום כח בעולם אינו יכול לבטל. באותם רגעים החקוקים בנפשי, הרגשת במוחש את הגילוי של קדושת "כנסת ישראל" ממעמד הר סיני עד למשיח. כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת היה מַרְאֵה רבן של ישראל בעת ההקפות, כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ.
בעיניי, זו היתה גם תופעה כמעט על טבעית. בעת ההקפות, הרבי מליובאוויטש, גם כשהיה כבר קרוב לגיל תשעים, רקד שעות ארוכות, ופניו בוערות כלפיד אש, בשמחה ובעוצמה כזו שגם אנחנו, בחורים צעירים, לא יכולנו לעמוד בקצב. זכורני פעם בשמחת-תורה (בשנת תשמ"ח) איך שהרבי התחיל אחד מניגוני שמחת תורה החביבים עליו, והתחיל לרקוד בצורה מעוררת השתאות. הוא קפץ בשתי רגליו יחד לשמי רום, הרימן באוויר שוב ושוב, ומתח ידיו לשני הצדדים הכי רחוקים של צפון ודרום, בעוררו את הקהל לנגן ולרקוד יותר ויותר. הרבי הקפיץ את הקהל, השמחה הרקיעה שחקים, אבל לאחר כמה דקות הקהל התעייף. לעומת זאת, הרבי לא הפסיק לרגע, והמשיך לפזז ולכרכר בכל עוז, והדבר נמשך לכמעט עשרים דקות. ראית פשוט במוחש שמחה בטהרתה של דביקות בתורה ובאלקים חיים, שבכחה להפך את הגוף למרכבה לתורה.
הרבי נהג לחגוג הקפות גם בליל שמיני עצרת, שנמשכו כמה שעות, בשמחה עצומה. ביום המחרת, בליל שמחת תורה לאחרי מעריב וקידוש, הרבי היה יורד להתוועדות בשעה תשע בערב, ובמשך כשלש-ארבע שעות היה שופך דברי תורה, נגלה, מחשבה, קבלה וחסידות, בצורה מעוררת השתאות. הגילויים של תורה שנשפכו בליל שמחת תורה בעת ההתוועדות היו מדהימים, בחינת "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". הבקיאות, העמקות, החריפות, ובעיקר הקדושה והאהבה האין-סופית נתגלו במלוא ההדר.
לאחרי זה היו עושים הפסקה כדי לסדר את הבית הכנסת להקפות. ולערך בשעה אחת לפנות בוקר היה הרבי יורד לההקפות של שמח"ת. בפרוזדור, בדרך לבית הכנסת, הרבי היה מברך אלה שהיו זקוקים לישועה גדולה בחיים, אם בעניני זחו"ק וכדומה, והמון ישועות יצאו מאותם רגעים מרוממים.
איפה העט לתאר מה שקרה כשהרבי ירד להקפות שמחת תורה? לב לא נשאר אדיש לשמחה הבלתי גבולית של שר התורה והיראה, שרקד ביחד עם רבבות יהודים. התקוה הייתה שרגעים אלה לא ייגמרו לעולם. ההקפות היו נגמרות לפנות בוקר, אבל הריקודים נמשכו לעוד הרבה שעות. אם היית נכנס ל"770" בשמח"ת בשעה שש בבוקר, היית פוגש שמה אלפיים איש רוקדים בכל כוחם.
בשעה עשר בבוקר בדיוק הרבי ירד לתפלת שחרית, הקפות, קריאת התורה ומוסף. הריקודים של רבנו ביום שמחת תורה היו לפעמים אפילו יותר חזקים מבלילה הקודם. כל בית הכנסת היה בסופה ובסערה, השמחה לא ידעה גבולות, אשרי עין ראתה כל אלה.
התפלות נגמרו מאוחר בצהריים, רצו לסעודת יום טוב, כי לאחרי תפלת מנחה לפני שקיעת החמה הרבי נטל ידיו לסעודה עם כל הקהל, והתחיל את התוועדות השניה של שמחת תורה שנמשכה שעות ארוכות, מהולים בגילויים נפלאים של חידושי תורה בכל מכמני התורה, בפרד"ס, כמו שיחות בעניני השעה ועניני מחשבה והשקפה. לאחרי ההתוועדות שנמשכה כשש שעות עד חצות הלילה הרבי עמד על רגליו כמעט כל הלילה והעניק יין מ'כוס של ברכה' לאלפי הנוכחים והמבקרים, תוך שהוא מרעיף ברכות ודברי עידוד על הרבה מהעוברים בתור.
***
בשמחת תורה בבוקר, הרבי היה מקבל את העליה של "חתן בראשית". אני בתור ילד קטן ישבתי על הרצפה, אצל בימת הקריאה, בריחוק כמה טפחים מרגליו של הרבי. בכלל הייתי מפחד מלנגוע בטליתו של רבנו, אבל באווירה הפתוחה של שמחת-תורה ניצלתי את ההזדמנות וכשאף אחד לא הבחין, לקחתי את הציציות של הרבי והתחלתי לנשקן בכל לבי. ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות כזה שוב.
איש אחד כן תפס אותי באמצע המעשה, הלא הוא הגבאי של הרבי, הרה"ח רבי יהודה ליב גרונר ז"ל, שעמד אצל הרבי בעת העליה לתורה. הייתי בטוח שהוא יכעס על ההעזה שלי ויצעק עלי. אבל תמורת זה – ואני לא אשכח זה לעולם – הוא השפיל את ראשו אלי ואמר לי כדברים האלה: יוסף יצחק! זכות כזו לנשק את הטלית והציציות של הרבי, שהם בבחינת קודש קדשים, לא ניתנה לאף אחד. למה דווקא אתה זכית לכך? אני אומר לך: עליך להיות נזהר במחשבה, דיבור ומעשה שלך כדי להיות "כלי" למתנה רוחנית ענקית כזו.
אגב, גם אחי הבכור הרה"ח ר' סימון שיחי' ג'ייקובסון, ישב בהיותו ילד שם, על הרצפה, כדי לרקוד בסמיכות לרבי בעת ההקפות. לאחרי בר המצוה שלו הוא כבר הרגיש שהוא מבוגר מדי, אז הוא מצא מקום על הפירימידות מרחוק, ונדחף עליהן ביחד עם הבחורים שעמדו והביטו על כל תנועה של הרבי. כשהרבי ניגש לבימה עליה רקד בהקפות, הוא הבחין באבי ע"ה, ר' גרשון בער ג'ייקובסון, עורך ה"אלגעמיינער זשורנאל". ואמר לו: "הרי הבן שלך נמצא כאן בכל שנה ורוקד ביחד אתנו. איפה הוא השנה?". אבי הצביע אל הפירמדיות ואמר לרבי שהבן עומד שמה ביחד עם הבחורים. הרבי עשה תנועת ביטול בידו הקדושה ואמר לאבי ביידיש: "אה, ער איז שוין אויך געווארן א ספעקטאטאר"?! כלומר, הוא כבר גם נעשה אחד שצופה מבחוץ, ואינו חש להכנס לתוך החוויה עצמה, לתוך הפנימיות?...
אחי סיפר לי את הסיפור ואמר לי: פלא בעיניי שמבין מאות ילדים שהיו שמה הרבי הבחין בילד אחד, בן 13, שלא היה במקומו הקבוע על הרצפה בעת ההקפות. וגם, מאותו אירוע למדתי שבחיים אסור להיות צופה מבחוץ. אתה צריך להיות בפנים...
***
אני רוצה לשתף אתכם בעוד תיאור, שלא ידוע כמעט לאף אחד: על בימת הקריאה בה רקד הרבי היה מישהו שהיה ממונה על הסדר, ולא הרשה לאף אחד להכנס לתוך המקום. והנה אורח אחד מצרפת, כנראה מאד אתלטי, קפץ לתוך מקום הריקודים כשהרבי כבר היה שם, כך שלא יוכל איש לסלקו. האיש הזה הממונה על הסדר החליט שכזאת לא יעשה ב"770", ודחק אותו פיזית כשהוא חוסם אותו מלראות, ללמדו לקח על מעשהו הנועז.
כמובן אף אחד כמעט לא ראה מה שקרה.
והנה הרבי מתחיל לרקוד, וכדרכו היה הולך במחול סביב סביב, ורוקד בכל עוז, פניו מאירות כמלאך אלקים, וכאמור, הוא הניח את עיניו הקדושות ממש על כל אחד ואחד בבית הכנסת.
לפתע הניח הרבי את עיניו על האיש הזה שדחק יהודי אחר. הלה חשב שהרבי רוצה שהוא ירקד ביתר שאת, אז הוא התחיל להניע את ידיו. אבל הרבי לא סילק את עיניו. וכך כל הקהל רוקד והרבי עיניו נעוצות על איש אחד. עד שהלה תפס במה המדובר, והסתלק מעם האורח מצרפת, שמעתה יכול לנשום לרווחה.
ללמדנו: אתה יכול להיות "רבי" גדול מוקף עם עשרת אלפים חסידים, אבל אף פעם אל תשכח אודות היהודי האומלל שמישהו דוחק אותו.
***
אסיים בעוד תיאור אחד שהשאיר חותם עמוק עלי.
פעם בשמחת תורה הלך הרבי אל בימת הקריאה לרקוד בהקפה שלו, והמקום שלו אצל כותל המזרח נשאר ריק מאדם, שכן כולם נדחפו קרוב אל בימת הקריאה. אני הייתי ילד ולא הצלחתי להגיע בזמן אל בימת הקריאה, כך שהייתי "תקוע" במזרח מבלי יכולת לראות שום דבר, כי כולם הסתירו אותי. הרגשתי בכי רע שאיני זוכה לראות את הרבי בתפארתו רוקד עם ספר התורה שלו. הרגשתי שאני מחוץ למחנה ואני מפסיד את כל הגילויים.
לפתע אני רואה חסיד מבוגר, מחשובי חסידי ועסקני חב"ד, הרה"ח רבי יעקב יהודה העכט זצ"ל, שם את כתפו על עוד חסיד ישיש מרוסיה, ומתחילים לרקוד בכל עוז. הם גם לא יכלו להדחף קרוב אל הרבי, ונשארו בצד המזרח, ורקדו בכל מאודם. ראיתי את השמחה נסוכה על פניהם.
בתמימותי שאלתי את רבי יענק'ל העכט למה הוא כל כך שמח למרות שהוא מנותק מכל המתחולל ואינו רואה את הרבי? והוא אמר לי בנימה אבהית: "דער רבי טאנצט! דער רבי איז פריילעך! עס איז שמחת תורה אויף דער וועלט! וויבאלד אז איך זע נישט, זאל איך נישט טאנצן"?! הרי הרבי רוקד. הרבי שמח. הרי שמחת תורה בעולם. וכי בגלל שאני לא רואה, לכן לא ארקוד?
ארבעים שנה עברו מאז. ועכשיו בכל שמחת תורה אני נזכר בדבריו הנוקבים של רבי יענקל ע"ה אלי: "דער רבי טאנצט! דער רבי איז פריילעך! עס איז שמחת תורה אויף דער וועלט! וויבאלד אז איך זע נישט, זאל איך נישט טאנצן"?!
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון בעיתון ״בקהילה״
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!