אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל
המנהיג אמיתי
- ינואר 20, 2023
- |
- כ״ז טבת תשפ״ג
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
332 צפיות
אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל
המנהיג אמיתי
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- ינואר 20, 2023
ב"ה.
א.
ליתן תוכחה הוא מצוה ממצות התורה. להציל עם ישראל מטעויות חמורות שעושה, להציל את מנהיגי ארץ ישראל מטעויות חמורות שעושים, הוא מצווה רבתי של הצלת נפשות.
להעמיד אדם על טעותו, ולהעמיד עם על כשלונותיו, הוא ההתנהגות של בן אדם שאיכפת לו כשרואה מי שאהוב עליו גולש לתוך מקומות מסוכנים.
אבל לא הרי זה כהרי זה. יש אלה שזועקים ומוחים וצועקים, ומרגישים זוהמא ושנאה היוצאת מפיהם. ויש אלה זועקים ומוחים ומרגישים אהבה וחיבה כרשפי אש.
והתוצאות הן לגמרי אחרות.
"הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"! ופירש הרב הצדיק מברדיטשוב זי"ע, אם אתה רוצה להוכיח אותי, בסדר גמור. אבל תשכנע אותי תחילה שאתה אוהב אותי, שאתה מאוהב בנפשי.
***
ב.
יש מדרש מדהים ונפלא שמלמד אותנו מהו מנהיג ישראל אמיתי.
התורה מתחילה פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’". דבור, כידוע, זו אמירה קשה, ואלוקים היא מידת הדין. הקב"ה דיבר עם משה קשות במידת הדין עקב דבריו של משה בסוף הפרשה הקודמת: "ויאמר אדנ"י למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?! - לאחר שבא משה בטענות כלפי מעלה, עונה לו הקב"ה בלשון קשה.
אך בהמשך הפסוק כתוב: "ויאמר אליו אני ה'". אמירה זו אמירה רכה, ושם הוי' זה מידת הרחמים. כיצד מתיישבים שני חלקי הפסוק?
אומר המדרש רבה: "ועל דבר זה (שאמר למה הרעות) ביקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: 'וידבר אלקים אל משה', ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר אליו אני ה'".
כלומר, משה רבינו דבר אמנם בצורה שאינה נימוסית אל הקב"ה, ולכן בקשה מידת הדין לפגוע בו, אולם ראה הקב"ה שהוא לא דבר כך בשביל עצמו, אלא מפני שהוא כאב את כאבם של ישראל, וכשכואב—אז צועקים! כמו אדם שעובר ניתוח, גם אם הוא יודע שזה לטובתו, וגם אם הוא יודע שהניתוח יציל את חייו—בכל זאת הוא יצעק מהכאב, כך גם משה שכאב את כאבם של ישראל צעק להרבש"ע: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?! - ולכן חזר הקב"ה ופנה אליו במידת הרחמים.
ג.
אבל מרן החתם סופר זי"ע הולך צעד אחד קדימה. לא רק שהקב"ה פנה אליו במדת הרחמים לפי שראה שכוונתו רצויה, אלא שבגלל מעשה זה, שהיה לכאורה מאד לא רצוי, העלהו מעל מדריגות האבות!
וכך כותב החתם סופר: "נראה, אעפ"י שדבר איתו קשות מ"מ שכרו איתו ופעולתו לפניו, כי משה רבינו ע"ה הבין וידע כי לא נכון לדבר כן עם הקב"ה למה הרעות וגו' למה זה שלחתני והרע לעם הזה והצל לא הצלת, וראוי היה להענש על זה, אך להיותו מוסר גופו וגם נשמתו עבור ישראל להצלתם ולרחם עליהם, השליך נפשו מנגד ודבר קשות, והטיח דברים, ובזכות זה זכה למה שלא זכו האבות, כי הם לא יכלו לעשות ככה כי לא עליהם ציבור לנהגם, על כן הם לא זכו כי אם לאספקלריה של א-ל שד"י, ומשה רבינו עליו השלום זכה לאספקלריה של אני הוי'. והיינו וידבר אלוקים אל משה, דבר קשות על שאמר למה הרעות, וחזר ואמר רכות אני הוי', מעתה תזכה לאספקלריה של אני הוי'".
הדברים מדהימים: משה עצמו ידע שהא עובר עבירה כביכול בזה שהוא צועק נגד הקב"ה: "למה הרעות"?! אז למה עשה מעשה כזה? כי "השליך נפשו מנגד ודבר קשות". אהבתו של משה רבינו אל עם ישראל הייתה כל כך עצומה ועמוקה, שהיא הייתה חזקה יותר מכל תשוקתו לעולם הבא ולעולם הזה ולשלימות רוחנית. הוא מסר לא רק גופו עבור כנסת ישראל, אלא גם נשמתו ורוחו! הוא וויתר כביכול על הדביקות והטהרה הרוחניית שלו עבור אהבתו לעם ישראל!
זה כאילו שאמר להקב"ה: "אני מוותר עליך ועל הכבוד שאני חייב לך, אני מוותר על האמונה העמוקה שכל דעביד רחמנא לטב עביד, אני מוותר על העוה"ב שלי, כי הכאב של בניך ובנותיך קשים מנשוא. למה הרעות לעם הזה"?!
נו, היינו משערים שהקב"ה יגיד לו: "משה, עברת את הגבול! משה, אל תלמדני אהבת ישראל מהי, אל תתן לי הרצאה איך לדאוג לעם ישראל, הם הבנים שלי, אני יודע מה שאני עושה". אבל משהו אחר קרה: "ויאמר אליו אני ה'". בגלל זה דווקא זכה משה רבינו לההתגלות הכי עמוקה ונפלאה, יותר מהאבות, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. משה זכה לראות ה' כביכול באספקלריא המאירה.
כי השם אוהב מי שמשתגע על יהודים, השם אוהב מי שאוהב יהודים בצורה רדיקלית. הדביקות הכי עמוקה בהשם זה לוותר על הדברים הכי רוחניים עבור אהבת ישראל!
בלשון רבנו הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט): "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו".
ד.
וכל כך למה? כי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", בלשון המדרש בפרשת בראשית. נשמת כל ישראל חקוקה כביכול בעצם עצמיותו של הקב"ה, והאהבה לבני ישראל היא היא הדביקות הכי נוראה ונפלאה לקוב"ה.
יש סיפור נורא שאליהו הנביא מספר בתנא דבי אליהו רבה (פרק יד). יהודי אחד הגיע אליו ושאל שאלה זו: "רבי! שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם?
"אמרתי לו, בני! דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, אבל אני אומר ישראל קדמו".
סיפור תמוה לכאורה. מה בדיוק השאלה כאן, מי קדם למי? האם צריכים להדליק שניהם, ולכן צריך לדעת מי קדם למי? זה נראה סתם כמו שאלה מופשטת שאינה נוגעת למעשה.
אבל באמת יש כאן שאלה עמוקה עד למאד: איך מסתכלים על איש יהודי? בסגנון עולם הישיבות: האם יהודי הוא "דין" ו"גדר" בתורה, או תורה היא "דין" ו"גדר" ביהודי?
כלומר, האם אומרים שהתורה קודמת במעלה לישראל, כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכדי שאיש הישראלי יזכה להאור כי טוב צריך ללמוד ולקיים את התורה, ובכך ינקה את נפשו ויזכה לאור הגנוז?
או אולי האמת היא להיפך: ישראל קדמו לתורה! נשמת כל איש ואשה מישראל היא מאוחדת ודבוקה ממש עם קוב"ה, ישראל וקוב"ה כולא חד, ושום דבר לא יכול לשנות זה, כי הנשמה חקוקה כביכול בעצמותו יתברך, אפילו עמוק יותר מהתורה הקדושה. ואדרבה, לכך ניתנה להם התורה כדי שיזכו לחוות, להפנים, ולהרגיש את הדביקות הזו בחייהם היום-יומיים, שקיימת בעצמותם גם לפני התורה. אדרבה, זוהי זכות עבור התורה כביכול שהיא ניתנה לבני ישראל שקדמו במחשבת הקב"ה גם לתורה.
ופה הגיע אליהו הנביא ופסק: דרכם של בני אדם להגיד שהתורה קדמה לישראל, התורה מצדיקה את קיומו הרוחני והפיזי של היהודי. אבל "אני אומר ישראל קדמו"! החידוש של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, הוא שקדושת ישראל היא כביכול נעלית מהתורה, והתורה באה לעזור ליהודי לגלות את מעלתו העצמיית שלא תסולא מפז. התורה באה בגלל ישראל, ולא שישראל באו בגלל התורה.
ה.
שמעתי פעם ממרן כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (בליל שמחת תורה תשמ"ז), שלכן מסתיימת כל התורה במלים "לעיני כל ישראל", ופירש רש"י שזה רומז על שבירת הלוחות, "ואשברם לעיניכם". לכאורה זה מאד תמוה: היתכן לסיים כל התורה בדבר שלילי כל כך כמו שבירת הלוחות? ולא עוד, אלא לסיים כל התורה בנושא שהוא ההיפך ממש מעניין תורה—שבירת התורה?!
והמענה לכך הוא: הסיבה שמשה שבר את הלוחות, שטר הנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל, הייתה כדי להציל את בני ישראל מכליון, ש"תדון כפנויה ולא כנשואה". משה רבנו היה התגלמות התורה בעצמותה, "זכרו תורת משה עבדי". אבל אעפ"כ, היה מוכן לשבור את הלוחות, ש"הלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא", כדי להציל את נשמות ישראל. כי משה רבינו הרגיש שכל תכלית התורה היא לגלות את קדושתה העצמיית של עם ישראל, ש"בנים אתם להשם אלקיכם".
ולכן, סיום ושלימות התורה היא שהתורה מכריזה: "לעיני כל ישראל"—"ישראל קדמו לתורה"! כשמגיעים לשיא השלימות של התורה, התורה אומרת לנו: "ישראל קדמו", ולכן "יישר כחך ששיברת".
"אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל"!
- תגובה
סיכום השיעור:
אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל
ב"ה.
א.
ליתן תוכחה הוא מצוה ממצות התורה. להציל עם ישראל מטעויות חמורות שעושה, להציל את מנהיגי ארץ ישראל מטעויות חמורות שעושים, הוא מצווה רבתי של הצלת נפשות.
להעמיד אדם על טעותו, ולהעמיד עם על כשלונותיו, הוא ההתנהגות של בן אדם שאיכפת לו כשרואה מי שאהוב עליו גולש לתוך מקומות מסוכנים.
אבל לא הרי זה כהרי זה. יש אלה שזועקים ומוחים וצועקים, ומרגישים זוהמא ושנאה היוצאת מפיהם. ויש אלה זועקים ומוחים ומרגישים אהבה וחיבה כרשפי אש.
והתוצאות הן לגמרי אחרות.
"הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"! ופירש הרב הצדיק מברדיטשוב זי"ע, אם אתה רוצה להוכיח אותי, בסדר גמור. אבל תשכנע אותי תחילה שאתה אוהב אותי, שאתה מאוהב בנפשי.
***
ב.
יש מדרש מדהים ונפלא שמלמד אותנו מהו מנהיג ישראל אמיתי.
התורה מתחילה פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’". דבור, כידוע, זו אמירה קשה, ואלוקים היא מידת הדין. הקב"ה דיבר עם משה קשות במידת הדין עקב דבריו של משה בסוף הפרשה הקודמת: "ויאמר אדנ"י למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?! - לאחר שבא משה בטענות כלפי מעלה, עונה לו הקב"ה בלשון קשה.
אך בהמשך הפסוק כתוב: "ויאמר אליו אני ה'". אמירה זו אמירה רכה, ושם הוי' זה מידת הרחמים. כיצד מתיישבים שני חלקי הפסוק?
אומר המדרש רבה: "ועל דבר זה (שאמר למה הרעות) ביקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: 'וידבר אלקים אל משה', ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר אליו אני ה'".
כלומר, משה רבינו דבר אמנם בצורה שאינה נימוסית אל הקב"ה, ולכן בקשה מידת הדין לפגוע בו, אולם ראה הקב"ה שהוא לא דבר כך בשביל עצמו, אלא מפני שהוא כאב את כאבם של ישראל, וכשכואב—אז צועקים! כמו אדם שעובר ניתוח, גם אם הוא יודע שזה לטובתו, וגם אם הוא יודע שהניתוח יציל את חייו—בכל זאת הוא יצעק מהכאב, כך גם משה שכאב את כאבם של ישראל צעק להרבש"ע: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?! - ולכן חזר הקב"ה ופנה אליו במידת הרחמים.
ג.
אבל מרן החתם סופר זי"ע הולך צעד אחד קדימה. לא רק שהקב"ה פנה אליו במדת הרחמים לפי שראה שכוונתו רצויה, אלא שבגלל מעשה זה, שהיה לכאורה מאד לא רצוי, העלהו מעל מדריגות האבות!
וכך כותב החתם סופר: "נראה, אעפ"י שדבר איתו קשות מ"מ שכרו איתו ופעולתו לפניו, כי משה רבינו ע"ה הבין וידע כי לא נכון לדבר כן עם הקב"ה למה הרעות וגו' למה זה שלחתני והרע לעם הזה והצל לא הצלת, וראוי היה להענש על זה, אך להיותו מוסר גופו וגם נשמתו עבור ישראל להצלתם ולרחם עליהם, השליך נפשו מנגד ודבר קשות, והטיח דברים, ובזכות זה זכה למה שלא זכו האבות, כי הם לא יכלו לעשות ככה כי לא עליהם ציבור לנהגם, על כן הם לא זכו כי אם לאספקלריה של א-ל שד"י, ומשה רבינו עליו השלום זכה לאספקלריה של אני הוי'. והיינו וידבר אלוקים אל משה, דבר קשות על שאמר למה הרעות, וחזר ואמר רכות אני הוי', מעתה תזכה לאספקלריה של אני הוי'".
הדברים מדהימים: משה עצמו ידע שהא עובר עבירה כביכול בזה שהוא צועק נגד הקב"ה: "למה הרעות"?! אז למה עשה מעשה כזה? כי "השליך נפשו מנגד ודבר קשות". אהבתו של משה רבינו אל עם ישראל הייתה כל כך עצומה ועמוקה, שהיא הייתה חזקה יותר מכל תשוקתו לעולם הבא ולעולם הזה ולשלימות רוחנית. הוא מסר לא רק גופו עבור כנסת ישראל, אלא גם נשמתו ורוחו! הוא וויתר כביכול על הדביקות והטהרה הרוחניית שלו עבור אהבתו לעם ישראל!
זה כאילו שאמר להקב"ה: "אני מוותר עליך ועל הכבוד שאני חייב לך, אני מוותר על האמונה העמוקה שכל דעביד רחמנא לטב עביד, אני מוותר על העוה"ב שלי, כי הכאב של בניך ובנותיך קשים מנשוא. למה הרעות לעם הזה"?!
נו, היינו משערים שהקב"ה יגיד לו: "משה, עברת את הגבול! משה, אל תלמדני אהבת ישראל מהי, אל תתן לי הרצאה איך לדאוג לעם ישראל, הם הבנים שלי, אני יודע מה שאני עושה". אבל משהו אחר קרה: "ויאמר אליו אני ה'". בגלל זה דווקא זכה משה רבינו לההתגלות הכי עמוקה ונפלאה, יותר מהאבות, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. משה זכה לראות ה' כביכול באספקלריא המאירה.
כי השם אוהב מי שמשתגע על יהודים, השם אוהב מי שאוהב יהודים בצורה רדיקלית. הדביקות הכי עמוקה בהשם זה לוותר על הדברים הכי רוחניים עבור אהבת ישראל!
בלשון רבנו הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט): "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו".
ד.
וכל כך למה? כי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", בלשון המדרש בפרשת בראשית. נשמת כל ישראל חקוקה כביכול בעצם עצמיותו של הקב"ה, והאהבה לבני ישראל היא היא הדביקות הכי נוראה ונפלאה לקוב"ה.
יש סיפור נורא שאליהו הנביא מספר בתנא דבי אליהו רבה (פרק יד). יהודי אחד הגיע אליו ושאל שאלה זו: "רבי! שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם?
"אמרתי לו, בני! דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, אבל אני אומר ישראל קדמו".
סיפור תמוה לכאורה. מה בדיוק השאלה כאן, מי קדם למי? האם צריכים להדליק שניהם, ולכן צריך לדעת מי קדם למי? זה נראה סתם כמו שאלה מופשטת שאינה נוגעת למעשה.
אבל באמת יש כאן שאלה עמוקה עד למאד: איך מסתכלים על איש יהודי? בסגנון עולם הישיבות: האם יהודי הוא "דין" ו"גדר" בתורה, או תורה היא "דין" ו"גדר" ביהודי?
כלומר, האם אומרים שהתורה קודמת במעלה לישראל, כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכדי שאיש הישראלי יזכה להאור כי טוב צריך ללמוד ולקיים את התורה, ובכך ינקה את נפשו ויזכה לאור הגנוז?
או אולי האמת היא להיפך: ישראל קדמו לתורה! נשמת כל איש ואשה מישראל היא מאוחדת ודבוקה ממש עם קוב"ה, ישראל וקוב"ה כולא חד, ושום דבר לא יכול לשנות זה, כי הנשמה חקוקה כביכול בעצמותו יתברך, אפילו עמוק יותר מהתורה הקדושה. ואדרבה, לכך ניתנה להם התורה כדי שיזכו לחוות, להפנים, ולהרגיש את הדביקות הזו בחייהם היום-יומיים, שקיימת בעצמותם גם לפני התורה. אדרבה, זוהי זכות עבור התורה כביכול שהיא ניתנה לבני ישראל שקדמו במחשבת הקב"ה גם לתורה.
ופה הגיע אליהו הנביא ופסק: דרכם של בני אדם להגיד שהתורה קדמה לישראל, התורה מצדיקה את קיומו הרוחני והפיזי של היהודי. אבל "אני אומר ישראל קדמו"! החידוש של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, הוא שקדושת ישראל היא כביכול נעלית מהתורה, והתורה באה לעזור ליהודי לגלות את מעלתו העצמיית שלא תסולא מפז. התורה באה בגלל ישראל, ולא שישראל באו בגלל התורה.
ה.
שמעתי פעם ממרן כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (בליל שמחת תורה תשמ"ז), שלכן מסתיימת כל התורה במלים "לעיני כל ישראל", ופירש רש"י שזה רומז על שבירת הלוחות, "ואשברם לעיניכם". לכאורה זה מאד תמוה: היתכן לסיים כל התורה בדבר שלילי כל כך כמו שבירת הלוחות? ולא עוד, אלא לסיים כל התורה בנושא שהוא ההיפך ממש מעניין תורה—שבירת התורה?!
והמענה לכך הוא: הסיבה שמשה שבר את הלוחות, שטר הנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל, הייתה כדי להציל את בני ישראל מכליון, ש"תדון כפנויה ולא כנשואה". משה רבנו היה התגלמות התורה בעצמותה, "זכרו תורת משה עבדי". אבל אעפ"כ, היה מוכן לשבור את הלוחות, ש"הלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא", כדי להציל את נשמות ישראל. כי משה רבינו הרגיש שכל תכלית התורה היא לגלות את קדושתה העצמיית של עם ישראל, ש"בנים אתם להשם אלקיכם".
ולכן, סיום ושלימות התורה היא שהתורה מכריזה: "לעיני כל ישראל"—"ישראל קדמו לתורה"! כשמגיעים לשיא השלימות של התורה, התורה אומרת לנו: "ישראל קדמו", ולכן "יישר כחך ששיברת".
"אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל"!
קטגוריות
פרשת וארא
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- ינואר 20, 2023
- |
- כ״ז טבת תשפ״ג
- |
- 332 צפיות
אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל
המנהיג אמיתי
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון- ינואר 20, 2023
ב"ה.
א.
ליתן תוכחה הוא מצוה ממצות התורה. להציל עם ישראל מטעויות חמורות שעושה, להציל את מנהיגי ארץ ישראל מטעויות חמורות שעושים, הוא מצווה רבתי של הצלת נפשות.
להעמיד אדם על טעותו, ולהעמיד עם על כשלונותיו, הוא ההתנהגות של בן אדם שאיכפת לו כשרואה מי שאהוב עליו גולש לתוך מקומות מסוכנים.
אבל לא הרי זה כהרי זה. יש אלה שזועקים ומוחים וצועקים, ומרגישים זוהמא ושנאה היוצאת מפיהם. ויש אלה זועקים ומוחים ומרגישים אהבה וחיבה כרשפי אש.
והתוצאות הן לגמרי אחרות.
"הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"! ופירש הרב הצדיק מברדיטשוב זי"ע, אם אתה רוצה להוכיח אותי, בסדר גמור. אבל תשכנע אותי תחילה שאתה אוהב אותי, שאתה מאוהב בנפשי.
***
ב.
יש מדרש מדהים ונפלא שמלמד אותנו מהו מנהיג ישראל אמיתי.
התורה מתחילה פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’". דבור, כידוע, זו אמירה קשה, ואלוקים היא מידת הדין. הקב"ה דיבר עם משה קשות במידת הדין עקב דבריו של משה בסוף הפרשה הקודמת: "ויאמר אדנ"י למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?! - לאחר שבא משה בטענות כלפי מעלה, עונה לו הקב"ה בלשון קשה.
אך בהמשך הפסוק כתוב: "ויאמר אליו אני ה'". אמירה זו אמירה רכה, ושם הוי' זה מידת הרחמים. כיצד מתיישבים שני חלקי הפסוק?
אומר המדרש רבה: "ועל דבר זה (שאמר למה הרעות) ביקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב: 'וידבר אלקים אל משה', ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר אליו אני ה'".
כלומר, משה רבינו דבר אמנם בצורה שאינה נימוסית אל הקב"ה, ולכן בקשה מידת הדין לפגוע בו, אולם ראה הקב"ה שהוא לא דבר כך בשביל עצמו, אלא מפני שהוא כאב את כאבם של ישראל, וכשכואב—אז צועקים! כמו אדם שעובר ניתוח, גם אם הוא יודע שזה לטובתו, וגם אם הוא יודע שהניתוח יציל את חייו—בכל זאת הוא יצעק מהכאב, כך גם משה שכאב את כאבם של ישראל צעק להרבש"ע: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?! - ולכן חזר הקב"ה ופנה אליו במידת הרחמים.
ג.
אבל מרן החתם סופר זי"ע הולך צעד אחד קדימה. לא רק שהקב"ה פנה אליו במדת הרחמים לפי שראה שכוונתו רצויה, אלא שבגלל מעשה זה, שהיה לכאורה מאד לא רצוי, העלהו מעל מדריגות האבות!
וכך כותב החתם סופר: "נראה, אעפ"י שדבר איתו קשות מ"מ שכרו איתו ופעולתו לפניו, כי משה רבינו ע"ה הבין וידע כי לא נכון לדבר כן עם הקב"ה למה הרעות וגו' למה זה שלחתני והרע לעם הזה והצל לא הצלת, וראוי היה להענש על זה, אך להיותו מוסר גופו וגם נשמתו עבור ישראל להצלתם ולרחם עליהם, השליך נפשו מנגד ודבר קשות, והטיח דברים, ובזכות זה זכה למה שלא זכו האבות, כי הם לא יכלו לעשות ככה כי לא עליהם ציבור לנהגם, על כן הם לא זכו כי אם לאספקלריה של א-ל שד"י, ומשה רבינו עליו השלום זכה לאספקלריה של אני הוי'. והיינו וידבר אלוקים אל משה, דבר קשות על שאמר למה הרעות, וחזר ואמר רכות אני הוי', מעתה תזכה לאספקלריה של אני הוי'".
הדברים מדהימים: משה עצמו ידע שהא עובר עבירה כביכול בזה שהוא צועק נגד הקב"ה: "למה הרעות"?! אז למה עשה מעשה כזה? כי "השליך נפשו מנגד ודבר קשות". אהבתו של משה רבינו אל עם ישראל הייתה כל כך עצומה ועמוקה, שהיא הייתה חזקה יותר מכל תשוקתו לעולם הבא ולעולם הזה ולשלימות רוחנית. הוא מסר לא רק גופו עבור כנסת ישראל, אלא גם נשמתו ורוחו! הוא וויתר כביכול על הדביקות והטהרה הרוחניית שלו עבור אהבתו לעם ישראל!
זה כאילו שאמר להקב"ה: "אני מוותר עליך ועל הכבוד שאני חייב לך, אני מוותר על האמונה העמוקה שכל דעביד רחמנא לטב עביד, אני מוותר על העוה"ב שלי, כי הכאב של בניך ובנותיך קשים מנשוא. למה הרעות לעם הזה"?!
נו, היינו משערים שהקב"ה יגיד לו: "משה, עברת את הגבול! משה, אל תלמדני אהבת ישראל מהי, אל תתן לי הרצאה איך לדאוג לעם ישראל, הם הבנים שלי, אני יודע מה שאני עושה". אבל משהו אחר קרה: "ויאמר אליו אני ה'". בגלל זה דווקא זכה משה רבינו לההתגלות הכי עמוקה ונפלאה, יותר מהאבות, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. משה זכה לראות ה' כביכול באספקלריא המאירה.
כי השם אוהב מי שמשתגע על יהודים, השם אוהב מי שאוהב יהודים בצורה רדיקלית. הדביקות הכי עמוקה בהשם זה לוותר על הדברים הכי רוחניים עבור אהבת ישראל!
בלשון רבנו הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט): "אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו".
ד.
וכל כך למה? כי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", בלשון המדרש בפרשת בראשית. נשמת כל ישראל חקוקה כביכול בעצם עצמיותו של הקב"ה, והאהבה לבני ישראל היא היא הדביקות הכי נוראה ונפלאה לקוב"ה.
יש סיפור נורא שאליהו הנביא מספר בתנא דבי אליהו רבה (פרק יד). יהודי אחד הגיע אליו ושאל שאלה זו: "רבי! שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם?
"אמרתי לו, בני! דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, אבל אני אומר ישראל קדמו".
סיפור תמוה לכאורה. מה בדיוק השאלה כאן, מי קדם למי? האם צריכים להדליק שניהם, ולכן צריך לדעת מי קדם למי? זה נראה סתם כמו שאלה מופשטת שאינה נוגעת למעשה.
אבל באמת יש כאן שאלה עמוקה עד למאד: איך מסתכלים על איש יהודי? בסגנון עולם הישיבות: האם יהודי הוא "דין" ו"גדר" בתורה, או תורה היא "דין" ו"גדר" ביהודי?
כלומר, האם אומרים שהתורה קודמת במעלה לישראל, כי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, וכדי שאיש הישראלי יזכה להאור כי טוב צריך ללמוד ולקיים את התורה, ובכך ינקה את נפשו ויזכה לאור הגנוז?
או אולי האמת היא להיפך: ישראל קדמו לתורה! נשמת כל איש ואשה מישראל היא מאוחדת ודבוקה ממש עם קוב"ה, ישראל וקוב"ה כולא חד, ושום דבר לא יכול לשנות זה, כי הנשמה חקוקה כביכול בעצמותו יתברך, אפילו עמוק יותר מהתורה הקדושה. ואדרבה, לכך ניתנה להם התורה כדי שיזכו לחוות, להפנים, ולהרגיש את הדביקות הזו בחייהם היום-יומיים, שקיימת בעצמותם גם לפני התורה. אדרבה, זוהי זכות עבור התורה כביכול שהיא ניתנה לבני ישראל שקדמו במחשבת הקב"ה גם לתורה.
ופה הגיע אליהו הנביא ופסק: דרכם של בני אדם להגיד שהתורה קדמה לישראל, התורה מצדיקה את קיומו הרוחני והפיזי של היהודי. אבל "אני אומר ישראל קדמו"! החידוש של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, הוא שקדושת ישראל היא כביכול נעלית מהתורה, והתורה באה לעזור ליהודי לגלות את מעלתו העצמיית שלא תסולא מפז. התורה באה בגלל ישראל, ולא שישראל באו בגלל התורה.
ה.
שמעתי פעם ממרן כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע (בליל שמחת תורה תשמ"ז), שלכן מסתיימת כל התורה במלים "לעיני כל ישראל", ופירש רש"י שזה רומז על שבירת הלוחות, "ואשברם לעיניכם". לכאורה זה מאד תמוה: היתכן לסיים כל התורה בדבר שלילי כל כך כמו שבירת הלוחות? ולא עוד, אלא לסיים כל התורה בנושא שהוא ההיפך ממש מעניין תורה—שבירת התורה?!
והמענה לכך הוא: הסיבה שמשה שבר את הלוחות, שטר הנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל, הייתה כדי להציל את בני ישראל מכליון, ש"תדון כפנויה ולא כנשואה". משה רבנו היה התגלמות התורה בעצמותה, "זכרו תורת משה עבדי". אבל אעפ"כ, היה מוכן לשבור את הלוחות, ש"הלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא", כדי להציל את נשמות ישראל. כי משה רבינו הרגיש שכל תכלית התורה היא לגלות את קדושתה העצמיית של עם ישראל, ש"בנים אתם להשם אלקיכם".
ולכן, סיום ושלימות התורה היא שהתורה מכריזה: "לעיני כל ישראל"—"ישראל קדמו לתורה"! כשמגיעים לשיא השלימות של התורה, התורה אומרת לנו: "ישראל קדמו", ולכן "יישר כחך ששיברת".
"אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל"!
- תגובה
סיכום השיעור:
אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל
שיעורים קשורים
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!