Picture of the author
Picture of the author

נבחרים, לא גזענים

כל האמת על 'עם הנבחר'

    הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

    60 צפיות
  • אוגוסט 13, 2023
  • |
  • כ״ו אב תשפ״ג
  • תגובה

סיכום השיעור:

נבחרים, לא גזענים

א.

בהרצאותיי ושיעוריי במשך השנים על פני הגלובוס יש שאלה לא נדירה שבוקעת מלב רבים מאחינו, היתכן לכנות את עם ישראל כ'עם הנבחר'? המוטו הזה, שיהודים איכשהו קרובים יותר לאלוקים מכל האומות האחרות, טוענים הם, יש בכך גזענות, שחצנות, יהירות, התנשאות, וגאווה אתנית.

לא מעט שונאי ישראל השתמשו בעלילה זו כדי להאשים את העם היהודי ברצון לשלוט על העולם ולדכא את האומות. בשל כך יהודים רבים, בארץ ובתפוצות, מאד לא נוח להם עם הרעיון של "אתה בחרתנו מכל העמים".

אני תמיד מסביר, שלומר שיש כאן גאווה אתנית זה דבר אבסורדי מהסיבה הפשוטה: כל אחד, מכל מוצא אתני שהוא, יכול להתגייר ולהפוך לחלק מעם הנבחר. יש בעם ישראל אנשים מכל הגזעים והשבטים, ואינו דומה גזע של יהודי תימני לגזע של יהודי רוסי או הונגרי.

יתר על כן: מה פירושו האמיתי של העם הנבחר? למה נבחרנו? ברגע שבורא העולם בחר ביהודי הראשון, אברהם אבינו, הוא גם הגדיר את תפקידו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", להוות מקור ברכה והשראה לכל האנושות, לכל משפחות העמים. כך מפרש רבינו עובדיה ספורנו את ההבטחה בעת מעמד הר סיני "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים": "ובזה תהיו סגולה מכלם, כי תהיו ממלכת כהנים, להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה'".

במלים אחרות, אנחנו נבחרנו כדי לגלות לכל בן אדם החי עלי אדמות שהוא נבחר על ידי הקב"ה למלאות את שליחותו בחיים. אנחנו נבחרנו כדי ללמד את האנושות שכל אחד ואחת נבחר על ידי השם למלאות ייעודו בחיים, להפכו לעולם של טוב, מוסר, חמלה, ואהבה.

יפה. אבל סוף-סוף, הם שואלים, למה צריך להדגיש את ה"ורוממתנו מכל הלשונות", "והייתם לי עם סגולה". האם זה לא נשמע כגאווה?

ובכן, יש כאן נקודה עמוקה יותר, ועל זאת אנו חבים את תודתנו לגאון ישראל וקדושו, אדמו"ר הזקן, בעל התניא ושו"ע הרב זי"ע.

 

ב.

לאחר שנאסר בעל התניא בגלל הלשנה מחפירה של יהודים, וכמעט וקיבל עונש מוות רח"ל, נגאל ממאסרו בפטרבורג בי"ט כסלו שנת תקנ"ט. כמובן, היו כמה מהחסידים שרצו להפגין תרועת נצחון כלפי אחיהם המתנגדים. ובכן, בבואו מפטרבורג חזרה לביתו בליאזנא שבבלרוס, כתב מכתב נורא ונפלא לחסידיו ותלמידיו, שמתחיל עם המלה "קטונתי", וכבר נדפס באגרת-הקודש בספרו תניא קדישא.

באותה אגרת, רבינו בעל התניא מציב יסוד עמוק בכל השקפת היהדות:

"קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פירוש שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד, כי חסד דרועא ימינא, וימינו תחבקני, שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים, וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה, צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמ"ש מרחוק ה' נראה לי. וכנודע דכולא קמי' דווקא כלא חשיב. ואם כן, כל שהוא קמי' יותר, הוא יותר כלא ואין ואפס".

ביאור דבריו הקדושים:

אם מלך בשר ודם, או לחלופין האדם הכי עוצמתי בעולם, מקרב אותך ובוחר בך, הגיוני שתרגיש התנשאות ושליטה כלפי אחרים ואז יתכן שתתנהג כלפיהם בבוז ועריצות ותשתמש בהם כפי רצונך.

אבל כשהקב"ה בוחר בך, כשאתה מרגיש קרבת אלקים, התוצאה היא בדווקא להיפך. הרי השם הוא אין-סוף ממש, בלשון התורה "אין עוד מלבדו", ובלשון הזוהר "לית אתר פנוי מיניה". אם כך, כאשר האין-סוף מתגלה, הרי האגו נמס והיה כלא היה. הרי כל מציאות האגו יכולה להתקיים רק כי האמת נעלמת -"אכן אתה א-ל מסתתר", ולכן אנחנו רואים את עצמנו כמציאות נפרדת מהקדושה והאחדות האלקית. אבל ברגע שהפנימיות של כל ההויה, "אמת ה' לעולם", מתגלית בתוך המודעות והלב שלי, הרי אני חווה מיד שכל המציאות שלי אינה אלא התגלות וביטוי של מציאות האין-סוף, כי "אין עוד מלבדו".

כשאתה נעמד פנים אל פנים מול האין סופי, כל האשליות על "אני גדול", "אני ענק", "אני הכי חשוב", "אני הכי מוכשר", "אני שליט", "אני גביר", "אני נמצא למעלה מעלה", נופלות מאליהן, לא בגלל שהן מוטעות, אלא בגלל שכל מציאותן מזוייפת. כי האמת האמיתית היא, שכל כולי, כל מציאותי, וכל מציאות הבריאה, היא רק השתקפות וגילוי של הקב"ה.

כך כותב רבינו הגדול בעל התניא בשער היחוד והאמונה (פרק ג):

"אִלּוּ נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת וּלְהַשִּׂיג אֶת הַחַיּוּת וְרוּחָנִיּוּת שֶׁבְּכָל נִבְרָא הַשּׁוֹפֵעַ בּוֹ מִמּוֹצָא פִּי ה' וְרוּחַ פִּיו, לֹא הָיָה גַּשְׁמִיּוּת הַנִּבְרָא וְחָמְרוֹ וּמַמָּשׁוֹ נִרְאֶה כְּלָל לְעֵינֵינוּ, כִּי הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַחַיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת שֶׁבּוֹ.

ובכן, כאשר אתה חווה קירבת אלקים, מה התוצאה? האגו מתנפץ. צריך להגיד 'קדיש' על כל רגש של ישות ואנוכיות, כי אתה מתחיל להרגיש שכל המציאות שלך אינה אלא זרם של האנרגיה האלקית השופעת בתוכך ועל ידך ברגע זה ממש.

מובן ופשוט, שדבר זה אינו מחליש את שמחת החיים, ואינו מכחיד את האמון והביטחון העצמי. אדרבה, מחווייה זו באים התוקף, הביטחון העצמי הכי עמוק והשמחה הכי עצומה בחיים. כי אז אני נעשה מודע לעובדה שהמציאות שלי היא היא ממש זרם של הרבש"ע בכבודו ובעצמו, "שלוחו של אדם כמותו ממש". אני מיוחד ממש עם האלקות.

ולכן אומר הנביא ירמיהו "מרחוק ה' נראה לי": כשיש ראיה באלקות, אז אני מרגיש את הריחוק והאפסיות של ה'אני'. וככל שיש יותר קרבת אלקים, כך ה'אני' מתמעט יותר ויותר. וכשהאלקות מתגלה לגמרי בחיי, אז ה'אני' נעלם כליל מהאופק, כי אז אני מרגיש את האמת שכל ה'אני' אינו אלא גילוי האין-סוף, וכל הדיבור על ישות וגאווה הוא ליצי ליצנות.

ג.

שמעתי פעם שיחת מוסר של משגיח שדיבר לבחורים בגנות הגאווה והשחצנות. ואמר להם בערך כך:

"תדעו, שכל מי שאוכל את הקוגל בערב-שבת, כבר לא יהיה לו קוגל בשבת קודש עצמה. אם כן, שתדעו תלמידים, לעולם הבא מוכן לכם המון המון כבוד, וה'קוגל' שמה טעים עד למאד. הכבוד שאתם תקבלו עבור התורה שלכם הוא נפלא ונורא. ואם אתם תאכלו את הכבוד הזה בעולם הזה, כבר לא ישאר שום קוגל לעולם הבא!".

כוונתו הייתה רצויה. אבל הוא החמיץ את הנקודה. בעולם הבא לא נותנים כבוד. בעולם הבא מרגישים את האמת ש'אין עוד מלבדו', ובמילא כל המושג של כבוד הוא ליצי-ליצנות. המושג של כבוד נובע מהטרגדיה העצומה שאנחנו לא חוויים מי אנחנו באמת. שאנחנו לא מרגישים שכל המציאות שלך היא היא ממש מציאות האלקות!

כל המדרשים ומאמרי חז"ל שמדברים על כבוד לעולם ולהבא ולעתיד לבוא הכוונה היא ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", וכשיש גילוי כזה, אז התשוקה לכבוד עצמי היא התשוקה הכי טרגית וענייה בעולם. זה כמו שמישהו נעבאך ישתוקק לאכילת זכוכית, או דוגמא יותר טובה, לאכילת טינופת.

זה כמו מישהו שיתן שיחת מוסר ויסביר לבחורים שאם יאכלו לכלוך בעולם הזה, כבר לא יהיה להם צואה לעולם הבא.

וכך הם דברי ה'תניא' (פרק כג): וְלָכֵן אָמְרוּ רַזַ"ל שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי עִקַּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה הוּא מַה שֶׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדֻשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם... כִּי אֵין קְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרַךְ... וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִתִּית, דְּכֹלָּא קַמֵּהּ כְּלֹא חָשִׁיב, וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרַךְ וְלִרְצוֹנוֹ הַמְּחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד.

דברים נפלאים משנים-חיים! מהו העומק של עבודה-זרה? שאתה חושב לרגע שאתה נפרד מהקב"ה! שאתה מדמיין לעצמך שכל המציאות שלך היא לא זרם הקדושה והאחדות האין-סופית של הקב"ה. מהי גסות הרוח? הרצון הטראגי והפתטי למלאות החלל שלי על ידי יצירת מציאות מזוייפת של גאווה, כיון שאינו זוכה להרגיש את האמת, שאיני אלא צינור לקדושתו האין סופית של הקב"ה.

ד.

לאחרי שהוא מבאר את היסוד זה, מסיים בעל התניא את המכתב המרגש שלו, שבגלל החסדים הנפלאים שהקב"ה הראה לו ולחסידים, התוצאה צריכה להיות לא יהירות ח"ו, אלא "קטונתי", ביטול במציאות לגמרי. הנה לשונו הזהב:

"ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנ"ש על ריבוי החסדים אשר הגדיל ה' לעשות עמנו... לבלתי רום לבבם מאחיהם, ולא להרחיב עליהם פה, או לשרוק עליהם ח"ו, הס מלהזכיר באזהרה נוראה, רק להשפיל רוחם ולבם במדת אמת ליעקב מפני כל אדם בנמיכות רוח ומענה רך משיב חימה... וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".

ה.

מעתה נבין בטוב-טעם את מהות המושג של העם הנבחר (ותודתי לידידי הרה"ג ר' אהרן מוס מסידני על ההגדרה).

לפי היהדות, להיות נבחר אינו מוביל להתנשאות אלא דווקא לענווה וביטול מוחלט. לו היה זה מלך בשר ודם שבחר בנו להיות לו עם מיוחד, אז היינו נהפכים לאליטיסטים. כאשר כוח בן תמותה מראה משוא-פנים כלפי אדם כלשהו, אותו אדם יהפוך כתוצאה מכך למתנשא. הוא יכול להתייחס לאחרים בבוז, ואף להשתמש בהם ככל העולה על רוחו.

אולם אנחנו נבחרנו לא על ידי מלך בשר ודם, אלא על ידי הקב"ה. וככל שאתה מרגיש יותר קרבת אלקים, כך החשיבות העצמית בנפרד מהשם הולכת ונעלמת. "כולא קמיה כלא חשיב": ככל שאתה מרגיש יותר את ה'קמיה', כך אתה מרגיש יותר ה'כלא חשיב'. יחס קרוב עם הקב"ה מפוצץ כליל את בועת האנוכיות שלך, כי "אין עוד מלבדו". להיות קרוב לאלוקים דורש מאיתנו התבוננות עצמית, שיפור עצמי, לאתגר את עצמנו תמיד, מול האין-סופי.

זהו הרעיון של העם הנבחר – אומה של אנשים שניתנה להם ההזדמנות לחוש את קירבת אלוקים, לשמוע את האמת שלו ולהעביר את המסר שלו אל העולם, שכל העולם כולו הוא זרם של האחדות האלקית. כולם מסכימים, שהיו אלה היהודים, שהראו לעולם את האמונה בא-ל אחד וכן שיטת מוסר וקודים מוסריים, שעצבו הרבה מהשקפת העולם היום על החיים ועל מטרתם. הישרדותה של היהדות עד ימינו היא שמאשרת את הערך הנצחי של השיטה הזו.

ההיבחרות של היהודים אינה בגנים שלהם. זהו מצב נפשי. כל מי שמעוניין להתגייר – יכול לעשות זאת, כל זמן שהוא מוכן שיפוצצו לו את בועת האגו.

אז מה המבחן האמיתי של להיות חלק מעם הנבחר? מהו הפירוש של "ורוממתנו מכל הלשונות... ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת?" שאתה מרגיש "אין ואפס ממש".

ו.

זו הסיבה האמיתית לרגשי הנחיתות של העם היהודי. למה כל כך הרבה יהודים מתביישים בעצמם ובעמם? למה כל כך הרבה יהודים מרגישים לא נוח עם הביטוי הזה שהם העם הנבחר? רוב העמים האחרים מרגישים טוב מאד עם הכינוי הזה, אבל היהודים יעשו הכל כדי להכריז בפני עולם ומלואו שאנחנו משהו לא מיוחד: ארץ ישראל היא ארץ נורמלית ועם ישראל הוא עם נורמלי, ככל שאר העמים. למה אנחנו כל כך מתביישים ורגישים? אנחנו לא סתם טיפשים.

ניחשתם את התירוץ: כי אנחנו העם הנבחר. והעם הנבחר יש לו בעיה גדולה להאמין שהוא העם הנבחר.

אנא השאירו את תגובתכם למטה!

    פרשת עקב

    הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
    • אוגוסט 13, 2023
    • |
    • כ״ו אב תשפ״ג
    • |
    • 60 צפיות
    • תגובה

    סיכום השיעור:

    נבחרים, לא גזענים

    שיעורים קשורים

    אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
    הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

    צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו

    צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו

    לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
    לקבלת הניוזלטר שלנו
    Picture of the authorPicture of the author