כהורים, אין דבר שיותר קשה לנו מאשר ילד שלא עומד בציפיות שלנו. אנחנו רואים בעיני רוחנו את הילד האולטימטיבי מבחינתנו וכשהוא מתנהג אחרת מכפי שחלמנו, האכזבה רבה וכמעט בלתי אפשרי שהילד לא יחוש בכך.

לכאב העמוק מהאכזבה שאנו חשים, מתלווים גם ייסורי מצפון מכך שקשה לנו להמשיך להאמין בילד ואט-אט אנחנו מנמיכים את רף הציפיות שיש לנו ממנו ומשלימים עם ה"אובדן".

כיצד נוכל להמשיך להאמין בילד גם כשהוא מאכזב אותנו? ואיך אפשר ליישם את מה שאנחנו אומרים שוב ושוב לילדינו: 'אבא ואמא אוהבים אתכם בכל מצב ויודעים שאתם יכולים להצליח'?!