השרף מבריסק והחיילים
- פברואר 1, 2024
- |
- כ״ב שבט תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
202 צפיות
השרף מבריסק והחיילים
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- פברואר 1, 2024
א.
אין צורך להאריך עבור קוראי מדור אודות גדלותו הענקית, תורתו הנפלאה, קדושתו העצומה, ועומק היראת-שמים של האדם הגדול בענקים המכונה בשם השרף מבריסק, שר התורה רבי יהושע יהודה לייב דיסקין זצ"ל (תקע"ט-תרנ"ח), מי שהיה רבן של לומז'ה, מזריטש, קובנה, בריסק, ובסוף ימיו רב מקהלות האשכנזים בירושלים עיר הקודש תובב"א. כולם חרדו ועדיין חרדים לתורתו ויראתו.
והנה מצאתי פנינה נפלאה ונוראה בחידושי מהרי"ל דיסקין על התורה בפרשת בשלח, שכל כך רלוונטי לתקופתנו המתאגרת.
ב.
על הפסוק (בשלח יד, ג) "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר", ידועה התמיהה הגדולה, איך יכול פרעה לדבר אל ישראל שכבר יצאו ממצרים והיו בתוך המדבר?
ומבאר בתרגום יונתן בן עוזיאל (והדברים הובאו במדרש שכל טוב): "ויימר פרעה לדתן ואבירם בני ישראל דאישתיירו במצרים, מטרפין הנון עמא בית ישראל בארעא". כלומר, פרעה אמר דברים אלה לשני יהודים - דתן ואבירם שהחליטו לא לצאת ממצרים, כיון שלא האמינו לא בה' ולא במשה עבדו, ולא בבשורת הגאולה, חשבו השניים למה לסכן את חייהם ולצאת לארץ לא זרועה?
שואל השרף מבריסק, והרי מפורש בכמה מדרשים שרשעי בני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים מתו במשך שלשת ימי אפילה בעת מכת חושך? אם כן, למה חיו דתן ואבירם?
בפרט בהתחשב בעובדה שהשניים הללו לא היו סתם רשעים שלא רצו לצאת, אלא רשעים גדולים בקנה מידה אחר, אשר הרעו למשה על כל צעד ושעל. כמבואר במדרשי חז"ל, הם היו אלה שני האנשים העבריים הניצים (בפרשת שמות), הם אלה שהותירו את המן (בפרשתנו), הם אלה שאומרים על ים סוף "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ופרשה שלמה בפרשת קרח מוקדשת למרידתם האיומה במשה ואהרן (במדבר טז, יב-יד): וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה
השאלה אם כן רק מתחדדת והולכת, למה שרדו שני הרשעים הללו את מכת חושך, עד כדי כך שפרעה דיבר אליהם אחרי יציאת מצרים?
ג.
וכך ביאר השרף מבריסק (חידושי מהרי"ל דיסקין פרשת בשלח):
דתן ואבירם היו אמנם כופרים ורשעים שלא האמינו בה' ובמשה עבדו ולכן לא רצו לצאת ממצרים ולא האמינו בבשורת הגאולה והגואל. אבל בכל זאת – היה איכפת להם המועקה של כלל ישראל. נכון, הם מרדו ברצון השם, אבל הלב שלהם היה ער לצרת ישראל. איפה רואים זה? בשלהי פרשת שמות (ה, יד-יח): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם: וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה': וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
דתן ואבירם, אומרים חז"ל (הובא ברש"י שמות), היו משוטרי ישראל שקיבלו מכות רצח בגלל שלא רצו לענות את בני ישראל, ועוד זאת, שסיכנו את חייהם להכנס לפרעה הרשע ולהתחנן עבור בני עמם. הם הרגישו את הצער והיו חלק מהעבודה הקשה, ועשו מה שיכלו לעזור לישראל בעת צרתם.
זו לשונו של מהרי"ל דיסקין:
"דתן ואבירם היו בין השוטרים שמסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל העבודה מעל בני ישראל, וכדאיתא שם [מדרש רבה סוף פ' שמות] בדברי רבי יוחנן על מה שאמרו למה הבאשתם את ריחנו, כי מן המכות שהכו אותן המצריים היה ריחן מבאיש. והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על ה' ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה...
"ולא יכולין להשוות אותן להפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בהעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים לפי שעה, זכות המצוה תלה להם לעבור את הים".
ד.
ועדיין צריך ביאור, איך הגיעו ממצרים למדבר, להשתתף במרידת קרח? הרי הם נשארו במצרים!
ובודאי צריך לומר שהם רדפו את ישראל ביחד עם פרעה כדי להחזירם למצרים. אבל אז נשאלת השאלה, כשנכנסו לים ביחד עם פרעה, מדוע הם לא טבעו?
על זה מצינו דברים נוראים בחידושי מהרי"ל דיסקין סוף פרשת שמות: "ושמעתי בשם אדמו"ר ז"ל שאיתא במדרש שהים נקרע לפניהם".
וכן כתב בבאר מים חיים (בשלח יד, כט): ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל בלבד נקרע הים, והם דתן ואבירם. שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע עליהם הים לבד.
ה.
הגעו בעצמכם רבותיי:
מדובר כאן על רשעי ישראל, כופרים גמורים, שלבסוף נבלעו באדמה מחמת מרידתם במשה ואהרן. ולמרות הכל, בגלל מסירות נפשם הפיזית עבור עם ישראל, ומסירותם לעזור להם בגלותם האיומה, זכו לקריעת ים סוף מיוחדת!
הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר, פי מיליון פעמים, מה צריך להיות היחס, האהדה, האהבה והחיבוק הרגשי כלפי חיילי הצבא, שרבים מהם שומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה ואחרים - רובם ככולם תינוקות שנשבו, וכולם יחד מוסרים נפשם בשמחה ובהתעוררות עצומה להציל את עם ישראל.
ו.
מעשה נפלא סיפר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל:
רבה של לייפניק, בעל ה'ברוך טעם', הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים, מגדולי רבני גליציה ומגאוני הדור, עמד לסגור שידוך עבור בנו, עם משפחה מיוחסת, אמידה, וחשובה מאד. והנה כמה רגעים לפני שבאו המחותנים לביתו לסכם את עניני הממונות, שמע ה'ברוך טעם' ששואב המים של העירה חלה במחלה קשה ומעתה לא יוכל לפרנס את בני ביתו. כידוע שבאותם זמנים, שואב המים עבד עבודת פרך מהבוקר עד הערב, לשאוב מים מהנהר או המעיין ולהביא חביות של מים אל כל בית שהיה זקוק לשירותו, דבר שפרנס את המשפחה בדוחק רב. והנה השואב מים נפל למשכב ומי ידאג עבור בני הבית?
הדבר נגע מאוד לליבו של ה'ברוך טעם', הן מחמת עצם החולי והן מחמת עוגמת נפש והצער עבור כל בני הבית. צערו הרב היה ניכר היטב על פניו. כאשר באו המחותנים העתידיים, שאלו אותו מדוע פניו נפולות. הם חששו אולי משהו בשידוך אינו נושא חן בעיניו. סיפר להם רבה של לייפניק על דבר האסון אשר קרה לשואב המים.
הם התפלאו מאוד על כך שהרב לוקח לליבו כל כך את צרתו של שואב המים.
"האם כבודו הוא ממשפחת שואב המים"?
"לא", ענה הברוך טעם.
"אם כן למה לתת למאורע זה להפריע את השמחה. איזו שייכות יש לכבוד הרב ולשואב המים הפשוט? למה שהמחלה שלו תפריע לרב כל כך"?
או אז יצא ה'ברוך טעם' מהחדר ואמר לזוגתו הרבנית שהוא לא יכול לסגור את השידוך עם המחותנים הפוטנציאליים. "השידוך הזה לא יוכל להצליח", קבע נחרצות כשהוא מסביר: "איני רוצה להשתדך עם אלה שאין להם לב להרגיש צערו של יהודי אחר...".
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון בעיתון ״בקהילה״
א.
אין צורך להאריך עבור קוראי מדור אודות גדלותו הענקית, תורתו הנפלאה, קדושתו העצומה, ועומק היראת-שמים של האדם הגדול בענקים המכונה בשם השרף מבריסק, שר התורה רבי יהושע יהודה לייב דיסקין זצ"ל (תקע"ט-תרנ"ח), מי שהיה רבן של לומז'ה, מזריטש, קובנה, בריסק, ובסוף ימיו רב מקהלות האשכנזים בירושלים עיר הקודש תובב"א. כולם חרדו ועדיין חרדים לתורתו ויראתו.
והנה מצאתי פנינה נפלאה ונוראה בחידושי מהרי"ל דיסקין על התורה בפרשת בשלח, שכל כך רלוונטי לתקופתנו המתאגרת.
ב.
על הפסוק (בשלח יד, ג) "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר", ידועה התמיהה הגדולה, איך יכול פרעה לדבר אל ישראל שכבר יצאו ממצרים והיו בתוך המדבר?
ומבאר בתרגום יונתן בן עוזיאל (והדברים הובאו במדרש שכל טוב): "ויימר פרעה לדתן ואבירם בני ישראל דאישתיירו במצרים, מטרפין הנון עמא בית ישראל בארעא". כלומר, פרעה אמר דברים אלה לשני יהודים - דתן ואבירם שהחליטו לא לצאת ממצרים, כיון שלא האמינו לא בה' ולא במשה עבדו, ולא בבשורת הגאולה, חשבו השניים למה לסכן את חייהם ולצאת לארץ לא זרועה?
שואל השרף מבריסק, והרי מפורש בכמה מדרשים שרשעי בני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים מתו במשך שלשת ימי אפילה בעת מכת חושך? אם כן, למה חיו דתן ואבירם?
בפרט בהתחשב בעובדה שהשניים הללו לא היו סתם רשעים שלא רצו לצאת, אלא רשעים גדולים בקנה מידה אחר, אשר הרעו למשה על כל צעד ושעל. כמבואר במדרשי חז"ל, הם היו אלה שני האנשים העבריים הניצים (בפרשת שמות), הם אלה שהותירו את המן (בפרשתנו), הם אלה שאומרים על ים סוף "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ופרשה שלמה בפרשת קרח מוקדשת למרידתם האיומה במשה ואהרן (במדבר טז, יב-יד): וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה
השאלה אם כן רק מתחדדת והולכת, למה שרדו שני הרשעים הללו את מכת חושך, עד כדי כך שפרעה דיבר אליהם אחרי יציאת מצרים?
ג.
וכך ביאר השרף מבריסק (חידושי מהרי"ל דיסקין פרשת בשלח):
דתן ואבירם היו אמנם כופרים ורשעים שלא האמינו בה' ובמשה עבדו ולכן לא רצו לצאת ממצרים ולא האמינו בבשורת הגאולה והגואל. אבל בכל זאת – היה איכפת להם המועקה של כלל ישראל. נכון, הם מרדו ברצון השם, אבל הלב שלהם היה ער לצרת ישראל. איפה רואים זה? בשלהי פרשת שמות (ה, יד-יח): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם: וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה': וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
דתן ואבירם, אומרים חז"ל (הובא ברש"י שמות), היו משוטרי ישראל שקיבלו מכות רצח בגלל שלא רצו לענות את בני ישראל, ועוד זאת, שסיכנו את חייהם להכנס לפרעה הרשע ולהתחנן עבור בני עמם. הם הרגישו את הצער והיו חלק מהעבודה הקשה, ועשו מה שיכלו לעזור לישראל בעת צרתם.
זו לשונו של מהרי"ל דיסקין:
"דתן ואבירם היו בין השוטרים שמסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל העבודה מעל בני ישראל, וכדאיתא שם [מדרש רבה סוף פ' שמות] בדברי רבי יוחנן על מה שאמרו למה הבאשתם את ריחנו, כי מן המכות שהכו אותן המצריים היה ריחן מבאיש. והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על ה' ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה...
"ולא יכולין להשוות אותן להפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בהעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים לפי שעה, זכות המצוה תלה להם לעבור את הים".
ד.
ועדיין צריך ביאור, איך הגיעו ממצרים למדבר, להשתתף במרידת קרח? הרי הם נשארו במצרים!
ובודאי צריך לומר שהם רדפו את ישראל ביחד עם פרעה כדי להחזירם למצרים. אבל אז נשאלת השאלה, כשנכנסו לים ביחד עם פרעה, מדוע הם לא טבעו?
על זה מצינו דברים נוראים בחידושי מהרי"ל דיסקין סוף פרשת שמות: "ושמעתי בשם אדמו"ר ז"ל שאיתא במדרש שהים נקרע לפניהם".
וכן כתב בבאר מים חיים (בשלח יד, כט): ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל בלבד נקרע הים, והם דתן ואבירם. שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע עליהם הים לבד.
ה.
הגעו בעצמכם רבותיי:
מדובר כאן על רשעי ישראל, כופרים גמורים, שלבסוף נבלעו באדמה מחמת מרידתם במשה ואהרן. ולמרות הכל, בגלל מסירות נפשם הפיזית עבור עם ישראל, ומסירותם לעזור להם בגלותם האיומה, זכו לקריעת ים סוף מיוחדת!
הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר, פי מיליון פעמים, מה צריך להיות היחס, האהדה, האהבה והחיבוק הרגשי כלפי חיילי הצבא, שרבים מהם שומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה ואחרים - רובם ככולם תינוקות שנשבו, וכולם יחד מוסרים נפשם בשמחה ובהתעוררות עצומה להציל את עם ישראל.
ו.
מעשה נפלא סיפר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל:
רבה של לייפניק, בעל ה'ברוך טעם', הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים, מגדולי רבני גליציה ומגאוני הדור, עמד לסגור שידוך עבור בנו, עם משפחה מיוחסת, אמידה, וחשובה מאד. והנה כמה רגעים לפני שבאו המחותנים לביתו לסכם את עניני הממונות, שמע ה'ברוך טעם' ששואב המים של העירה חלה במחלה קשה ומעתה לא יוכל לפרנס את בני ביתו. כידוע שבאותם זמנים, שואב המים עבד עבודת פרך מהבוקר עד הערב, לשאוב מים מהנהר או המעיין ולהביא חביות של מים אל כל בית שהיה זקוק לשירותו, דבר שפרנס את המשפחה בדוחק רב. והנה השואב מים נפל למשכב ומי ידאג עבור בני הבית?
הדבר נגע מאוד לליבו של ה'ברוך טעם', הן מחמת עצם החולי והן מחמת עוגמת נפש והצער עבור כל בני הבית. צערו הרב היה ניכר היטב על פניו. כאשר באו המחותנים העתידיים, שאלו אותו מדוע פניו נפולות. הם חששו אולי משהו בשידוך אינו נושא חן בעיניו. סיפר להם רבה של לייפניק על דבר האסון אשר קרה לשואב המים.
הם התפלאו מאוד על כך שהרב לוקח לליבו כל כך את צרתו של שואב המים.
"האם כבודו הוא ממשפחת שואב המים"?
"לא", ענה הברוך טעם.
"אם כן למה לתת למאורע זה להפריע את השמחה. איזו שייכות יש לכבוד הרב ולשואב המים הפשוט? למה שהמחלה שלו תפריע לרב כל כך"?
או אז יצא ה'ברוך טעם' מהחדר ואמר לזוגתו הרבנית שהוא לא יכול לסגור את השידוך עם המחותנים הפוטנציאליים. "השידוך הזה לא יוכל להצליח", קבע נחרצות כשהוא מסביר: "איני רוצה להשתדך עם אלה שאין להם לב להרגיש צערו של יהודי אחר...".
תגים
קטגוריות
עיתון ״בקהילה״ - פרשת בשלח תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- פברואר 1, 2024
- |
- כ״ב שבט תשפ״ד
- |
- 202 צפיות
השרף מבריסק והחיילים
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- פברואר 1, 2024
א.
אין צורך להאריך עבור קוראי מדור אודות גדלותו הענקית, תורתו הנפלאה, קדושתו העצומה, ועומק היראת-שמים של האדם הגדול בענקים המכונה בשם השרף מבריסק, שר התורה רבי יהושע יהודה לייב דיסקין זצ"ל (תקע"ט-תרנ"ח), מי שהיה רבן של לומז'ה, מזריטש, קובנה, בריסק, ובסוף ימיו רב מקהלות האשכנזים בירושלים עיר הקודש תובב"א. כולם חרדו ועדיין חרדים לתורתו ויראתו.
והנה מצאתי פנינה נפלאה ונוראה בחידושי מהרי"ל דיסקין על התורה בפרשת בשלח, שכל כך רלוונטי לתקופתנו המתאגרת.
ב.
על הפסוק (בשלח יד, ג) "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר", ידועה התמיהה הגדולה, איך יכול פרעה לדבר אל ישראל שכבר יצאו ממצרים והיו בתוך המדבר?
ומבאר בתרגום יונתן בן עוזיאל (והדברים הובאו במדרש שכל טוב): "ויימר פרעה לדתן ואבירם בני ישראל דאישתיירו במצרים, מטרפין הנון עמא בית ישראל בארעא". כלומר, פרעה אמר דברים אלה לשני יהודים - דתן ואבירם שהחליטו לא לצאת ממצרים, כיון שלא האמינו לא בה' ולא במשה עבדו, ולא בבשורת הגאולה, חשבו השניים למה לסכן את חייהם ולצאת לארץ לא זרועה?
שואל השרף מבריסק, והרי מפורש בכמה מדרשים שרשעי בני ישראל שלא רצו לצאת ממצרים מתו במשך שלשת ימי אפילה בעת מכת חושך? אם כן, למה חיו דתן ואבירם?
בפרט בהתחשב בעובדה שהשניים הללו לא היו סתם רשעים שלא רצו לצאת, אלא רשעים גדולים בקנה מידה אחר, אשר הרעו למשה על כל צעד ושעל. כמבואר במדרשי חז"ל, הם היו אלה שני האנשים העבריים הניצים (בפרשת שמות), הם אלה שהותירו את המן (בפרשתנו), הם אלה שאומרים על ים סוף "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ופרשה שלמה בפרשת קרח מוקדשת למרידתם האיומה במשה ואהרן (במדבר טז, יב-יד): וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה
השאלה אם כן רק מתחדדת והולכת, למה שרדו שני הרשעים הללו את מכת חושך, עד כדי כך שפרעה דיבר אליהם אחרי יציאת מצרים?
ג.
וכך ביאר השרף מבריסק (חידושי מהרי"ל דיסקין פרשת בשלח):
דתן ואבירם היו אמנם כופרים ורשעים שלא האמינו בה' ובמשה עבדו ולכן לא רצו לצאת ממצרים ולא האמינו בבשורת הגאולה והגואל. אבל בכל זאת – היה איכפת להם המועקה של כלל ישראל. נכון, הם מרדו ברצון השם, אבל הלב שלהם היה ער לצרת ישראל. איפה רואים זה? בשלהי פרשת שמות (ה, יד-יח): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם: וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה': וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ:
דתן ואבירם, אומרים חז"ל (הובא ברש"י שמות), היו משוטרי ישראל שקיבלו מכות רצח בגלל שלא רצו לענות את בני ישראל, ועוד זאת, שסיכנו את חייהם להכנס לפרעה הרשע ולהתחנן עבור בני עמם. הם הרגישו את הצער והיו חלק מהעבודה הקשה, ועשו מה שיכלו לעזור לישראל בעת צרתם.
זו לשונו של מהרי"ל דיסקין:
"דתן ואבירם היו בין השוטרים שמסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל העבודה מעל בני ישראל, וכדאיתא שם [מדרש רבה סוף פ' שמות] בדברי רבי יוחנן על מה שאמרו למה הבאשתם את ריחנו, כי מן המכות שהכו אותן המצריים היה ריחן מבאיש. והשוטרים האחרים שמסרו עצמם על ישראל וסבלו מכות עליהם, וכמו שכתוב ויוכו שוטרי בני ישראל, אלה זכו שיהיה רוח הקודש שורה עליהן כמובא שם במדרש רבה, ודתן ואבירם שלא זכו למעלות רוח הקודש, מפני שהיו מחרפין ומגדפין בהצותם על ה' ועל משה, בכל זאת הזכות הזו על מה שהיו מוסרים נפשם, וסבלו יסורי הגוף כדי להקל העבודה מבני ישראל, היה תולה להם שלא ימותו בג' ימי האפלה, כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה על הטוב שעשה...
"ולא יכולין להשוות אותן להפושעים שבישראל שנזכרו שם, שהיה להם פטרונין מן המצרים, והיה להם במצרים עושר וגדולה ולא רצו לצאת ממצרים, אלה מתו בג' ימי אפלה, כי אלה לא השתתפו בצערן של ישראל, ולא לקחו חלק בהעבודה הקשה, אבל דתן ואבירם שלא רצו לצאת יחד עם משה וישראל, כמו שכתוב ואישתיירו בארעא דמצרים לפי שעה, זכות המצוה תלה להם לעבור את הים".
ד.
ועדיין צריך ביאור, איך הגיעו ממצרים למדבר, להשתתף במרידת קרח? הרי הם נשארו במצרים!
ובודאי צריך לומר שהם רדפו את ישראל ביחד עם פרעה כדי להחזירם למצרים. אבל אז נשאלת השאלה, כשנכנסו לים ביחד עם פרעה, מדוע הם לא טבעו?
על זה מצינו דברים נוראים בחידושי מהרי"ל דיסקין סוף פרשת שמות: "ושמעתי בשם אדמו"ר ז"ל שאיתא במדרש שהים נקרע לפניהם".
וכן כתב בבאר מים חיים (בשלח יד, כט): ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל בלבד נקרע הים, והם דתן ואבירם. שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע עליהם הים לבד.
ה.
הגעו בעצמכם רבותיי:
מדובר כאן על רשעי ישראל, כופרים גמורים, שלבסוף נבלעו באדמה מחמת מרידתם במשה ואהרן. ולמרות הכל, בגלל מסירות נפשם הפיזית עבור עם ישראל, ומסירותם לעזור להם בגלותם האיומה, זכו לקריעת ים סוף מיוחדת!
הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר, פי מיליון פעמים, מה צריך להיות היחס, האהדה, האהבה והחיבוק הרגשי כלפי חיילי הצבא, שרבים מהם שומרי תורה ומצוות המקפידים על קלה כבחמורה ואחרים - רובם ככולם תינוקות שנשבו, וכולם יחד מוסרים נפשם בשמחה ובהתעוררות עצומה להציל את עם ישראל.
ו.
מעשה נפלא סיפר הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל:
רבה של לייפניק, בעל ה'ברוך טעם', הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים, מגדולי רבני גליציה ומגאוני הדור, עמד לסגור שידוך עבור בנו, עם משפחה מיוחסת, אמידה, וחשובה מאד. והנה כמה רגעים לפני שבאו המחותנים לביתו לסכם את עניני הממונות, שמע ה'ברוך טעם' ששואב המים של העירה חלה במחלה קשה ומעתה לא יוכל לפרנס את בני ביתו. כידוע שבאותם זמנים, שואב המים עבד עבודת פרך מהבוקר עד הערב, לשאוב מים מהנהר או המעיין ולהביא חביות של מים אל כל בית שהיה זקוק לשירותו, דבר שפרנס את המשפחה בדוחק רב. והנה השואב מים נפל למשכב ומי ידאג עבור בני הבית?
הדבר נגע מאוד לליבו של ה'ברוך טעם', הן מחמת עצם החולי והן מחמת עוגמת נפש והצער עבור כל בני הבית. צערו הרב היה ניכר היטב על פניו. כאשר באו המחותנים העתידיים, שאלו אותו מדוע פניו נפולות. הם חששו אולי משהו בשידוך אינו נושא חן בעיניו. סיפר להם רבה של לייפניק על דבר האסון אשר קרה לשואב המים.
הם התפלאו מאוד על כך שהרב לוקח לליבו כל כך את צרתו של שואב המים.
"האם כבודו הוא ממשפחת שואב המים"?
"לא", ענה הברוך טעם.
"אם כן למה לתת למאורע זה להפריע את השמחה. איזו שייכות יש לכבוד הרב ולשואב המים הפשוט? למה שהמחלה שלו תפריע לרב כל כך"?
או אז יצא ה'ברוך טעם' מהחדר ואמר לזוגתו הרבנית שהוא לא יכול לסגור את השידוך עם המחותנים הפוטנציאליים. "השידוך הזה לא יוכל להצליח", קבע נחרצות כשהוא מסביר: "איני רוצה להשתדך עם אלה שאין להם לב להרגיש צערו של יהודי אחר...".
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון בעיתון ״בקהילה״
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!