החצי השלם ביותר
הגיע הזמן להפנים: ה'הוא' לא מטרד והחיים לא יהיו שלמים בלעדיו
- מרץ 8, 2024
- |
- כ״ח אדר א׳ תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
174 צפיות
החצי השלם ביותר
הגיע הזמן להפנים: ה'הוא' לא מטרד והחיים לא יהיו שלמים בלעדיו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- מרץ 8, 2024
א.
יש סיפור נפלא על הרה"ק רבי גדליה משה גולדמן זי"ע, האדמו"ר החמישי מזוועהיל, בנו של הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע.
משנת תרפ"ו החל רבי גדליה משה לשמש כרב העיר זוועהיל שבאוקראינה, לאחר שאביו עלה לארץ ישראל. כידוע נרדף על ידי השלטון הסובייטי ונשפט לשבע שנות עבודת פרך בסיביר. בתום שבע שנות הגלות קיבל משרת רבנות בעיירה סמוכה למוסקבה, עד שבשנת תרצ"ז הצליח להימלט מרוסיה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
יום אחד, לאחרי שנים איומות בסיביר הקפואה, נקרא רבי גדליה משה יחד עם אסיר יהודי נוסף שהיה זקן וחלש, למשרד הקצין הראשי של המחנה.
הקצין הודיע להם שזהו יום המזל שלהם שהם מחכים לו כבר שנים, הם סיימו את עונשם, ורשאים לחזור למשפחותיהם. הוא מסר להם כמה מסמכים רשמיים ופקד על שניהם לחתום.
אך להפתעתו של הקצין, הרה"ק רבי גדליה משה סירב לחתום. שכן היה זה יום השבת קודש, ולמרות גודל הסכנה שהקומוניסטים יכולים להשאיר אותו שם לנצח, הוא החליט שאצלו אין זה מצב של פיקוח נפש ממש, ולכן אסור לו לחתום.
הוא הסתכל על הקצין ואמר: "אני לא חותם. שבת היום". הקצין כעס וצעק לעברו, "איך אתה מעז? בגלל הסירוב הזה אתה עלול להירקב בבור הזה עוד שנים רבות...".
לאחר מכן פנה לאסיר השני וציווה עליו לחתום. האסיר הזה גם היה יהודי, ולמרות שהיה קומוניסט, ובנסיבות רגילות היה מסתמא חותם, הרי שכתוצאה מראיית הקדושה והגאווה היהודית של רבי גדליה משה, התבייש לחתום בפניו. וכך גם הוא אמר לקצין שבגלל קדושת השבת הוא אינו יכול לחתום. הקצין כמעט השתגע.
אז התרחש דבר מדהים ביותר. רבי גדליה משה אמר לקצין, "תן לי את העט ואני אחתום על המסמכים שלו. היהודי הזה מבוגר וחלש, הוא לא ישרוד עוד שבוע במחנה הזה. מבחינתו זהו פיקוח נפש ממש, ופיקוח נפש אצל עם ישראל דוחה שבת".
הקצין היה חסר מילים. מעולם לא היה עד לאהבה ומסירות כזו בין שני אנשים. לאחר מחשבה מהירה הוא הכריז: "אני אחתום עבור שניכם, ואתם חופשיים לצאת מכאן!".
ב.
בנוגע למצות מחצית השקל – אותה אנו קוראים השבוע בפרשת שקלים – ידועה קושיית המפרשים: בכל התורה כולה אין עוד נתינה כזו שמוגבלת דווקא לחצי מהמטבע המקומי השלם. לא עוד, אלא שהתורה מדגישה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", חייבים לתת דווקא מחצית, ואפילו אם גביר מתחנן לתרום מיליון דולר לקורבנות בית המקדש – אסור לקחת ממנו אגורה יותר.
השאלה קשה יותר לאור העובדה שנתינה של חצי היא חלקית, והעיקרון הראשון בבית המקדש הוא שאסור לתת משהו פגום. התורה דורשת שכל המרכיבים הקשורים לעבודת המקדש יהיו שלמים ומושלמים ככל האפשר. אסור להקריב בהמה בעלת מום; כהן בעל מום לא יכול לשרת בבית המקדש; כלי שרת מקדשים רק כשהם מלאים. בלשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח: "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב... הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה'".
והנה כאן המצווה לתת דווקא מחצית השקל, ולא שקל שלם!
ג.
ביאור הדבר הוסבר בכמה ספרים, ובפרט בספרי גדולי החסידות. מחצית השקל באה לרמז על אחדותם העמוקה של בני ישראל. בוודאי שהתורה רוצה שכל יהודי יתן שקל שלם ולא מחצית השקל, אבל השאלה הגדולה היא: מיהו התורם? אם אני איש בודד ויחיד, אז באמת שעלי לתת שקל שלם. אבל כיון שהאמת היא שכולנו איברים של גוף אחד, וכל אחד לבדו הוא רק מחצית, הרי שה'אני' האמיתי מורכב ממני וממך גם יחד, ולכן כשכל אחד מאתנו נותן מחצית השקל הרי שנתתי שקל שלם, כי כל אחד מאתנו הוא רק מחצית.
כלומר: אם התורה הייתה אומרת לנו לתת שקל שלם אז רק 'חצי' ממני היה נותן את השקל, כי החצי השני שלי נמצא בנשמתו של יהודי אחר. דווקא כאשר אני ואתה יחד נותנים שקל שלם, אז נתתי שקל שלם, כי שני החצאים שלי, ביחד נתנו את השקל.
ד.
ה'חתם סופר' זי"ע מעניק בזה תובנה נפלאה בכל יסוד המצווה של מחצית השקל "לכפר על נפשותיכם". וכך כותב החתם סופר ב'תורת משה' פרשת כי תשא:
"כי בעגל שום אשה לא חטאה, לא בלבד שלא נתנו חלק כבעליהן, כי אם שגם פרשו מהן... עד שבו אל ה'. נמצא כי נפגם חצי אדם, הוא נפש כל זכר, אך לא נפש שום אשה, כי אם בן זוגה, על כן ציווה הוא יתברך יתנו מחצית השקל, שהוא כל איש על עצמו, אך לא שקל שם, כי בת זוגו שהוא חציו האחר, לא נפגם, והוא הצריך כפר נפשו, לא היא".
והדברים נפלאים. איש ואשה, כתוב בזוהר, הם "שני פלגי גופא", שתי חצאים של נשמה אחת. איש ואשתו הם בבחינת שתי מחציות השקל וביחד מהווים שקל שלם. והנה לאחרי חטא העגל, 'מחצית' עם ישראל נפגמה בחטא העגל, שכן רק האנשים נכשלו בו, ושום אשה לא נכשלה בכך. אי לכך, כל הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה (בדרך כלל גיל הנישואין), היו חייבים לתת מחצית השקל, כדי לכפר על חטא הגברים.
ה.
בהתוועדות שקיים בי"ג ניסן תשל"ח, ערך כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל סיום על מסכת פסחים ומסכת שקלים ולפי היסוד האמור ביאר תלמוד ירושלמי נפלא.
בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים (פרק ב הלכה ג) שנינו: רִבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. לְפִי שֶׁמָּֽכְרוּ בְכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְנָפַל לְכָל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן טִבַּע לְפִיכַךְ יְהֵא כָל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן נוֹתֵן שִׁקְלוֹ טִבַּע.
ביאור הדברים: בפרשת וישב למדנו, "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה". ובכן, עשרים כסף שווים חמישה שקלים בשקל הקודש, וכיון שעשרה שבטים היו מעורבים בפרשת מכירת יוסף, הרי אם קיבלו מהישמעאלים חמשה שקלים, נמצא, שכל אחד מעשרת האחים קיבל מחצית השקל. לכך אנחנו נותנים כופר נפש מחצית השקל, כדי לכפר על מכירת יוסף. כלומר, הנתינה של מחצית השקל היא מעין החזרה של הכסף שנלקח עבור מכירת יוסף - חזרה לבית המקדש. (המהרז"ו מבאר שלמרות שראובן לא היה נוכח בעת המכירה, מכל מקום, חזר אחר כך וגם הוא קיבל חלק מן הכסף, כך שחמשת השקלים נחלקו בין עשרת אחי יוסף).
אמנם צריך ביאור, מה הקשר בין שני הדברים?
וביאר הרבי מליובאוויטש כך (ותודה לעמיתי הרב שניאור אשכנזי על מאמרו בסוגיה זו):
סכסוך ונתק בין אנשים נשען על המחשבה ש"החיים שלי יהיו יותר טובים בלי להיות קשור אתו". בני זוג שמחליטים לקרוע את הקשר ביניהם נתמכים בחשיבה ש'אני יכול להסתדר נהדר בלעדיה', או 'אני אוכיח לו שאינני זקוקה לו'. אחים שקורעים את המשפחה ומנתקים את הקשר אומרים לעצמם: 'הוא מטרד, ננתק את הקשר, והחיים יהיו מאושרים בלעדיו'.
זה מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". מה צריכים אותו? בואו נזרוק אותו לבור ונשכח מהפרק הזה בחיינו. המשפחה תהיה מאושרת ומאוחדת יותר בלעדיו.
אבל המציאות הראה אחרת. כשחזרו הביתה בלי יעקב, הבינו מיד שהם לא הביאו אושר למשפחה, אלא הרסו את אביהם הזקן. "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה". יעקב אבינו לא היה יכול למחול לעצמו על כך שלא הגן על בנו יוסף מפני אלה שהתנכלו בו. האחים הבינו את הטעות המרה שלהם, שהם לא הביאו אחדות למשפחה, אלא הרסו את המשפחה.
אבל ההשגחה לקחה את הדברים שלב אחד עמוק יותר.
במשך השנים הבינו האחים, שהם לא יוכלו לשרוד ללא יוסף אחיהם שהוא המשביר בר, והוא זה שכלכלם בימי הרעב. לא רק שהיו זקוקים לאח שאותו זרקו מהמשפחה, אלא שבלעדיו הם לא היו חיים וקיימים! אם נשווה זאת לדוגמה של ימינו, הדבר משול לשני אחים שרבים ומנתקים את הקשר ביניהם, אבל אז אחד מהם צריך תרומת כליה והאדם היחיד שיש לו כליה מתאימה להציל את חייו הוא האח המסוכסך אתו.
העם היהודי, כך מובא בירושלמי מסכת נדרים, הם איברים שונים בגוף אחד ויחיד. ובתניא קדישא כתב שכל נשמות עם ישראל הם נשמה אחת ומיוחדת, רק שהגופים מחולקים. כל אחד מעניק את הצבע והתרומה שלו אל תוך הרקמה הכוללת של כנסת ישראל. מחצית השקל באה לכפר על הטעות מאחורי מכירת יוסף, כאילו אני יכול להתנתק מאח שלי, ולהישאר יהודי בריא ונאמן. זה לא הולך ככה. אם אני שונא אותך, אני שונא גם את עצמי. אם אני מנתק את עצמי ממך, ניתקתי את עצמי מהמחצית השנייה שלי.
ו.
בזה הסביר הרבי מליובאוויטש רמז נפלא בעוד דבר מעניין שההשגחה יצרה.
בדרך כלל יש שני סדרי לימוד, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. בספרי המחשבה מוסבר שדרך הלימוד של בבלי שונה לגמרי מדרך הלימוד של ירושלמי, עד כדי כך שמסופר במסכת בבא מציעא (פה א), "ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" – כאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל, התענה מאה תעניות כדי לשכוח את התלמוד בבלי כדי שיוכל להבין את דרך החשיבה של תלמוד ירושלמי.
יוצאת מן הכלל היא מסכת שקלים. כבר בדפוס הראשון של כל תלמוד בבלי, בויניציאה שנת ה'רפ"ב (1522), שלשים שנה לאחרי גירוש ספרד, הכניסו את מסכת שקלים מתלמוד ירושלמי לתוך תלמוד בבלי. גם בדפוסים המאוחרים יותר נהגו כולם כבדפוס ויניציא ושילבו את מסכת שקלים מהירושלמי בתלמוד הבבלי עד לדפוסי ז'יטומיר ווילנא ובעקבותיהם בכל הדפוסים.
כיום במסגרת לימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי כתקנתה של הכנסייה הגדולה הראשונה ביוזמתו של הגאון מהר"ם שפירא מלובלין, שולבה גם מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי. אין לנו הסבר מדויק לסיבה לכך, וניתן לשער ששילובה של המסכת בין כרכי התלמוד בבלי, הפך אותה לחלק בלתי נפרד ממנו - אף בסדר הלימוד של הדף היומי.
כ"ק מרן האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור זצ"ל כתב, "מסכת זו אף על פי שהיא מהתלמוד ירושלמי אבל נסתבב הדבר וכנסוה אל תוך ש"ס בבלי והרבה סוגיות בה הם בלולות מלשון שני התלמודים".
ראוי לציין כי עד המחזור השמיני של לימוד הדף היומי שהוחל בלימודו ביום ט"ו תמוז תשל"ה, כלל מחזור הלימוד של הדף היומי בתלמוד בבלי 2702 דפים והוא כלל כאמור את מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי שהחזיקה בדפוסים שונים י"ג דפים. מאז מחזור זה העירו גדולי ישראל בזמנו, שמן הראוי לסדר את לימוד מסכת שקלים על פי הנדפס בדפוסים אחרים על פני כ"ב דפים ומאז מחזור הלימוד של דף היומי בתלמוד הבבלי הוא 2711 דפים.
אבל סוף סוף השאלה עומדת, למה עשה ה' ככה שמסכת שקלים של ירושלמי נהפכה לחלק מתלמודה של בבל?
אמר על כך כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל: כל הנקודה של מסכת שקלים ומצות מחצית השקל היא האחדות המהותית של עם ישראל. אני ואתה כל מאתנו לבד הוא רק 'מחצית'. אם כן במסכת שקלים הוצרכה להתבטא האחדות הנפלאה והנצחית של עם ישראל ותורת ישראל, שגם הדרך של ירושלמי ובבלי התמזגו ביניהם ונעשו לחטיבה אחת.
ז.
את הדבר זה צריך תמיד לזכור. לפני שאתה מתנתק מיהודי אחר, היזהר והיזהר, אם היצר הרע שלך לא הוליך אותך שולל, עוד יבוא יום ותמרוט את שערות ראשך על השטות הגדולה הזו.
למרבה הצער, לפעמים עושים שטויות כאלו בשם היהדות. "אח שלי, חבר שלי, לפעמים אפילו אבא שלי או הבן שלי, גיסי, בן דוד שלי, שכן שלי, הלך בדרך אחרת שאני לא מסכים איתה. אם אני אשמור את הקשר איתו, זו בגידה באמונה שלי, ברבי שלי. חובת השעה היא לנתק כל קשר, ואז לא אכשל חלילה בהשתייכות אל הסטרא אחרא". בקנאות מופרזת זו, אנו הורסים את נפשותינו ומביאים הרס למשפחותינו ולקהילותינו. עוד יבוא יום, שבו לא נוכל להסתכל על עצמנו מרוב בושה ותסכול.
ועוד נקודה על רקע המאבקים הפוליטיים האחרונים בארץ הקודש: אני מקבל כמה וכמה מכתבים מצעירים שאיבדו את טיפת ההערכה האחרונה כלפי מנהיגיהם ועסקניהם כשרואים את ההבלים האלה. צעירי הצאן הם לא כולם טיפשים ועיוורים, הם יודעים את החילוק בין יראת שמים טהורה לאכזריות מטופשת בשם תירוצים כאלו ואחרים. כשהם רואים שבשם התורה אפשר להתנהג בצורה כל כך לא עדינה, בלשון המעטה, הם באים למסקנה המדאיגה כביכול הכל כאן שקר וכזב, והעסקנים משתמשים ברעיונות נשגבים רק כדי לנפח אגו והשתלטות. את החורבן הרוחני ל"ע שנזרע בליבותיהם כתוצאה מכך אי אפשר לתאר.
צריך לעצור את הרכבת המסוכנת הזו, כי בנפשנו הדבר.
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון בעיתון ״בקהילה״.
מאמר זה פורסם בכ״א אדר א׳ תשפ״ד
א.
יש סיפור נפלא על הרה"ק רבי גדליה משה גולדמן זי"ע, האדמו"ר החמישי מזוועהיל, בנו של הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע.
משנת תרפ"ו החל רבי גדליה משה לשמש כרב העיר זוועהיל שבאוקראינה, לאחר שאביו עלה לארץ ישראל. כידוע נרדף על ידי השלטון הסובייטי ונשפט לשבע שנות עבודת פרך בסיביר. בתום שבע שנות הגלות קיבל משרת רבנות בעיירה סמוכה למוסקבה, עד שבשנת תרצ"ז הצליח להימלט מרוסיה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
יום אחד, לאחרי שנים איומות בסיביר הקפואה, נקרא רבי גדליה משה יחד עם אסיר יהודי נוסף שהיה זקן וחלש, למשרד הקצין הראשי של המחנה.
הקצין הודיע להם שזהו יום המזל שלהם שהם מחכים לו כבר שנים, הם סיימו את עונשם, ורשאים לחזור למשפחותיהם. הוא מסר להם כמה מסמכים רשמיים ופקד על שניהם לחתום.
אך להפתעתו של הקצין, הרה"ק רבי גדליה משה סירב לחתום. שכן היה זה יום השבת קודש, ולמרות גודל הסכנה שהקומוניסטים יכולים להשאיר אותו שם לנצח, הוא החליט שאצלו אין זה מצב של פיקוח נפש ממש, ולכן אסור לו לחתום.
הוא הסתכל על הקצין ואמר: "אני לא חותם. שבת היום". הקצין כעס וצעק לעברו, "איך אתה מעז? בגלל הסירוב הזה אתה עלול להירקב בבור הזה עוד שנים רבות...".
לאחר מכן פנה לאסיר השני וציווה עליו לחתום. האסיר הזה גם היה יהודי, ולמרות שהיה קומוניסט, ובנסיבות רגילות היה מסתמא חותם, הרי שכתוצאה מראיית הקדושה והגאווה היהודית של רבי גדליה משה, התבייש לחתום בפניו. וכך גם הוא אמר לקצין שבגלל קדושת השבת הוא אינו יכול לחתום. הקצין כמעט השתגע.
אז התרחש דבר מדהים ביותר. רבי גדליה משה אמר לקצין, "תן לי את העט ואני אחתום על המסמכים שלו. היהודי הזה מבוגר וחלש, הוא לא ישרוד עוד שבוע במחנה הזה. מבחינתו זהו פיקוח נפש ממש, ופיקוח נפש אצל עם ישראל דוחה שבת".
הקצין היה חסר מילים. מעולם לא היה עד לאהבה ומסירות כזו בין שני אנשים. לאחר מחשבה מהירה הוא הכריז: "אני אחתום עבור שניכם, ואתם חופשיים לצאת מכאן!".
ב.
בנוגע למצות מחצית השקל – אותה אנו קוראים השבוע בפרשת שקלים – ידועה קושיית המפרשים: בכל התורה כולה אין עוד נתינה כזו שמוגבלת דווקא לחצי מהמטבע המקומי השלם. לא עוד, אלא שהתורה מדגישה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", חייבים לתת דווקא מחצית, ואפילו אם גביר מתחנן לתרום מיליון דולר לקורבנות בית המקדש – אסור לקחת ממנו אגורה יותר.
השאלה קשה יותר לאור העובדה שנתינה של חצי היא חלקית, והעיקרון הראשון בבית המקדש הוא שאסור לתת משהו פגום. התורה דורשת שכל המרכיבים הקשורים לעבודת המקדש יהיו שלמים ומושלמים ככל האפשר. אסור להקריב בהמה בעלת מום; כהן בעל מום לא יכול לשרת בבית המקדש; כלי שרת מקדשים רק כשהם מלאים. בלשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח: "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב... הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה'".
והנה כאן המצווה לתת דווקא מחצית השקל, ולא שקל שלם!
ג.
ביאור הדבר הוסבר בכמה ספרים, ובפרט בספרי גדולי החסידות. מחצית השקל באה לרמז על אחדותם העמוקה של בני ישראל. בוודאי שהתורה רוצה שכל יהודי יתן שקל שלם ולא מחצית השקל, אבל השאלה הגדולה היא: מיהו התורם? אם אני איש בודד ויחיד, אז באמת שעלי לתת שקל שלם. אבל כיון שהאמת היא שכולנו איברים של גוף אחד, וכל אחד לבדו הוא רק מחצית, הרי שה'אני' האמיתי מורכב ממני וממך גם יחד, ולכן כשכל אחד מאתנו נותן מחצית השקל הרי שנתתי שקל שלם, כי כל אחד מאתנו הוא רק מחצית.
כלומר: אם התורה הייתה אומרת לנו לתת שקל שלם אז רק 'חצי' ממני היה נותן את השקל, כי החצי השני שלי נמצא בנשמתו של יהודי אחר. דווקא כאשר אני ואתה יחד נותנים שקל שלם, אז נתתי שקל שלם, כי שני החצאים שלי, ביחד נתנו את השקל.
ד.
ה'חתם סופר' זי"ע מעניק בזה תובנה נפלאה בכל יסוד המצווה של מחצית השקל "לכפר על נפשותיכם". וכך כותב החתם סופר ב'תורת משה' פרשת כי תשא:
"כי בעגל שום אשה לא חטאה, לא בלבד שלא נתנו חלק כבעליהן, כי אם שגם פרשו מהן... עד שבו אל ה'. נמצא כי נפגם חצי אדם, הוא נפש כל זכר, אך לא נפש שום אשה, כי אם בן זוגה, על כן ציווה הוא יתברך יתנו מחצית השקל, שהוא כל איש על עצמו, אך לא שקל שם, כי בת זוגו שהוא חציו האחר, לא נפגם, והוא הצריך כפר נפשו, לא היא".
והדברים נפלאים. איש ואשה, כתוב בזוהר, הם "שני פלגי גופא", שתי חצאים של נשמה אחת. איש ואשתו הם בבחינת שתי מחציות השקל וביחד מהווים שקל שלם. והנה לאחרי חטא העגל, 'מחצית' עם ישראל נפגמה בחטא העגל, שכן רק האנשים נכשלו בו, ושום אשה לא נכשלה בכך. אי לכך, כל הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה (בדרך כלל גיל הנישואין), היו חייבים לתת מחצית השקל, כדי לכפר על חטא הגברים.
ה.
בהתוועדות שקיים בי"ג ניסן תשל"ח, ערך כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל סיום על מסכת פסחים ומסכת שקלים ולפי היסוד האמור ביאר תלמוד ירושלמי נפלא.
בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים (פרק ב הלכה ג) שנינו: רִבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. לְפִי שֶׁמָּֽכְרוּ בְכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְנָפַל לְכָל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן טִבַּע לְפִיכַךְ יְהֵא כָל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן נוֹתֵן שִׁקְלוֹ טִבַּע.
ביאור הדברים: בפרשת וישב למדנו, "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה". ובכן, עשרים כסף שווים חמישה שקלים בשקל הקודש, וכיון שעשרה שבטים היו מעורבים בפרשת מכירת יוסף, הרי אם קיבלו מהישמעאלים חמשה שקלים, נמצא, שכל אחד מעשרת האחים קיבל מחצית השקל. לכך אנחנו נותנים כופר נפש מחצית השקל, כדי לכפר על מכירת יוסף. כלומר, הנתינה של מחצית השקל היא מעין החזרה של הכסף שנלקח עבור מכירת יוסף - חזרה לבית המקדש. (המהרז"ו מבאר שלמרות שראובן לא היה נוכח בעת המכירה, מכל מקום, חזר אחר כך וגם הוא קיבל חלק מן הכסף, כך שחמשת השקלים נחלקו בין עשרת אחי יוסף).
אמנם צריך ביאור, מה הקשר בין שני הדברים?
וביאר הרבי מליובאוויטש כך (ותודה לעמיתי הרב שניאור אשכנזי על מאמרו בסוגיה זו):
סכסוך ונתק בין אנשים נשען על המחשבה ש"החיים שלי יהיו יותר טובים בלי להיות קשור אתו". בני זוג שמחליטים לקרוע את הקשר ביניהם נתמכים בחשיבה ש'אני יכול להסתדר נהדר בלעדיה', או 'אני אוכיח לו שאינני זקוקה לו'. אחים שקורעים את המשפחה ומנתקים את הקשר אומרים לעצמם: 'הוא מטרד, ננתק את הקשר, והחיים יהיו מאושרים בלעדיו'.
זה מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". מה צריכים אותו? בואו נזרוק אותו לבור ונשכח מהפרק הזה בחיינו. המשפחה תהיה מאושרת ומאוחדת יותר בלעדיו.
אבל המציאות הראה אחרת. כשחזרו הביתה בלי יעקב, הבינו מיד שהם לא הביאו אושר למשפחה, אלא הרסו את אביהם הזקן. "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה". יעקב אבינו לא היה יכול למחול לעצמו על כך שלא הגן על בנו יוסף מפני אלה שהתנכלו בו. האחים הבינו את הטעות המרה שלהם, שהם לא הביאו אחדות למשפחה, אלא הרסו את המשפחה.
אבל ההשגחה לקחה את הדברים שלב אחד עמוק יותר.
במשך השנים הבינו האחים, שהם לא יוכלו לשרוד ללא יוסף אחיהם שהוא המשביר בר, והוא זה שכלכלם בימי הרעב. לא רק שהיו זקוקים לאח שאותו זרקו מהמשפחה, אלא שבלעדיו הם לא היו חיים וקיימים! אם נשווה זאת לדוגמה של ימינו, הדבר משול לשני אחים שרבים ומנתקים את הקשר ביניהם, אבל אז אחד מהם צריך תרומת כליה והאדם היחיד שיש לו כליה מתאימה להציל את חייו הוא האח המסוכסך אתו.
העם היהודי, כך מובא בירושלמי מסכת נדרים, הם איברים שונים בגוף אחד ויחיד. ובתניא קדישא כתב שכל נשמות עם ישראל הם נשמה אחת ומיוחדת, רק שהגופים מחולקים. כל אחד מעניק את הצבע והתרומה שלו אל תוך הרקמה הכוללת של כנסת ישראל. מחצית השקל באה לכפר על הטעות מאחורי מכירת יוסף, כאילו אני יכול להתנתק מאח שלי, ולהישאר יהודי בריא ונאמן. זה לא הולך ככה. אם אני שונא אותך, אני שונא גם את עצמי. אם אני מנתק את עצמי ממך, ניתקתי את עצמי מהמחצית השנייה שלי.
ו.
בזה הסביר הרבי מליובאוויטש רמז נפלא בעוד דבר מעניין שההשגחה יצרה.
בדרך כלל יש שני סדרי לימוד, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. בספרי המחשבה מוסבר שדרך הלימוד של בבלי שונה לגמרי מדרך הלימוד של ירושלמי, עד כדי כך שמסופר במסכת בבא מציעא (פה א), "ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" – כאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל, התענה מאה תעניות כדי לשכוח את התלמוד בבלי כדי שיוכל להבין את דרך החשיבה של תלמוד ירושלמי.
יוצאת מן הכלל היא מסכת שקלים. כבר בדפוס הראשון של כל תלמוד בבלי, בויניציאה שנת ה'רפ"ב (1522), שלשים שנה לאחרי גירוש ספרד, הכניסו את מסכת שקלים מתלמוד ירושלמי לתוך תלמוד בבלי. גם בדפוסים המאוחרים יותר נהגו כולם כבדפוס ויניציא ושילבו את מסכת שקלים מהירושלמי בתלמוד הבבלי עד לדפוסי ז'יטומיר ווילנא ובעקבותיהם בכל הדפוסים.
כיום במסגרת לימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי כתקנתה של הכנסייה הגדולה הראשונה ביוזמתו של הגאון מהר"ם שפירא מלובלין, שולבה גם מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי. אין לנו הסבר מדויק לסיבה לכך, וניתן לשער ששילובה של המסכת בין כרכי התלמוד בבלי, הפך אותה לחלק בלתי נפרד ממנו - אף בסדר הלימוד של הדף היומי.
כ"ק מרן האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור זצ"ל כתב, "מסכת זו אף על פי שהיא מהתלמוד ירושלמי אבל נסתבב הדבר וכנסוה אל תוך ש"ס בבלי והרבה סוגיות בה הם בלולות מלשון שני התלמודים".
ראוי לציין כי עד המחזור השמיני של לימוד הדף היומי שהוחל בלימודו ביום ט"ו תמוז תשל"ה, כלל מחזור הלימוד של הדף היומי בתלמוד בבלי 2702 דפים והוא כלל כאמור את מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי שהחזיקה בדפוסים שונים י"ג דפים. מאז מחזור זה העירו גדולי ישראל בזמנו, שמן הראוי לסדר את לימוד מסכת שקלים על פי הנדפס בדפוסים אחרים על פני כ"ב דפים ומאז מחזור הלימוד של דף היומי בתלמוד הבבלי הוא 2711 דפים.
אבל סוף סוף השאלה עומדת, למה עשה ה' ככה שמסכת שקלים של ירושלמי נהפכה לחלק מתלמודה של בבל?
אמר על כך כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל: כל הנקודה של מסכת שקלים ומצות מחצית השקל היא האחדות המהותית של עם ישראל. אני ואתה כל מאתנו לבד הוא רק 'מחצית'. אם כן במסכת שקלים הוצרכה להתבטא האחדות הנפלאה והנצחית של עם ישראל ותורת ישראל, שגם הדרך של ירושלמי ובבלי התמזגו ביניהם ונעשו לחטיבה אחת.
ז.
את הדבר זה צריך תמיד לזכור. לפני שאתה מתנתק מיהודי אחר, היזהר והיזהר, אם היצר הרע שלך לא הוליך אותך שולל, עוד יבוא יום ותמרוט את שערות ראשך על השטות הגדולה הזו.
למרבה הצער, לפעמים עושים שטויות כאלו בשם היהדות. "אח שלי, חבר שלי, לפעמים אפילו אבא שלי או הבן שלי, גיסי, בן דוד שלי, שכן שלי, הלך בדרך אחרת שאני לא מסכים איתה. אם אני אשמור את הקשר איתו, זו בגידה באמונה שלי, ברבי שלי. חובת השעה היא לנתק כל קשר, ואז לא אכשל חלילה בהשתייכות אל הסטרא אחרא". בקנאות מופרזת זו, אנו הורסים את נפשותינו ומביאים הרס למשפחותינו ולקהילותינו. עוד יבוא יום, שבו לא נוכל להסתכל על עצמנו מרוב בושה ותסכול.
ועוד נקודה על רקע המאבקים הפוליטיים האחרונים בארץ הקודש: אני מקבל כמה וכמה מכתבים מצעירים שאיבדו את טיפת ההערכה האחרונה כלפי מנהיגיהם ועסקניהם כשרואים את ההבלים האלה. צעירי הצאן הם לא כולם טיפשים ועיוורים, הם יודעים את החילוק בין יראת שמים טהורה לאכזריות מטופשת בשם תירוצים כאלו ואחרים. כשהם רואים שבשם התורה אפשר להתנהג בצורה כל כך לא עדינה, בלשון המעטה, הם באים למסקנה המדאיגה כביכול הכל כאן שקר וכזב, והעסקנים משתמשים ברעיונות נשגבים רק כדי לנפח אגו והשתלטות. את החורבן הרוחני ל"ע שנזרע בליבותיהם כתוצאה מכך אי אפשר לתאר.
צריך לעצור את הרכבת המסוכנת הזו, כי בנפשנו הדבר.
תגים
קטגוריות
עיתון ״בקהילה״ - פרשת ויקהל / שקלים
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- מרץ 8, 2024
- |
- כ״ח אדר א׳ תשפ״ד
- |
- 174 צפיות
החצי השלם ביותר
הגיע הזמן להפנים: ה'הוא' לא מטרד והחיים לא יהיו שלמים בלעדיו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- מרץ 8, 2024
א.
יש סיפור נפלא על הרה"ק רבי גדליה משה גולדמן זי"ע, האדמו"ר החמישי מזוועהיל, בנו של הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע.
משנת תרפ"ו החל רבי גדליה משה לשמש כרב העיר זוועהיל שבאוקראינה, לאחר שאביו עלה לארץ ישראל. כידוע נרדף על ידי השלטון הסובייטי ונשפט לשבע שנות עבודת פרך בסיביר. בתום שבע שנות הגלות קיבל משרת רבנות בעיירה סמוכה למוסקבה, עד שבשנת תרצ"ז הצליח להימלט מרוסיה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
יום אחד, לאחרי שנים איומות בסיביר הקפואה, נקרא רבי גדליה משה יחד עם אסיר יהודי נוסף שהיה זקן וחלש, למשרד הקצין הראשי של המחנה.
הקצין הודיע להם שזהו יום המזל שלהם שהם מחכים לו כבר שנים, הם סיימו את עונשם, ורשאים לחזור למשפחותיהם. הוא מסר להם כמה מסמכים רשמיים ופקד על שניהם לחתום.
אך להפתעתו של הקצין, הרה"ק רבי גדליה משה סירב לחתום. שכן היה זה יום השבת קודש, ולמרות גודל הסכנה שהקומוניסטים יכולים להשאיר אותו שם לנצח, הוא החליט שאצלו אין זה מצב של פיקוח נפש ממש, ולכן אסור לו לחתום.
הוא הסתכל על הקצין ואמר: "אני לא חותם. שבת היום". הקצין כעס וצעק לעברו, "איך אתה מעז? בגלל הסירוב הזה אתה עלול להירקב בבור הזה עוד שנים רבות...".
לאחר מכן פנה לאסיר השני וציווה עליו לחתום. האסיר הזה גם היה יהודי, ולמרות שהיה קומוניסט, ובנסיבות רגילות היה מסתמא חותם, הרי שכתוצאה מראיית הקדושה והגאווה היהודית של רבי גדליה משה, התבייש לחתום בפניו. וכך גם הוא אמר לקצין שבגלל קדושת השבת הוא אינו יכול לחתום. הקצין כמעט השתגע.
אז התרחש דבר מדהים ביותר. רבי גדליה משה אמר לקצין, "תן לי את העט ואני אחתום על המסמכים שלו. היהודי הזה מבוגר וחלש, הוא לא ישרוד עוד שבוע במחנה הזה. מבחינתו זהו פיקוח נפש ממש, ופיקוח נפש אצל עם ישראל דוחה שבת".
הקצין היה חסר מילים. מעולם לא היה עד לאהבה ומסירות כזו בין שני אנשים. לאחר מחשבה מהירה הוא הכריז: "אני אחתום עבור שניכם, ואתם חופשיים לצאת מכאן!".
ב.
בנוגע למצות מחצית השקל – אותה אנו קוראים השבוע בפרשת שקלים – ידועה קושיית המפרשים: בכל התורה כולה אין עוד נתינה כזו שמוגבלת דווקא לחצי מהמטבע המקומי השלם. לא עוד, אלא שהתורה מדגישה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", חייבים לתת דווקא מחצית, ואפילו אם גביר מתחנן לתרום מיליון דולר לקורבנות בית המקדש – אסור לקחת ממנו אגורה יותר.
השאלה קשה יותר לאור העובדה שנתינה של חצי היא חלקית, והעיקרון הראשון בבית המקדש הוא שאסור לתת משהו פגום. התורה דורשת שכל המרכיבים הקשורים לעבודת המקדש יהיו שלמים ומושלמים ככל האפשר. אסור להקריב בהמה בעלת מום; כהן בעל מום לא יכול לשרת בבית המקדש; כלי שרת מקדשים רק כשהם מלאים. בלשונו הזהב של הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח: "מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין... והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב... הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר כל חלב לה'".
והנה כאן המצווה לתת דווקא מחצית השקל, ולא שקל שלם!
ג.
ביאור הדבר הוסבר בכמה ספרים, ובפרט בספרי גדולי החסידות. מחצית השקל באה לרמז על אחדותם העמוקה של בני ישראל. בוודאי שהתורה רוצה שכל יהודי יתן שקל שלם ולא מחצית השקל, אבל השאלה הגדולה היא: מיהו התורם? אם אני איש בודד ויחיד, אז באמת שעלי לתת שקל שלם. אבל כיון שהאמת היא שכולנו איברים של גוף אחד, וכל אחד לבדו הוא רק מחצית, הרי שה'אני' האמיתי מורכב ממני וממך גם יחד, ולכן כשכל אחד מאתנו נותן מחצית השקל הרי שנתתי שקל שלם, כי כל אחד מאתנו הוא רק מחצית.
כלומר: אם התורה הייתה אומרת לנו לתת שקל שלם אז רק 'חצי' ממני היה נותן את השקל, כי החצי השני שלי נמצא בנשמתו של יהודי אחר. דווקא כאשר אני ואתה יחד נותנים שקל שלם, אז נתתי שקל שלם, כי שני החצאים שלי, ביחד נתנו את השקל.
ד.
ה'חתם סופר' זי"ע מעניק בזה תובנה נפלאה בכל יסוד המצווה של מחצית השקל "לכפר על נפשותיכם". וכך כותב החתם סופר ב'תורת משה' פרשת כי תשא:
"כי בעגל שום אשה לא חטאה, לא בלבד שלא נתנו חלק כבעליהן, כי אם שגם פרשו מהן... עד שבו אל ה'. נמצא כי נפגם חצי אדם, הוא נפש כל זכר, אך לא נפש שום אשה, כי אם בן זוגה, על כן ציווה הוא יתברך יתנו מחצית השקל, שהוא כל איש על עצמו, אך לא שקל שם, כי בת זוגו שהוא חציו האחר, לא נפגם, והוא הצריך כפר נפשו, לא היא".
והדברים נפלאים. איש ואשה, כתוב בזוהר, הם "שני פלגי גופא", שתי חצאים של נשמה אחת. איש ואשתו הם בבחינת שתי מחציות השקל וביחד מהווים שקל שלם. והנה לאחרי חטא העגל, 'מחצית' עם ישראל נפגמה בחטא העגל, שכן רק האנשים נכשלו בו, ושום אשה לא נכשלה בכך. אי לכך, כל הזכרים מבן עשרים שנה ומעלה (בדרך כלל גיל הנישואין), היו חייבים לתת מחצית השקל, כדי לכפר על חטא הגברים.
ה.
בהתוועדות שקיים בי"ג ניסן תשל"ח, ערך כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל סיום על מסכת פסחים ומסכת שקלים ולפי היסוד האמור ביאר תלמוד ירושלמי נפלא.
בתלמוד ירושלמי מסכת שקלים (פרק ב הלכה ג) שנינו: רִבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רִבִּי לֵוִי. לְפִי שֶׁמָּֽכְרוּ בְכוֹרָהּ שֶׁל רָחֵל בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף וְנָפַל לְכָל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן טִבַּע לְפִיכַךְ יְהֵא כָל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן נוֹתֵן שִׁקְלוֹ טִבַּע.
ביאור הדברים: בפרשת וישב למדנו, "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה". ובכן, עשרים כסף שווים חמישה שקלים בשקל הקודש, וכיון שעשרה שבטים היו מעורבים בפרשת מכירת יוסף, הרי אם קיבלו מהישמעאלים חמשה שקלים, נמצא, שכל אחד מעשרת האחים קיבל מחצית השקל. לכך אנחנו נותנים כופר נפש מחצית השקל, כדי לכפר על מכירת יוסף. כלומר, הנתינה של מחצית השקל היא מעין החזרה של הכסף שנלקח עבור מכירת יוסף - חזרה לבית המקדש. (המהרז"ו מבאר שלמרות שראובן לא היה נוכח בעת המכירה, מכל מקום, חזר אחר כך וגם הוא קיבל חלק מן הכסף, כך שחמשת השקלים נחלקו בין עשרת אחי יוסף).
אמנם צריך ביאור, מה הקשר בין שני הדברים?
וביאר הרבי מליובאוויטש כך (ותודה לעמיתי הרב שניאור אשכנזי על מאמרו בסוגיה זו):
סכסוך ונתק בין אנשים נשען על המחשבה ש"החיים שלי יהיו יותר טובים בלי להיות קשור אתו". בני זוג שמחליטים לקרוע את הקשר ביניהם נתמכים בחשיבה ש'אני יכול להסתדר נהדר בלעדיה', או 'אני אוכיח לו שאינני זקוקה לו'. אחים שקורעים את המשפחה ומנתקים את הקשר אומרים לעצמם: 'הוא מטרד, ננתק את הקשר, והחיים יהיו מאושרים בלעדיו'.
זה מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". מה צריכים אותו? בואו נזרוק אותו לבור ונשכח מהפרק הזה בחיינו. המשפחה תהיה מאושרת ומאוחדת יותר בלעדיו.
אבל המציאות הראה אחרת. כשחזרו הביתה בלי יעקב, הבינו מיד שהם לא הביאו אושר למשפחה, אלא הרסו את אביהם הזקן. "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה". יעקב אבינו לא היה יכול למחול לעצמו על כך שלא הגן על בנו יוסף מפני אלה שהתנכלו בו. האחים הבינו את הטעות המרה שלהם, שהם לא הביאו אחדות למשפחה, אלא הרסו את המשפחה.
אבל ההשגחה לקחה את הדברים שלב אחד עמוק יותר.
במשך השנים הבינו האחים, שהם לא יוכלו לשרוד ללא יוסף אחיהם שהוא המשביר בר, והוא זה שכלכלם בימי הרעב. לא רק שהיו זקוקים לאח שאותו זרקו מהמשפחה, אלא שבלעדיו הם לא היו חיים וקיימים! אם נשווה זאת לדוגמה של ימינו, הדבר משול לשני אחים שרבים ומנתקים את הקשר ביניהם, אבל אז אחד מהם צריך תרומת כליה והאדם היחיד שיש לו כליה מתאימה להציל את חייו הוא האח המסוכסך אתו.
העם היהודי, כך מובא בירושלמי מסכת נדרים, הם איברים שונים בגוף אחד ויחיד. ובתניא קדישא כתב שכל נשמות עם ישראל הם נשמה אחת ומיוחדת, רק שהגופים מחולקים. כל אחד מעניק את הצבע והתרומה שלו אל תוך הרקמה הכוללת של כנסת ישראל. מחצית השקל באה לכפר על הטעות מאחורי מכירת יוסף, כאילו אני יכול להתנתק מאח שלי, ולהישאר יהודי בריא ונאמן. זה לא הולך ככה. אם אני שונא אותך, אני שונא גם את עצמי. אם אני מנתק את עצמי ממך, ניתקתי את עצמי מהמחצית השנייה שלי.
ו.
בזה הסביר הרבי מליובאוויטש רמז נפלא בעוד דבר מעניין שההשגחה יצרה.
בדרך כלל יש שני סדרי לימוד, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. בספרי המחשבה מוסבר שדרך הלימוד של בבלי שונה לגמרי מדרך הלימוד של ירושלמי, עד כדי כך שמסופר במסכת בבא מציעא (פה א), "ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה" – כאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל, התענה מאה תעניות כדי לשכוח את התלמוד בבלי כדי שיוכל להבין את דרך החשיבה של תלמוד ירושלמי.
יוצאת מן הכלל היא מסכת שקלים. כבר בדפוס הראשון של כל תלמוד בבלי, בויניציאה שנת ה'רפ"ב (1522), שלשים שנה לאחרי גירוש ספרד, הכניסו את מסכת שקלים מתלמוד ירושלמי לתוך תלמוד בבלי. גם בדפוסים המאוחרים יותר נהגו כולם כבדפוס ויניציא ושילבו את מסכת שקלים מהירושלמי בתלמוד הבבלי עד לדפוסי ז'יטומיר ווילנא ובעקבותיהם בכל הדפוסים.
כיום במסגרת לימוד הדף היומי בתלמוד הבבלי כתקנתה של הכנסייה הגדולה הראשונה ביוזמתו של הגאון מהר"ם שפירא מלובלין, שולבה גם מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי. אין לנו הסבר מדויק לסיבה לכך, וניתן לשער ששילובה של המסכת בין כרכי התלמוד בבלי, הפך אותה לחלק בלתי נפרד ממנו - אף בסדר הלימוד של הדף היומי.
כ"ק מרן האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור זצ"ל כתב, "מסכת זו אף על פי שהיא מהתלמוד ירושלמי אבל נסתבב הדבר וכנסוה אל תוך ש"ס בבלי והרבה סוגיות בה הם בלולות מלשון שני התלמודים".
ראוי לציין כי עד המחזור השמיני של לימוד הדף היומי שהוחל בלימודו ביום ט"ו תמוז תשל"ה, כלל מחזור הלימוד של הדף היומי בתלמוד בבלי 2702 דפים והוא כלל כאמור את מסכת שקלים מהתלמוד הירושלמי שהחזיקה בדפוסים שונים י"ג דפים. מאז מחזור זה העירו גדולי ישראל בזמנו, שמן הראוי לסדר את לימוד מסכת שקלים על פי הנדפס בדפוסים אחרים על פני כ"ב דפים ומאז מחזור הלימוד של דף היומי בתלמוד הבבלי הוא 2711 דפים.
אבל סוף סוף השאלה עומדת, למה עשה ה' ככה שמסכת שקלים של ירושלמי נהפכה לחלק מתלמודה של בבל?
אמר על כך כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל: כל הנקודה של מסכת שקלים ומצות מחצית השקל היא האחדות המהותית של עם ישראל. אני ואתה כל מאתנו לבד הוא רק 'מחצית'. אם כן במסכת שקלים הוצרכה להתבטא האחדות הנפלאה והנצחית של עם ישראל ותורת ישראל, שגם הדרך של ירושלמי ובבלי התמזגו ביניהם ונעשו לחטיבה אחת.
ז.
את הדבר זה צריך תמיד לזכור. לפני שאתה מתנתק מיהודי אחר, היזהר והיזהר, אם היצר הרע שלך לא הוליך אותך שולל, עוד יבוא יום ותמרוט את שערות ראשך על השטות הגדולה הזו.
למרבה הצער, לפעמים עושים שטויות כאלו בשם היהדות. "אח שלי, חבר שלי, לפעמים אפילו אבא שלי או הבן שלי, גיסי, בן דוד שלי, שכן שלי, הלך בדרך אחרת שאני לא מסכים איתה. אם אני אשמור את הקשר איתו, זו בגידה באמונה שלי, ברבי שלי. חובת השעה היא לנתק כל קשר, ואז לא אכשל חלילה בהשתייכות אל הסטרא אחרא". בקנאות מופרזת זו, אנו הורסים את נפשותינו ומביאים הרס למשפחותינו ולקהילותינו. עוד יבוא יום, שבו לא נוכל להסתכל על עצמנו מרוב בושה ותסכול.
ועוד נקודה על רקע המאבקים הפוליטיים האחרונים בארץ הקודש: אני מקבל כמה וכמה מכתבים מצעירים שאיבדו את טיפת ההערכה האחרונה כלפי מנהיגיהם ועסקניהם כשרואים את ההבלים האלה. צעירי הצאן הם לא כולם טיפשים ועיוורים, הם יודעים את החילוק בין יראת שמים טהורה לאכזריות מטופשת בשם תירוצים כאלו ואחרים. כשהם רואים שבשם התורה אפשר להתנהג בצורה כל כך לא עדינה, בלשון המעטה, הם באים למסקנה המדאיגה כביכול הכל כאן שקר וכזב, והעסקנים משתמשים ברעיונות נשגבים רק כדי לנפח אגו והשתלטות. את החורבן הרוחני ל"ע שנזרע בליבותיהם כתוצאה מכך אי אפשר לתאר.
צריך לעצור את הרכבת המסוכנת הזו, כי בנפשנו הדבר.
- תגובה
סיכום השיעור:
טעמו וראו - טורו השבועי של הרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון בעיתון ״בקהילה״.
מאמר זה פורסם בכ״א אדר א׳ תשפ״ד
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!