הישיבה - דף הבית שלכם להשכלה יהודית

מחלוקת על כד מים

האם טיפוח עצמי הוא אגואיזם?

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

125 צפיות

מאי 20, 2024

י״ב אייר תשפ״ד

מחלוקת על כד מים
האם טיפוח עצמי הוא אגואיזם?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
מאי 20, 2024
א.

ישנם השואלים האם דאגה עצמית וטיפול עצמי, התעסקות בטיפוח הגוף, המוח, והנפש, יצירת גבולות עבור הצרכים הפיזיים, הרגשיים והנפשיים של האדם, הוא תוצאה מאנוכיות ונרקיסיזם, או אולי לאו דווקא? האם חובת האדם בעולמו הוא למסור את ה'אני' כליל למען משפחתי, ילדיי, החברה שלי, כלל ישראל, או אולי לא זוהי הדרך?

לפעמים הורים לא מודעים מה הם הגבולות. אמא אחת סיפרה לי פעם שבכל פעם שבה היא יושבת על הספה עם כוס קפה היא מרגישה אשמה. בתוך לבה היא שומעת את קול אמה בהיותה צעירה מאד: "מה? איך לך כבר לעשות בעולם, שאת מפרגנת לעצמך גן עדן עלי אדמות?!:

ב.

זהו מקרה קורע לב ומאתגר, וההלכה הייתה צריכה לקבוע מהו רצון השם גם בסוגיה כואבת זו.

שני יהודים יצאו לטיול ארוך במדבר, והם רחוקים ממקום ישוב. גם הפלפון מת והם אינם יכולים לזעוק לעזרה. אחד מהם שכח להביא את המים שלו, כך שנשאר רק אחד מהם עם כד אחד של מים, ואין בו מספיק מים להציל את שניהם. אם מחלקים את המים ביניהם, שניהם מתים מצמא, אם אחד משאיר את המים לעצמו, הוא ניצול, והשני מת מצמא רח"ל.

כך שנינו במסכת בבא מציעא – ובשיעורי דף היומי למדו סוגייה זו לאחרונה:

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ (בבא מציעא סב, א).

ג.

הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם, רבי יצחק מאיר אלתר זי"ע, תלמידו ועמיתו של השרף מקוצק זי"ע ומייסדה של שושלת גור, תמה על הלשון הבלתי רגילה "עד שבא רבי עקיבא ולימד".

ברוב הפעמים בש"ס כשיש מחלוקת תנאים או אמוראים הלשון היא "רבי מאיר אומר... רבי יוסי אומר", או "בית שמאי אומרים... בית הלל אומרים". גם כאן היינו מצפים ללשון דומה: "בן פטורא אומר.... רבי עקיבא אומר". מדוע כאן משתמשת הגמרא בלשון שונה, "דרש בן פטורא... עד שבא רבי עקיבא ולימד".

התובנה של בעל חידושי הרי"ם (בספרו על התורה פרשת קדושים, ובפרשת בהר) הוא נפלא ומרתק. כדרכו ודרך תלמידיו רושמי דבריו, נכתבו הדברים בתמציתיות, קיצור בתוך קיצור, ואני ארחיב בע"ה כפי שהבנתי את דבריו.

הנה לשונו הקדושה:

"מהו הלשון עד שבא רבי עקיבא? אלא כל אחד מישראל צריך לרצות לעשות כבן פטורא, כי איך יוכל לראות במיתת חבירו?! רק מטעם שרבי עקיבא מלמדו להקדים חיי עצמו לכך הוא מוכרח לשתות".

ושוב לשונו של בעל חידושי הרי"ם: "ר׳ עקיבא יכול לומר זה, כמו שכתוב בברכות (סא, ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך וכו׳ מתי יבוא לידי ואקיימנו. דכל ימיו חיכה לתת חייו על קידוש השם. ורק הוא יכול לומר חייך קודמין, שלא הי׳ צריך חיותו עבור עצמו ולטובת עצמו, אבל מי שחי לשם הנאה ותענוג אין לו רשות לומר שחייו קודמין לחיי חבירו".

ד.

ביאור דבריו הקדושים הם כך.

החכמים בדורו של בן פטורא אכן חלקו עליו, ולא הסכימו עם קביעתו. אלא מאי, אף אחד לא הרגיש שיכול לחלוק עליו ש"חייך קודמים", בגלל שתי סיבות. הראשונה הייתה סיבה רגשית, והשנייה הייתה סיבה אידאולוגית.

מבחינה רגשית כולם הבינו את הרגש החם הפועם בשיטתו של בן פטורא. נכון אמנם, שאם מחלקים את הקיתון של מים, הרי שניהם ימותו, ואם כן מה ההיגיון שימותו שני אנשים, כשאפשר להציל אחד? מבחינה לוגית, צריך לפחות להציל יהודי אחד!

בכל זאת, טוען בן פטורא, איך אני יכול לראות במיתתו של יהודי אחר רח"ל? ואם אני מעניק לו הקיתון, איך הוא יכול לראות במיתתי ח"ו? יהודי לא יכול לעמוד דום כשיהודי אחר מת בפניו. הרי אפילו הגר הבינה זאת כשהתרחקה מבנה הצמא למים ואמרה "אל אראה במות הילד!" כל שכן וקל וחומר יהודי שהוא רחמן בן רחמנים, מזרע אברהם אוהבי, שבכל עורק בגופו זורמים אהבה, חמלה וחסד - איך הוא יכול להסתכל כיצד יהודי אחר מת מצימאון חלילה?

זהו דבר שלא יכול לקרות - זועק בן פטורא. "ואהבת לרעך כמוך". אני לא יכול להישאר לחיות אם יהודי אחר מת כתוצאה מכך שאני אישאר לחיות. מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.

מבחינה רגשית לא יכלו חכמים לחלוק על דבריו. כיצד אפשר להגיד ליהודי שישתה את כל המים ויראה איך שיהודי נופח את נשמתו לפניו?

גם מבחינה אידיאולוגית לא יכלו לחלוק עם בן פטורא. שכן, יסוד היסודות של הלכה הוא הכנות והאמיתיות. חכמי המסורה השתוקקו לדבר אחד ויחיד: לחתור לכוונה העליונה, לדעת מהו רצון השי"ת במקרה זה או אחר, ותו לא מידי. הסכנה הכי גדולה להלכה היא השוחד, הנטייה לכופף את דעת התורה לנטיות שלי, להתאים את רצון השם לרצוני. חכמינו ז"ל כל מהותם חתרה לדבר אחד: האמת ואין בלתה.

והנה במקרה זה חששו חכמינו ז"ל שהפלוגתא שלהם עם בן פטורא אולי יש בה גם מניע טבעי של אנוכיות. כלומר, כיון שכל אחד רוצה ומשתוקק לחיות, לכן הם חלוקים עם בן פטורא וסוברים שחייך קודמים. אולי אולי, חששו, באמת הקב"ה מסכים עם בן פטורא, אלא מאי, בגלל נטייתם הטבעית לחיים הפיזיים לכן סילפו את התורה ח"ו והחליטו שחייך קודמים.

אי לכך, לאחרי שבן פטורא פסק מה שפסק, נתקבל הדבר בדיעבד אצל עם השם, כי אף אחד לא העז לחלוק על המסקנה הרגשית שאי אפשר להסתכל על מיתתו של יהודי אחר.

ה.

"עד שבא רבי עקיבא ולימד". רבי עקיבא שינה את כל התמונה.

שכן, שנינו במסכת ברכות (סא, ב): בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״.

על רבי עקיבא כבר לא היו יכולים לומר שהוא לא מרגיש את פעימת הלב של יהודי אחר, ואינו מצטער מספיק על מיתתו של חבירו. על רבי עקיבא גם לא היו יכולים לומר שפסק הדין "חייך קודמים" מונע מאנוכיות, מהתשוקה הפיזית לחיים הגשמיים, שהרי רבי עקיבא הוא זה שכל חייו הם סיפור אחד ארוך של מסירות נפש! רבי עקיבא הוא זה שהעיד על עצמו: "כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ!" כל חייו השתוקק לדביקות מוחלטת ומושלמת עם הקב"ה, ללא שום טיפה של אנוכיות ואגואיזם.

אם כן, כשרבי עקיבא טען ש"חייך קודמים" הבינו כולם שאין הדבר נובע מחסרון אמפתיה ח"ו, או ממניע אגואיסטי חלילה, מרצון האיש החומרי לשרוד בכל מצב, לא ולא! אצל רבי עקיבא "חייך קודמין" היא מצוה בתורה! "חייך קודמין" הוא קיום רצון השם, לפי שהקב"ה רוצה ומתאווה להיות לו דירה בתחתונים, והוא רוצה שהנשמה שלך תחיה בעולם הזה כדי למלאות את שליחותה הייחודית להאיר את הגוף, נפש הבהמית, והעולם באור התורה והמצווה.

ו.

זהו אפוא המענה לשאלתנו:

אם טיפוח עצמי הוא בגלל האגו שלי והניתוק שלי מאלוקים חיים, אז אני צריך לעבוד על עצמי. אבל אם "חייך קודמים" בגלל שהחיים האלה נמצאים באוצרות המלך - "בי גזא דרחמנא", אם אני שלוחו של הקב"ה ואני משתוקק להיות צינור לאמת והאהבה של הקב"ה בעולמנו, אז" חייך קודמים" היא מצוה גדולה בתורה!
תגובה

סיכום השיעור:

א.

ישנם השואלים האם דאגה עצמית וטיפול עצמי, התעסקות בטיפוח הגוף, המוח, והנפש, יצירת גבולות עבור הצרכים הפיזיים, הרגשיים והנפשיים של האדם, הוא תוצאה מאנוכיות ונרקיסיזם, או אולי לאו דווקא? האם חובת האדם בעולמו הוא למסור את ה'אני' כליל למען משפחתי, ילדיי, החברה שלי, כלל ישראל, או אולי לא זוהי הדרך?

לפעמים הורים לא מודעים מה הם הגבולות. אמא אחת סיפרה לי פעם שבכל פעם שבה היא יושבת על הספה עם כוס קפה היא מרגישה אשמה. בתוך לבה היא שומעת את קול אמה בהיותה צעירה מאד: "מה? איך לך כבר לעשות בעולם, שאת מפרגנת לעצמך גן עדן עלי אדמות?!:

ב.

זהו מקרה קורע לב ומאתגר, וההלכה הייתה צריכה לקבוע מהו רצון השם גם בסוגיה כואבת זו.

שני יהודים יצאו לטיול ארוך במדבר, והם רחוקים ממקום ישוב. גם הפלפון מת והם אינם יכולים לזעוק לעזרה. אחד מהם שכח להביא את המים שלו, כך שנשאר רק אחד מהם עם כד אחד של מים, ואין בו מספיק מים להציל את שניהם. אם מחלקים את המים ביניהם, שניהם מתים מצמא, אם אחד משאיר את המים לעצמו, הוא ניצול, והשני מת מצמא רח"ל.

כך שנינו במסכת בבא מציעא – ובשיעורי דף היומי למדו סוגייה זו לאחרונה:

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ (בבא מציעא סב, א).

ג.

הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם, רבי יצחק מאיר אלתר זי"ע, תלמידו ועמיתו של השרף מקוצק זי"ע ומייסדה של שושלת גור, תמה על הלשון הבלתי רגילה "עד שבא רבי עקיבא ולימד".

ברוב הפעמים בש"ס כשיש מחלוקת תנאים או אמוראים הלשון היא "רבי מאיר אומר... רבי יוסי אומר", או "בית שמאי אומרים... בית הלל אומרים". גם כאן היינו מצפים ללשון דומה: "בן פטורא אומר.... רבי עקיבא אומר". מדוע כאן משתמשת הגמרא בלשון שונה, "דרש בן פטורא... עד שבא רבי עקיבא ולימד".

התובנה של בעל חידושי הרי"ם (בספרו על התורה פרשת קדושים, ובפרשת בהר) הוא נפלא ומרתק. כדרכו ודרך תלמידיו רושמי דבריו, נכתבו הדברים בתמציתיות, קיצור בתוך קיצור, ואני ארחיב בע"ה כפי שהבנתי את דבריו.

הנה לשונו הקדושה:

"מהו הלשון עד שבא רבי עקיבא? אלא כל אחד מישראל צריך לרצות לעשות כבן פטורא, כי איך יוכל לראות במיתת חבירו?! רק מטעם שרבי עקיבא מלמדו להקדים חיי עצמו לכך הוא מוכרח לשתות".

ושוב לשונו של בעל חידושי הרי"ם: "ר׳ עקיבא יכול לומר זה, כמו שכתוב בברכות (סא, ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך וכו׳ מתי יבוא לידי ואקיימנו. דכל ימיו חיכה לתת חייו על קידוש השם. ורק הוא יכול לומר חייך קודמין, שלא הי׳ צריך חיותו עבור עצמו ולטובת עצמו, אבל מי שחי לשם הנאה ותענוג אין לו רשות לומר שחייו קודמין לחיי חבירו".

ד.

ביאור דבריו הקדושים הם כך.

החכמים בדורו של בן פטורא אכן חלקו עליו, ולא הסכימו עם קביעתו. אלא מאי, אף אחד לא הרגיש שיכול לחלוק עליו ש"חייך קודמים", בגלל שתי סיבות. הראשונה הייתה סיבה רגשית, והשנייה הייתה סיבה אידאולוגית.

מבחינה רגשית כולם הבינו את הרגש החם הפועם בשיטתו של בן פטורא. נכון אמנם, שאם מחלקים את הקיתון של מים, הרי שניהם ימותו, ואם כן מה ההיגיון שימותו שני אנשים, כשאפשר להציל אחד? מבחינה לוגית, צריך לפחות להציל יהודי אחד!

בכל זאת, טוען בן פטורא, איך אני יכול לראות במיתתו של יהודי אחר רח"ל? ואם אני מעניק לו הקיתון, איך הוא יכול לראות במיתתי ח"ו? יהודי לא יכול לעמוד דום כשיהודי אחר מת בפניו. הרי אפילו הגר הבינה זאת כשהתרחקה מבנה הצמא למים ואמרה "אל אראה במות הילד!" כל שכן וקל וחומר יהודי שהוא רחמן בן רחמנים, מזרע אברהם אוהבי, שבכל עורק בגופו זורמים אהבה, חמלה וחסד - איך הוא יכול להסתכל כיצד יהודי אחר מת מצימאון חלילה?

זהו דבר שלא יכול לקרות - זועק בן פטורא. "ואהבת לרעך כמוך". אני לא יכול להישאר לחיות אם יהודי אחר מת כתוצאה מכך שאני אישאר לחיות. מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.

מבחינה רגשית לא יכלו חכמים לחלוק על דבריו. כיצד אפשר להגיד ליהודי שישתה את כל המים ויראה איך שיהודי נופח את נשמתו לפניו?

גם מבחינה אידיאולוגית לא יכלו לחלוק עם בן פטורא. שכן, יסוד היסודות של הלכה הוא הכנות והאמיתיות. חכמי המסורה השתוקקו לדבר אחד ויחיד: לחתור לכוונה העליונה, לדעת מהו רצון השי"ת במקרה זה או אחר, ותו לא מידי. הסכנה הכי גדולה להלכה היא השוחד, הנטייה לכופף את דעת התורה לנטיות שלי, להתאים את רצון השם לרצוני. חכמינו ז"ל כל מהותם חתרה לדבר אחד: האמת ואין בלתה.

והנה במקרה זה חששו חכמינו ז"ל שהפלוגתא שלהם עם בן פטורא אולי יש בה גם מניע טבעי של אנוכיות. כלומר, כיון שכל אחד רוצה ומשתוקק לחיות, לכן הם חלוקים עם בן פטורא וסוברים שחייך קודמים. אולי אולי, חששו, באמת הקב"ה מסכים עם בן פטורא, אלא מאי, בגלל נטייתם הטבעית לחיים הפיזיים לכן סילפו את התורה ח"ו והחליטו שחייך קודמים.

אי לכך, לאחרי שבן פטורא פסק מה שפסק, נתקבל הדבר בדיעבד אצל עם השם, כי אף אחד לא העז לחלוק על המסקנה הרגשית שאי אפשר להסתכל על מיתתו של יהודי אחר.

ה.

"עד שבא רבי עקיבא ולימד". רבי עקיבא שינה את כל התמונה.

שכן, שנינו במסכת ברכות (סא, ב): בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״.

על רבי עקיבא כבר לא היו יכולים לומר שהוא לא מרגיש את פעימת הלב של יהודי אחר, ואינו מצטער מספיק על מיתתו של חבירו. על רבי עקיבא גם לא היו יכולים לומר שפסק הדין "חייך קודמים" מונע מאנוכיות, מהתשוקה הפיזית לחיים הגשמיים, שהרי רבי עקיבא הוא זה שכל חייו הם סיפור אחד ארוך של מסירות נפש! רבי עקיבא הוא זה שהעיד על עצמו: "כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ!" כל חייו השתוקק לדביקות מוחלטת ומושלמת עם הקב"ה, ללא שום טיפה של אנוכיות ואגואיזם.

אם כן, כשרבי עקיבא טען ש"חייך קודמים" הבינו כולם שאין הדבר נובע מחסרון אמפתיה ח"ו, או ממניע אגואיסטי חלילה, מרצון האיש החומרי לשרוד בכל מצב, לא ולא! אצל רבי עקיבא "חייך קודמין" היא מצוה בתורה! "חייך קודמין" הוא קיום רצון השם, לפי שהקב"ה רוצה ומתאווה להיות לו דירה בתחתונים, והוא רוצה שהנשמה שלך תחיה בעולם הזה כדי למלאות את שליחותה הייחודית להאיר את הגוף, נפש הבהמית, והעולם באור התורה והמצווה.

ו.

זהו אפוא המענה לשאלתנו:

אם טיפוח עצמי הוא בגלל האגו שלי והניתוק שלי מאלוקים חיים, אז אני צריך לעבוד על עצמי. אבל אם "חייך קודמים" בגלל שהחיים האלה נמצאים באוצרות המלך - "בי גזא דרחמנא", אם אני שלוחו של הקב"ה ואני משתוקק להיות צינור לאמת והאהבה של הקב"ה בעולמנו, אז" חייך קודמים" היא מצוה גדולה בתורה!

תגים

קטגוריות

אנא השאירו את תגובתכם למטה!

טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - פרשת קדושים-בהר תשפ״ד

הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון

מאי 20, 2024
|
י״ב אייר תשפ״ד
|
125 צפיות

מחלוקת על כד מים
האם טיפוח עצמי הוא אגואיזם?
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
מאי 20, 2024
א.

ישנם השואלים האם דאגה עצמית וטיפול עצמי, התעסקות בטיפוח הגוף, המוח, והנפש, יצירת גבולות עבור הצרכים הפיזיים, הרגשיים והנפשיים של האדם, הוא תוצאה מאנוכיות ונרקיסיזם, או אולי לאו דווקא? האם חובת האדם בעולמו הוא למסור את ה'אני' כליל למען משפחתי, ילדיי, החברה שלי, כלל ישראל, או אולי לא זוהי הדרך?

לפעמים הורים לא מודעים מה הם הגבולות. אמא אחת סיפרה לי פעם שבכל פעם שבה היא יושבת על הספה עם כוס קפה היא מרגישה אשמה. בתוך לבה היא שומעת את קול אמה בהיותה צעירה מאד: "מה? איך לך כבר לעשות בעולם, שאת מפרגנת לעצמך גן עדן עלי אדמות?!:

ב.

זהו מקרה קורע לב ומאתגר, וההלכה הייתה צריכה לקבוע מהו רצון השם גם בסוגיה כואבת זו.

שני יהודים יצאו לטיול ארוך במדבר, והם רחוקים ממקום ישוב. גם הפלפון מת והם אינם יכולים לזעוק לעזרה. אחד מהם שכח להביא את המים שלו, כך שנשאר רק אחד מהם עם כד אחד של מים, ואין בו מספיק מים להציל את שניהם. אם מחלקים את המים ביניהם, שניהם מתים מצמא, אם אחד משאיר את המים לעצמו, הוא ניצול, והשני מת מצמא רח"ל.

כך שנינו במסכת בבא מציעא – ובשיעורי דף היומי למדו סוגייה זו לאחרונה:

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ (בבא מציעא סב, א).

ג.

הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם, רבי יצחק מאיר אלתר זי"ע, תלמידו ועמיתו של השרף מקוצק זי"ע ומייסדה של שושלת גור, תמה על הלשון הבלתי רגילה "עד שבא רבי עקיבא ולימד".

ברוב הפעמים בש"ס כשיש מחלוקת תנאים או אמוראים הלשון היא "רבי מאיר אומר... רבי יוסי אומר", או "בית שמאי אומרים... בית הלל אומרים". גם כאן היינו מצפים ללשון דומה: "בן פטורא אומר.... רבי עקיבא אומר". מדוע כאן משתמשת הגמרא בלשון שונה, "דרש בן פטורא... עד שבא רבי עקיבא ולימד".

התובנה של בעל חידושי הרי"ם (בספרו על התורה פרשת קדושים, ובפרשת בהר) הוא נפלא ומרתק. כדרכו ודרך תלמידיו רושמי דבריו, נכתבו הדברים בתמציתיות, קיצור בתוך קיצור, ואני ארחיב בע"ה כפי שהבנתי את דבריו.

הנה לשונו הקדושה:

"מהו הלשון עד שבא רבי עקיבא? אלא כל אחד מישראל צריך לרצות לעשות כבן פטורא, כי איך יוכל לראות במיתת חבירו?! רק מטעם שרבי עקיבא מלמדו להקדים חיי עצמו לכך הוא מוכרח לשתות".

ושוב לשונו של בעל חידושי הרי"ם: "ר׳ עקיבא יכול לומר זה, כמו שכתוב בברכות (סא, ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך וכו׳ מתי יבוא לידי ואקיימנו. דכל ימיו חיכה לתת חייו על קידוש השם. ורק הוא יכול לומר חייך קודמין, שלא הי׳ צריך חיותו עבור עצמו ולטובת עצמו, אבל מי שחי לשם הנאה ותענוג אין לו רשות לומר שחייו קודמין לחיי חבירו".

ד.

ביאור דבריו הקדושים הם כך.

החכמים בדורו של בן פטורא אכן חלקו עליו, ולא הסכימו עם קביעתו. אלא מאי, אף אחד לא הרגיש שיכול לחלוק עליו ש"חייך קודמים", בגלל שתי סיבות. הראשונה הייתה סיבה רגשית, והשנייה הייתה סיבה אידאולוגית.

מבחינה רגשית כולם הבינו את הרגש החם הפועם בשיטתו של בן פטורא. נכון אמנם, שאם מחלקים את הקיתון של מים, הרי שניהם ימותו, ואם כן מה ההיגיון שימותו שני אנשים, כשאפשר להציל אחד? מבחינה לוגית, צריך לפחות להציל יהודי אחד!

בכל זאת, טוען בן פטורא, איך אני יכול לראות במיתתו של יהודי אחר רח"ל? ואם אני מעניק לו הקיתון, איך הוא יכול לראות במיתתי ח"ו? יהודי לא יכול לעמוד דום כשיהודי אחר מת בפניו. הרי אפילו הגר הבינה זאת כשהתרחקה מבנה הצמא למים ואמרה "אל אראה במות הילד!" כל שכן וקל וחומר יהודי שהוא רחמן בן רחמנים, מזרע אברהם אוהבי, שבכל עורק בגופו זורמים אהבה, חמלה וחסד - איך הוא יכול להסתכל כיצד יהודי אחר מת מצימאון חלילה?

זהו דבר שלא יכול לקרות - זועק בן פטורא. "ואהבת לרעך כמוך". אני לא יכול להישאר לחיות אם יהודי אחר מת כתוצאה מכך שאני אישאר לחיות. מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.

מבחינה רגשית לא יכלו חכמים לחלוק על דבריו. כיצד אפשר להגיד ליהודי שישתה את כל המים ויראה איך שיהודי נופח את נשמתו לפניו?

גם מבחינה אידיאולוגית לא יכלו לחלוק עם בן פטורא. שכן, יסוד היסודות של הלכה הוא הכנות והאמיתיות. חכמי המסורה השתוקקו לדבר אחד ויחיד: לחתור לכוונה העליונה, לדעת מהו רצון השי"ת במקרה זה או אחר, ותו לא מידי. הסכנה הכי גדולה להלכה היא השוחד, הנטייה לכופף את דעת התורה לנטיות שלי, להתאים את רצון השם לרצוני. חכמינו ז"ל כל מהותם חתרה לדבר אחד: האמת ואין בלתה.

והנה במקרה זה חששו חכמינו ז"ל שהפלוגתא שלהם עם בן פטורא אולי יש בה גם מניע טבעי של אנוכיות. כלומר, כיון שכל אחד רוצה ומשתוקק לחיות, לכן הם חלוקים עם בן פטורא וסוברים שחייך קודמים. אולי אולי, חששו, באמת הקב"ה מסכים עם בן פטורא, אלא מאי, בגלל נטייתם הטבעית לחיים הפיזיים לכן סילפו את התורה ח"ו והחליטו שחייך קודמים.

אי לכך, לאחרי שבן פטורא פסק מה שפסק, נתקבל הדבר בדיעבד אצל עם השם, כי אף אחד לא העז לחלוק על המסקנה הרגשית שאי אפשר להסתכל על מיתתו של יהודי אחר.

ה.

"עד שבא רבי עקיבא ולימד". רבי עקיבא שינה את כל התמונה.

שכן, שנינו במסכת ברכות (סא, ב): בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִים אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן?! אָמַר לָהֶם: כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי, לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ״אֶחָד״. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד״.

על רבי עקיבא כבר לא היו יכולים לומר שהוא לא מרגיש את פעימת הלב של יהודי אחר, ואינו מצטער מספיק על מיתתו של חבירו. על רבי עקיבא גם לא היו יכולים לומר שפסק הדין "חייך קודמים" מונע מאנוכיות, מהתשוקה הפיזית לחיים הגשמיים, שהרי רבי עקיבא הוא זה שכל חייו הם סיפור אחד ארוך של מסירות נפש! רבי עקיבא הוא זה שהעיד על עצמו: "כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה 'בְּכָל נַפְשְׁךָ' אֲפִילּוּ נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ. אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ!" כל חייו השתוקק לדביקות מוחלטת ומושלמת עם הקב"ה, ללא שום טיפה של אנוכיות ואגואיזם.

אם כן, כשרבי עקיבא טען ש"חייך קודמים" הבינו כולם שאין הדבר נובע מחסרון אמפתיה ח"ו, או ממניע אגואיסטי חלילה, מרצון האיש החומרי לשרוד בכל מצב, לא ולא! אצל רבי עקיבא "חייך קודמין" היא מצוה בתורה! "חייך קודמין" הוא קיום רצון השם, לפי שהקב"ה רוצה ומתאווה להיות לו דירה בתחתונים, והוא רוצה שהנשמה שלך תחיה בעולם הזה כדי למלאות את שליחותה הייחודית להאיר את הגוף, נפש הבהמית, והעולם באור התורה והמצווה.

ו.

זהו אפוא המענה לשאלתנו:

אם טיפוח עצמי הוא בגלל האגו שלי והניתוק שלי מאלוקים חיים, אז אני צריך לעבוד על עצמי. אבל אם "חייך קודמים" בגלל שהחיים האלה נמצאים באוצרות המלך - "בי גזא דרחמנא", אם אני שלוחו של הקב"ה ואני משתוקק להיות צינור לאמת והאהבה של הקב"ה בעולמנו, אז" חייך קודמים" היא מצוה גדולה בתורה!
תגובה