"הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר"
המלוכה והענווה - כל הצלחתו והישגיו הבלתי נתפסים, היו דווקא משום שהוא לא ייחס כלום לעצמו
- ספטמבר 18, 2024
- |
- ט״ו אלול תשפ״ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
161 צפיות
"הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר"
המלוכה והענווה - כל הצלחתו והישגיו הבלתי נתפסים, היו דווקא משום שהוא לא ייחס כלום לעצמו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- ספטמבר 18, 2024
"שמעתי פעם מהרב יעקב צבי (ג'ונתן) זקס ז"ל, מי ששימש כרבה הראשי של בריטניה ומי שידע להעניק ביטויים נפלאים והגדרות מדויקות, את האמרה הבאה 'הרבי מליובאוויטש היה חיוך שהקב"ה נתן לעם ישראל אחרי אושוויץ'. אחרי ההסתר פנים הנוראה של 'הסתר אסתיר' בצורה שלא היה לה אח ורע בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות, לאחר הזוועה והאכזריות - לא צריך להאריך מה השואה הייתה - החיוך שהקב"ה נתן לעם ישראל הוא דמותו של הרבי מליובאוויטש.
"הדברים מהדהדים את מה שאמר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע על הבעש"ט זי"ע. בתקופת הבעש"ט, אמר הרה"ק מקוריץ, עם ישראל היה במצב של עילפון עמוק, של 'קומה'. אחת הדרכים הסגוליות להעיר אדם במצב כזה היא ללחוש את שמו לתוך אוזנו כדי לגלות את הנשמה. ובכן, הקב"ה לחש לכלל ישראל את שמם 'ישראל', באמצעות הופעתו של רבי ישראל בעל שם טוב.
"איני יודע אם הרב זקס הכיר את אמרתו של הרה"ק מקוריץ, אבל דבריו מהדהדים אותה היטב".
את הגאון החסיד רבי יוסף יצחק ג'ייקובסון, מיותר להכיר לקוראים. הטור השבועי הקבוע שלו מעל דפיו של מגזין זה, מדבר בעד עצמו. הקשת הרחבה של הנושאים הנפרסים בין דפיו, הידע המפליא והרטוריקה הנודעת שעוברת גם אל הדפים הכתובים, מעניקים את התמונה הבלתי אמצעית של המרצה הייחודי שמלהטט באנגלית, אידיש ועברית, כמו הייתה כל אחת שפת האם שלו.
בעבר עשיתי שבת ייחודית בצל קורתו של הרב ג'ייקובסון ואחריה פרסמתי כאן (גיליון 1255, חג הפסח תשפ"ב - 'מגיד מה הוא אומר') כתבת מגזין נרחבת על החוויה ועל דמותו של איש שיחי. כעת אנו נפגשים שוב, הפעם הרקע לשיחה הוא היארצייט ה-30 של כ"ק מרן האדמו"ר רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זצוק"ל, או כפי שהוא מכונה בעגה החב"דית ובלי הסברים מיותרים 'ג' תמוז'.
הרב ג'ייקובסון כמו גדל בחיקו של הרבי מליובאוויטש (מכאן והלאה 'הרבי') מאז ינקותו בקראון הייטס ועד שזכה להפוך לחלק מצוות ה'חוזרים' בראשות ה'חוזר' הגאון הגדול רבי יואל כהן זצ"ל, אשר תיעדו בקפדנות את כל שיחותיו של הרבי מדי שבת בשבתו, בחגים, ובכל הזדמנות שבה נשא מדברות קדשו.
בפרוס 30 שנה להסתלקותו של הרבי והעובדה המופלאה שהצאן אותו הותיר מוסיף להתנהל כמו הרועה עודו עומד על גביו ואומר לו גדל, אנו מתכנסים לשיחה על הדמות הייחודית שעדיין משפיעה על העולם היהודי במגוון דרכים.
ביטול:
אחד הדברים הייחודיים בדמותו של הרבי הוא המכלול הפלאי של האישיות שלו - הגדלות בתורה, בעבודה, בחסד, הדאגה לכל יהודי שהוא בכל נקודה על הגלובוס ולכלל ישראל.
הרב ג'ייקובסון: הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטעבסק זי"ע כותב על הבעש"ט "חשף ה' את זרוע קדשו", והיינו שאחרי המצב הקשה שהעם היהודי הגיע אליו באותה עת, דמותו הייתה גילוי נפלא. אפשר לומר שאחרי ההסתר הנורא של השואה, הרבי מליובאוויטש היה נשמה שהקב"ה שלח להאיר את העולם בכל האורות שיש.
אם נרצה להמשיך את ההשוואה, שניהם נולדו באוקראינה, אותו חבל ארץ, שהרה"ק הרש"ב מליובאוויטש זי"ע התבטא עליו שהבעש"ט נולד באותה אדמה שכל סנטימטר שלה רווי דם יהודי. יש כאן אפוא שני יהודים שנולדו באיזו פינה נידחת - אוקראינה ושינו את העולם - הבעש"ט בדורו והרבי בדורו.
הסופר אליעזר שטיינמן היה בראשית דרכו מפא"יניק. הוא שימש כעורך 'דבר' והיה שמאלני שבשמאלנים. לימים חזר לחיק היהדות, נכנס לעולמה של חסידות והשתמש בכל הכישרון המופלא שלו לכתיבת ספרים על החסידות. באחד מהם הוא כותב כדלהלן: יש כאלו שמפקפקים בכל הניסים של הבעש"ט, מסתפקים אם הסיפורים אודות קפיצת הדרך וכדומה אכן אירעו. אבל לטעמי הם מחמיצים את הנקודה העיקרית: הנס הכי גדול של הבעל שם טוב, היה הבעל שם טוב עצמו. אין לכם נס למעלה מזה.
כעין הדברים האלו אני אומר על הרבי מליובאוויטש - הנס הכי גדול של הרבי היה הרבי עצמו. יש כאן דבר פלאי - אין כיום אישיות יהודית שיש יותר תמונות שלה התלויות בכל נקודה בעולם, ואין דמות יהודית שסלדה מפרסום אישי יותר מהרבי. אי אפשר למצוא מישהו שהיה פשטני בלי שום 'שטיקים', אבל גם בלי לעשות עניין מכך ('בליטות') - 'אני פשוט, אני עניו, אני צנוע', הרי גם זה לפעמים שטיק - 'אף אחד לא רואה אותי, אני נמצא בתוך ארון הספרים חצי מהיום'.
ראיתי אותו במשך שנים פוסע לביתו, בשבת בלילה או בשבת בצהריים, ללא שום ליווי, כשהוא מקדם בסבר פנים יפות כל עובר אורח ברחוב, כל שוטר וכל שחור, כל ילד וכל אדם, מתוך אצילות ומאידך גם בפשטות. ואגב, אחד הדברים הייחודיים ושפחות מבחינים בהם היא העובדה שעד שהתמנה לכהן כאדמו"ר, והוא בן 49, הוא כמעט מעולם לא דיבר בפני ציבור, להוציא אולי כמה התוועדויות שקיים בפולין בעת שמחת בית השואבה בפקודת חותנו הגדול זי"ע. או כפי פעם אמר בהתוועדות, והייתה זו אחת מהפעמים הבודדות שבהן דיבר על עצמו, שחמיו פקד עליו לדבר עם הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל בלימוד בעת החתונה שלו בוורשה בתרפ"ט. גם הצורה שבה סיפר את הדברים אופיינית מאוד. הייתה זו התוועדות שקיים בשנת תשל"ט ובאחת השיחות במהלכה עסק בדברי רש"י בפרשת צו. ובאמצע ציין "יש על כך פלפול שלם בשו"ת 'אור המאיר' מרבי מאיר שפירא רבה של לובלין ומחולל הדף היומי" כשהוא מוסיף: "אל תחשדו בי שאני יודע כל הספרים האלה (ספרי שו"ת), אלא שרבי מאיר היה בחתונה ושוחחתי עימו בפקודת חמי והוא העניק לי את הספר". חלפו מאז חמישים שנה והוא זכר את התשובה שכתב רבי מאיר שפירא.
בכלל, הרבי התייחס לעצמו בביטול ואפילו בהומור ייחודי. המקובל הירושלמי הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות השיג פעם על ההגדה של פסח אותה ערך הרבי, בנוגע לענייני סידור הקערה על פי תורת הקבלה. במונטריאול התגורר אז מקובל גדול, הגה"צ רבי מנחם זאב גרינגלאס, והוא כתב לרב מרגליות מכתב שבו ביקש להגן על שיטת הרבי והביאור שלו בנושא. בפתח המכתב הוא ציין שהרבי מליובאוויטש הוא "בקיא נפלא בבבלי, ירושלמי, ספרא מכילתא, זוהר, כתבי האריז"ל" ועוד שורה ארוכה של ספרים. בהמשך שלח את המכתב לרבי להגהה כדי לראות שהדברים אכן עומדים בצמוד לשיטתו, והרבי מחק את כל הקטע הפותח כשהוא מעיר לצד המחיקה "על פי תורה אסור לכתוב שקר".
אלא שאפשר היה לראות כיצד הוא מצטט ספרים מתוך הזיכרון מילה במילה, אות באות, ואלו היו יכולים להיות גם ספרים שאיש כמעט אינו הוגה בהם או מכיר אותם. אם זה ספר 'רסיסי לילה' להרה"ק רבי צדוק מלובלין (כיום רבים ההוגים בתורתו, אבל בימים עברו הרבי נמנה על הבודדים שהכיר את כל משנתו), מחזור ויטרי, או ארצות החיים להמלבי"ם (מי בכלל יודע שלמלבי"ם יש ספר כזה ועוד לצטט ממנו בעל פה!), כל כתבי הגר"א, ומי מדבר על כל הירושלמי וכל מילה ברמב"ם בספר היד, בפירוש המשניות, במורה נבוכים ובכל כתביו, וכן עוד ועוד. זו הייתה תופעה של בקיאות בלתי מצויה ולאידך בענווה ופשיטות שבהן תופעה גדולה עוד יותר איך שלא החזיק טובה לעצמו וראה את עצמו רק כצינור.
"זו", מציין הרב ג'ייקובסון, "הייתה מן הסתם ההצלחה הכי גדולה שלו. מעולם לא ראיתי בן אדם בלי אגו כמו הרבי מליובאוויטש. קשה להאמין שכך – הרבי שמדברים עליו ללא הפסקה, אבל בפועל מצד עצמו לא הייתה שם שום מציאות. הוא לכשעצמו היה 'בטל' לגמרי".
צינור:
דומני שזה היה אחד הדברים הכי בולטים אצלו, איך שהוא התייחס לעצמו לכל אורך ימות ההנהגה שלו כממלא מקום חמיו בלבד. דומני שאפילו האדמו"רים הקודמים מליובאוויטש לא נהגו כך. אם בביקור הקבוע באוהל של חותנו ואם בהתייחסות הקבועה לחותנו כאל הנשיא בעוד הוא עצמו רק ממלא המקום.
הרב ג'ייקובסון: זה נמשך כך עד להתוועדות האחרונה, כל מבצע, כל פעולה, כל שליח, כל מוסד, כל דבר. הוא הקדיש וייחס את הכל לפעולתו של חותנו בעוד הוא רק 'צינור'.
למה נהג כך?
הרב ג'ייקובסון: בחב"ד מתייחסים לשבעה הדורות של האדמו"רים לפי הספירות. בעל התניא אפוא הוא כנגד ספירת החכמה, האדמו"ר ה'אמצעי' כנגד ספירת הבינה, ה'צמח צדק' – 'דעת'. רואים זאת במאמריהם, חכמה היא 'כח-מה' - נקודת ההברקה. בינה היא ההתרחבות וההתפשטות. דעת היא החיבור בין הדברים וכפי שאנו מוצאים את הצמח צדק מחבר בין 'נגלה' וחסידות. אדמו"ר הריי"צ גם אמר פעם שנשיאי חב"ד הם כנגד שבעת המידות. בדרך זו הרבי הוא כנגד ספירת המלכות. ואכן ההנהגה שלו הייתה מאוד מלכותית, אבל מאידך צריך לזכור את ההגדרה של הזוהר הקדוש שמלכות "לית לה מגרמא כלום" – אין בה שום נקודה עצמאית, היא כמו אור הלבנה שכל מהותה היא השתקפות של אור החמה.
הרמב"ם בהלכות מלכים כותב: "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך". הרמב"ם מרחיב במספר הלכות שבהן בא לידי ביטוי הכבוד והמורא שנוהגים במלך ובהמשך הוא כותב: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי".
הרבי אמר פעם שאם הרמב"ם כותב "כדרך - כך", הרי שזו אותה הגדרה. לכאורה היינו רואים זאת כשני דברים נפרדים: אף על פי שצריך לכבד את המלך - הוא צריך להיות שפל. כלומר עלינו לראות שהוא אדם טוב, ועל אף השליטה שיש לו הוא איש נקי, מקסים, יש לו את הכישורים לנהל מדינה שלמה, ובכל זאת הוא בן אדם ולא 'חיה רעה', הוא מושל ולא דיקטטור או עריץ. מענטש – אדם מושלם.
אבל הרבי דייק מדברי הרמב"ם שהדברים תלויים זה בזה ושההגדרה כאן היא אחרת לגמרי. למה מגביהים את המלך? בגלל שאין לו שום מציאות, הוא כולו בטל וכולו צינור – אין לו כלום משלו. ואם הוא אכן נוהג כך הרי שיש לו כח אדיר, כי אז הוא מחובר לאין סוף האלוקי.
זה היה הכוח של הרבי. תשאל את עצמך, מדוע יש לו השפעה גדולה כל כך? מה הנקודה שמכוחה אנשים צעדו אחריו באש ובמים? התשובה היא שהרבי היה ללא שום מציאות של אגו, הוא ממש התבטל לגמרי, כל מציאותו הייתה לגמרי כשל עבד ובכזה מקרה מתקיים בו האמור בחז"ל "עבד מלך – מלך" וכך זכה שיתגלה על ידו משהו שלמעלה לגמרי ממנו.
אי לכך, גם כשהוא פגש אנשים, זו בדיוק התחושה שהם הרגישו, הם לא חשו בגדלות שלו, אלא בגדלות שלהם, וזאת מאחר שהיה יכול לשבת עם מישהו בחדר שעתיים (בשנים המוקדמות יותר, בשנים המאוחרות פגישות כאלו הלכו והתמעטו) ובמשך השעתיים האלה הוא כמו כיוון מראה על האדם השני. כלומר הוא מניח את עצמו הצידה לגמרי ומניח לבר-שיחו לראות את עצמו באמצעות הפגישה הזו. זה היה כוחו. מי שיצא מהפגישה לא יצא תחת ההתרשמות 'וואו איזה אדם גדול פגשתי כעת!' - זה היה טפל לטפל. הוא יצא מהחדר בתחושה שהוא עצמו אדם גדול ושיש לו כוחות שהוא צריך להשתמש בהם.
הרבי עצמו הגדיר זאת בביאור לדברי המשנה בפרקי אבות "חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, הוא היה מונה שבחן". הרבי שאל למה דווקא רבן יוחנן בן זכאי נהג כך, מה שלא מצאנו לא לפניו ולא אחריו, ובכלל מה פירוש הדבר 'מונה שבחן' וכי הוא ישב והעניק מחמאות כל היום? והסביר הרבי שרבן יוחנן בן זכאי היה בדור המעבר בין הבית לחורבן, ובדור כזה של מהפכה היה עליו למנות את שבחי תלמידיו – לא בהענקת מחמאות מדובר אלא ביכולת לכל אחד להגשים את חושיו, כישרונותיו ומעלותיו, שאם לא כן לא יהיה בעם ישראל מי שיבנה את הדור הבא. רבן יוחנן בן זכאי מנה שבחם של התלמידים כדי שהם יראו בתוך עצמם מה שהוא ראה בהם, כדי שהם יבינו את הכוחות שקיימים בהם.
וראויים הדברים למי שאמרם: כך הוא השתדל לעשות לכל מי שבא אתו במגע.
שליחות:
אתה מגיע כאן להגדרה מפורסמת שגם אותה ביטא הרב זקס: "מנהיג טוב מעמיד לו חסידים, מנהיג גדול מעמיד מנהיגים".
הרב ג'ייקובסון: אכן, והדבר הזה מגיע שוב מהסגולה של הנחת עצמותו לגמרי – כלומר כל הצלחתו והישגיו הבלתי נתפסים, היו דווקא משום שהוא לא ייחס כלום לעצמו.
ישנה כאן תופעה בלתי נתפסת. הרבי בנה באמצעות שלוחיו, תלמידיו ונאמניו אלפי מוסדות תורה וחסידות. אם אתה בונה מוסד אחד, בית כנסת מצליח אחד, מקווה אחד, מחנה קיץ, ישיבה, תלמוד תורה, זו כבר הצלחה בממדים אדירים. שני מוסדות - פרס נובל. שלושה מוסדות - אין גומרין עליו את ההלל. כאן אנו עוסקים ביהודי שבאמצעות השראתו והנהגתו נבנו אלפי מוסדות יהודיים בכל קצווי תבל. מדובר על מקוואות כשרים, מחנות קיץ, מרכזים יהודיים תוססים, מי מדבר על בתי כנסיות, בתי מדרש, כוללים, חדרים, ארגונים של צדקה וחסד ועוד מסיביר ועד לאלסקה.
ישב יהודי ובנה את המוסדות הללו במשך 42 שנה ולמעשה לא ביקר באף אחד מכל המוסדות הללו אף פעם. היית מצפה שהוא ירצה לשאוב קצת נחת, בכל זאת בנו בשמו ובהשראתו מוסדות ענק בכל קצוות תבל, בלוס אנג'לס ובאוסטרליה ואיפה לא, אבל הוא לא ביקר באף אחד מהם מימיו. אני חושב שאם היית שואל אותו מדוע, הוא היה אומר בפשטות "זה לא שייך אליי". פעם בעת חלוקת הדולרים מישהו אמר לו "השליח שלך עושה גדולות ונצורות". אך הרבי השיב בפשטות, "הוא לא שליח שלי, הוא שלוחו של הקב"ה, ואני זכיתי לעבוד עבור חותני כדי לעזור בעניין זה". הנהגה זו הייתה מונחת אצלו בפשטות.
הדבר גם מעניק תשובה הולמת לשאלה ששאלו הרבה: איך מעוררים השראה באברך צעיר ושולחים אותו שיסע ליפן או לתאילנד, ולא מדובר בשליחות לשנתיים עם משכורת יפה, אלא לכל החיים. איך עושים דבר כזה. הרבי הרי לא נתן לשלוחים לא כסף, לא אותות כבוד מיוחדים ובדרך כלל אפילו לא מחמאות. אי אפשר לתלות את מסירות הנפש הזו אפילו בכריזמה, כי שליחות מכח כריזמה לא שולחת אדם ליפן לכל החיים. עם כריזמה אפשר להשיג מחיאות כפיים לחמש דקות, מחמאות נעימות ואולי אפילו צ'ק בסכום גדול.
כדי לשלוח אדם לשליחות לכל החיים, צריך ליצור אש פנימית שתבער בו מצד עצמו, ולא רק בשלוחים אלא גם בנשותיהם שהרי בלי הנשים שום דבר לא עובד. יתירה מכך, כל אחד מהשלוחים יודע שהוא אחראי על עצמו, הרבי עצמו כתב שהוא לא מחלק פקודות, וכל אחד הוא עצמאי בשליחותו – "שלח לך – לדעתך, אני איני מצווה אותך", זה היה המוטו שלו. הסיבה לכך היא לפי שהוא רצה שכל אחד יתייחס לשליחותו כאל הגשמת האישיות והשליחות שלו עלי אדמות, ולא יתנהל כפקיד או שכיר. אם אני שכיר נאמן אני עושה את העבודה שלי בין 9 ל-5 – מתוך נאמנות מוחלטת, אבל אחריה אני הולך הביתה, אבל אם מדובר במפעל חיים שלי אני חושב עליו גם ב-3 בלילה.
זו גם הסיבה שכל נבואות הזעם השונות על קריסתה האפשרית של חב"ד לאחר הסתלקותו של הרבי לא התגשמו. כל מי שצפו שעם הסתלקותו הכל יישבר, לא הבינו שהמציאות היא הפוכה לגמרי – הרבי יצר צבא עצמאי לגמרי, הוא העלה אור עד "שתהא שלהבת עולה מאליה", בעוד הוא עצמו היה נטול כל כח בכל המוסדות שנבנו בהשראתו – הוא לא היה יכול לקחת ממישהו בנין שבנה. כל הכח שלו היה השראתי רוחני – אני רוצה לעזור לך לגלות את האור בך.
ואני חושב שיש פה עוד נקודה אחרת עמוקה יותר. הרבי התבטא פעם (הושענא רבה תשנ"ב) שחמיו הרבי הריי"צ כתב על כל אחד מששת בניו של ה'צמח צדק' את התואר 'כ"ק אדמו"ר'. אמר הרבי שבכך בא הריי"צ להראות בכך שהביטוי כ"ק אדמו"ר שייך לכל אחד. אודה על האמת שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפה קדשו, לא הבנתי למה הוא מתכוון – מה הוא אומר פה?! לא שמעתי ממנו מעולם דבר כזה שכל אחד יכול להיות כמו רבי. ובתוך הדברים הוא הצדיק את עצמו באומרו "כשחסיד שומע אמירה כזו הוא מזדעזע, אבל אל ייפלא הדבר בעיניכם, כבר ב'רבונו של עולם' של שלוש רגלים אנו אומרים 'ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה.. רוח דעת ויראת ה'', שהוא פסוק שכתוב על מלך המשיח (ישעיהו יא), ללמדך שלעתיד לבוא כל אחד ואפילו ילד קטן יהיה בבחינת משיח. ובתוך הדברים עבר הרבי לנושא אחר.
כעבור מספר שנים שאל אותי מישהו על ממלא מקום – "מי ינהל את ליובאוויטש לאחר הסתלקות הרבי?" ואז לפתע הבנתי את הדברים למפרע – אותה שיחה תמוהה בשעתו. להבנתי, הרבי רצה להגיד, שיגיע הזמן שכל אחד יהיה צריך לגלות שהוא רבי. אני חושב שזה אחד מהמסרים הכי חשובים שלו...
תשאל, מה הפירוש שכל אחד יהיה רבי, הלא אני לא בעל מופת, לא קדוש מבטן ומלידה, לא מתענה ארבע פעמים בשבוע כפי שהרבי התענה ולא ישן רק שעתיים בלילה כמוהו, ולא בקי וחריף בכל התורה כולה. איך כל אחד יהיה רבי? הלא הרבי היה בעל כוחות אדירים, גאון ברמה שאין לה אח ורע, בעל לב ענק ומנהיג דגול. ובכל זאת הנקודה היא שכל אחד בצורה הייחודית ואפילו הקטנה שלו, יכול להיות בדרגת רבי אם הוא מבין שהוא צינור לאור האלוקי שמבצבץ ומתפרץ על ידו. אני חושב שזה שהרבי דיבר על כך, לא היה רק כי הוא באמת היה עניו, אלא הוא גם גילם מול עינינו דמות של יהודי שאין בו כלום ולכן יש בו הכל.
ופרצת:
עם כל העוצמה וההשראה שלו, הרבי כבר לא נמצא כאן היום כדי להנחיל הלאה את ההשראה הזו.
הרב ג'ייקובסון: אמרתי פעם שההצלחה של הרבי מליובאוויטש היא לא חסידי חב"ד או מוסדות חב"ד, אלו כמובן חלק יפה בפעולה שלו, אבל במקום מסוים אפשר לייחס לרבי גם את כל מוסדות סאטמר, ויז'ניץ, באבוב, גור, הליטאים, המודרניים ועוד.
אסביר את הדברים ברוח הגדרה מקסימה ששמעתי פעם מהרב עדין אבן ישראל ז"ל, וכך אמר: אנשים אומרים שאברהם היה האדם הראשון בעולם שהאמין בא-ל אחד. אבל זו אמירה לא נכונה, הלא חנוך עבד את האלוקים לפניו וכך גם מתושלח ונח. שם ועבר אפילו בנו ישיבה ולמדו שם כל היום. גם לפני אברהם אבינו היו צדיקים גדולים בעולם, החידוש של אברהם אבינו היה שהוא הוציא את האמונה הזו לעולם, אצל חנוך ומתושלח היו 'שטיבלאך' מחתרתיים עם סעודה שלישית שבה דיברו על 'ה' הוא האלוקים', אבל אברהם אבינו אמר שהגיע הזמן להפוך את האמונה בה' למטבע נפוצה בכל העולם. אברהם אבינו הבין שהעולם צמא לכך ושאין למאמינים עוד טעם להתבייש או להסתתר.
ברוח הדברים האלו אני רואה את המהפכה של הרבי. היו בארצות הברית יהודים טובים ואדמו"רים עוד לפני השואה. היו בלואר איסט סייד של מנהטן הרבה שטיבלאך חסידיים לפני ואחרי השואה, היו שם אדמו"רים וסעודות מלווה מלכה ויהודים שלמדו תורה ועבדו את ה', אבל הכל היה בהצנע לכת - כולם היו בעמדת הגנה.
הרבי אמר שני דברים מרכזיים: ראשית, צריך להאמין ב'מוצר' שנקרא יהדות, זו תורת אמת, תורת חיים, החזון של האלוקים לעולמנו ואין להתבייש בו. אדרבה זה הדבר הכי רלוונטי והכי עוצמתי. דבר שני, אנו צריכים להאמין בעולם, בנוער היהודי, באנושות, כי את הכל הקב"ה ברא לתכלית, והם כולם כמהים לחיבור ודביקות עם האמת שתי האמונות האלו - להאמין במוצר של היהדות, בחזונו של אלוקים לבריאה ולהאמין בנוער היהודי ובכלל באנושות שיש לה צימאון לשמוע את דבר ה', שינו את הכל. הרבי הפך את הפסוק "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" למוטו, ומה קרה? גם בקהילות אחרות הרגישו תסיסה – אולי אפילו תת הכרתית – וחשו צורך להבליט את דבר ה', לבנות בניינים מפוארים ולהקים מוסדות כבירים. לדעתי אפשר לייחס את התחייה המחודשת של היהודית הדתית והחרדית לאחר השואה על כל מגזריה, לעוצמה הזו שהרבי הפגין.
אתה אומר שהרבי העניק ועדיין מעניק השראה לכל העולם היהודי.
הרב ג'ייקובסון: אחדד את הדברים. הרבי אמר (סוכות תשי"ז) שבדורנו אנו צריכים מלחמת תנופה - לא מלחמת הגנה. וההתנהלות הזו נתנה אומץ, אמביציה ומוטיבציה מסוג אחר. אחרי השואה האיומה הייתה שבירה בעוצמת העם היהודי, היו הרים של אפר, אפילו אלה שחיו היו בתחושת הישרדות. הרבי אמר: לא! זה עידן הגאולה, לא יהיה עוד רנסנס ליהדות כפי שיש בדורנו. האומץ הזה הגיע מאיזשהו מקום מסתורי, זה היה ממקום למעלה מן הטבע.
אשתמש בעוד משל ששמעתי מהרב עדין אבן ישראל, ביארצייט הראשון של הרבי: חישבו על מטוס נוסעים שעושה את דרכו מניו יורק לתל אביב, שאחד הנוסעים שעליו מודיע שהוא לא מסכים לנסיעה הזו – הוא לא מעוניין להגיע לתל אביב אלא ללוס אנג'לס. הוא לא רק אומר אלא עושה, הוא פוסע ממקומו לכיוון הנגדי של המטוס ומבחינתו הטיסה כעת היא ללוס אנג'לס. מה יקרה בסוף הדרך? גם הוא כמו כולם יגיע לתל אביב, אלא שהוא יושב במושב האחורי.
לרבי היה את החוש להיות הטייס של הדור. היו כאלה שהתנגדו לו, הם עמדו על המטוס והתחילו ללכת לכיוון האחורי. הם לא האמינו במושג השליחות, לא האמינו בקירוב יהודים ליהדות, לא האמינו בכל ההשקפה של הכלה, של אהבה, ושאר הדברים שהרבי החדיר בדור. לא האמינו שאפשר וצריך לכבוש את העולם לתקן עולם במלכות ש-די וכן הלאה. הם הלכו בכיוון ההפוך, אבל בסופו של דבר כולם היו על ה'מטוס של הרבי' וגם מי שישבו במושב האחורי הושפעו ממנו. אני חושב שאין היום קהילה בעולם היהודי, אפילו קהילות שלכאורה הכי מרוחקות בתוכן ובתכנים שלהן מחסידות חב"ד, שלא הושפעו בצורה מאוד עמוקה מכל השקפתו של הרבי.
למשל, קח את המושג של "כל ישראל ערבים זה בזה", או דברי הירושלמי בנדרים שכל עם ישראל הוא גוף אחד. אלה מושגים שהם חלק מהלקסיקון היהודי-תורני, אבל אצל הרבי לא מדובר היה בסתם מאמר בגמרא, זו היתה פעימת הלב במשך עשרים וארבע שעות ביממה, והוא הפך את זה לחלק מהנרטיב היהודי בתקופתנו. הרבי לא תפס בכלל המושג שלא איכפת לך מה שקורה אצל יהודי שחי בעיר אחרת, בקהלה אחרת, מתלבש וחושב שלא כמותך. הרי הוא עצם מעצמך ובשר מבשרך! אני חושב שזה החדיר את המושג לכל כלל ישראל לכל מגזריהם.
פרישות:
ספר לנו על חלק ה'עבודה' של הרבי.
הרב ג'ייקובסון: בספר 'שיח שרפי קודש' יש ווארט חריף מהרבי מקוצק: הגמרא אומרת במסכת עירובין שבשעה ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים יצאה בת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". ופה היא השאלה, מדוע דווקא שתי תקנות אלו הפגינו את החוכמה הגדולה של שלמה המלך? ביאר הרבי מקוצק ואמר, יש יהודים של מסכת 'עירובין' - הם מעורבים בעולם, עושים חיבור רשויות, אבל הידיים שלהם לא טהורות. יש להם קצת לשון הרע, רכילות ודברים בטלים. הם צריכים לדבר וממילא לא נשארים במדרגה גבוהה של טהרה. מאידך, יש יהודים של נטילת ידיים - הידיים מאוד נקיות אבל הן לא מעורבות עם הבריות. שלמה המלך תיקן 'עירובין' ו'נטילת ידיים' ביחד ועל כך יצאה הבת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".
על משקל הדברים האלו אומר שמעולם לא ראיתי התגלמות של חיבור נפלא זה, כפי שהדבר היה אצל הרבי מליובאוויטש. הייתה בו נקיות שמביאה לידי פרישות, פרישות שמביאה לידי טהרה, טהרה שמביאה לידי חסידות וכן הלאה לפי סדר הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, בדרך שלא ראו כמוה. הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, נכד רבי חיים מבריסק, ומי שלא היה חשוד בגוזמאות על חסידים, סיפר פעם שהכיר את הרבי בהיותו בברלין במשך כמה שנים, ושהרבי היה שרוי בתענית רוב הימים.
ובכן היה כאן יהודי שמצד אחד הכיר את העולם הזה במלוא מובן המילה, ידע כמעט את כל החכמות – אם מדובר בפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, הנדסה, מתמטיקה ועוד, ומאידך הפרישות שלו, הדקדוק שלו על קוצו של יו"ד היה נורא. מהבחינה הזאת הוא היה שילוב נפלא בין 'עירובין' ונטילת ידיים'.
שווה בנפשך, הוא דיבר קרוב לחמישים שנה ברבים, והכל מוקלט כמעט, אי אפשר לשמוע שם מילה שלילית על יהודי.
זה דבר שבולט מאוד, הוא מעולם לא משתמש בביטוי שלילי – '"היפך הקדושה"...
הרב ג'ייקובסון: "היפך הקדושה", "היפך החיים", "היפך הטוב", והכל בא בצורה טבעית-אורגנית. הוא חי בהסתפקות מופלאה במועט ואחרי פטירת רעייתו הרבנית ע"ה התגורר בחדר בגודל ה' אמות על אמות - במשך שנים היהודי הכי מפורסם בעולם חי בדירה של ה' אמות על ה' אמות.
ומי מדבר על התפילה שלו, או על כך שלא הסתכל מחוץ לד' אמות - כל מה שאומרים על הקדושים הכי גדולים. היה באנגליה דיין בשם הרב פישר. פעם הוא שאל את הרבי – ניחא שאינו חובש שטריימל, אבל מדוע שלפחות לא יחבוש כובע רבני עם שוליים מורמים, מדוע הכובע עם הדש שיורד עד העיניים. והרבי השיב לו בפשטות: "בשבילי מספיק לראות מה שקורה בארבע האמות שלי".
ובכל זאת הוא ראה את כל העולם...
הרב ג'ייקובסון: הרבי לא היה מגזים ולא היה דרמטיסט בכלל. אבל כיון שבשבילו היה מספיק לראות מה שקורה בד' אמותיו שלו באמת, לכן הייתה יכולה להיות לו השפעה על כל העולם. ההתעניינות שלו לא באה ממקום של סקרנות, מצורך פנימי להיות חברתי, או מחיפוש אהדה; היא הגיעה לגמרי ממקום של שליחות אלוקית. ולכן אפילו ששלוחיו ודבריו יצאו עד למקומות הכי רחוקים, הוא לא זז בנימה מקוצו של יו"ד של שולחן ערוך. לא הייתה פה משיכה טבעית ואורגנית לעסקנות ציבורית, לאהדה ציבורית, לתמיכה עולמית, הכל הגיע ממקום של טהרה וקדושה, והחיבור הזה בין שמים וארץ, לראות ש"אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש, היה נורא. הוא היה יכול להיפגש עם גויים, ולהבדיל עם יהודים שרחוקים לגמרי מכל זיקה של יהדות, לדבר איתם בשפתם, אחר כך היה נכנס אליו חסיד ישיש או תלמיד חכם ראש ישיבה ופתאום השיחה עוברת למטבעות שלהם. עם מי שהוא רק לא דיבר הוא נשאר לגמרי במעמד של קדושה. זהו פלא שבפלאים.
איך הוא עשה זה באמת? בעגה החבד"י נגיד ככה: הרבי בקע את הצמצום הראשון שהעלים את האור האין סוף שזורם בתוך הבריאה, על כן הסתכל על כל היקום, וכל יצוריו, עד ליתוש הכי קטן מהפרספקטיבה של הקב"ה שהוא אחד יחיד ומיוחד, ואין עוד מלבדו. על כן לא היה הפרש אצלו בין שמי השמים ושאול תחתית, בכל מקום, בכל רגע, ובכל אדם הוא ראה את האחדות האלקית.
מפגש:
אחרי שמדברים על 'עבודה' מתבקש להאיר את חלק התורה שלו.
הרב ג'ייקובסון: כשאתה מדבר על לימוד התורה זו גם תופעה מאוד מרתקת, ואני חושב שיארכו עוד כמה שנים עד שהיא תיחשף לחלוטין, לא ממש ידוע לציבור שרוב שיחותיו של הרבי בהתוועדויות הרבות היו בעיקר חידושי תורה ודברי תורה בנגלה, בהלכה, בפלפול, במחקר, במחשבה יהודית, בתורת הנסתר ובמוסר. מודעים כמובן לחלק החסידות, אבל רוב העיסוק שלו היה בנגלה, כאשר בכל סוגיא בה עסק הוא מגלה רבדים מרתקים.
אני רוצה לספר לך סיפור נפלא שיצא מפי הגאון הליטאי רבי ישעיה שמעונוביץ זצ"ל, ראש ישיבת רבינו יעקב יוסף במשך יובל שנים, תלמידו המובהק של הגאון רבי ברוך בער לייבוביץ זצ"ל בעל 'ברכת שמואל' וראש ישיבת קמניץ, תלמידו המובהק של רבי חיים מבריסק זצ"ל. רבי ישעיה היה נוכח בשעת מעשה והוא סיפר זה להרב יוסף קרופניק (יו"ר מחלקת הכשרות שעל ידי ועד הרבנים בדטרויט). בגלל שרבי ישעיה היה רחוק מאד מאד מלהיות חסיד, אני חושב שאפשר להאמין בכל מילה של הסיפור הזה.
היה זה בסביבות שנת תרצ”ז, הרבי הגיע להגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל בשליחות חותנו אדמו"ר הריי"צ זי"ע. כשהרבי הגיע, רבי חיים עוזר היה באמצע פגישה עם רבי ברוך בער. לכן הרבי התבקש להמתין עד סיום הפגישה. בעוד הרבי ממתין, כמה מהנוכחים באותה שעה קלטו שהמדובר בחסיד, והחליטו להציק לו עם כל מיני שאלות בלומדות. אבל הרבי לא ענה. רבי ישעיה, שהיה נוכח במקום כאשר כל זה התרחש, כיון שהוא התלווה לרבי ברוך בער, סיפר שמקצת האנשים אכן הציקו לרבי בצורה חסרת רחמים. ועם זאת, הרבי לא השיב דבר.
בשלב מסוים, רבי חיים עוזר פתח את דלת חדרו, ראה מה שמתרחש, והזמין את הרבי להיכנס פנימה. עם היכנסו לחדרו של רבי חיים עוזר, התחיל הרבי לענות על השאלות שהוצגו לו בחוץ. ר׳ ישעיה סיפר שהרבי ענה בבהירות רבה ובעמקות רבה. ואז רבי חיים עוזר שאל את הרבי "למה לא ענית על השאלות הללו בחוץ, כאשר הם הציקו לך?" הרבי הגיב: “לא באתי לנהל ויכוחים עם אף אחד, אבל שמתי לב ששמעתם את השאלות שלהם, ועלה בליבי חשש אולי אם לא אענה, עלולה להיות לכך השפעה שלילית על מילוי המשימה שחותני, הרבי, הטיל עלי...".
רבי חיים עוזר התחיל לקרוא המכתב שהביא הרבי, ובינתיים, רבי ברוך בער ניהל שיחה תורנית עם הרבי. אחרי משך זמן של שיחה תורנית עמוקה, אמר רבי ברוך בער לרבי בנימה מיוחדת: "אם תבוא ללמוד אצלי, אני מבטיח לך שתהיה לגדול הדור".
הרבי סירב בנימוס. הוא אמר שיש לו דרך סלולה, הוא יודע את אשר לפניו ויש לו מורה דרך - כשכוונתו מסתמא לרבי הריי"צ. רבי ברוך בער שמע את דברי הרבי והתחיל לבכות.
ר' ישעיה שהיה נוכח לכל אורך המפגש, אמר לר' יוסף קרופניק ככה: לא היה קל לרבי ישעיה, ליטאי מובהק, לספר סיפור כזה. תבין שבעולם הישיבות היה רבי חיים, רבי ברוך בער, והנה רבי ברוך בער מבטיח לרבי שהוא יכול להיות גדול הדור הבא בעולם הליטאי...
ערפל:
הנקודה היא שהאקטיביזם של הרבי מאפיל על גאונותו הבלתי נתפסת בתורה, ובעצם החלק הלא עיקרי של עיסוקיו מאפיל על רוב עיסוקו. אסביר יותר: עוד בשנת תש"ט, לפני שהתמנה לאדמו"ר, כותב הרבי לגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, רבה של בני ברק ברוח הדברים הללו: "לי אין חוש בעסקנות ציבורית, אבל לך הלא כן יש חוש בעסקנות ציבורית, מדוע אינך מנצל זאת?". בזמנים ההם אני לא חושב שהוא ציפה להיות האדמו"ר מחב"ד. הוא רצה להישאר איש צנוע ומופנם.
חותנו הרבי הריי"צ היה כידוע בעל רגש נפלא. הוא רצה שהרבי, חתנו, יכתוב לו מכתבים עם כל מה שקורה איתו. והרבי משיב לו בפשטות בדברים שתוכנם כדלהלן: 'החיים שלי די משעממים, אני אדם שאני חי מאוד בתוך עצמי. איני אומר שזו מעלה או חסרון, אך אומר את המציאות שהחוויות והעניינים שלי מאוד בתוך עצמי, ממש אין לי מה לכתוב'. כלומר בטבעו מדובר באדם מופנם וכל העסקנות החובקת עולם היא בעצם בדיעבד. דווקא לכן הוא היה מנהיג אמיתי, כי במלוא הרצינות, אם היית לוקח ממנו את כל המנהיגות הוא היה האדם הכי מאושר. מנהיג אמיתי הוא אדם שלא זקוק לשום תגובה, שום מחמאה ושום פידבק. אם הוא לא זקוק לקהל ולא חי בחשבונות מי אוחז ממנו או לא, הוא יכול להיות מנהיג. ובכן, הרבי - ושמעתי את הדברים מפיו - אמר פעם בהתוועדות: "למה זה אנוכי, הייתי רוצה לשבת בחדרי להתפלל וללמוד". ככה היה מעצם קיומו, וכך נשאר עד הסוף.
אתה אומר שרוב הזמן הרבי ישב בחדרו, התפלל ולמד. ובעצם גם כשהוא היה האדם הכי בולט בעולם היהודי, עדיין רוב הזמן היה סגור מהעיניים של הציבור.
הרב ג'ייקובסון: אני קורא לו צדיק נסתר. השמעת? הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר! מספרים שתלמידיו של הרה"ק רבי מנדל מוויטעבסק ביקשו ממנו להראות להם צדיק נסתר והוא השיב להם 'אתם מתבוננים בו'. התלמידים תהו 'הלא הרבי הוא צדיק גלוי', ורבי מנדל'ה השיב להם 'אוי ואבוי אם הצדיק הוא עד כמה שאתם חושבים'. ברוח זו אני אומר: הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר אמיתי, כי כל מה שראו אצלו, עם כל כמה שהיה יפה, מרתק ומיוחד, הוא עדיין בטל בשישים ממה שהוא היה באמת ועד היום אף אחד לא יודע עליו.
דיברתי עם כל המזכירים ששימשו אותו ובעצם אף אחד מהם לא ידע כלום. שוחחתי שעות עם הרב לייבל גרונר, עם הרב בנימין קליין ויבדל"ח עם הרב קרינסקי. הם ידעו סיפורים נוראים שהתרחשו עם הרבי, אבל כל זה הוא אפילו לא אחוז אחד מהחיים שלו. הם ידעו על אפיזודות ואירועים שעברו באמצעותם ועדיין הרבי נשאר צדיק נסתר.
אחרי כל הספרים שכתבו עליו, עדיין רב הנסתר על הגלוי?
הרב ג'ייקובסון: אחת השיחות האחרונות של הרבי הייתה בעניין 'שלח נא ביד תשלח', שמשה רבינו ביקש להישאר באש הבוערת של הסנה. ואף שבפועל הוא כן נשלח, הוא הלך למצרים, הוא התמודד עם הפרעונים למיניהם, אבל הצד הפנימי שלו נשאר במדבר חורב אצל הסנה - והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל.
אנשים היה קשה להם לתפוס את הנקודה הזו. הרבי למד לפעמים 18 שעות ביממה שבה ישן שעתיים ושלוש בלבד. במו עיניי ראיתי במוצאי השבתות שבהם עמלתי על כתיבת השיחות איך האור בחדרו כבה בשעה ארבע ונדלק כעבור חצי שעה לכל היותר. ומדברים כאן על יהודי שהתקרב לגיל תשעים. ובכן, מה הוא עשה שם בכל השעות הארוכות האלו בחדרו? חשב על כל יהודי בכל העולם כולו, למד תורה ועבד את בוראו, ועדיין רב הנסתר. עם כל כמה שהוא היה גלוי לעיני הציבור ומתועד, עדיין רוב הזמן היה נסתר.
השקפה:
בימי חייו, הרבי שידר רלוונטיות לכל נושא שעל הפרק בחיי העולם היהודי. לא היה משהו שנגע בעולמה של היהדות שלא קיבל איזו שהיא התייחסות ממנו. מה שומר על הרלוונטיות הזו כיום?
הרב ג'ייקובסון: זו שאלה טובה שעליה אני יכול להשיב בצורה אישית מאוד. אני חושב שהרבי יצר פרדיגמה, השקפת עולם וכיוון איך להסתכל על היהדות בצורה רלוונטית. הוא אמר פעם שיש שני סוגי מורים מחנכים, אחד שמלמד את התלמיד אינפורמציה, לכשעצמו דבר מאוד חשוב. אבל אם אני למדתי אצל מלמד שכזה מסכת בבא קמא, הרי שיש לי שיעורים טובים על בבא קמא, אולם אם אני מגיע למסכת עירובין, אני לא יודע איך לגשת אליה. לעומת זאת יש מלמד וראש ישיבה שמלמד את התלמיד דרך חשיבה, לא רק בבא קמא, אלא בעיקר איך ללמוד בבא קמא, איך לחשוב, איך להסתכל על סוגיה. מלמד שמעניק את יסודות החשיבה שאחריהם התלמיד יכול לפתוח כל מסכתא ולראות את הדברים בצורה שונה.
זה בעצם היה החוש של הרבי. בשיחותיו הוא לא רק הסביר דברים, אלא גם מלמד איך פיתח את הדברים. לכן לכל שיחה הייתה תמיד הקדמה מה זו תורה ומה זו מצוה, מה הוא דבר הקב"ה, מה היא היהדות ומה זה עולם. הוא תמיד חתר לדבר על יסודות, על דרכי חשיבה, על מתודות. "רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם, בקל וחומר" – אחרי שלמדנו את מידת קל וחומר אנו יכולים להשתמש בה במיליון מקומות אחרים. אני חושב שהנקודה הזו הייתה החוש של הרבי – לתת כלים שאפשר יהיה להשתמש בהם בכל תחום.
בחיי האישיים בעבודתי היום כמי שמשתדל מאוד לפרסם ולהסביר ולבאר לתלמידים מכל המגזרים את השקפתו של הרבי, אני רואה תמיד שיש כיום אתגרים שלא היו לפני שלושים שנה. ובכן אני רואה ושומע את שיחות הרבי עד היום וכידוע מאמר חז"ל במסכת עבודה זרה, שעד ארבעים שנה אין אדם עומד על דעת רבו, זכיתי להקשיב לרבי עוד מצעירותי וכיום כחלוף ארבעים או שלושים וחמש שנה מהשיחות ששמעתי, אני אומר לפעמים 'אהה! לזה התכוון הרבי! כעת הבנתי'. ואני רואה זאת בכל תחום, אם בענייני ארץ ישראל, בענייני חינוך, השקפה, בענייני הנוער או שלום בית, וגם בלומדות ובעבודת השם. אני רואה זאת בכל האתגרים הגדולים בימינו, האתגרים הפסיכולוגים הנפשיים בחיי המון יהודים, או כשמדברים על אנטישמיות. אני רואה ושומע את השיחות וחושב לעצמי 'הנה חלפו ארבעים שנה ומה שלא יכולתי להבין אז אני מבין כיום לנוכח המציאות הרלוונטית של היום'.
אנשים שואלים אותי מה הרבי חשב על העתיד. אני לא יכול לדעת, אני חושב שהרבי וחי בהכרה שהוא עבד ה' ושהוא צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול כדי למלאות את שליחותו של הקב"ה ולהביא את הגאולה בהווה. אבל בפועל רואים שיש פה דרך חשיבה שאני חושב שיש בה המון מזור וריפוי לנפש יהודי צמאה והומייה בתקופתנו זו, בכל המגזרים ממש.
ראיין אותי עיתונאי מהקהל הדתי לאומי, ובתוך הדברים אמרתי כך: אחרי קום המדינה היו שתי שיטות קוטביות ביהדות הדתית. שיטה אחת שמנתקת את עצמה לגמרי מכל מערכת המדינה, היא אומרת אין לנו שום קשר עם המדינה שמתנהגת בהיפך מההלכה ואנו נפרדים ממנה לחלוטין. החטיבה השניה גרסה להיפך - עלינו להתערב, להתערות במציאות הציונות ולהיות חלק בכל המערכת. שתי הפרדיגמות הללו לא הוכיחו את עצמן. הלא אי אפשר להחליט על ניתוק ממיליוני אחינו בני ישראל - בניו של הקב"ה שצריכים הנהגה, ואשר עלינו לראות שלא ידח ממנו נידח. ואילו הקבוצה השניה שהאמינה במוסדות המדינה קיבלה במשך השנים אכזבה ו'שוק' בצורה משמעותית מאוד.
אמרתי לאותו עיתונאי, כיום רואים שאין השקפה בריאה כמו השקפתו של הרבי מליובאוויטש על ארץ ישראל בכל העניינים - מצד אחד ללא שום נקודה של ניתוק, יש אחריות מלאה, יש הזדהות מלאה, יש אמפתיה מלאה, יש הבנה מלאה. אבל מאידך גיסא מבלי להתפשר על שום קוצו של יו"ד ומבלי להאמין בשום דבר שלא קשור עם "ה' אלקים אמת".
כך אם מדברים על ביטחון ארץ ישראל, וכך אם מדברים על קירוב, איך להתייחס לחילונים או לחיילים – סוגיה בוערת בחיי השעה, ובכל הסוגיות האלה. אני לא מוצא קול רלוונטי שפוי מקרב ואמיתי אוטנטי יותר מקולו של הרבי.
משנה:
את הריאיון עם הרב ג'ייקובסון אני מקיים בשעה שהוא מבקר בארץ. כאחד המרצים המבוקשים בעולם ליהדות, הוא הוזמן ארצה לקיים שבתון של חיזוק בירושלים בפני מאה וחמישים מניצולי הטבח ב'נובה' במהלך מאורעות שמחת תורה האחרון. זהו ביקור קצרצר שאחריו הוא שב לסדריו העמוסים בארצות הברית.
היינו יכולים להמשיך את השיחה הזו עד עלייתך למטוס, אבל היריעה בכל זאת מוגבלת וכך אנחנו מגיעים אל השאלה האחרונה. בני הדור שראו וחוו את הרבי ממקור ראשון הולכים ומתמעטים. רבות מהדמויות המובילות כבר אינן. אותם אנשים שמסוגלים להעביר את האש מתמעטים והולכים ומטבע הדברים הדבר יימשך עד ביאת המשיח. מי ימשיך לדלות מהמעיין הזה ביום שבו כבר לא יהיו מי שדלו ממני מכלי ראשון?
הרב ג'ייקובסון: אשתמש בצורה מושאלת בנוסח של הגמרא, 'איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא'. איבעית אימא קרא – שיטת בעל התניא הייתה שכל דבר צריך לרשום עלי נייר. לא כל תלמידי הבעש"ט סברו כך, חלקם רצו לשמור על האש המתלקחת דווקא בלי כתיבה. כסופר, אתה יודע שהכתיבה בדרך כלל מצמצמת את האש. עם זאת, בעל התניא רצה שהכל ייכתב, לכן הוא מינה כ'חוזר' את אחיו רבי יהודה לייב (הידוע בשם המהרי"ל בעל מחבר הספר 'שארית יהודה') ואת בניו והם כתבו כל מאמר. לכן יש היום כמעט חמישים כרכים מדבריו של בעל התניא – דבר שאין לו אח ורע בדור ההוא של מחוללי תנועת החסידות. בעצם יש לפנינו כמעט כל מאמר שיצא מפיו של בעל התניא. ספרי תלמידי הבעש"ט מאותו דור, אם 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך', 'אוהב ישראל', 'פרי הארץ' וכן הלאה והלאה, הם דברים נפלאים ונוראים, אבל מעניקים לנו רק חרך הצצה זעיר לדברי קדשם של הצדיקים האלו.
אצל בעל התניא שכאמור ביקש לשמר הכל, רק 'ליקוטי תורה' הוא כבר עולם שלם ממש. בעל התניא סבר שאם לא רושמים הכל, הרי שכעבור חמישים או שישים שנה, יישאר רק זכר בעוד שמהאש והלהבה לא יישאר שום דבר. לכן, בחב"ד הכל נשמר, כל דברי התורה וכל הרעיונות בעבודת ה' של כל אחד מהאדמו"רים נשמר אם בכתיבתו בידי קדשם ואם דרך הכתיבה באמצעות 'חוזרים'.
גם הרבי הקפיד על כך - כל דבר נרשם, אפילו אם הוא עצמו לא רשם, הרי שהיו 'חוזרים' והם רשמו את הדברים אם בחידושי תורה, אם בעבודת ה', אם בהפצת היהדות בשיטתו והשקפתו. הרבי הבהיר את רצונו שכל דברי התורה מכל האדמו"רים לשושלת חב"ד יודפסו וממילא הבינו שזה גם רצונו בנוגע לדברי תורתו שלו וכך הכל תועד ונשמר. כך גם לגבי המכתבים שהם אוצר שלם שרובו עדיין לא ידוע לציבור והוא עדיין הולך ונדפס.
כך למשל, יש אוצר שלם של הרבי מליובאוויטש שאף אחד לא יודע עליו – אלו הם לערך 60 אלף מכתבים באנגלית שעדיין לא נדפסו.
מדפיסים אותם?
הרב ג'ייקובסון: לאט לאט מוצאים ומדפיסים. יש כאן בשורה גדולה משום שהמכתבים הללו ייגעו בכל נקודה של השקפה יהודית. אלו לא מכתבים לחסידים ולבני תורה, אלא דווקא ליהודים חילוניים, אנשי מדע, ואפילו מתבוללים. זו לדעתי רק דוגמא אחת מעולם שלם שחסידי חב"ד עוד לא יודעים עליו.
"באופן אישי", מוסיף הרב ג'ייקובסון, "זכיתי להימנות על רושמי ההתוועדויות. זו הייתה משימה קשה, אלו היו שיחות ארוכות ומסובכות, לפעמים באמצע השיחזור והכתיבה במוצאי שבת באמצע הלילה, נרדמתי מעייפות, אך תיכף ומיד אמרתי לעצמי 'אם אתה לא משמר את הדברים – זהו עוול היסטורי, הרבי הרי לא יחזור על הדברים האלו בשבת הבאה – זהו מופע חד פעמי. אם משה רבינו היה יורד מהר סיני ומגלה לך דברי אלוקים חיים היית נרדם?!' המחשבות הללו העניקו לי מוטיבציה באותם רגעים".
בגיל 17?
הרב ג'ייקובסון: ידעתי שיש פה משהו שגדול ממני. וכך אמרתי לעצמי: "אתה עייף? בסדר, יש לך נפש בהמית ואתה תשוש? אוקיי, תאכל משהו, קח משהו קר ותמשיך בעבודה כי הכל הרבה יותר גדול מהרצון האישי להגיע למיטה. מחר תלך למיטה באריכות ימים לבריאות", כך עודדתי את עצמי לשמר את הדברים שכיום מהווים בהחלט אוצר בלום וחי.
ויש כאן גם 'איבעית אימא סברא', ובכך אני חוזר למה שאמרנו בתחילת השיחה, אני חושב שגדלותו הכי גדולה של הרבי הייתה שהוא יצר פרדיגמה של נוכחות מבלי להיות נוכח בצורה ברורה, אפילו כשהיה חי וקיים באופן פיזי, מה שכמובן היה היה דבר גדול ונשגב, בכל זאת אילו הנחת שתפסת אותו בגלל שראית ושמעת אותו, לא תפסת אותו. הוא הפגין משהו אחר – להיות נוכח מבלי להיות נוכח. אולי תפסת הפנים שלו, אולי את החיוך שלו, בהחלט דבר יפה בפני עצמו, אבל הרבי היה הרבה יותר מזה.
כל הנקודה של הרבי היתה "שלהבת עולה מאיליה", האמונה וההכרה שכל אחד ואחת מאתנו הוא שלוחו הישר של הקב"ה להאיר את העולם! הרבי לימד ש'אני' אלו אותיות 'אין'. הרבי לא היה ישות עצמאית אלא ביקש לעורר את ה'יחידה שבנפש' של העומד מולו. לשיטתו, אם זו ההשראה שלו, הכריזמה שלו והאור שלו, אנו מחמיצים את הנקודה. הוא רצה שתהא שלהבת עולה מאליה. ואני חושב שאלו פני העתיד. לכן אני לא חושש ממה שיהיה, כי השלהבת שאכן עולה מאליה – תמשיך ותדלק עד ביאת הגואל.
- תגובה
סיכום השיעור:
"גם מי שהכירו את הרבי מקרוב לא הכירו אותו"
שיחה ייחודית עם המרצה העולמי המפורסם הגאון החסיד רבי יוסף יצחק ג'ייקובסון, על הפנים הייחודיות של כ"ק מרן האדמו"ר רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זצוק"ל, החלקים הנסתרים באישיותו, החיבור והניתוק מהעולם בו זמנית, ההשפעה על כל חלקי העולם היהודי והרלוונטיות של דבריו שרק הולכת ומתגברת במשך השנים * שלושים שנה להסתלקותו.
"שמעתי פעם מהרב יעקב צבי (ג'ונתן) זקס ז"ל, מי ששימש כרבה הראשי של בריטניה ומי שידע להעניק ביטויים נפלאים והגדרות מדויקות, את האמרה הבאה 'הרבי מליובאוויטש היה חיוך שהקב"ה נתן לעם ישראל אחרי אושוויץ'. אחרי ההסתר פנים הנוראה של 'הסתר אסתיר' בצורה שלא היה לה אח ורע בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות, לאחר הזוועה והאכזריות - לא צריך להאריך מה השואה הייתה - החיוך שהקב"ה נתן לעם ישראל הוא דמותו של הרבי מליובאוויטש.
"הדברים מהדהדים את מה שאמר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע על הבעש"ט זי"ע. בתקופת הבעש"ט, אמר הרה"ק מקוריץ, עם ישראל היה במצב של עילפון עמוק, של 'קומה'. אחת הדרכים הסגוליות להעיר אדם במצב כזה היא ללחוש את שמו לתוך אוזנו כדי לגלות את הנשמה. ובכן, הקב"ה לחש לכלל ישראל את שמם 'ישראל', באמצעות הופעתו של רבי ישראל בעל שם טוב.
"איני יודע אם הרב זקס הכיר את אמרתו של הרה"ק מקוריץ, אבל דבריו מהדהדים אותה היטב".
את הגאון החסיד רבי יוסף יצחק ג'ייקובסון, מיותר להכיר לקוראים. הטור השבועי הקבוע שלו מעל דפיו של מגזין זה, מדבר בעד עצמו. הקשת הרחבה של הנושאים הנפרסים בין דפיו, הידע המפליא והרטוריקה הנודעת שעוברת גם אל הדפים הכתובים, מעניקים את התמונה הבלתי אמצעית של המרצה הייחודי שמלהטט באנגלית, אידיש ועברית, כמו הייתה כל אחת שפת האם שלו.
בעבר עשיתי שבת ייחודית בצל קורתו של הרב ג'ייקובסון ואחריה פרסמתי כאן (גיליון 1255, חג הפסח תשפ"ב - 'מגיד מה הוא אומר') כתבת מגזין נרחבת על החוויה ועל דמותו של איש שיחי. כעת אנו נפגשים שוב, הפעם הרקע לשיחה הוא היארצייט ה-30 של כ"ק מרן האדמו"ר רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זצוק"ל, או כפי שהוא מכונה בעגה החב"דית ובלי הסברים מיותרים 'ג' תמוז'.
הרב ג'ייקובסון כמו גדל בחיקו של הרבי מליובאוויטש (מכאן והלאה 'הרבי') מאז ינקותו בקראון הייטס ועד שזכה להפוך לחלק מצוות ה'חוזרים' בראשות ה'חוזר' הגאון הגדול רבי יואל כהן זצ"ל, אשר תיעדו בקפדנות את כל שיחותיו של הרבי מדי שבת בשבתו, בחגים, ובכל הזדמנות שבה נשא מדברות קדשו.
בפרוס 30 שנה להסתלקותו של הרבי והעובדה המופלאה שהצאן אותו הותיר מוסיף להתנהל כמו הרועה עודו עומד על גביו ואומר לו גדל, אנו מתכנסים לשיחה על הדמות הייחודית שעדיין משפיעה על העולם היהודי במגוון דרכים.
ביטול:
אחד הדברים הייחודיים בדמותו של הרבי הוא המכלול הפלאי של האישיות שלו - הגדלות בתורה, בעבודה, בחסד, הדאגה לכל יהודי שהוא בכל נקודה על הגלובוס ולכלל ישראל.
הרב ג'ייקובסון: הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטעבסק זי"ע כותב על הבעש"ט "חשף ה' את זרוע קדשו", והיינו שאחרי המצב הקשה שהעם היהודי הגיע אליו באותה עת, דמותו הייתה גילוי נפלא. אפשר לומר שאחרי ההסתר הנורא של השואה, הרבי מליובאוויטש היה נשמה שהקב"ה שלח להאיר את העולם בכל האורות שיש.
אם נרצה להמשיך את ההשוואה, שניהם נולדו באוקראינה, אותו חבל ארץ, שהרה"ק הרש"ב מליובאוויטש זי"ע התבטא עליו שהבעש"ט נולד באותה אדמה שכל סנטימטר שלה רווי דם יהודי. יש כאן אפוא שני יהודים שנולדו באיזו פינה נידחת - אוקראינה ושינו את העולם - הבעש"ט בדורו והרבי בדורו.
הסופר אליעזר שטיינמן היה בראשית דרכו מפא"יניק. הוא שימש כעורך 'דבר' והיה שמאלני שבשמאלנים. לימים חזר לחיק היהדות, נכנס לעולמה של חסידות והשתמש בכל הכישרון המופלא שלו לכתיבת ספרים על החסידות. באחד מהם הוא כותב כדלהלן: יש כאלו שמפקפקים בכל הניסים של הבעש"ט, מסתפקים אם הסיפורים אודות קפיצת הדרך וכדומה אכן אירעו. אבל לטעמי הם מחמיצים את הנקודה העיקרית: הנס הכי גדול של הבעל שם טוב, היה הבעל שם טוב עצמו. אין לכם נס למעלה מזה.
כעין הדברים האלו אני אומר על הרבי מליובאוויטש - הנס הכי גדול של הרבי היה הרבי עצמו. יש כאן דבר פלאי - אין כיום אישיות יהודית שיש יותר תמונות שלה התלויות בכל נקודה בעולם, ואין דמות יהודית שסלדה מפרסום אישי יותר מהרבי. אי אפשר למצוא מישהו שהיה פשטני בלי שום 'שטיקים', אבל גם בלי לעשות עניין מכך ('בליטות') - 'אני פשוט, אני עניו, אני צנוע', הרי גם זה לפעמים שטיק - 'אף אחד לא רואה אותי, אני נמצא בתוך ארון הספרים חצי מהיום'.
ראיתי אותו במשך שנים פוסע לביתו, בשבת בלילה או בשבת בצהריים, ללא שום ליווי, כשהוא מקדם בסבר פנים יפות כל עובר אורח ברחוב, כל שוטר וכל שחור, כל ילד וכל אדם, מתוך אצילות ומאידך גם בפשטות. ואגב, אחד הדברים הייחודיים ושפחות מבחינים בהם היא העובדה שעד שהתמנה לכהן כאדמו"ר, והוא בן 49, הוא כמעט מעולם לא דיבר בפני ציבור, להוציא אולי כמה התוועדויות שקיים בפולין בעת שמחת בית השואבה בפקודת חותנו הגדול זי"ע. או כפי פעם אמר בהתוועדות, והייתה זו אחת מהפעמים הבודדות שבהן דיבר על עצמו, שחמיו פקד עליו לדבר עם הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל בלימוד בעת החתונה שלו בוורשה בתרפ"ט. גם הצורה שבה סיפר את הדברים אופיינית מאוד. הייתה זו התוועדות שקיים בשנת תשל"ט ובאחת השיחות במהלכה עסק בדברי רש"י בפרשת צו. ובאמצע ציין "יש על כך פלפול שלם בשו"ת 'אור המאיר' מרבי מאיר שפירא רבה של לובלין ומחולל הדף היומי" כשהוא מוסיף: "אל תחשדו בי שאני יודע כל הספרים האלה (ספרי שו"ת), אלא שרבי מאיר היה בחתונה ושוחחתי עימו בפקודת חמי והוא העניק לי את הספר". חלפו מאז חמישים שנה והוא זכר את התשובה שכתב רבי מאיר שפירא.
בכלל, הרבי התייחס לעצמו בביטול ואפילו בהומור ייחודי. המקובל הירושלמי הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות השיג פעם על ההגדה של פסח אותה ערך הרבי, בנוגע לענייני סידור הקערה על פי תורת הקבלה. במונטריאול התגורר אז מקובל גדול, הגה"צ רבי מנחם זאב גרינגלאס, והוא כתב לרב מרגליות מכתב שבו ביקש להגן על שיטת הרבי והביאור שלו בנושא. בפתח המכתב הוא ציין שהרבי מליובאוויטש הוא "בקיא נפלא בבבלי, ירושלמי, ספרא מכילתא, זוהר, כתבי האריז"ל" ועוד שורה ארוכה של ספרים. בהמשך שלח את המכתב לרבי להגהה כדי לראות שהדברים אכן עומדים בצמוד לשיטתו, והרבי מחק את כל הקטע הפותח כשהוא מעיר לצד המחיקה "על פי תורה אסור לכתוב שקר".
אלא שאפשר היה לראות כיצד הוא מצטט ספרים מתוך הזיכרון מילה במילה, אות באות, ואלו היו יכולים להיות גם ספרים שאיש כמעט אינו הוגה בהם או מכיר אותם. אם זה ספר 'רסיסי לילה' להרה"ק רבי צדוק מלובלין (כיום רבים ההוגים בתורתו, אבל בימים עברו הרבי נמנה על הבודדים שהכיר את כל משנתו), מחזור ויטרי, או ארצות החיים להמלבי"ם (מי בכלל יודע שלמלבי"ם יש ספר כזה ועוד לצטט ממנו בעל פה!), כל כתבי הגר"א, ומי מדבר על כל הירושלמי וכל מילה ברמב"ם בספר היד, בפירוש המשניות, במורה נבוכים ובכל כתביו, וכן עוד ועוד. זו הייתה תופעה של בקיאות בלתי מצויה ולאידך בענווה ופשיטות שבהן תופעה גדולה עוד יותר איך שלא החזיק טובה לעצמו וראה את עצמו רק כצינור.
"זו", מציין הרב ג'ייקובסון, "הייתה מן הסתם ההצלחה הכי גדולה שלו. מעולם לא ראיתי בן אדם בלי אגו כמו הרבי מליובאוויטש. קשה להאמין שכך – הרבי שמדברים עליו ללא הפסקה, אבל בפועל מצד עצמו לא הייתה שם שום מציאות. הוא לכשעצמו היה 'בטל' לגמרי".
צינור:
דומני שזה היה אחד הדברים הכי בולטים אצלו, איך שהוא התייחס לעצמו לכל אורך ימות ההנהגה שלו כממלא מקום חמיו בלבד. דומני שאפילו האדמו"רים הקודמים מליובאוויטש לא נהגו כך. אם בביקור הקבוע באוהל של חותנו ואם בהתייחסות הקבועה לחותנו כאל הנשיא בעוד הוא עצמו רק ממלא המקום.
הרב ג'ייקובסון: זה נמשך כך עד להתוועדות האחרונה, כל מבצע, כל פעולה, כל שליח, כל מוסד, כל דבר. הוא הקדיש וייחס את הכל לפעולתו של חותנו בעוד הוא רק 'צינור'.
למה נהג כך?
הרב ג'ייקובסון: בחב"ד מתייחסים לשבעה הדורות של האדמו"רים לפי הספירות. בעל התניא אפוא הוא כנגד ספירת החכמה, האדמו"ר ה'אמצעי' כנגד ספירת הבינה, ה'צמח צדק' – 'דעת'. רואים זאת במאמריהם, חכמה היא 'כח-מה' - נקודת ההברקה. בינה היא ההתרחבות וההתפשטות. דעת היא החיבור בין הדברים וכפי שאנו מוצאים את הצמח צדק מחבר בין 'נגלה' וחסידות. אדמו"ר הריי"צ גם אמר פעם שנשיאי חב"ד הם כנגד שבעת המידות. בדרך זו הרבי הוא כנגד ספירת המלכות. ואכן ההנהגה שלו הייתה מאוד מלכותית, אבל מאידך צריך לזכור את ההגדרה של הזוהר הקדוש שמלכות "לית לה מגרמא כלום" – אין בה שום נקודה עצמאית, היא כמו אור הלבנה שכל מהותה היא השתקפות של אור החמה.
הרמב"ם בהלכות מלכים כותב: "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך". הרמב"ם מרחיב במספר הלכות שבהן בא לידי ביטוי הכבוד והמורא שנוהגים במלך ובהמשך הוא כותב: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי".
הרבי אמר פעם שאם הרמב"ם כותב "כדרך - כך", הרי שזו אותה הגדרה. לכאורה היינו רואים זאת כשני דברים נפרדים: אף על פי שצריך לכבד את המלך - הוא צריך להיות שפל. כלומר עלינו לראות שהוא אדם טוב, ועל אף השליטה שיש לו הוא איש נקי, מקסים, יש לו את הכישורים לנהל מדינה שלמה, ובכל זאת הוא בן אדם ולא 'חיה רעה', הוא מושל ולא דיקטטור או עריץ. מענטש – אדם מושלם.
אבל הרבי דייק מדברי הרמב"ם שהדברים תלויים זה בזה ושההגדרה כאן היא אחרת לגמרי. למה מגביהים את המלך? בגלל שאין לו שום מציאות, הוא כולו בטל וכולו צינור – אין לו כלום משלו. ואם הוא אכן נוהג כך הרי שיש לו כח אדיר, כי אז הוא מחובר לאין סוף האלוקי.
זה היה הכוח של הרבי. תשאל את עצמך, מדוע יש לו השפעה גדולה כל כך? מה הנקודה שמכוחה אנשים צעדו אחריו באש ובמים? התשובה היא שהרבי היה ללא שום מציאות של אגו, הוא ממש התבטל לגמרי, כל מציאותו הייתה לגמרי כשל עבד ובכזה מקרה מתקיים בו האמור בחז"ל "עבד מלך – מלך" וכך זכה שיתגלה על ידו משהו שלמעלה לגמרי ממנו.
אי לכך, גם כשהוא פגש אנשים, זו בדיוק התחושה שהם הרגישו, הם לא חשו בגדלות שלו, אלא בגדלות שלהם, וזאת מאחר שהיה יכול לשבת עם מישהו בחדר שעתיים (בשנים המוקדמות יותר, בשנים המאוחרות פגישות כאלו הלכו והתמעטו) ובמשך השעתיים האלה הוא כמו כיוון מראה על האדם השני. כלומר הוא מניח את עצמו הצידה לגמרי ומניח לבר-שיחו לראות את עצמו באמצעות הפגישה הזו. זה היה כוחו. מי שיצא מהפגישה לא יצא תחת ההתרשמות 'וואו איזה אדם גדול פגשתי כעת!' - זה היה טפל לטפל. הוא יצא מהחדר בתחושה שהוא עצמו אדם גדול ושיש לו כוחות שהוא צריך להשתמש בהם.
הרבי עצמו הגדיר זאת בביאור לדברי המשנה בפרקי אבות "חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, הוא היה מונה שבחן". הרבי שאל למה דווקא רבן יוחנן בן זכאי נהג כך, מה שלא מצאנו לא לפניו ולא אחריו, ובכלל מה פירוש הדבר 'מונה שבחן' וכי הוא ישב והעניק מחמאות כל היום? והסביר הרבי שרבן יוחנן בן זכאי היה בדור המעבר בין הבית לחורבן, ובדור כזה של מהפכה היה עליו למנות את שבחי תלמידיו – לא בהענקת מחמאות מדובר אלא ביכולת לכל אחד להגשים את חושיו, כישרונותיו ומעלותיו, שאם לא כן לא יהיה בעם ישראל מי שיבנה את הדור הבא. רבן יוחנן בן זכאי מנה שבחם של התלמידים כדי שהם יראו בתוך עצמם מה שהוא ראה בהם, כדי שהם יבינו את הכוחות שקיימים בהם.
וראויים הדברים למי שאמרם: כך הוא השתדל לעשות לכל מי שבא אתו במגע.
שליחות:
אתה מגיע כאן להגדרה מפורסמת שגם אותה ביטא הרב זקס: "מנהיג טוב מעמיד לו חסידים, מנהיג גדול מעמיד מנהיגים".
הרב ג'ייקובסון: אכן, והדבר הזה מגיע שוב מהסגולה של הנחת עצמותו לגמרי – כלומר כל הצלחתו והישגיו הבלתי נתפסים, היו דווקא משום שהוא לא ייחס כלום לעצמו.
ישנה כאן תופעה בלתי נתפסת. הרבי בנה באמצעות שלוחיו, תלמידיו ונאמניו אלפי מוסדות תורה וחסידות. אם אתה בונה מוסד אחד, בית כנסת מצליח אחד, מקווה אחד, מחנה קיץ, ישיבה, תלמוד תורה, זו כבר הצלחה בממדים אדירים. שני מוסדות - פרס נובל. שלושה מוסדות - אין גומרין עליו את ההלל. כאן אנו עוסקים ביהודי שבאמצעות השראתו והנהגתו נבנו אלפי מוסדות יהודיים בכל קצווי תבל. מדובר על מקוואות כשרים, מחנות קיץ, מרכזים יהודיים תוססים, מי מדבר על בתי כנסיות, בתי מדרש, כוללים, חדרים, ארגונים של צדקה וחסד ועוד מסיביר ועד לאלסקה.
ישב יהודי ובנה את המוסדות הללו במשך 42 שנה ולמעשה לא ביקר באף אחד מכל המוסדות הללו אף פעם. היית מצפה שהוא ירצה לשאוב קצת נחת, בכל זאת בנו בשמו ובהשראתו מוסדות ענק בכל קצוות תבל, בלוס אנג'לס ובאוסטרליה ואיפה לא, אבל הוא לא ביקר באף אחד מהם מימיו. אני חושב שאם היית שואל אותו מדוע, הוא היה אומר בפשטות "זה לא שייך אליי". פעם בעת חלוקת הדולרים מישהו אמר לו "השליח שלך עושה גדולות ונצורות". אך הרבי השיב בפשטות, "הוא לא שליח שלי, הוא שלוחו של הקב"ה, ואני זכיתי לעבוד עבור חותני כדי לעזור בעניין זה". הנהגה זו הייתה מונחת אצלו בפשטות.
הדבר גם מעניק תשובה הולמת לשאלה ששאלו הרבה: איך מעוררים השראה באברך צעיר ושולחים אותו שיסע ליפן או לתאילנד, ולא מדובר בשליחות לשנתיים עם משכורת יפה, אלא לכל החיים. איך עושים דבר כזה. הרבי הרי לא נתן לשלוחים לא כסף, לא אותות כבוד מיוחדים ובדרך כלל אפילו לא מחמאות. אי אפשר לתלות את מסירות הנפש הזו אפילו בכריזמה, כי שליחות מכח כריזמה לא שולחת אדם ליפן לכל החיים. עם כריזמה אפשר להשיג מחיאות כפיים לחמש דקות, מחמאות נעימות ואולי אפילו צ'ק בסכום גדול.
כדי לשלוח אדם לשליחות לכל החיים, צריך ליצור אש פנימית שתבער בו מצד עצמו, ולא רק בשלוחים אלא גם בנשותיהם שהרי בלי הנשים שום דבר לא עובד. יתירה מכך, כל אחד מהשלוחים יודע שהוא אחראי על עצמו, הרבי עצמו כתב שהוא לא מחלק פקודות, וכל אחד הוא עצמאי בשליחותו – "שלח לך – לדעתך, אני איני מצווה אותך", זה היה המוטו שלו. הסיבה לכך היא לפי שהוא רצה שכל אחד יתייחס לשליחותו כאל הגשמת האישיות והשליחות שלו עלי אדמות, ולא יתנהל כפקיד או שכיר. אם אני שכיר נאמן אני עושה את העבודה שלי בין 9 ל-5 – מתוך נאמנות מוחלטת, אבל אחריה אני הולך הביתה, אבל אם מדובר במפעל חיים שלי אני חושב עליו גם ב-3 בלילה.
זו גם הסיבה שכל נבואות הזעם השונות על קריסתה האפשרית של חב"ד לאחר הסתלקותו של הרבי לא התגשמו. כל מי שצפו שעם הסתלקותו הכל יישבר, לא הבינו שהמציאות היא הפוכה לגמרי – הרבי יצר צבא עצמאי לגמרי, הוא העלה אור עד "שתהא שלהבת עולה מאליה", בעוד הוא עצמו היה נטול כל כח בכל המוסדות שנבנו בהשראתו – הוא לא היה יכול לקחת ממישהו בנין שבנה. כל הכח שלו היה השראתי רוחני – אני רוצה לעזור לך לגלות את האור בך.
ואני חושב שיש פה עוד נקודה אחרת עמוקה יותר. הרבי התבטא פעם (הושענא רבה תשנ"ב) שחמיו הרבי הריי"צ כתב על כל אחד מששת בניו של ה'צמח צדק' את התואר 'כ"ק אדמו"ר'. אמר הרבי שבכך בא הריי"צ להראות בכך שהביטוי כ"ק אדמו"ר שייך לכל אחד. אודה על האמת שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפה קדשו, לא הבנתי למה הוא מתכוון – מה הוא אומר פה?! לא שמעתי ממנו מעולם דבר כזה שכל אחד יכול להיות כמו רבי. ובתוך הדברים הוא הצדיק את עצמו באומרו "כשחסיד שומע אמירה כזו הוא מזדעזע, אבל אל ייפלא הדבר בעיניכם, כבר ב'רבונו של עולם' של שלוש רגלים אנו אומרים 'ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה.. רוח דעת ויראת ה'', שהוא פסוק שכתוב על מלך המשיח (ישעיהו יא), ללמדך שלעתיד לבוא כל אחד ואפילו ילד קטן יהיה בבחינת משיח. ובתוך הדברים עבר הרבי לנושא אחר.
כעבור מספר שנים שאל אותי מישהו על ממלא מקום – "מי ינהל את ליובאוויטש לאחר הסתלקות הרבי?" ואז לפתע הבנתי את הדברים למפרע – אותה שיחה תמוהה בשעתו. להבנתי, הרבי רצה להגיד, שיגיע הזמן שכל אחד יהיה צריך לגלות שהוא רבי. אני חושב שזה אחד מהמסרים הכי חשובים שלו...
תשאל, מה הפירוש שכל אחד יהיה רבי, הלא אני לא בעל מופת, לא קדוש מבטן ומלידה, לא מתענה ארבע פעמים בשבוע כפי שהרבי התענה ולא ישן רק שעתיים בלילה כמוהו, ולא בקי וחריף בכל התורה כולה. איך כל אחד יהיה רבי? הלא הרבי היה בעל כוחות אדירים, גאון ברמה שאין לה אח ורע, בעל לב ענק ומנהיג דגול. ובכל זאת הנקודה היא שכל אחד בצורה הייחודית ואפילו הקטנה שלו, יכול להיות בדרגת רבי אם הוא מבין שהוא צינור לאור האלוקי שמבצבץ ומתפרץ על ידו. אני חושב שזה שהרבי דיבר על כך, לא היה רק כי הוא באמת היה עניו, אלא הוא גם גילם מול עינינו דמות של יהודי שאין בו כלום ולכן יש בו הכל.
ופרצת:
עם כל העוצמה וההשראה שלו, הרבי כבר לא נמצא כאן היום כדי להנחיל הלאה את ההשראה הזו.
הרב ג'ייקובסון: אמרתי פעם שההצלחה של הרבי מליובאוויטש היא לא חסידי חב"ד או מוסדות חב"ד, אלו כמובן חלק יפה בפעולה שלו, אבל במקום מסוים אפשר לייחס לרבי גם את כל מוסדות סאטמר, ויז'ניץ, באבוב, גור, הליטאים, המודרניים ועוד.
אסביר את הדברים ברוח הגדרה מקסימה ששמעתי פעם מהרב עדין אבן ישראל ז"ל, וכך אמר: אנשים אומרים שאברהם היה האדם הראשון בעולם שהאמין בא-ל אחד. אבל זו אמירה לא נכונה, הלא חנוך עבד את האלוקים לפניו וכך גם מתושלח ונח. שם ועבר אפילו בנו ישיבה ולמדו שם כל היום. גם לפני אברהם אבינו היו צדיקים גדולים בעולם, החידוש של אברהם אבינו היה שהוא הוציא את האמונה הזו לעולם, אצל חנוך ומתושלח היו 'שטיבלאך' מחתרתיים עם סעודה שלישית שבה דיברו על 'ה' הוא האלוקים', אבל אברהם אבינו אמר שהגיע הזמן להפוך את האמונה בה' למטבע נפוצה בכל העולם. אברהם אבינו הבין שהעולם צמא לכך ושאין למאמינים עוד טעם להתבייש או להסתתר.
ברוח הדברים האלו אני רואה את המהפכה של הרבי. היו בארצות הברית יהודים טובים ואדמו"רים עוד לפני השואה. היו בלואר איסט סייד של מנהטן הרבה שטיבלאך חסידיים לפני ואחרי השואה, היו שם אדמו"רים וסעודות מלווה מלכה ויהודים שלמדו תורה ועבדו את ה', אבל הכל היה בהצנע לכת - כולם היו בעמדת הגנה.
הרבי אמר שני דברים מרכזיים: ראשית, צריך להאמין ב'מוצר' שנקרא יהדות, זו תורת אמת, תורת חיים, החזון של האלוקים לעולמנו ואין להתבייש בו. אדרבה זה הדבר הכי רלוונטי והכי עוצמתי. דבר שני, אנו צריכים להאמין בעולם, בנוער היהודי, באנושות, כי את הכל הקב"ה ברא לתכלית, והם כולם כמהים לחיבור ודביקות עם האמת שתי האמונות האלו - להאמין במוצר של היהדות, בחזונו של אלוקים לבריאה ולהאמין בנוער היהודי ובכלל באנושות שיש לה צימאון לשמוע את דבר ה', שינו את הכל. הרבי הפך את הפסוק "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" למוטו, ומה קרה? גם בקהילות אחרות הרגישו תסיסה – אולי אפילו תת הכרתית – וחשו צורך להבליט את דבר ה', לבנות בניינים מפוארים ולהקים מוסדות כבירים. לדעתי אפשר לייחס את התחייה המחודשת של היהודית הדתית והחרדית לאחר השואה על כל מגזריה, לעוצמה הזו שהרבי הפגין.
אתה אומר שהרבי העניק ועדיין מעניק השראה לכל העולם היהודי.
הרב ג'ייקובסון: אחדד את הדברים. הרבי אמר (סוכות תשי"ז) שבדורנו אנו צריכים מלחמת תנופה - לא מלחמת הגנה. וההתנהלות הזו נתנה אומץ, אמביציה ומוטיבציה מסוג אחר. אחרי השואה האיומה הייתה שבירה בעוצמת העם היהודי, היו הרים של אפר, אפילו אלה שחיו היו בתחושת הישרדות. הרבי אמר: לא! זה עידן הגאולה, לא יהיה עוד רנסנס ליהדות כפי שיש בדורנו. האומץ הזה הגיע מאיזשהו מקום מסתורי, זה היה ממקום למעלה מן הטבע.
אשתמש בעוד משל ששמעתי מהרב עדין אבן ישראל, ביארצייט הראשון של הרבי: חישבו על מטוס נוסעים שעושה את דרכו מניו יורק לתל אביב, שאחד הנוסעים שעליו מודיע שהוא לא מסכים לנסיעה הזו – הוא לא מעוניין להגיע לתל אביב אלא ללוס אנג'לס. הוא לא רק אומר אלא עושה, הוא פוסע ממקומו לכיוון הנגדי של המטוס ומבחינתו הטיסה כעת היא ללוס אנג'לס. מה יקרה בסוף הדרך? גם הוא כמו כולם יגיע לתל אביב, אלא שהוא יושב במושב האחורי.
לרבי היה את החוש להיות הטייס של הדור. היו כאלה שהתנגדו לו, הם עמדו על המטוס והתחילו ללכת לכיוון האחורי. הם לא האמינו במושג השליחות, לא האמינו בקירוב יהודים ליהדות, לא האמינו בכל ההשקפה של הכלה, של אהבה, ושאר הדברים שהרבי החדיר בדור. לא האמינו שאפשר וצריך לכבוש את העולם לתקן עולם במלכות ש-די וכן הלאה. הם הלכו בכיוון ההפוך, אבל בסופו של דבר כולם היו על ה'מטוס של הרבי' וגם מי שישבו במושב האחורי הושפעו ממנו. אני חושב שאין היום קהילה בעולם היהודי, אפילו קהילות שלכאורה הכי מרוחקות בתוכן ובתכנים שלהן מחסידות חב"ד, שלא הושפעו בצורה מאוד עמוקה מכל השקפתו של הרבי.
למשל, קח את המושג של "כל ישראל ערבים זה בזה", או דברי הירושלמי בנדרים שכל עם ישראל הוא גוף אחד. אלה מושגים שהם חלק מהלקסיקון היהודי-תורני, אבל אצל הרבי לא מדובר היה בסתם מאמר בגמרא, זו היתה פעימת הלב במשך עשרים וארבע שעות ביממה, והוא הפך את זה לחלק מהנרטיב היהודי בתקופתנו. הרבי לא תפס בכלל המושג שלא איכפת לך מה שקורה אצל יהודי שחי בעיר אחרת, בקהלה אחרת, מתלבש וחושב שלא כמותך. הרי הוא עצם מעצמך ובשר מבשרך! אני חושב שזה החדיר את המושג לכל כלל ישראל לכל מגזריהם.
פרישות:
ספר לנו על חלק ה'עבודה' של הרבי.
הרב ג'ייקובסון: בספר 'שיח שרפי קודש' יש ווארט חריף מהרבי מקוצק: הגמרא אומרת במסכת עירובין שבשעה ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים יצאה בת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". ופה היא השאלה, מדוע דווקא שתי תקנות אלו הפגינו את החוכמה הגדולה של שלמה המלך? ביאר הרבי מקוצק ואמר, יש יהודים של מסכת 'עירובין' - הם מעורבים בעולם, עושים חיבור רשויות, אבל הידיים שלהם לא טהורות. יש להם קצת לשון הרע, רכילות ודברים בטלים. הם צריכים לדבר וממילא לא נשארים במדרגה גבוהה של טהרה. מאידך, יש יהודים של נטילת ידיים - הידיים מאוד נקיות אבל הן לא מעורבות עם הבריות. שלמה המלך תיקן 'עירובין' ו'נטילת ידיים' ביחד ועל כך יצאה הבת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".
על משקל הדברים האלו אומר שמעולם לא ראיתי התגלמות של חיבור נפלא זה, כפי שהדבר היה אצל הרבי מליובאוויטש. הייתה בו נקיות שמביאה לידי פרישות, פרישות שמביאה לידי טהרה, טהרה שמביאה לידי חסידות וכן הלאה לפי סדר הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, בדרך שלא ראו כמוה. הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, נכד רבי חיים מבריסק, ומי שלא היה חשוד בגוזמאות על חסידים, סיפר פעם שהכיר את הרבי בהיותו בברלין במשך כמה שנים, ושהרבי היה שרוי בתענית רוב הימים.
ובכן היה כאן יהודי שמצד אחד הכיר את העולם הזה במלוא מובן המילה, ידע כמעט את כל החכמות – אם מדובר בפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, הנדסה, מתמטיקה ועוד, ומאידך הפרישות שלו, הדקדוק שלו על קוצו של יו"ד היה נורא. מהבחינה הזאת הוא היה שילוב נפלא בין 'עירובין' ונטילת ידיים'.
שווה בנפשך, הוא דיבר קרוב לחמישים שנה ברבים, והכל מוקלט כמעט, אי אפשר לשמוע שם מילה שלילית על יהודי.
זה דבר שבולט מאוד, הוא מעולם לא משתמש בביטוי שלילי – '"היפך הקדושה"...
הרב ג'ייקובסון: "היפך הקדושה", "היפך החיים", "היפך הטוב", והכל בא בצורה טבעית-אורגנית. הוא חי בהסתפקות מופלאה במועט ואחרי פטירת רעייתו הרבנית ע"ה התגורר בחדר בגודל ה' אמות על אמות - במשך שנים היהודי הכי מפורסם בעולם חי בדירה של ה' אמות על ה' אמות.
ומי מדבר על התפילה שלו, או על כך שלא הסתכל מחוץ לד' אמות - כל מה שאומרים על הקדושים הכי גדולים. היה באנגליה דיין בשם הרב פישר. פעם הוא שאל את הרבי – ניחא שאינו חובש שטריימל, אבל מדוע שלפחות לא יחבוש כובע רבני עם שוליים מורמים, מדוע הכובע עם הדש שיורד עד העיניים. והרבי השיב לו בפשטות: "בשבילי מספיק לראות מה שקורה בארבע האמות שלי".
ובכל זאת הוא ראה את כל העולם...
הרב ג'ייקובסון: הרבי לא היה מגזים ולא היה דרמטיסט בכלל. אבל כיון שבשבילו היה מספיק לראות מה שקורה בד' אמותיו שלו באמת, לכן הייתה יכולה להיות לו השפעה על כל העולם. ההתעניינות שלו לא באה ממקום של סקרנות, מצורך פנימי להיות חברתי, או מחיפוש אהדה; היא הגיעה לגמרי ממקום של שליחות אלוקית. ולכן אפילו ששלוחיו ודבריו יצאו עד למקומות הכי רחוקים, הוא לא זז בנימה מקוצו של יו"ד של שולחן ערוך. לא הייתה פה משיכה טבעית ואורגנית לעסקנות ציבורית, לאהדה ציבורית, לתמיכה עולמית, הכל הגיע ממקום של טהרה וקדושה, והחיבור הזה בין שמים וארץ, לראות ש"אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש, היה נורא. הוא היה יכול להיפגש עם גויים, ולהבדיל עם יהודים שרחוקים לגמרי מכל זיקה של יהדות, לדבר איתם בשפתם, אחר כך היה נכנס אליו חסיד ישיש או תלמיד חכם ראש ישיבה ופתאום השיחה עוברת למטבעות שלהם. עם מי שהוא רק לא דיבר הוא נשאר לגמרי במעמד של קדושה. זהו פלא שבפלאים.
איך הוא עשה זה באמת? בעגה החבד"י נגיד ככה: הרבי בקע את הצמצום הראשון שהעלים את האור האין סוף שזורם בתוך הבריאה, על כן הסתכל על כל היקום, וכל יצוריו, עד ליתוש הכי קטן מהפרספקטיבה של הקב"ה שהוא אחד יחיד ומיוחד, ואין עוד מלבדו. על כן לא היה הפרש אצלו בין שמי השמים ושאול תחתית, בכל מקום, בכל רגע, ובכל אדם הוא ראה את האחדות האלקית.
מפגש:
אחרי שמדברים על 'עבודה' מתבקש להאיר את חלק התורה שלו.
הרב ג'ייקובסון: כשאתה מדבר על לימוד התורה זו גם תופעה מאוד מרתקת, ואני חושב שיארכו עוד כמה שנים עד שהיא תיחשף לחלוטין, לא ממש ידוע לציבור שרוב שיחותיו של הרבי בהתוועדויות הרבות היו בעיקר חידושי תורה ודברי תורה בנגלה, בהלכה, בפלפול, במחקר, במחשבה יהודית, בתורת הנסתר ובמוסר. מודעים כמובן לחלק החסידות, אבל רוב העיסוק שלו היה בנגלה, כאשר בכל סוגיא בה עסק הוא מגלה רבדים מרתקים.
אני רוצה לספר לך סיפור נפלא שיצא מפי הגאון הליטאי רבי ישעיה שמעונוביץ זצ"ל, ראש ישיבת רבינו יעקב יוסף במשך יובל שנים, תלמידו המובהק של הגאון רבי ברוך בער לייבוביץ זצ"ל בעל 'ברכת שמואל' וראש ישיבת קמניץ, תלמידו המובהק של רבי חיים מבריסק זצ"ל. רבי ישעיה היה נוכח בשעת מעשה והוא סיפר זה להרב יוסף קרופניק (יו"ר מחלקת הכשרות שעל ידי ועד הרבנים בדטרויט). בגלל שרבי ישעיה היה רחוק מאד מאד מלהיות חסיד, אני חושב שאפשר להאמין בכל מילה של הסיפור הזה.
היה זה בסביבות שנת תרצ”ז, הרבי הגיע להגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל בשליחות חותנו אדמו"ר הריי"צ זי"ע. כשהרבי הגיע, רבי חיים עוזר היה באמצע פגישה עם רבי ברוך בער. לכן הרבי התבקש להמתין עד סיום הפגישה. בעוד הרבי ממתין, כמה מהנוכחים באותה שעה קלטו שהמדובר בחסיד, והחליטו להציק לו עם כל מיני שאלות בלומדות. אבל הרבי לא ענה. רבי ישעיה, שהיה נוכח במקום כאשר כל זה התרחש, כיון שהוא התלווה לרבי ברוך בער, סיפר שמקצת האנשים אכן הציקו לרבי בצורה חסרת רחמים. ועם זאת, הרבי לא השיב דבר.
בשלב מסוים, רבי חיים עוזר פתח את דלת חדרו, ראה מה שמתרחש, והזמין את הרבי להיכנס פנימה. עם היכנסו לחדרו של רבי חיים עוזר, התחיל הרבי לענות על השאלות שהוצגו לו בחוץ. ר׳ ישעיה סיפר שהרבי ענה בבהירות רבה ובעמקות רבה. ואז רבי חיים עוזר שאל את הרבי "למה לא ענית על השאלות הללו בחוץ, כאשר הם הציקו לך?" הרבי הגיב: “לא באתי לנהל ויכוחים עם אף אחד, אבל שמתי לב ששמעתם את השאלות שלהם, ועלה בליבי חשש אולי אם לא אענה, עלולה להיות לכך השפעה שלילית על מילוי המשימה שחותני, הרבי, הטיל עלי...".
רבי חיים עוזר התחיל לקרוא המכתב שהביא הרבי, ובינתיים, רבי ברוך בער ניהל שיחה תורנית עם הרבי. אחרי משך זמן של שיחה תורנית עמוקה, אמר רבי ברוך בער לרבי בנימה מיוחדת: "אם תבוא ללמוד אצלי, אני מבטיח לך שתהיה לגדול הדור".
הרבי סירב בנימוס. הוא אמר שיש לו דרך סלולה, הוא יודע את אשר לפניו ויש לו מורה דרך - כשכוונתו מסתמא לרבי הריי"צ. רבי ברוך בער שמע את דברי הרבי והתחיל לבכות.
ר' ישעיה שהיה נוכח לכל אורך המפגש, אמר לר' יוסף קרופניק ככה: לא היה קל לרבי ישעיה, ליטאי מובהק, לספר סיפור כזה. תבין שבעולם הישיבות היה רבי חיים, רבי ברוך בער, והנה רבי ברוך בער מבטיח לרבי שהוא יכול להיות גדול הדור הבא בעולם הליטאי...
ערפל:
הנקודה היא שהאקטיביזם של הרבי מאפיל על גאונותו הבלתי נתפסת בתורה, ובעצם החלק הלא עיקרי של עיסוקיו מאפיל על רוב עיסוקו. אסביר יותר: עוד בשנת תש"ט, לפני שהתמנה לאדמו"ר, כותב הרבי לגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, רבה של בני ברק ברוח הדברים הללו: "לי אין חוש בעסקנות ציבורית, אבל לך הלא כן יש חוש בעסקנות ציבורית, מדוע אינך מנצל זאת?". בזמנים ההם אני לא חושב שהוא ציפה להיות האדמו"ר מחב"ד. הוא רצה להישאר איש צנוע ומופנם.
חותנו הרבי הריי"צ היה כידוע בעל רגש נפלא. הוא רצה שהרבי, חתנו, יכתוב לו מכתבים עם כל מה שקורה איתו. והרבי משיב לו בפשטות בדברים שתוכנם כדלהלן: 'החיים שלי די משעממים, אני אדם שאני חי מאוד בתוך עצמי. איני אומר שזו מעלה או חסרון, אך אומר את המציאות שהחוויות והעניינים שלי מאוד בתוך עצמי, ממש אין לי מה לכתוב'. כלומר בטבעו מדובר באדם מופנם וכל העסקנות החובקת עולם היא בעצם בדיעבד. דווקא לכן הוא היה מנהיג אמיתי, כי במלוא הרצינות, אם היית לוקח ממנו את כל המנהיגות הוא היה האדם הכי מאושר. מנהיג אמיתי הוא אדם שלא זקוק לשום תגובה, שום מחמאה ושום פידבק. אם הוא לא זקוק לקהל ולא חי בחשבונות מי אוחז ממנו או לא, הוא יכול להיות מנהיג. ובכן, הרבי - ושמעתי את הדברים מפיו - אמר פעם בהתוועדות: "למה זה אנוכי, הייתי רוצה לשבת בחדרי להתפלל וללמוד". ככה היה מעצם קיומו, וכך נשאר עד הסוף.
אתה אומר שרוב הזמן הרבי ישב בחדרו, התפלל ולמד. ובעצם גם כשהוא היה האדם הכי בולט בעולם היהודי, עדיין רוב הזמן היה סגור מהעיניים של הציבור.
הרב ג'ייקובסון: אני קורא לו צדיק נסתר. השמעת? הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר! מספרים שתלמידיו של הרה"ק רבי מנדל מוויטעבסק ביקשו ממנו להראות להם צדיק נסתר והוא השיב להם 'אתם מתבוננים בו'. התלמידים תהו 'הלא הרבי הוא צדיק גלוי', ורבי מנדל'ה השיב להם 'אוי ואבוי אם הצדיק הוא עד כמה שאתם חושבים'. ברוח זו אני אומר: הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר אמיתי, כי כל מה שראו אצלו, עם כל כמה שהיה יפה, מרתק ומיוחד, הוא עדיין בטל בשישים ממה שהוא היה באמת ועד היום אף אחד לא יודע עליו.
דיברתי עם כל המזכירים ששימשו אותו ובעצם אף אחד מהם לא ידע כלום. שוחחתי שעות עם הרב לייבל גרונר, עם הרב בנימין קליין ויבדל"ח עם הרב קרינסקי. הם ידעו סיפורים נוראים שהתרחשו עם הרבי, אבל כל זה הוא אפילו לא אחוז אחד מהחיים שלו. הם ידעו על אפיזודות ואירועים שעברו באמצעותם ועדיין הרבי נשאר צדיק נסתר.
אחרי כל הספרים שכתבו עליו, עדיין רב הנסתר על הגלוי?
הרב ג'ייקובסון: אחת השיחות האחרונות של הרבי הייתה בעניין 'שלח נא ביד תשלח', שמשה רבינו ביקש להישאר באש הבוערת של הסנה. ואף שבפועל הוא כן נשלח, הוא הלך למצרים, הוא התמודד עם הפרעונים למיניהם, אבל הצד הפנימי שלו נשאר במדבר חורב אצל הסנה - והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל.
אנשים היה קשה להם לתפוס את הנקודה הזו. הרבי למד לפעמים 18 שעות ביממה שבה ישן שעתיים ושלוש בלבד. במו עיניי ראיתי במוצאי השבתות שבהם עמלתי על כתיבת השיחות איך האור בחדרו כבה בשעה ארבע ונדלק כעבור חצי שעה לכל היותר. ומדברים כאן על יהודי שהתקרב לגיל תשעים. ובכן, מה הוא עשה שם בכל השעות הארוכות האלו בחדרו? חשב על כל יהודי בכל העולם כולו, למד תורה ועבד את בוראו, ועדיין רב הנסתר. עם כל כמה שהוא היה גלוי לעיני הציבור ומתועד, עדיין רוב הזמן היה נסתר.
השקפה:
בימי חייו, הרבי שידר רלוונטיות לכל נושא שעל הפרק בחיי העולם היהודי. לא היה משהו שנגע בעולמה של היהדות שלא קיבל איזו שהיא התייחסות ממנו. מה שומר על הרלוונטיות הזו כיום?
הרב ג'ייקובסון: זו שאלה טובה שעליה אני יכול להשיב בצורה אישית מאוד. אני חושב שהרבי יצר פרדיגמה, השקפת עולם וכיוון איך להסתכל על היהדות בצורה רלוונטית. הוא אמר פעם שיש שני סוגי מורים מחנכים, אחד שמלמד את התלמיד אינפורמציה, לכשעצמו דבר מאוד חשוב. אבל אם אני למדתי אצל מלמד שכזה מסכת בבא קמא, הרי שיש לי שיעורים טובים על בבא קמא, אולם אם אני מגיע למסכת עירובין, אני לא יודע איך לגשת אליה. לעומת זאת יש מלמד וראש ישיבה שמלמד את התלמיד דרך חשיבה, לא רק בבא קמא, אלא בעיקר איך ללמוד בבא קמא, איך לחשוב, איך להסתכל על סוגיה. מלמד שמעניק את יסודות החשיבה שאחריהם התלמיד יכול לפתוח כל מסכתא ולראות את הדברים בצורה שונה.
זה בעצם היה החוש של הרבי. בשיחותיו הוא לא רק הסביר דברים, אלא גם מלמד איך פיתח את הדברים. לכן לכל שיחה הייתה תמיד הקדמה מה זו תורה ומה זו מצוה, מה הוא דבר הקב"ה, מה היא היהדות ומה זה עולם. הוא תמיד חתר לדבר על יסודות, על דרכי חשיבה, על מתודות. "רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם, בקל וחומר" – אחרי שלמדנו את מידת קל וחומר אנו יכולים להשתמש בה במיליון מקומות אחרים. אני חושב שהנקודה הזו הייתה החוש של הרבי – לתת כלים שאפשר יהיה להשתמש בהם בכל תחום.
בחיי האישיים בעבודתי היום כמי שמשתדל מאוד לפרסם ולהסביר ולבאר לתלמידים מכל המגזרים את השקפתו של הרבי, אני רואה תמיד שיש כיום אתגרים שלא היו לפני שלושים שנה. ובכן אני רואה ושומע את שיחות הרבי עד היום וכידוע מאמר חז"ל במסכת עבודה זרה, שעד ארבעים שנה אין אדם עומד על דעת רבו, זכיתי להקשיב לרבי עוד מצעירותי וכיום כחלוף ארבעים או שלושים וחמש שנה מהשיחות ששמעתי, אני אומר לפעמים 'אהה! לזה התכוון הרבי! כעת הבנתי'. ואני רואה זאת בכל תחום, אם בענייני ארץ ישראל, בענייני חינוך, השקפה, בענייני הנוער או שלום בית, וגם בלומדות ובעבודת השם. אני רואה זאת בכל האתגרים הגדולים בימינו, האתגרים הפסיכולוגים הנפשיים בחיי המון יהודים, או כשמדברים על אנטישמיות. אני רואה ושומע את השיחות וחושב לעצמי 'הנה חלפו ארבעים שנה ומה שלא יכולתי להבין אז אני מבין כיום לנוכח המציאות הרלוונטית של היום'.
אנשים שואלים אותי מה הרבי חשב על העתיד. אני לא יכול לדעת, אני חושב שהרבי וחי בהכרה שהוא עבד ה' ושהוא צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול כדי למלאות את שליחותו של הקב"ה ולהביא את הגאולה בהווה. אבל בפועל רואים שיש פה דרך חשיבה שאני חושב שיש בה המון מזור וריפוי לנפש יהודי צמאה והומייה בתקופתנו זו, בכל המגזרים ממש.
ראיין אותי עיתונאי מהקהל הדתי לאומי, ובתוך הדברים אמרתי כך: אחרי קום המדינה היו שתי שיטות קוטביות ביהדות הדתית. שיטה אחת שמנתקת את עצמה לגמרי מכל מערכת המדינה, היא אומרת אין לנו שום קשר עם המדינה שמתנהגת בהיפך מההלכה ואנו נפרדים ממנה לחלוטין. החטיבה השניה גרסה להיפך - עלינו להתערב, להתערות במציאות הציונות ולהיות חלק בכל המערכת. שתי הפרדיגמות הללו לא הוכיחו את עצמן. הלא אי אפשר להחליט על ניתוק ממיליוני אחינו בני ישראל - בניו של הקב"ה שצריכים הנהגה, ואשר עלינו לראות שלא ידח ממנו נידח. ואילו הקבוצה השניה שהאמינה במוסדות המדינה קיבלה במשך השנים אכזבה ו'שוק' בצורה משמעותית מאוד.
אמרתי לאותו עיתונאי, כיום רואים שאין השקפה בריאה כמו השקפתו של הרבי מליובאוויטש על ארץ ישראל בכל העניינים - מצד אחד ללא שום נקודה של ניתוק, יש אחריות מלאה, יש הזדהות מלאה, יש אמפתיה מלאה, יש הבנה מלאה. אבל מאידך גיסא מבלי להתפשר על שום קוצו של יו"ד ומבלי להאמין בשום דבר שלא קשור עם "ה' אלקים אמת".
כך אם מדברים על ביטחון ארץ ישראל, וכך אם מדברים על קירוב, איך להתייחס לחילונים או לחיילים – סוגיה בוערת בחיי השעה, ובכל הסוגיות האלה. אני לא מוצא קול רלוונטי שפוי מקרב ואמיתי אוטנטי יותר מקולו של הרבי.
משנה:
את הריאיון עם הרב ג'ייקובסון אני מקיים בשעה שהוא מבקר בארץ. כאחד המרצים המבוקשים בעולם ליהדות, הוא הוזמן ארצה לקיים שבתון של חיזוק בירושלים בפני מאה וחמישים מניצולי הטבח ב'נובה' במהלך מאורעות שמחת תורה האחרון. זהו ביקור קצרצר שאחריו הוא שב לסדריו העמוסים בארצות הברית.
היינו יכולים להמשיך את השיחה הזו עד עלייתך למטוס, אבל היריעה בכל זאת מוגבלת וכך אנחנו מגיעים אל השאלה האחרונה. בני הדור שראו וחוו את הרבי ממקור ראשון הולכים ומתמעטים. רבות מהדמויות המובילות כבר אינן. אותם אנשים שמסוגלים להעביר את האש מתמעטים והולכים ומטבע הדברים הדבר יימשך עד ביאת המשיח. מי ימשיך לדלות מהמעיין הזה ביום שבו כבר לא יהיו מי שדלו ממני מכלי ראשון?
הרב ג'ייקובסון: אשתמש בצורה מושאלת בנוסח של הגמרא, 'איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא'. איבעית אימא קרא – שיטת בעל התניא הייתה שכל דבר צריך לרשום עלי נייר. לא כל תלמידי הבעש"ט סברו כך, חלקם רצו לשמור על האש המתלקחת דווקא בלי כתיבה. כסופר, אתה יודע שהכתיבה בדרך כלל מצמצמת את האש. עם זאת, בעל התניא רצה שהכל ייכתב, לכן הוא מינה כ'חוזר' את אחיו רבי יהודה לייב (הידוע בשם המהרי"ל בעל מחבר הספר 'שארית יהודה') ואת בניו והם כתבו כל מאמר. לכן יש היום כמעט חמישים כרכים מדבריו של בעל התניא – דבר שאין לו אח ורע בדור ההוא של מחוללי תנועת החסידות. בעצם יש לפנינו כמעט כל מאמר שיצא מפיו של בעל התניא. ספרי תלמידי הבעש"ט מאותו דור, אם 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך', 'אוהב ישראל', 'פרי הארץ' וכן הלאה והלאה, הם דברים נפלאים ונוראים, אבל מעניקים לנו רק חרך הצצה זעיר לדברי קדשם של הצדיקים האלו.
אצל בעל התניא שכאמור ביקש לשמר הכל, רק 'ליקוטי תורה' הוא כבר עולם שלם ממש. בעל התניא סבר שאם לא רושמים הכל, הרי שכעבור חמישים או שישים שנה, יישאר רק זכר בעוד שמהאש והלהבה לא יישאר שום דבר. לכן, בחב"ד הכל נשמר, כל דברי התורה וכל הרעיונות בעבודת ה' של כל אחד מהאדמו"רים נשמר אם בכתיבתו בידי קדשם ואם דרך הכתיבה באמצעות 'חוזרים'.
גם הרבי הקפיד על כך - כל דבר נרשם, אפילו אם הוא עצמו לא רשם, הרי שהיו 'חוזרים' והם רשמו את הדברים אם בחידושי תורה, אם בעבודת ה', אם בהפצת היהדות בשיטתו והשקפתו. הרבי הבהיר את רצונו שכל דברי התורה מכל האדמו"רים לשושלת חב"ד יודפסו וממילא הבינו שזה גם רצונו בנוגע לדברי תורתו שלו וכך הכל תועד ונשמר. כך גם לגבי המכתבים שהם אוצר שלם שרובו עדיין לא ידוע לציבור והוא עדיין הולך ונדפס.
כך למשל, יש אוצר שלם של הרבי מליובאוויטש שאף אחד לא יודע עליו – אלו הם לערך 60 אלף מכתבים באנגלית שעדיין לא נדפסו.
מדפיסים אותם?
הרב ג'ייקובסון: לאט לאט מוצאים ומדפיסים. יש כאן בשורה גדולה משום שהמכתבים הללו ייגעו בכל נקודה של השקפה יהודית. אלו לא מכתבים לחסידים ולבני תורה, אלא דווקא ליהודים חילוניים, אנשי מדע, ואפילו מתבוללים. זו לדעתי רק דוגמא אחת מעולם שלם שחסידי חב"ד עוד לא יודעים עליו.
"באופן אישי", מוסיף הרב ג'ייקובסון, "זכיתי להימנות על רושמי ההתוועדויות. זו הייתה משימה קשה, אלו היו שיחות ארוכות ומסובכות, לפעמים באמצע השיחזור והכתיבה במוצאי שבת באמצע הלילה, נרדמתי מעייפות, אך תיכף ומיד אמרתי לעצמי 'אם אתה לא משמר את הדברים – זהו עוול היסטורי, הרבי הרי לא יחזור על הדברים האלו בשבת הבאה – זהו מופע חד פעמי. אם משה רבינו היה יורד מהר סיני ומגלה לך דברי אלוקים חיים היית נרדם?!' המחשבות הללו העניקו לי מוטיבציה באותם רגעים".
בגיל 17?
הרב ג'ייקובסון: ידעתי שיש פה משהו שגדול ממני. וכך אמרתי לעצמי: "אתה עייף? בסדר, יש לך נפש בהמית ואתה תשוש? אוקיי, תאכל משהו, קח משהו קר ותמשיך בעבודה כי הכל הרבה יותר גדול מהרצון האישי להגיע למיטה. מחר תלך למיטה באריכות ימים לבריאות", כך עודדתי את עצמי לשמר את הדברים שכיום מהווים בהחלט אוצר בלום וחי.
ויש כאן גם 'איבעית אימא סברא', ובכך אני חוזר למה שאמרנו בתחילת השיחה, אני חושב שגדלותו הכי גדולה של הרבי הייתה שהוא יצר פרדיגמה של נוכחות מבלי להיות נוכח בצורה ברורה, אפילו כשהיה חי וקיים באופן פיזי, מה שכמובן היה היה דבר גדול ונשגב, בכל זאת אילו הנחת שתפסת אותו בגלל שראית ושמעת אותו, לא תפסת אותו. הוא הפגין משהו אחר – להיות נוכח מבלי להיות נוכח. אולי תפסת הפנים שלו, אולי את החיוך שלו, בהחלט דבר יפה בפני עצמו, אבל הרבי היה הרבה יותר מזה.
כל הנקודה של הרבי היתה "שלהבת עולה מאיליה", האמונה וההכרה שכל אחד ואחת מאתנו הוא שלוחו הישר של הקב"ה להאיר את העולם! הרבי לימד ש'אני' אלו אותיות 'אין'. הרבי לא היה ישות עצמאית אלא ביקש לעורר את ה'יחידה שבנפש' של העומד מולו. לשיטתו, אם זו ההשראה שלו, הכריזמה שלו והאור שלו, אנו מחמיצים את הנקודה. הוא רצה שתהא שלהבת עולה מאליה. ואני חושב שאלו פני העתיד. לכן אני לא חושש ממה שיהיה, כי השלהבת שאכן עולה מאליה – תמשיך ותדלק עד ביאת הגואל.
ראיון עם הרב ג׳ייקובסון במלאות 30 שנה לפטירת הרבי
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- ספטמבר 18, 2024
- |
- ט״ו אלול תשפ״ד
- |
- 161 צפיות
"הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר"
המלוכה והענווה - כל הצלחתו והישגיו הבלתי נתפסים, היו דווקא משום שהוא לא ייחס כלום לעצמו
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- ספטמבר 18, 2024
"שמעתי פעם מהרב יעקב צבי (ג'ונתן) זקס ז"ל, מי ששימש כרבה הראשי של בריטניה ומי שידע להעניק ביטויים נפלאים והגדרות מדויקות, את האמרה הבאה 'הרבי מליובאוויטש היה חיוך שהקב"ה נתן לעם ישראל אחרי אושוויץ'. אחרי ההסתר פנים הנוראה של 'הסתר אסתיר' בצורה שלא היה לה אח ורע בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות, לאחר הזוועה והאכזריות - לא צריך להאריך מה השואה הייתה - החיוך שהקב"ה נתן לעם ישראל הוא דמותו של הרבי מליובאוויטש.
"הדברים מהדהדים את מה שאמר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע על הבעש"ט זי"ע. בתקופת הבעש"ט, אמר הרה"ק מקוריץ, עם ישראל היה במצב של עילפון עמוק, של 'קומה'. אחת הדרכים הסגוליות להעיר אדם במצב כזה היא ללחוש את שמו לתוך אוזנו כדי לגלות את הנשמה. ובכן, הקב"ה לחש לכלל ישראל את שמם 'ישראל', באמצעות הופעתו של רבי ישראל בעל שם טוב.
"איני יודע אם הרב זקס הכיר את אמרתו של הרה"ק מקוריץ, אבל דבריו מהדהדים אותה היטב".
את הגאון החסיד רבי יוסף יצחק ג'ייקובסון, מיותר להכיר לקוראים. הטור השבועי הקבוע שלו מעל דפיו של מגזין זה, מדבר בעד עצמו. הקשת הרחבה של הנושאים הנפרסים בין דפיו, הידע המפליא והרטוריקה הנודעת שעוברת גם אל הדפים הכתובים, מעניקים את התמונה הבלתי אמצעית של המרצה הייחודי שמלהטט באנגלית, אידיש ועברית, כמו הייתה כל אחת שפת האם שלו.
בעבר עשיתי שבת ייחודית בצל קורתו של הרב ג'ייקובסון ואחריה פרסמתי כאן (גיליון 1255, חג הפסח תשפ"ב - 'מגיד מה הוא אומר') כתבת מגזין נרחבת על החוויה ועל דמותו של איש שיחי. כעת אנו נפגשים שוב, הפעם הרקע לשיחה הוא היארצייט ה-30 של כ"ק מרן האדמו"ר רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זצוק"ל, או כפי שהוא מכונה בעגה החב"דית ובלי הסברים מיותרים 'ג' תמוז'.
הרב ג'ייקובסון כמו גדל בחיקו של הרבי מליובאוויטש (מכאן והלאה 'הרבי') מאז ינקותו בקראון הייטס ועד שזכה להפוך לחלק מצוות ה'חוזרים' בראשות ה'חוזר' הגאון הגדול רבי יואל כהן זצ"ל, אשר תיעדו בקפדנות את כל שיחותיו של הרבי מדי שבת בשבתו, בחגים, ובכל הזדמנות שבה נשא מדברות קדשו.
בפרוס 30 שנה להסתלקותו של הרבי והעובדה המופלאה שהצאן אותו הותיר מוסיף להתנהל כמו הרועה עודו עומד על גביו ואומר לו גדל, אנו מתכנסים לשיחה על הדמות הייחודית שעדיין משפיעה על העולם היהודי במגוון דרכים.
ביטול:
אחד הדברים הייחודיים בדמותו של הרבי הוא המכלול הפלאי של האישיות שלו - הגדלות בתורה, בעבודה, בחסד, הדאגה לכל יהודי שהוא בכל נקודה על הגלובוס ולכלל ישראל.
הרב ג'ייקובסון: הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטעבסק זי"ע כותב על הבעש"ט "חשף ה' את זרוע קדשו", והיינו שאחרי המצב הקשה שהעם היהודי הגיע אליו באותה עת, דמותו הייתה גילוי נפלא. אפשר לומר שאחרי ההסתר הנורא של השואה, הרבי מליובאוויטש היה נשמה שהקב"ה שלח להאיר את העולם בכל האורות שיש.
אם נרצה להמשיך את ההשוואה, שניהם נולדו באוקראינה, אותו חבל ארץ, שהרה"ק הרש"ב מליובאוויטש זי"ע התבטא עליו שהבעש"ט נולד באותה אדמה שכל סנטימטר שלה רווי דם יהודי. יש כאן אפוא שני יהודים שנולדו באיזו פינה נידחת - אוקראינה ושינו את העולם - הבעש"ט בדורו והרבי בדורו.
הסופר אליעזר שטיינמן היה בראשית דרכו מפא"יניק. הוא שימש כעורך 'דבר' והיה שמאלני שבשמאלנים. לימים חזר לחיק היהדות, נכנס לעולמה של חסידות והשתמש בכל הכישרון המופלא שלו לכתיבת ספרים על החסידות. באחד מהם הוא כותב כדלהלן: יש כאלו שמפקפקים בכל הניסים של הבעש"ט, מסתפקים אם הסיפורים אודות קפיצת הדרך וכדומה אכן אירעו. אבל לטעמי הם מחמיצים את הנקודה העיקרית: הנס הכי גדול של הבעל שם טוב, היה הבעל שם טוב עצמו. אין לכם נס למעלה מזה.
כעין הדברים האלו אני אומר על הרבי מליובאוויטש - הנס הכי גדול של הרבי היה הרבי עצמו. יש כאן דבר פלאי - אין כיום אישיות יהודית שיש יותר תמונות שלה התלויות בכל נקודה בעולם, ואין דמות יהודית שסלדה מפרסום אישי יותר מהרבי. אי אפשר למצוא מישהו שהיה פשטני בלי שום 'שטיקים', אבל גם בלי לעשות עניין מכך ('בליטות') - 'אני פשוט, אני עניו, אני צנוע', הרי גם זה לפעמים שטיק - 'אף אחד לא רואה אותי, אני נמצא בתוך ארון הספרים חצי מהיום'.
ראיתי אותו במשך שנים פוסע לביתו, בשבת בלילה או בשבת בצהריים, ללא שום ליווי, כשהוא מקדם בסבר פנים יפות כל עובר אורח ברחוב, כל שוטר וכל שחור, כל ילד וכל אדם, מתוך אצילות ומאידך גם בפשטות. ואגב, אחד הדברים הייחודיים ושפחות מבחינים בהם היא העובדה שעד שהתמנה לכהן כאדמו"ר, והוא בן 49, הוא כמעט מעולם לא דיבר בפני ציבור, להוציא אולי כמה התוועדויות שקיים בפולין בעת שמחת בית השואבה בפקודת חותנו הגדול זי"ע. או כפי פעם אמר בהתוועדות, והייתה זו אחת מהפעמים הבודדות שבהן דיבר על עצמו, שחמיו פקד עליו לדבר עם הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל בלימוד בעת החתונה שלו בוורשה בתרפ"ט. גם הצורה שבה סיפר את הדברים אופיינית מאוד. הייתה זו התוועדות שקיים בשנת תשל"ט ובאחת השיחות במהלכה עסק בדברי רש"י בפרשת צו. ובאמצע ציין "יש על כך פלפול שלם בשו"ת 'אור המאיר' מרבי מאיר שפירא רבה של לובלין ומחולל הדף היומי" כשהוא מוסיף: "אל תחשדו בי שאני יודע כל הספרים האלה (ספרי שו"ת), אלא שרבי מאיר היה בחתונה ושוחחתי עימו בפקודת חמי והוא העניק לי את הספר". חלפו מאז חמישים שנה והוא זכר את התשובה שכתב רבי מאיר שפירא.
בכלל, הרבי התייחס לעצמו בביטול ואפילו בהומור ייחודי. המקובל הירושלמי הגה"צ רבי אשר זעליג מרגליות השיג פעם על ההגדה של פסח אותה ערך הרבי, בנוגע לענייני סידור הקערה על פי תורת הקבלה. במונטריאול התגורר אז מקובל גדול, הגה"צ רבי מנחם זאב גרינגלאס, והוא כתב לרב מרגליות מכתב שבו ביקש להגן על שיטת הרבי והביאור שלו בנושא. בפתח המכתב הוא ציין שהרבי מליובאוויטש הוא "בקיא נפלא בבבלי, ירושלמי, ספרא מכילתא, זוהר, כתבי האריז"ל" ועוד שורה ארוכה של ספרים. בהמשך שלח את המכתב לרבי להגהה כדי לראות שהדברים אכן עומדים בצמוד לשיטתו, והרבי מחק את כל הקטע הפותח כשהוא מעיר לצד המחיקה "על פי תורה אסור לכתוב שקר".
אלא שאפשר היה לראות כיצד הוא מצטט ספרים מתוך הזיכרון מילה במילה, אות באות, ואלו היו יכולים להיות גם ספרים שאיש כמעט אינו הוגה בהם או מכיר אותם. אם זה ספר 'רסיסי לילה' להרה"ק רבי צדוק מלובלין (כיום רבים ההוגים בתורתו, אבל בימים עברו הרבי נמנה על הבודדים שהכיר את כל משנתו), מחזור ויטרי, או ארצות החיים להמלבי"ם (מי בכלל יודע שלמלבי"ם יש ספר כזה ועוד לצטט ממנו בעל פה!), כל כתבי הגר"א, ומי מדבר על כל הירושלמי וכל מילה ברמב"ם בספר היד, בפירוש המשניות, במורה נבוכים ובכל כתביו, וכן עוד ועוד. זו הייתה תופעה של בקיאות בלתי מצויה ולאידך בענווה ופשיטות שבהן תופעה גדולה עוד יותר איך שלא החזיק טובה לעצמו וראה את עצמו רק כצינור.
"זו", מציין הרב ג'ייקובסון, "הייתה מן הסתם ההצלחה הכי גדולה שלו. מעולם לא ראיתי בן אדם בלי אגו כמו הרבי מליובאוויטש. קשה להאמין שכך – הרבי שמדברים עליו ללא הפסקה, אבל בפועל מצד עצמו לא הייתה שם שום מציאות. הוא לכשעצמו היה 'בטל' לגמרי".
צינור:
דומני שזה היה אחד הדברים הכי בולטים אצלו, איך שהוא התייחס לעצמו לכל אורך ימות ההנהגה שלו כממלא מקום חמיו בלבד. דומני שאפילו האדמו"רים הקודמים מליובאוויטש לא נהגו כך. אם בביקור הקבוע באוהל של חותנו ואם בהתייחסות הקבועה לחותנו כאל הנשיא בעוד הוא עצמו רק ממלא המקום.
הרב ג'ייקובסון: זה נמשך כך עד להתוועדות האחרונה, כל מבצע, כל פעולה, כל שליח, כל מוסד, כל דבר. הוא הקדיש וייחס את הכל לפעולתו של חותנו בעוד הוא רק 'צינור'.
למה נהג כך?
הרב ג'ייקובסון: בחב"ד מתייחסים לשבעה הדורות של האדמו"רים לפי הספירות. בעל התניא אפוא הוא כנגד ספירת החכמה, האדמו"ר ה'אמצעי' כנגד ספירת הבינה, ה'צמח צדק' – 'דעת'. רואים זאת במאמריהם, חכמה היא 'כח-מה' - נקודת ההברקה. בינה היא ההתרחבות וההתפשטות. דעת היא החיבור בין הדברים וכפי שאנו מוצאים את הצמח צדק מחבר בין 'נגלה' וחסידות. אדמו"ר הריי"צ גם אמר פעם שנשיאי חב"ד הם כנגד שבעת המידות. בדרך זו הרבי הוא כנגד ספירת המלכות. ואכן ההנהגה שלו הייתה מאוד מלכותית, אבל מאידך צריך לזכור את ההגדרה של הזוהר הקדוש שמלכות "לית לה מגרמא כלום" – אין בה שום נקודה עצמאית, היא כמו אור הלבנה שכל מהותה היא השתקפות של אור החמה.
הרמב"ם בהלכות מלכים כותב: "כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך". הרמב"ם מרחיב במספר הלכות שבהן בא לידי ביטוי הכבוד והמורא שנוהגים במלך ובהמשך הוא כותב: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי".
הרבי אמר פעם שאם הרמב"ם כותב "כדרך - כך", הרי שזו אותה הגדרה. לכאורה היינו רואים זאת כשני דברים נפרדים: אף על פי שצריך לכבד את המלך - הוא צריך להיות שפל. כלומר עלינו לראות שהוא אדם טוב, ועל אף השליטה שיש לו הוא איש נקי, מקסים, יש לו את הכישורים לנהל מדינה שלמה, ובכל זאת הוא בן אדם ולא 'חיה רעה', הוא מושל ולא דיקטטור או עריץ. מענטש – אדם מושלם.
אבל הרבי דייק מדברי הרמב"ם שהדברים תלויים זה בזה ושההגדרה כאן היא אחרת לגמרי. למה מגביהים את המלך? בגלל שאין לו שום מציאות, הוא כולו בטל וכולו צינור – אין לו כלום משלו. ואם הוא אכן נוהג כך הרי שיש לו כח אדיר, כי אז הוא מחובר לאין סוף האלוקי.
זה היה הכוח של הרבי. תשאל את עצמך, מדוע יש לו השפעה גדולה כל כך? מה הנקודה שמכוחה אנשים צעדו אחריו באש ובמים? התשובה היא שהרבי היה ללא שום מציאות של אגו, הוא ממש התבטל לגמרי, כל מציאותו הייתה לגמרי כשל עבד ובכזה מקרה מתקיים בו האמור בחז"ל "עבד מלך – מלך" וכך זכה שיתגלה על ידו משהו שלמעלה לגמרי ממנו.
אי לכך, גם כשהוא פגש אנשים, זו בדיוק התחושה שהם הרגישו, הם לא חשו בגדלות שלו, אלא בגדלות שלהם, וזאת מאחר שהיה יכול לשבת עם מישהו בחדר שעתיים (בשנים המוקדמות יותר, בשנים המאוחרות פגישות כאלו הלכו והתמעטו) ובמשך השעתיים האלה הוא כמו כיוון מראה על האדם השני. כלומר הוא מניח את עצמו הצידה לגמרי ומניח לבר-שיחו לראות את עצמו באמצעות הפגישה הזו. זה היה כוחו. מי שיצא מהפגישה לא יצא תחת ההתרשמות 'וואו איזה אדם גדול פגשתי כעת!' - זה היה טפל לטפל. הוא יצא מהחדר בתחושה שהוא עצמו אדם גדול ושיש לו כוחות שהוא צריך להשתמש בהם.
הרבי עצמו הגדיר זאת בביאור לדברי המשנה בפרקי אבות "חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, הוא היה מונה שבחן". הרבי שאל למה דווקא רבן יוחנן בן זכאי נהג כך, מה שלא מצאנו לא לפניו ולא אחריו, ובכלל מה פירוש הדבר 'מונה שבחן' וכי הוא ישב והעניק מחמאות כל היום? והסביר הרבי שרבן יוחנן בן זכאי היה בדור המעבר בין הבית לחורבן, ובדור כזה של מהפכה היה עליו למנות את שבחי תלמידיו – לא בהענקת מחמאות מדובר אלא ביכולת לכל אחד להגשים את חושיו, כישרונותיו ומעלותיו, שאם לא כן לא יהיה בעם ישראל מי שיבנה את הדור הבא. רבן יוחנן בן זכאי מנה שבחם של התלמידים כדי שהם יראו בתוך עצמם מה שהוא ראה בהם, כדי שהם יבינו את הכוחות שקיימים בהם.
וראויים הדברים למי שאמרם: כך הוא השתדל לעשות לכל מי שבא אתו במגע.
שליחות:
אתה מגיע כאן להגדרה מפורסמת שגם אותה ביטא הרב זקס: "מנהיג טוב מעמיד לו חסידים, מנהיג גדול מעמיד מנהיגים".
הרב ג'ייקובסון: אכן, והדבר הזה מגיע שוב מהסגולה של הנחת עצמותו לגמרי – כלומר כל הצלחתו והישגיו הבלתי נתפסים, היו דווקא משום שהוא לא ייחס כלום לעצמו.
ישנה כאן תופעה בלתי נתפסת. הרבי בנה באמצעות שלוחיו, תלמידיו ונאמניו אלפי מוסדות תורה וחסידות. אם אתה בונה מוסד אחד, בית כנסת מצליח אחד, מקווה אחד, מחנה קיץ, ישיבה, תלמוד תורה, זו כבר הצלחה בממדים אדירים. שני מוסדות - פרס נובל. שלושה מוסדות - אין גומרין עליו את ההלל. כאן אנו עוסקים ביהודי שבאמצעות השראתו והנהגתו נבנו אלפי מוסדות יהודיים בכל קצווי תבל. מדובר על מקוואות כשרים, מחנות קיץ, מרכזים יהודיים תוססים, מי מדבר על בתי כנסיות, בתי מדרש, כוללים, חדרים, ארגונים של צדקה וחסד ועוד מסיביר ועד לאלסקה.
ישב יהודי ובנה את המוסדות הללו במשך 42 שנה ולמעשה לא ביקר באף אחד מכל המוסדות הללו אף פעם. היית מצפה שהוא ירצה לשאוב קצת נחת, בכל זאת בנו בשמו ובהשראתו מוסדות ענק בכל קצוות תבל, בלוס אנג'לס ובאוסטרליה ואיפה לא, אבל הוא לא ביקר באף אחד מהם מימיו. אני חושב שאם היית שואל אותו מדוע, הוא היה אומר בפשטות "זה לא שייך אליי". פעם בעת חלוקת הדולרים מישהו אמר לו "השליח שלך עושה גדולות ונצורות". אך הרבי השיב בפשטות, "הוא לא שליח שלי, הוא שלוחו של הקב"ה, ואני זכיתי לעבוד עבור חותני כדי לעזור בעניין זה". הנהגה זו הייתה מונחת אצלו בפשטות.
הדבר גם מעניק תשובה הולמת לשאלה ששאלו הרבה: איך מעוררים השראה באברך צעיר ושולחים אותו שיסע ליפן או לתאילנד, ולא מדובר בשליחות לשנתיים עם משכורת יפה, אלא לכל החיים. איך עושים דבר כזה. הרבי הרי לא נתן לשלוחים לא כסף, לא אותות כבוד מיוחדים ובדרך כלל אפילו לא מחמאות. אי אפשר לתלות את מסירות הנפש הזו אפילו בכריזמה, כי שליחות מכח כריזמה לא שולחת אדם ליפן לכל החיים. עם כריזמה אפשר להשיג מחיאות כפיים לחמש דקות, מחמאות נעימות ואולי אפילו צ'ק בסכום גדול.
כדי לשלוח אדם לשליחות לכל החיים, צריך ליצור אש פנימית שתבער בו מצד עצמו, ולא רק בשלוחים אלא גם בנשותיהם שהרי בלי הנשים שום דבר לא עובד. יתירה מכך, כל אחד מהשלוחים יודע שהוא אחראי על עצמו, הרבי עצמו כתב שהוא לא מחלק פקודות, וכל אחד הוא עצמאי בשליחותו – "שלח לך – לדעתך, אני איני מצווה אותך", זה היה המוטו שלו. הסיבה לכך היא לפי שהוא רצה שכל אחד יתייחס לשליחותו כאל הגשמת האישיות והשליחות שלו עלי אדמות, ולא יתנהל כפקיד או שכיר. אם אני שכיר נאמן אני עושה את העבודה שלי בין 9 ל-5 – מתוך נאמנות מוחלטת, אבל אחריה אני הולך הביתה, אבל אם מדובר במפעל חיים שלי אני חושב עליו גם ב-3 בלילה.
זו גם הסיבה שכל נבואות הזעם השונות על קריסתה האפשרית של חב"ד לאחר הסתלקותו של הרבי לא התגשמו. כל מי שצפו שעם הסתלקותו הכל יישבר, לא הבינו שהמציאות היא הפוכה לגמרי – הרבי יצר צבא עצמאי לגמרי, הוא העלה אור עד "שתהא שלהבת עולה מאליה", בעוד הוא עצמו היה נטול כל כח בכל המוסדות שנבנו בהשראתו – הוא לא היה יכול לקחת ממישהו בנין שבנה. כל הכח שלו היה השראתי רוחני – אני רוצה לעזור לך לגלות את האור בך.
ואני חושב שיש פה עוד נקודה אחרת עמוקה יותר. הרבי התבטא פעם (הושענא רבה תשנ"ב) שחמיו הרבי הריי"צ כתב על כל אחד מששת בניו של ה'צמח צדק' את התואר 'כ"ק אדמו"ר'. אמר הרבי שבכך בא הריי"צ להראות בכך שהביטוי כ"ק אדמו"ר שייך לכל אחד. אודה על האמת שכאשר שמעתי את הדברים יוצאים מפה קדשו, לא הבנתי למה הוא מתכוון – מה הוא אומר פה?! לא שמעתי ממנו מעולם דבר כזה שכל אחד יכול להיות כמו רבי. ובתוך הדברים הוא הצדיק את עצמו באומרו "כשחסיד שומע אמירה כזו הוא מזדעזע, אבל אל ייפלא הדבר בעיניכם, כבר ב'רבונו של עולם' של שלוש רגלים אנו אומרים 'ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה.. רוח דעת ויראת ה'', שהוא פסוק שכתוב על מלך המשיח (ישעיהו יא), ללמדך שלעתיד לבוא כל אחד ואפילו ילד קטן יהיה בבחינת משיח. ובתוך הדברים עבר הרבי לנושא אחר.
כעבור מספר שנים שאל אותי מישהו על ממלא מקום – "מי ינהל את ליובאוויטש לאחר הסתלקות הרבי?" ואז לפתע הבנתי את הדברים למפרע – אותה שיחה תמוהה בשעתו. להבנתי, הרבי רצה להגיד, שיגיע הזמן שכל אחד יהיה צריך לגלות שהוא רבי. אני חושב שזה אחד מהמסרים הכי חשובים שלו...
תשאל, מה הפירוש שכל אחד יהיה רבי, הלא אני לא בעל מופת, לא קדוש מבטן ומלידה, לא מתענה ארבע פעמים בשבוע כפי שהרבי התענה ולא ישן רק שעתיים בלילה כמוהו, ולא בקי וחריף בכל התורה כולה. איך כל אחד יהיה רבי? הלא הרבי היה בעל כוחות אדירים, גאון ברמה שאין לה אח ורע, בעל לב ענק ומנהיג דגול. ובכל זאת הנקודה היא שכל אחד בצורה הייחודית ואפילו הקטנה שלו, יכול להיות בדרגת רבי אם הוא מבין שהוא צינור לאור האלוקי שמבצבץ ומתפרץ על ידו. אני חושב שזה שהרבי דיבר על כך, לא היה רק כי הוא באמת היה עניו, אלא הוא גם גילם מול עינינו דמות של יהודי שאין בו כלום ולכן יש בו הכל.
ופרצת:
עם כל העוצמה וההשראה שלו, הרבי כבר לא נמצא כאן היום כדי להנחיל הלאה את ההשראה הזו.
הרב ג'ייקובסון: אמרתי פעם שההצלחה של הרבי מליובאוויטש היא לא חסידי חב"ד או מוסדות חב"ד, אלו כמובן חלק יפה בפעולה שלו, אבל במקום מסוים אפשר לייחס לרבי גם את כל מוסדות סאטמר, ויז'ניץ, באבוב, גור, הליטאים, המודרניים ועוד.
אסביר את הדברים ברוח הגדרה מקסימה ששמעתי פעם מהרב עדין אבן ישראל ז"ל, וכך אמר: אנשים אומרים שאברהם היה האדם הראשון בעולם שהאמין בא-ל אחד. אבל זו אמירה לא נכונה, הלא חנוך עבד את האלוקים לפניו וכך גם מתושלח ונח. שם ועבר אפילו בנו ישיבה ולמדו שם כל היום. גם לפני אברהם אבינו היו צדיקים גדולים בעולם, החידוש של אברהם אבינו היה שהוא הוציא את האמונה הזו לעולם, אצל חנוך ומתושלח היו 'שטיבלאך' מחתרתיים עם סעודה שלישית שבה דיברו על 'ה' הוא האלוקים', אבל אברהם אבינו אמר שהגיע הזמן להפוך את האמונה בה' למטבע נפוצה בכל העולם. אברהם אבינו הבין שהעולם צמא לכך ושאין למאמינים עוד טעם להתבייש או להסתתר.
ברוח הדברים האלו אני רואה את המהפכה של הרבי. היו בארצות הברית יהודים טובים ואדמו"רים עוד לפני השואה. היו בלואר איסט סייד של מנהטן הרבה שטיבלאך חסידיים לפני ואחרי השואה, היו שם אדמו"רים וסעודות מלווה מלכה ויהודים שלמדו תורה ועבדו את ה', אבל הכל היה בהצנע לכת - כולם היו בעמדת הגנה.
הרבי אמר שני דברים מרכזיים: ראשית, צריך להאמין ב'מוצר' שנקרא יהדות, זו תורת אמת, תורת חיים, החזון של האלוקים לעולמנו ואין להתבייש בו. אדרבה זה הדבר הכי רלוונטי והכי עוצמתי. דבר שני, אנו צריכים להאמין בעולם, בנוער היהודי, באנושות, כי את הכל הקב"ה ברא לתכלית, והם כולם כמהים לחיבור ודביקות עם האמת שתי האמונות האלו - להאמין במוצר של היהדות, בחזונו של אלוקים לבריאה ולהאמין בנוער היהודי ובכלל באנושות שיש לה צימאון לשמוע את דבר ה', שינו את הכל. הרבי הפך את הפסוק "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" למוטו, ומה קרה? גם בקהילות אחרות הרגישו תסיסה – אולי אפילו תת הכרתית – וחשו צורך להבליט את דבר ה', לבנות בניינים מפוארים ולהקים מוסדות כבירים. לדעתי אפשר לייחס את התחייה המחודשת של היהודית הדתית והחרדית לאחר השואה על כל מגזריה, לעוצמה הזו שהרבי הפגין.
אתה אומר שהרבי העניק ועדיין מעניק השראה לכל העולם היהודי.
הרב ג'ייקובסון: אחדד את הדברים. הרבי אמר (סוכות תשי"ז) שבדורנו אנו צריכים מלחמת תנופה - לא מלחמת הגנה. וההתנהלות הזו נתנה אומץ, אמביציה ומוטיבציה מסוג אחר. אחרי השואה האיומה הייתה שבירה בעוצמת העם היהודי, היו הרים של אפר, אפילו אלה שחיו היו בתחושת הישרדות. הרבי אמר: לא! זה עידן הגאולה, לא יהיה עוד רנסנס ליהדות כפי שיש בדורנו. האומץ הזה הגיע מאיזשהו מקום מסתורי, זה היה ממקום למעלה מן הטבע.
אשתמש בעוד משל ששמעתי מהרב עדין אבן ישראל, ביארצייט הראשון של הרבי: חישבו על מטוס נוסעים שעושה את דרכו מניו יורק לתל אביב, שאחד הנוסעים שעליו מודיע שהוא לא מסכים לנסיעה הזו – הוא לא מעוניין להגיע לתל אביב אלא ללוס אנג'לס. הוא לא רק אומר אלא עושה, הוא פוסע ממקומו לכיוון הנגדי של המטוס ומבחינתו הטיסה כעת היא ללוס אנג'לס. מה יקרה בסוף הדרך? גם הוא כמו כולם יגיע לתל אביב, אלא שהוא יושב במושב האחורי.
לרבי היה את החוש להיות הטייס של הדור. היו כאלה שהתנגדו לו, הם עמדו על המטוס והתחילו ללכת לכיוון האחורי. הם לא האמינו במושג השליחות, לא האמינו בקירוב יהודים ליהדות, לא האמינו בכל ההשקפה של הכלה, של אהבה, ושאר הדברים שהרבי החדיר בדור. לא האמינו שאפשר וצריך לכבוש את העולם לתקן עולם במלכות ש-די וכן הלאה. הם הלכו בכיוון ההפוך, אבל בסופו של דבר כולם היו על ה'מטוס של הרבי' וגם מי שישבו במושב האחורי הושפעו ממנו. אני חושב שאין היום קהילה בעולם היהודי, אפילו קהילות שלכאורה הכי מרוחקות בתוכן ובתכנים שלהן מחסידות חב"ד, שלא הושפעו בצורה מאוד עמוקה מכל השקפתו של הרבי.
למשל, קח את המושג של "כל ישראל ערבים זה בזה", או דברי הירושלמי בנדרים שכל עם ישראל הוא גוף אחד. אלה מושגים שהם חלק מהלקסיקון היהודי-תורני, אבל אצל הרבי לא מדובר היה בסתם מאמר בגמרא, זו היתה פעימת הלב במשך עשרים וארבע שעות ביממה, והוא הפך את זה לחלק מהנרטיב היהודי בתקופתנו. הרבי לא תפס בכלל המושג שלא איכפת לך מה שקורה אצל יהודי שחי בעיר אחרת, בקהלה אחרת, מתלבש וחושב שלא כמותך. הרי הוא עצם מעצמך ובשר מבשרך! אני חושב שזה החדיר את המושג לכל כלל ישראל לכל מגזריהם.
פרישות:
ספר לנו על חלק ה'עבודה' של הרבי.
הרב ג'ייקובסון: בספר 'שיח שרפי קודש' יש ווארט חריף מהרבי מקוצק: הגמרא אומרת במסכת עירובין שבשעה ששלמה המלך תיקן עירובין ונטילת ידיים יצאה בת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". ופה היא השאלה, מדוע דווקא שתי תקנות אלו הפגינו את החוכמה הגדולה של שלמה המלך? ביאר הרבי מקוצק ואמר, יש יהודים של מסכת 'עירובין' - הם מעורבים בעולם, עושים חיבור רשויות, אבל הידיים שלהם לא טהורות. יש להם קצת לשון הרע, רכילות ודברים בטלים. הם צריכים לדבר וממילא לא נשארים במדרגה גבוהה של טהרה. מאידך, יש יהודים של נטילת ידיים - הידיים מאוד נקיות אבל הן לא מעורבות עם הבריות. שלמה המלך תיקן 'עירובין' ו'נטילת ידיים' ביחד ועל כך יצאה הבת קול "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".
על משקל הדברים האלו אומר שמעולם לא ראיתי התגלמות של חיבור נפלא זה, כפי שהדבר היה אצל הרבי מליובאוויטש. הייתה בו נקיות שמביאה לידי פרישות, פרישות שמביאה לידי טהרה, טהרה שמביאה לידי חסידות וכן הלאה לפי סדר הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, בדרך שלא ראו כמוה. הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, נכד רבי חיים מבריסק, ומי שלא היה חשוד בגוזמאות על חסידים, סיפר פעם שהכיר את הרבי בהיותו בברלין במשך כמה שנים, ושהרבי היה שרוי בתענית רוב הימים.
ובכן היה כאן יהודי שמצד אחד הכיר את העולם הזה במלוא מובן המילה, ידע כמעט את כל החכמות – אם מדובר בפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, הנדסה, מתמטיקה ועוד, ומאידך הפרישות שלו, הדקדוק שלו על קוצו של יו"ד היה נורא. מהבחינה הזאת הוא היה שילוב נפלא בין 'עירובין' ונטילת ידיים'.
שווה בנפשך, הוא דיבר קרוב לחמישים שנה ברבים, והכל מוקלט כמעט, אי אפשר לשמוע שם מילה שלילית על יהודי.
זה דבר שבולט מאוד, הוא מעולם לא משתמש בביטוי שלילי – '"היפך הקדושה"...
הרב ג'ייקובסון: "היפך הקדושה", "היפך החיים", "היפך הטוב", והכל בא בצורה טבעית-אורגנית. הוא חי בהסתפקות מופלאה במועט ואחרי פטירת רעייתו הרבנית ע"ה התגורר בחדר בגודל ה' אמות על אמות - במשך שנים היהודי הכי מפורסם בעולם חי בדירה של ה' אמות על ה' אמות.
ומי מדבר על התפילה שלו, או על כך שלא הסתכל מחוץ לד' אמות - כל מה שאומרים על הקדושים הכי גדולים. היה באנגליה דיין בשם הרב פישר. פעם הוא שאל את הרבי – ניחא שאינו חובש שטריימל, אבל מדוע שלפחות לא יחבוש כובע רבני עם שוליים מורמים, מדוע הכובע עם הדש שיורד עד העיניים. והרבי השיב לו בפשטות: "בשבילי מספיק לראות מה שקורה בארבע האמות שלי".
ובכל זאת הוא ראה את כל העולם...
הרב ג'ייקובסון: הרבי לא היה מגזים ולא היה דרמטיסט בכלל. אבל כיון שבשבילו היה מספיק לראות מה שקורה בד' אמותיו שלו באמת, לכן הייתה יכולה להיות לו השפעה על כל העולם. ההתעניינות שלו לא באה ממקום של סקרנות, מצורך פנימי להיות חברתי, או מחיפוש אהדה; היא הגיעה לגמרי ממקום של שליחות אלוקית. ולכן אפילו ששלוחיו ודבריו יצאו עד למקומות הכי רחוקים, הוא לא זז בנימה מקוצו של יו"ד של שולחן ערוך. לא הייתה פה משיכה טבעית ואורגנית לעסקנות ציבורית, לאהדה ציבורית, לתמיכה עולמית, הכל הגיע ממקום של טהרה וקדושה, והחיבור הזה בין שמים וארץ, לראות ש"אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש, היה נורא. הוא היה יכול להיפגש עם גויים, ולהבדיל עם יהודים שרחוקים לגמרי מכל זיקה של יהדות, לדבר איתם בשפתם, אחר כך היה נכנס אליו חסיד ישיש או תלמיד חכם ראש ישיבה ופתאום השיחה עוברת למטבעות שלהם. עם מי שהוא רק לא דיבר הוא נשאר לגמרי במעמד של קדושה. זהו פלא שבפלאים.
איך הוא עשה זה באמת? בעגה החבד"י נגיד ככה: הרבי בקע את הצמצום הראשון שהעלים את האור האין סוף שזורם בתוך הבריאה, על כן הסתכל על כל היקום, וכל יצוריו, עד ליתוש הכי קטן מהפרספקטיבה של הקב"ה שהוא אחד יחיד ומיוחד, ואין עוד מלבדו. על כן לא היה הפרש אצלו בין שמי השמים ושאול תחתית, בכל מקום, בכל רגע, ובכל אדם הוא ראה את האחדות האלקית.
מפגש:
אחרי שמדברים על 'עבודה' מתבקש להאיר את חלק התורה שלו.
הרב ג'ייקובסון: כשאתה מדבר על לימוד התורה זו גם תופעה מאוד מרתקת, ואני חושב שיארכו עוד כמה שנים עד שהיא תיחשף לחלוטין, לא ממש ידוע לציבור שרוב שיחותיו של הרבי בהתוועדויות הרבות היו בעיקר חידושי תורה ודברי תורה בנגלה, בהלכה, בפלפול, במחקר, במחשבה יהודית, בתורת הנסתר ובמוסר. מודעים כמובן לחלק החסידות, אבל רוב העיסוק שלו היה בנגלה, כאשר בכל סוגיא בה עסק הוא מגלה רבדים מרתקים.
אני רוצה לספר לך סיפור נפלא שיצא מפי הגאון הליטאי רבי ישעיה שמעונוביץ זצ"ל, ראש ישיבת רבינו יעקב יוסף במשך יובל שנים, תלמידו המובהק של הגאון רבי ברוך בער לייבוביץ זצ"ל בעל 'ברכת שמואל' וראש ישיבת קמניץ, תלמידו המובהק של רבי חיים מבריסק זצ"ל. רבי ישעיה היה נוכח בשעת מעשה והוא סיפר זה להרב יוסף קרופניק (יו"ר מחלקת הכשרות שעל ידי ועד הרבנים בדטרויט). בגלל שרבי ישעיה היה רחוק מאד מאד מלהיות חסיד, אני חושב שאפשר להאמין בכל מילה של הסיפור הזה.
היה זה בסביבות שנת תרצ”ז, הרבי הגיע להגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל בשליחות חותנו אדמו"ר הריי"צ זי"ע. כשהרבי הגיע, רבי חיים עוזר היה באמצע פגישה עם רבי ברוך בער. לכן הרבי התבקש להמתין עד סיום הפגישה. בעוד הרבי ממתין, כמה מהנוכחים באותה שעה קלטו שהמדובר בחסיד, והחליטו להציק לו עם כל מיני שאלות בלומדות. אבל הרבי לא ענה. רבי ישעיה, שהיה נוכח במקום כאשר כל זה התרחש, כיון שהוא התלווה לרבי ברוך בער, סיפר שמקצת האנשים אכן הציקו לרבי בצורה חסרת רחמים. ועם זאת, הרבי לא השיב דבר.
בשלב מסוים, רבי חיים עוזר פתח את דלת חדרו, ראה מה שמתרחש, והזמין את הרבי להיכנס פנימה. עם היכנסו לחדרו של רבי חיים עוזר, התחיל הרבי לענות על השאלות שהוצגו לו בחוץ. ר׳ ישעיה סיפר שהרבי ענה בבהירות רבה ובעמקות רבה. ואז רבי חיים עוזר שאל את הרבי "למה לא ענית על השאלות הללו בחוץ, כאשר הם הציקו לך?" הרבי הגיב: “לא באתי לנהל ויכוחים עם אף אחד, אבל שמתי לב ששמעתם את השאלות שלהם, ועלה בליבי חשש אולי אם לא אענה, עלולה להיות לכך השפעה שלילית על מילוי המשימה שחותני, הרבי, הטיל עלי...".
רבי חיים עוזר התחיל לקרוא המכתב שהביא הרבי, ובינתיים, רבי ברוך בער ניהל שיחה תורנית עם הרבי. אחרי משך זמן של שיחה תורנית עמוקה, אמר רבי ברוך בער לרבי בנימה מיוחדת: "אם תבוא ללמוד אצלי, אני מבטיח לך שתהיה לגדול הדור".
הרבי סירב בנימוס. הוא אמר שיש לו דרך סלולה, הוא יודע את אשר לפניו ויש לו מורה דרך - כשכוונתו מסתמא לרבי הריי"צ. רבי ברוך בער שמע את דברי הרבי והתחיל לבכות.
ר' ישעיה שהיה נוכח לכל אורך המפגש, אמר לר' יוסף קרופניק ככה: לא היה קל לרבי ישעיה, ליטאי מובהק, לספר סיפור כזה. תבין שבעולם הישיבות היה רבי חיים, רבי ברוך בער, והנה רבי ברוך בער מבטיח לרבי שהוא יכול להיות גדול הדור הבא בעולם הליטאי...
ערפל:
הנקודה היא שהאקטיביזם של הרבי מאפיל על גאונותו הבלתי נתפסת בתורה, ובעצם החלק הלא עיקרי של עיסוקיו מאפיל על רוב עיסוקו. אסביר יותר: עוד בשנת תש"ט, לפני שהתמנה לאדמו"ר, כותב הרבי לגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל, רבה של בני ברק ברוח הדברים הללו: "לי אין חוש בעסקנות ציבורית, אבל לך הלא כן יש חוש בעסקנות ציבורית, מדוע אינך מנצל זאת?". בזמנים ההם אני לא חושב שהוא ציפה להיות האדמו"ר מחב"ד. הוא רצה להישאר איש צנוע ומופנם.
חותנו הרבי הריי"צ היה כידוע בעל רגש נפלא. הוא רצה שהרבי, חתנו, יכתוב לו מכתבים עם כל מה שקורה איתו. והרבי משיב לו בפשטות בדברים שתוכנם כדלהלן: 'החיים שלי די משעממים, אני אדם שאני חי מאוד בתוך עצמי. איני אומר שזו מעלה או חסרון, אך אומר את המציאות שהחוויות והעניינים שלי מאוד בתוך עצמי, ממש אין לי מה לכתוב'. כלומר בטבעו מדובר באדם מופנם וכל העסקנות החובקת עולם היא בעצם בדיעבד. דווקא לכן הוא היה מנהיג אמיתי, כי במלוא הרצינות, אם היית לוקח ממנו את כל המנהיגות הוא היה האדם הכי מאושר. מנהיג אמיתי הוא אדם שלא זקוק לשום תגובה, שום מחמאה ושום פידבק. אם הוא לא זקוק לקהל ולא חי בחשבונות מי אוחז ממנו או לא, הוא יכול להיות מנהיג. ובכן, הרבי - ושמעתי את הדברים מפיו - אמר פעם בהתוועדות: "למה זה אנוכי, הייתי רוצה לשבת בחדרי להתפלל וללמוד". ככה היה מעצם קיומו, וכך נשאר עד הסוף.
אתה אומר שרוב הזמן הרבי ישב בחדרו, התפלל ולמד. ובעצם גם כשהוא היה האדם הכי בולט בעולם היהודי, עדיין רוב הזמן היה סגור מהעיניים של הציבור.
הרב ג'ייקובסון: אני קורא לו צדיק נסתר. השמעת? הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר! מספרים שתלמידיו של הרה"ק רבי מנדל מוויטעבסק ביקשו ממנו להראות להם צדיק נסתר והוא השיב להם 'אתם מתבוננים בו'. התלמידים תהו 'הלא הרבי הוא צדיק גלוי', ורבי מנדל'ה השיב להם 'אוי ואבוי אם הצדיק הוא עד כמה שאתם חושבים'. ברוח זו אני אומר: הרבי מליובאוויטש היה צדיק נסתר אמיתי, כי כל מה שראו אצלו, עם כל כמה שהיה יפה, מרתק ומיוחד, הוא עדיין בטל בשישים ממה שהוא היה באמת ועד היום אף אחד לא יודע עליו.
דיברתי עם כל המזכירים ששימשו אותו ובעצם אף אחד מהם לא ידע כלום. שוחחתי שעות עם הרב לייבל גרונר, עם הרב בנימין קליין ויבדל"ח עם הרב קרינסקי. הם ידעו סיפורים נוראים שהתרחשו עם הרבי, אבל כל זה הוא אפילו לא אחוז אחד מהחיים שלו. הם ידעו על אפיזודות ואירועים שעברו באמצעותם ועדיין הרבי נשאר צדיק נסתר.
אחרי כל הספרים שכתבו עליו, עדיין רב הנסתר על הגלוי?
הרב ג'ייקובסון: אחת השיחות האחרונות של הרבי הייתה בעניין 'שלח נא ביד תשלח', שמשה רבינו ביקש להישאר באש הבוערת של הסנה. ואף שבפועל הוא כן נשלח, הוא הלך למצרים, הוא התמודד עם הפרעונים למיניהם, אבל הצד הפנימי שלו נשאר במדבר חורב אצל הסנה - והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל.
אנשים היה קשה להם לתפוס את הנקודה הזו. הרבי למד לפעמים 18 שעות ביממה שבה ישן שעתיים ושלוש בלבד. במו עיניי ראיתי במוצאי השבתות שבהם עמלתי על כתיבת השיחות איך האור בחדרו כבה בשעה ארבע ונדלק כעבור חצי שעה לכל היותר. ומדברים כאן על יהודי שהתקרב לגיל תשעים. ובכן, מה הוא עשה שם בכל השעות הארוכות האלו בחדרו? חשב על כל יהודי בכל העולם כולו, למד תורה ועבד את בוראו, ועדיין רב הנסתר. עם כל כמה שהוא היה גלוי לעיני הציבור ומתועד, עדיין רוב הזמן היה נסתר.
השקפה:
בימי חייו, הרבי שידר רלוונטיות לכל נושא שעל הפרק בחיי העולם היהודי. לא היה משהו שנגע בעולמה של היהדות שלא קיבל איזו שהיא התייחסות ממנו. מה שומר על הרלוונטיות הזו כיום?
הרב ג'ייקובסון: זו שאלה טובה שעליה אני יכול להשיב בצורה אישית מאוד. אני חושב שהרבי יצר פרדיגמה, השקפת עולם וכיוון איך להסתכל על היהדות בצורה רלוונטית. הוא אמר פעם שיש שני סוגי מורים מחנכים, אחד שמלמד את התלמיד אינפורמציה, לכשעצמו דבר מאוד חשוב. אבל אם אני למדתי אצל מלמד שכזה מסכת בבא קמא, הרי שיש לי שיעורים טובים על בבא קמא, אולם אם אני מגיע למסכת עירובין, אני לא יודע איך לגשת אליה. לעומת זאת יש מלמד וראש ישיבה שמלמד את התלמיד דרך חשיבה, לא רק בבא קמא, אלא בעיקר איך ללמוד בבא קמא, איך לחשוב, איך להסתכל על סוגיה. מלמד שמעניק את יסודות החשיבה שאחריהם התלמיד יכול לפתוח כל מסכתא ולראות את הדברים בצורה שונה.
זה בעצם היה החוש של הרבי. בשיחותיו הוא לא רק הסביר דברים, אלא גם מלמד איך פיתח את הדברים. לכן לכל שיחה הייתה תמיד הקדמה מה זו תורה ומה זו מצוה, מה הוא דבר הקב"ה, מה היא היהדות ומה זה עולם. הוא תמיד חתר לדבר על יסודות, על דרכי חשיבה, על מתודות. "רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהם, בקל וחומר" – אחרי שלמדנו את מידת קל וחומר אנו יכולים להשתמש בה במיליון מקומות אחרים. אני חושב שהנקודה הזו הייתה החוש של הרבי – לתת כלים שאפשר יהיה להשתמש בהם בכל תחום.
בחיי האישיים בעבודתי היום כמי שמשתדל מאוד לפרסם ולהסביר ולבאר לתלמידים מכל המגזרים את השקפתו של הרבי, אני רואה תמיד שיש כיום אתגרים שלא היו לפני שלושים שנה. ובכן אני רואה ושומע את שיחות הרבי עד היום וכידוע מאמר חז"ל במסכת עבודה זרה, שעד ארבעים שנה אין אדם עומד על דעת רבו, זכיתי להקשיב לרבי עוד מצעירותי וכיום כחלוף ארבעים או שלושים וחמש שנה מהשיחות ששמעתי, אני אומר לפעמים 'אהה! לזה התכוון הרבי! כעת הבנתי'. ואני רואה זאת בכל תחום, אם בענייני ארץ ישראל, בענייני חינוך, השקפה, בענייני הנוער או שלום בית, וגם בלומדות ובעבודת השם. אני רואה זאת בכל האתגרים הגדולים בימינו, האתגרים הפסיכולוגים הנפשיים בחיי המון יהודים, או כשמדברים על אנטישמיות. אני רואה ושומע את השיחות וחושב לעצמי 'הנה חלפו ארבעים שנה ומה שלא יכולתי להבין אז אני מבין כיום לנוכח המציאות הרלוונטית של היום'.
אנשים שואלים אותי מה הרבי חשב על העתיד. אני לא יכול לדעת, אני חושב שהרבי וחי בהכרה שהוא עבד ה' ושהוא צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול כדי למלאות את שליחותו של הקב"ה ולהביא את הגאולה בהווה. אבל בפועל רואים שיש פה דרך חשיבה שאני חושב שיש בה המון מזור וריפוי לנפש יהודי צמאה והומייה בתקופתנו זו, בכל המגזרים ממש.
ראיין אותי עיתונאי מהקהל הדתי לאומי, ובתוך הדברים אמרתי כך: אחרי קום המדינה היו שתי שיטות קוטביות ביהדות הדתית. שיטה אחת שמנתקת את עצמה לגמרי מכל מערכת המדינה, היא אומרת אין לנו שום קשר עם המדינה שמתנהגת בהיפך מההלכה ואנו נפרדים ממנה לחלוטין. החטיבה השניה גרסה להיפך - עלינו להתערב, להתערות במציאות הציונות ולהיות חלק בכל המערכת. שתי הפרדיגמות הללו לא הוכיחו את עצמן. הלא אי אפשר להחליט על ניתוק ממיליוני אחינו בני ישראל - בניו של הקב"ה שצריכים הנהגה, ואשר עלינו לראות שלא ידח ממנו נידח. ואילו הקבוצה השניה שהאמינה במוסדות המדינה קיבלה במשך השנים אכזבה ו'שוק' בצורה משמעותית מאוד.
אמרתי לאותו עיתונאי, כיום רואים שאין השקפה בריאה כמו השקפתו של הרבי מליובאוויטש על ארץ ישראל בכל העניינים - מצד אחד ללא שום נקודה של ניתוק, יש אחריות מלאה, יש הזדהות מלאה, יש אמפתיה מלאה, יש הבנה מלאה. אבל מאידך גיסא מבלי להתפשר על שום קוצו של יו"ד ומבלי להאמין בשום דבר שלא קשור עם "ה' אלקים אמת".
כך אם מדברים על ביטחון ארץ ישראל, וכך אם מדברים על קירוב, איך להתייחס לחילונים או לחיילים – סוגיה בוערת בחיי השעה, ובכל הסוגיות האלה. אני לא מוצא קול רלוונטי שפוי מקרב ואמיתי אוטנטי יותר מקולו של הרבי.
משנה:
את הריאיון עם הרב ג'ייקובסון אני מקיים בשעה שהוא מבקר בארץ. כאחד המרצים המבוקשים בעולם ליהדות, הוא הוזמן ארצה לקיים שבתון של חיזוק בירושלים בפני מאה וחמישים מניצולי הטבח ב'נובה' במהלך מאורעות שמחת תורה האחרון. זהו ביקור קצרצר שאחריו הוא שב לסדריו העמוסים בארצות הברית.
היינו יכולים להמשיך את השיחה הזו עד עלייתך למטוס, אבל היריעה בכל זאת מוגבלת וכך אנחנו מגיעים אל השאלה האחרונה. בני הדור שראו וחוו את הרבי ממקור ראשון הולכים ומתמעטים. רבות מהדמויות המובילות כבר אינן. אותם אנשים שמסוגלים להעביר את האש מתמעטים והולכים ומטבע הדברים הדבר יימשך עד ביאת המשיח. מי ימשיך לדלות מהמעיין הזה ביום שבו כבר לא יהיו מי שדלו ממני מכלי ראשון?
הרב ג'ייקובסון: אשתמש בצורה מושאלת בנוסח של הגמרא, 'איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא'. איבעית אימא קרא – שיטת בעל התניא הייתה שכל דבר צריך לרשום עלי נייר. לא כל תלמידי הבעש"ט סברו כך, חלקם רצו לשמור על האש המתלקחת דווקא בלי כתיבה. כסופר, אתה יודע שהכתיבה בדרך כלל מצמצמת את האש. עם זאת, בעל התניא רצה שהכל ייכתב, לכן הוא מינה כ'חוזר' את אחיו רבי יהודה לייב (הידוע בשם המהרי"ל בעל מחבר הספר 'שארית יהודה') ואת בניו והם כתבו כל מאמר. לכן יש היום כמעט חמישים כרכים מדבריו של בעל התניא – דבר שאין לו אח ורע בדור ההוא של מחוללי תנועת החסידות. בעצם יש לפנינו כמעט כל מאמר שיצא מפיו של בעל התניא. ספרי תלמידי הבעש"ט מאותו דור, אם 'קדושת לוי', 'נועם אלימלך', 'אוהב ישראל', 'פרי הארץ' וכן הלאה והלאה, הם דברים נפלאים ונוראים, אבל מעניקים לנו רק חרך הצצה זעיר לדברי קדשם של הצדיקים האלו.
אצל בעל התניא שכאמור ביקש לשמר הכל, רק 'ליקוטי תורה' הוא כבר עולם שלם ממש. בעל התניא סבר שאם לא רושמים הכל, הרי שכעבור חמישים או שישים שנה, יישאר רק זכר בעוד שמהאש והלהבה לא יישאר שום דבר. לכן, בחב"ד הכל נשמר, כל דברי התורה וכל הרעיונות בעבודת ה' של כל אחד מהאדמו"רים נשמר אם בכתיבתו בידי קדשם ואם דרך הכתיבה באמצעות 'חוזרים'.
גם הרבי הקפיד על כך - כל דבר נרשם, אפילו אם הוא עצמו לא רשם, הרי שהיו 'חוזרים' והם רשמו את הדברים אם בחידושי תורה, אם בעבודת ה', אם בהפצת היהדות בשיטתו והשקפתו. הרבי הבהיר את רצונו שכל דברי התורה מכל האדמו"רים לשושלת חב"ד יודפסו וממילא הבינו שזה גם רצונו בנוגע לדברי תורתו שלו וכך הכל תועד ונשמר. כך גם לגבי המכתבים שהם אוצר שלם שרובו עדיין לא ידוע לציבור והוא עדיין הולך ונדפס.
כך למשל, יש אוצר שלם של הרבי מליובאוויטש שאף אחד לא יודע עליו – אלו הם לערך 60 אלף מכתבים באנגלית שעדיין לא נדפסו.
מדפיסים אותם?
הרב ג'ייקובסון: לאט לאט מוצאים ומדפיסים. יש כאן בשורה גדולה משום שהמכתבים הללו ייגעו בכל נקודה של השקפה יהודית. אלו לא מכתבים לחסידים ולבני תורה, אלא דווקא ליהודים חילוניים, אנשי מדע, ואפילו מתבוללים. זו לדעתי רק דוגמא אחת מעולם שלם שחסידי חב"ד עוד לא יודעים עליו.
"באופן אישי", מוסיף הרב ג'ייקובסון, "זכיתי להימנות על רושמי ההתוועדויות. זו הייתה משימה קשה, אלו היו שיחות ארוכות ומסובכות, לפעמים באמצע השיחזור והכתיבה במוצאי שבת באמצע הלילה, נרדמתי מעייפות, אך תיכף ומיד אמרתי לעצמי 'אם אתה לא משמר את הדברים – זהו עוול היסטורי, הרבי הרי לא יחזור על הדברים האלו בשבת הבאה – זהו מופע חד פעמי. אם משה רבינו היה יורד מהר סיני ומגלה לך דברי אלוקים חיים היית נרדם?!' המחשבות הללו העניקו לי מוטיבציה באותם רגעים".
בגיל 17?
הרב ג'ייקובסון: ידעתי שיש פה משהו שגדול ממני. וכך אמרתי לעצמי: "אתה עייף? בסדר, יש לך נפש בהמית ואתה תשוש? אוקיי, תאכל משהו, קח משהו קר ותמשיך בעבודה כי הכל הרבה יותר גדול מהרצון האישי להגיע למיטה. מחר תלך למיטה באריכות ימים לבריאות", כך עודדתי את עצמי לשמר את הדברים שכיום מהווים בהחלט אוצר בלום וחי.
ויש כאן גם 'איבעית אימא סברא', ובכך אני חוזר למה שאמרנו בתחילת השיחה, אני חושב שגדלותו הכי גדולה של הרבי הייתה שהוא יצר פרדיגמה של נוכחות מבלי להיות נוכח בצורה ברורה, אפילו כשהיה חי וקיים באופן פיזי, מה שכמובן היה היה דבר גדול ונשגב, בכל זאת אילו הנחת שתפסת אותו בגלל שראית ושמעת אותו, לא תפסת אותו. הוא הפגין משהו אחר – להיות נוכח מבלי להיות נוכח. אולי תפסת הפנים שלו, אולי את החיוך שלו, בהחלט דבר יפה בפני עצמו, אבל הרבי היה הרבה יותר מזה.
כל הנקודה של הרבי היתה "שלהבת עולה מאיליה", האמונה וההכרה שכל אחד ואחת מאתנו הוא שלוחו הישר של הקב"ה להאיר את העולם! הרבי לימד ש'אני' אלו אותיות 'אין'. הרבי לא היה ישות עצמאית אלא ביקש לעורר את ה'יחידה שבנפש' של העומד מולו. לשיטתו, אם זו ההשראה שלו, הכריזמה שלו והאור שלו, אנו מחמיצים את הנקודה. הוא רצה שתהא שלהבת עולה מאליה. ואני חושב שאלו פני העתיד. לכן אני לא חושש ממה שיהיה, כי השלהבת שאכן עולה מאליה – תמשיך ותדלק עד ביאת הגואל.
- תגובה
סיכום השיעור:
"גם מי שהכירו את הרבי מקרוב לא הכירו אותו"
שיחה ייחודית עם המרצה העולמי המפורסם הגאון החסיד רבי יוסף יצחק ג'ייקובסון, על הפנים הייחודיות של כ"ק מרן האדמו"ר רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זצוק"ל, החלקים הנסתרים באישיותו, החיבור והניתוק מהעולם בו זמנית, ההשפעה על כל חלקי העולם היהודי והרלוונטיות של דבריו שרק הולכת ומתגברת במשך השנים * שלושים שנה להסתלקותו.
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!