וַיִּתְמַהְמָהּ: סיפורו של היהודי האמביוולנטי
שלשלת - המנגינה שמסמלת את המשבר הקיומי של לוט ושל היהודי המודרני
- נובמבר 19, 2024
- |
- י״ח חשון תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
22 צפיות
וַיִּתְמַהְמָהּ: סיפורו של היהודי האמביוולנטי
שלשלת - המנגינה שמסמלת את המשבר הקיומי של לוט ושל היהודי המודרני
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- נובמבר 19, 2024
א.
הרב יונתן זקס ז"ל, שהיארצייט הרביעי שלו יחול בשבוע הבא (נפטר כ' חשון תשפ"א, בגיל 72), שימש כרבה הראשי של בריטניה יותר מעשרים שנה. אבל דווקא בגלל שלא קיבל חינוך תורני בילדותו ולא הלך למוסדות דתיים או חרדיים, הוא תפס היטב את השקפת העולם החילוני והמודרני. הרצאותיו המאלפות וספריו הרבים בנו גשרים בין האמונה היהודית והעולם המודרני.
במשך שנים רבות קראתי כמעט בכל שבוע את הגיגיו המקוריים והמופלאים על פרשת השבוע. אלה לא היו 'ווערטלעך' רגילים, נחמדים ומתוקים על הפרשה, גם לא פלפולים עמוקים תורניים, אלא השקפה בהירה ונעימה בנושאים כלליים הקשורים עם החיים, מהות האדם, תפקיד האמונה, והאתגריים הנפשיים של האדם החי בתקופתנו המיוחדת. במאמריו הוא השתדל להפגין את ה"כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
לפני כמה שנים קראתי בהתפעלות עמוקה את מאמרו על פרשת וירא, והמסר שהוא העביר עדיין מהדהד בנפשי. במשך השנים זכיתי להעביר את המסר הזה לשומעי לקחי בכל קצוי תבל ודומני שכדאי מאד להעביר כמה נקודות עיקריות מאותו מאמר מיוחד במינו של איש האשכולות הרב זקס זכרונו לברכה.
ב.
אין בלשון המקרא, כתב הרב זקס, מילה שמובנה אמביוולנטיות (דו ערכיות – למשל תחושה חיובית ושלילית גם יחד). הקרובה ביותר היא תביעתו של אליהו הנביא לעובדי הבעל הישראלים: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א' יח, א). או כפי שאנחנו אומרים ביידיש, "טאנצן אויף ביידע חתונות" - אי אפשר לרקוד על שתי חתונות.
אין מילה לאמביוולנטיות – אבל יש ניגון. זהו הטעם הנדיר בתנ"ך ששמו 'שלשלת'.
נגינת השלשלת מיוחדת במינה: היא עולה ויורדת וחוזר חלילה, כגל סינוס, כאילו הקורא נדבק למילה ומתקשה לעבור לבאה אחריה. סימנה הגרפי של השלשלת ממחיש זאת אף הוא: קו זיגזג אנכי דמוי ברק. רבי יוסף אבן כספי, מפרשני המקרא, עמד על טיבה הרעיוני (בפירושו לבראשית יט, טז): ה'שלשלת' מסמלת מצב פסיכולוגי של אי-ודאות וחוסר החלטיות. היא משדרת הקפאת תנועה, כפי שקורה לאדם הקרוע בקונפליקט פנימי. השלשלת היא המוזיקה של האמביוולנטיות, הניגון של אדם שתקוע ואינו מוצא את דרכו החוצה בקלות.
טעם-המקרא הנדיר מופיע בספר בראשית שלוש פעמים, בפרשת וירא, חיי שרה, וישב. ובכל אחת מהן הוא מציין משבר קיומי. גיבור הסיפור נדרש לקבל הכרעה שכל עתידו תלוי בה, ואינו מצליח. הוא שסוע בין שתי חלופות, שתיהן בעלות כוח משיכה רב. הוא חייב לפתור את הדילמה באחת מן הדרכים, אך כל אחת מהן תאלץ אותו לוותר על פיתוי עז או על שאיפה חשובה. אלה הם רגעים של דרמה נפשית עמוקה ומטלטלת.
ה'שלשלת' הראשונה בתורה היא בפרשתנו - וירא. כאן הקונפליקט גלוי. שניים מהמלאכים שביקרו אצל אברהם הגיעו לסדום, אל לוט. הם מזהירים אותו כי העיר תחרב על כל תושביה. העיר הזו מושחתת עד ליסודה ואין לה כל זכות קיום בעולמו של השם הטוב. עליו להזדרז ולנוס עם משפחתו. אבל לוט מתעכב:
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט, עֹוד מִי לְךָ פֹה – חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר? הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם! כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ.
וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר, קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר! וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר, קוּם! קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר (וירא יט, יב-טז)
המנגינה של השלשלת נמצאת על המלה 'ויתמהמה'.
לפי אבן כספי, המנגינה הזו מזמינה אותנו להבין את הקונפליקט הפנימי של האיש לוט. ההיסוס של לוט הוא לא רק טכני, אלא יש כאן לא פחות ממשבר זהותי קיומי.
קודם לכן, כשהוא ואברהם הסכימו להיפרד זה מזה ולשים כך קץ לריב בין רועיהם, לוט נשא את עיניו "וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה … כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג, י-יא). הוא בחר לבנות את ביתו בסדום, אף כי תושביה היו "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (שם יג). משבחר להכות שורש בכיכר הירדן לא ראה עוד לוט את עצמו "גֵּר וְתוֹשָׁב" כאברהם (כג, ד). להפך: הוא ומשפחתו נטמעו בסדום. בנותיו נישאו לבני המקום, והוא עצמו היה לאיש ציבור. מהפסוק שבפתח הסיפור על לוט והמלאכים, "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" (יט, א), לומדים חז"ל כי "אותו היום מינוהו שופט עליהם", שכן בימי המקרא השופטים וזקני הערים ישבו בשערים לשפוט וליישב סכסוכים.
לוט היה ה'יהודי המתבולל' הראשון בהיסטוריה, ולכאורה עשה זה בהצלחה ענקית. לא רק שהוא מתקבל בסדום כאחד משלהם, אלא עוד יותר, הם מינוהו להיות 'הבג"ץ של סדום'. מה יכול יהודי שמשתוקק לעזוב את מורשתו של אברהם אבינו לקוות ליותר מכך? הגויים של סדום אימצוהו בחיבה, ונתנו לו את כס המשפט.
ואם זה לא מספיק, בנותיו נישאו לאנשי סדום. המחותנים שלו היו גויים גמורים, והיו מוכנים לקחת את בנותיו ככלותיהם. הצלחה מפתיעה ל'נאכשלעפער' הזה של אברהם אבינו, שרצה לעשות חיים עצמאיים במרכז הקפיטליסטי של העולם, באותו מקום שבו הכריזו "שלי - שלי, שלך - שלך", תרוויח את הכסף שלך, אל תיתן פרוטה לעני, ותיהנה מהחיים שיצרת בכפות ידיך.
בקיצור, לוט היה סיפור הצלחה. הוא הרגיש שייך לסדום. הוא התחבר לסדום בכל נימי נפשו, וזו הייתה ביתו החדש.
ג.
ברם, תחושת השייכות הזו נבעה מנאיביות או מהונאה עצמית. התורה מבהירה זאת בשלוש נקודות בסיפורנו. ראשונה בהן, ניסיון התקיפה האכזרית של תושבי סדום נגד אורחי לוט (יט, ד-ה). תושבי העיר שונאים את המושג של הכנסת אורחים, ומהמצור שלהם על בית לוט אנו מרגישים שאולי גם לוט עצמו זר בעיניהם, שהרי גם הוא בעצם אורח.
האישוש המפורש לכך מגיע בנקודה הבאה בסיפור, כאשר לוט מתחנן למען אורחיו ומציע לשכנים, במקומם, את בנותיו. "וַיֹּאמְרוּ, 'גֶּשׁ הָלְאָה'. וַיֹּאמְרוּ, 'הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט? עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם" (יט, ט). לוט שופט, או מתיימר לשפוט, אבל הוא בסך הכול 'יהודי מלוכלך' שזה מקרוב בא לגור. איך אתה מעז? הם צועקים עליו. אתה חושב שאתה כבר אחד משלנו? בסך הכל "האחד בא לגור". אתה גר. אתה נוף מוזר. לעולם לא תהיה חלק מאתנו. אם אתה לא מציית, אנחנו נזיק לך הרבה יותר מהאורחים.
בפעם השלישית זה קורה כאשר הוא מתחנן לחתניו לברוח, אך בעיניהם הוא "כִמְצַחֵק". הוא בסך הכל יהודי מזוהם, ליצן, אידיוט, שעוד מאמין באמונות הזויות. הזהות החדשה של לוט עומדת בפני קריסה טוטלית. הוא מגלה, בשלוש סטירות לחי רצופות, שתושבי סדום אינם רואים בו אחד משלהם. סדום שונאת נוכרים, לוט נוכרי בעיניה, וחתניו חושבים שהוא ליצן. לוט האמין בדמוקרטיה. הוא האמין שעם הגישה הנכונה הוא יתקבל כאחד משלהם, ובסופו של דבר הם מתסכלים עליו כעל סרטן שפרץ לתוך גבולם.
והנה, למרות כל זאת, הוא מתמהמה. אנחנו יכולים להבין למה. הרי הוא כבר השקיע חלק נכבד כל כך מישותו במאמץ לבנות את ביתו בין אנשי סדום. שנים רבות הוא מסר את נפשו להתקבל בחברה הזו. הוא סילק מעצמו הפירורים האחרונים של מורשת ואמונת אברהם אבינו כדי שיוכל להיטמע סופית. האם ברגע האמת הוא יכול להודות על טעות עוצמתית?
זהו מקרה מובהק של מה שקוראים בפסיכולוגיה דיסוננס קוגניטיבי, מונח שטבע הפסיכולוג לאון פסטינג'ר. הדיסוננס הקוגניטיבי הוא מה שאנו חווים כשיש פער בלתי נסבל בין עמדתנו לבין התנהגותנו; שאיפתנו, לאו דווקא המודעת, היא להשיב את ההרמוניה באמצעות התאמתה של אחת מן השתיים אל האחרת. בתוך הבהילות של מהפכת-סדום המתקרבת מתוודע לוט לפער שבין המאמצים שהשקיע להתאקלם בסדום לבין הרמזים הגלויים לכך שהוא אינו רצוי שם. הוא מתקשה ליישב את המתח הזה. לא קל ברגע אחד להגיד לעצמך: טעיתי! רימיתי את עצמי ואת נשמתי במשך עשרות שנים. הרבה יותר קל להגיד: ברגע של אמת, אנשי סדום הם לא מושחתים כל כך, ומאחורי האכזריות שלהם מסתתרים הומניזם ואמפתיה. אבל מאידך גיסא, לוט הוא לא טיפש. הוא רואה שבעיניהם הוא 'יהודי מזוהם'.
על הקושי הנורא הזה מאותתת ה'שלשלת' שמעל ההתמהמהות. "ויתמהמה". לוט נתקע. הוא משותק רגשית ופיזית. השאלה הקיומית העליונה מתרגשת עליו: "מי אני?". ניסיתי כל כך להיות סדומאי מן הסדומאים. בכל כוחי עברתי את ייסורי ההתבוללות. לא יכול להיות שלא רוצים אותי פה. אולי בכל זאת? אולי כשיתפכחו הם יראו שגם אני בן אדם טוב...
המשבר היה כל כך חזק, עד כדי כך שלוט לא היה יכול לעשות את הצעד הבא. אורחיו המלאכים צריכים היו, רגע לפני המהפכה, לאחוז בידיו ולהוציאו משם בעצמם, "בחמלת ה' עליו".
ברעיון פסיכולוגי גאוני, מסביר הרב יונתן זקס, שלפי התיאוריה של פסטינג'ר אפשר להבין היטב גם את התנהגותה של אשת לוט, שבניגוד לאזהרה המפורשת של המלאכים הביטה לאחור בעת הבריחה מסדום והפכה לנציב מלח (יט, כו). פסטינג'ר מכנה תסמונת זאת "דיסוננס שלאחר-החלטה". ככל שהסוגייה חשובה יותר, כן מושך אדם את ההחלטה לגביה זמן רב יותר; וככל שקשה יותר לסגת מההחלטה, כך יתייסר האדם יותר בשאלה אם החליט נכון, אפילו לאחרי שכבר נאלץ לקבל החלטה. יש לו מחשבות שניות; הוא זקוק לאישוש חוזר; הוא מביט לאחור. הוא לא יכול להתנתק מהאמונה הישנה שסדום היא הבית המאושר שלי.
ד.
השלשלת על התמהמהותו של לוט אינה סתם הסתכלות חודרת על האתגר הקיומי של לוט. במובן ידוע, היא מגלמת סיפורו הטרגי של היהודי המודרני.
היהודים באירופה במאה ה-19 הוכנסו לראשונה לחברה הכללית, חומות הגיטו נפלו, והעולם הרחב נפתח עבור בני ובנות העם היהודי לראשונה זה אלפי שנים. ובכל זאת הם עדיין פגשו אנטישמיות גלויה או סמויה. אצל רבים מהם התעורר יחס אמביוולנטי כלפי זהות היהודית. הם ניסו להסתיר אותה ולהיטמע. הם היו לאנוסים חילונים. במובן מסוים אפשר להבין את מצוקתם. לאחרי אלפי שנות ייסורים, הם רצו להאמין שסוף סוף הם התקבלו באהדה על ידי אומות העולם.
אך ככל שהם ניסו להיות מה שאינם, כך גברה בולטותם, וכך גברה האש האנטישמית שספגו. הם איבדו הרבה בתהליך הזה: לא רק את מורשתם היהודית, אלא גם את עצם היכולת הפשוטה לדעת מי הם ולהיות גאים בכך.
בשנות השלושים של מאה הקודמת, בגרמניה ובאוסטריה, המבוכה הייתה כה רבה. הרי היהודים התבוללו בגרמניה בצורה מעוררת השתאות. באמצע מאה הי"ט, כארבעים אחוז מיהודי ברלין השתמדו לדת הנוצרית. במובן מסוים היהודים היו יותר גרמניים מהגרמניים עצמם. ההתבוללות הייתה מושלמת... כששנאת הגרמניים התפרצה במלוא עוזה, לא האמינו, או לא יכלו להאמין, לכל האותות המלמדים כי איומיו של היטלר ימ"ש להשמידם רציניים. זה לא יכול להיות...
ההשקעה הרגשית של חלק גדול מבני עמנו הייתה כל כך עמוקה, שכשהיא התנפצה היה קשה מאד לעכל את האמת המרה: "ויהי כמצחק בעיני חתניו". בסופו של דבר אנחנו מסתכלים עליך כעל יהודי מלוכלך... רבים חזרו על ההססנות של לוט: הם התמהמהו מלעזוב את הארצות הללו, כי לא האמינו שסדום, עמורה וברלין הן מקומות של חורבן.
ה.
ה'שלשלת' הטרגית הזו מאפיינת גם המון מאחינו בני ישראל בדורנו זה, הן בישראל והן בתפוצות.
בדור שאחרי השואה הרבה מאיתנו התחילו להאמין שאם רק נתבולל מספיק, כל העמים ייהפכו לאוהבי ישראל מושלמים. כל הפרוגרסיביים יאמצו אותנו בחיבוק דוב. גם בישראל עצמה, האמינו המון יהודים, שאם רק ישנו את השם יהודים לישראלים, ישתחררו מכל הלחצים של דת ישראל הישנה, ויזרקו את האמונה היהודית שארץ ישראל היא נחלת עולם מאלוקי עולם לעם עולם, ושהעם היהודי נבחר מבורא הועלם לשמש בתור מגדלור אור רוחני ומוסרי לכל יושבי תבל, "לתקן עולם במלכות שד"י וכל בני בשר יקראו בשמך" -- או-אז כל העולם הנאור יחבק אותם באהבה עזה ולוהטת.
והנה הגיע 'השביעי לאוקטובר', או בלשון יותר יהודית, שמיני עצרת ושמחת תורה תשפ"ד, וחשף את האמת הצרופה לכולנו. המן הרשע באירן רוצה רח"ל להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים, ללא הבדל איזו כיפה הם לובשים ואם בכלל הם לובשים כיפה, ללא הבדל אם הם תלמידי מכון ויצמן, תלמידי ישיבת בריסק, או חקלאים שמאלניים בעוטף עזה. הם גם גילו שבעיני כל העולם פורצת התחושה האמיתית: "האחד בא לגור וישפוט שפוט"?!
ו.
וכמו בימים ההם, גם בזמן הזה, בוא נעשה את המשוואה בין לוט ואברהם אבינו.
חייהם של לוט ושל אברהם מדגימים את הניגוד המתקיים בכל דור ודור בין אמביוולנטיות לבין חיים בהירים, ממוקדים בביטחון עצמי, וביטחון הזהותי. לוט, שניסה להיות מי שאיננו ולהתמזג עם סביבתו, גילה ששכניו רואים בו זר, זה-מקרוב-בא, אחד-בא-לגור, מטרד, חולי, נוף זר ומנוכר, וחתניו רואים בו מוקיון וליצן.
להבדיל, אברהם חי חיים מסוג אחר. הוא יצא למלחמה למען שכניו תושבי הכיכר. הוא התפלל למענם. אבל הוא חי בנפרד מהם, נאמן לייעודו, לאמונתו ולבריתו עם אלוקים. והנה, אף כי ראה עצמו "גֵּר וְתוֹשָׁב", וכך כינה עצמו באוזני החיתים בחברון (כג, ד), הללו ענו לו "נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (כג, ו).
המשוואה לא השתנתה מאז. העולם הלא-יהודי מכבד יהודים המכבדים את היהדות. אדרבה, הם נבוכים לנוכח יהודים שהיהדות מביכה אותם. לעולם אל תהיו אמביוולנטיים כלפי מי שאתם ומה שהנכם.
כאשר בורא העולם ומנהיגו שלח לבית הלבן מנהיג חדש-ישן שמכיר את ההבדל בין טוב ורע, זה הזמן למנהיגים יהודים להתנער מעל האמביוולנטיות של לוט, ולאמץ את רוחו, חזונו, אמונתו, ואמיצותו של אברהם אבינו, ש"ויקרא שם אברם בשם ה' א-ל עולם", ולא היסס לרגע להכריז את הבטחתו של אלוקי עולם אליו: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".
- תגובה
סיכום השיעור:
א.
הרב יונתן זקס ז"ל, שהיארצייט הרביעי שלו יחול בשבוע הבא (נפטר כ' חשון תשפ"א, בגיל 72), שימש כרבה הראשי של בריטניה יותר מעשרים שנה. אבל דווקא בגלל שלא קיבל חינוך תורני בילדותו ולא הלך למוסדות דתיים או חרדיים, הוא תפס היטב את השקפת העולם החילוני והמודרני. הרצאותיו המאלפות וספריו הרבים בנו גשרים בין האמונה היהודית והעולם המודרני.
במשך שנים רבות קראתי כמעט בכל שבוע את הגיגיו המקוריים והמופלאים על פרשת השבוע. אלה לא היו 'ווערטלעך' רגילים, נחמדים ומתוקים על הפרשה, גם לא פלפולים עמוקים תורניים, אלא השקפה בהירה ונעימה בנושאים כלליים הקשורים עם החיים, מהות האדם, תפקיד האמונה, והאתגריים הנפשיים של האדם החי בתקופתנו המיוחדת. במאמריו הוא השתדל להפגין את ה"כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
לפני כמה שנים קראתי בהתפעלות עמוקה את מאמרו על פרשת וירא, והמסר שהוא העביר עדיין מהדהד בנפשי. במשך השנים זכיתי להעביר את המסר הזה לשומעי לקחי בכל קצוי תבל ודומני שכדאי מאד להעביר כמה נקודות עיקריות מאותו מאמר מיוחד במינו של איש האשכולות הרב זקס זכרונו לברכה.
ב.
אין בלשון המקרא, כתב הרב זקס, מילה שמובנה אמביוולנטיות (דו ערכיות – למשל תחושה חיובית ושלילית גם יחד). הקרובה ביותר היא תביעתו של אליהו הנביא לעובדי הבעל הישראלים: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א' יח, א). או כפי שאנחנו אומרים ביידיש, "טאנצן אויף ביידע חתונות" - אי אפשר לרקוד על שתי חתונות.
אין מילה לאמביוולנטיות – אבל יש ניגון. זהו הטעם הנדיר בתנ"ך ששמו 'שלשלת'.
נגינת השלשלת מיוחדת במינה: היא עולה ויורדת וחוזר חלילה, כגל סינוס, כאילו הקורא נדבק למילה ומתקשה לעבור לבאה אחריה. סימנה הגרפי של השלשלת ממחיש זאת אף הוא: קו זיגזג אנכי דמוי ברק. רבי יוסף אבן כספי, מפרשני המקרא, עמד על טיבה הרעיוני (בפירושו לבראשית יט, טז): ה'שלשלת' מסמלת מצב פסיכולוגי של אי-ודאות וחוסר החלטיות. היא משדרת הקפאת תנועה, כפי שקורה לאדם הקרוע בקונפליקט פנימי. השלשלת היא המוזיקה של האמביוולנטיות, הניגון של אדם שתקוע ואינו מוצא את דרכו החוצה בקלות.
טעם-המקרא הנדיר מופיע בספר בראשית שלוש פעמים, בפרשת וירא, חיי שרה, וישב. ובכל אחת מהן הוא מציין משבר קיומי. גיבור הסיפור נדרש לקבל הכרעה שכל עתידו תלוי בה, ואינו מצליח. הוא שסוע בין שתי חלופות, שתיהן בעלות כוח משיכה רב. הוא חייב לפתור את הדילמה באחת מן הדרכים, אך כל אחת מהן תאלץ אותו לוותר על פיתוי עז או על שאיפה חשובה. אלה הם רגעים של דרמה נפשית עמוקה ומטלטלת.
ה'שלשלת' הראשונה בתורה היא בפרשתנו - וירא. כאן הקונפליקט גלוי. שניים מהמלאכים שביקרו אצל אברהם הגיעו לסדום, אל לוט. הם מזהירים אותו כי העיר תחרב על כל תושביה. העיר הזו מושחתת עד ליסודה ואין לה כל זכות קיום בעולמו של השם הטוב. עליו להזדרז ולנוס עם משפחתו. אבל לוט מתעכב:
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט, עֹוד מִי לְךָ פֹה – חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר? הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם! כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ.
וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר, קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר! וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר, קוּם! קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר (וירא יט, יב-טז)
המנגינה של השלשלת נמצאת על המלה 'ויתמהמה'.
לפי אבן כספי, המנגינה הזו מזמינה אותנו להבין את הקונפליקט הפנימי של האיש לוט. ההיסוס של לוט הוא לא רק טכני, אלא יש כאן לא פחות ממשבר זהותי קיומי.
קודם לכן, כשהוא ואברהם הסכימו להיפרד זה מזה ולשים כך קץ לריב בין רועיהם, לוט נשא את עיניו "וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה … כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג, י-יא). הוא בחר לבנות את ביתו בסדום, אף כי תושביה היו "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (שם יג). משבחר להכות שורש בכיכר הירדן לא ראה עוד לוט את עצמו "גֵּר וְתוֹשָׁב" כאברהם (כג, ד). להפך: הוא ומשפחתו נטמעו בסדום. בנותיו נישאו לבני המקום, והוא עצמו היה לאיש ציבור. מהפסוק שבפתח הסיפור על לוט והמלאכים, "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" (יט, א), לומדים חז"ל כי "אותו היום מינוהו שופט עליהם", שכן בימי המקרא השופטים וזקני הערים ישבו בשערים לשפוט וליישב סכסוכים.
לוט היה ה'יהודי המתבולל' הראשון בהיסטוריה, ולכאורה עשה זה בהצלחה ענקית. לא רק שהוא מתקבל בסדום כאחד משלהם, אלא עוד יותר, הם מינוהו להיות 'הבג"ץ של סדום'. מה יכול יהודי שמשתוקק לעזוב את מורשתו של אברהם אבינו לקוות ליותר מכך? הגויים של סדום אימצוהו בחיבה, ונתנו לו את כס המשפט.
ואם זה לא מספיק, בנותיו נישאו לאנשי סדום. המחותנים שלו היו גויים גמורים, והיו מוכנים לקחת את בנותיו ככלותיהם. הצלחה מפתיעה ל'נאכשלעפער' הזה של אברהם אבינו, שרצה לעשות חיים עצמאיים במרכז הקפיטליסטי של העולם, באותו מקום שבו הכריזו "שלי - שלי, שלך - שלך", תרוויח את הכסף שלך, אל תיתן פרוטה לעני, ותיהנה מהחיים שיצרת בכפות ידיך.
בקיצור, לוט היה סיפור הצלחה. הוא הרגיש שייך לסדום. הוא התחבר לסדום בכל נימי נפשו, וזו הייתה ביתו החדש.
ג.
ברם, תחושת השייכות הזו נבעה מנאיביות או מהונאה עצמית. התורה מבהירה זאת בשלוש נקודות בסיפורנו. ראשונה בהן, ניסיון התקיפה האכזרית של תושבי סדום נגד אורחי לוט (יט, ד-ה). תושבי העיר שונאים את המושג של הכנסת אורחים, ומהמצור שלהם על בית לוט אנו מרגישים שאולי גם לוט עצמו זר בעיניהם, שהרי גם הוא בעצם אורח.
האישוש המפורש לכך מגיע בנקודה הבאה בסיפור, כאשר לוט מתחנן למען אורחיו ומציע לשכנים, במקומם, את בנותיו. "וַיֹּאמְרוּ, 'גֶּשׁ הָלְאָה'. וַיֹּאמְרוּ, 'הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט? עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם" (יט, ט). לוט שופט, או מתיימר לשפוט, אבל הוא בסך הכול 'יהודי מלוכלך' שזה מקרוב בא לגור. איך אתה מעז? הם צועקים עליו. אתה חושב שאתה כבר אחד משלנו? בסך הכל "האחד בא לגור". אתה גר. אתה נוף מוזר. לעולם לא תהיה חלק מאתנו. אם אתה לא מציית, אנחנו נזיק לך הרבה יותר מהאורחים.
בפעם השלישית זה קורה כאשר הוא מתחנן לחתניו לברוח, אך בעיניהם הוא "כִמְצַחֵק". הוא בסך הכל יהודי מזוהם, ליצן, אידיוט, שעוד מאמין באמונות הזויות. הזהות החדשה של לוט עומדת בפני קריסה טוטלית. הוא מגלה, בשלוש סטירות לחי רצופות, שתושבי סדום אינם רואים בו אחד משלהם. סדום שונאת נוכרים, לוט נוכרי בעיניה, וחתניו חושבים שהוא ליצן. לוט האמין בדמוקרטיה. הוא האמין שעם הגישה הנכונה הוא יתקבל כאחד משלהם, ובסופו של דבר הם מתסכלים עליו כעל סרטן שפרץ לתוך גבולם.
והנה, למרות כל זאת, הוא מתמהמה. אנחנו יכולים להבין למה. הרי הוא כבר השקיע חלק נכבד כל כך מישותו במאמץ לבנות את ביתו בין אנשי סדום. שנים רבות הוא מסר את נפשו להתקבל בחברה הזו. הוא סילק מעצמו הפירורים האחרונים של מורשת ואמונת אברהם אבינו כדי שיוכל להיטמע סופית. האם ברגע האמת הוא יכול להודות על טעות עוצמתית?
זהו מקרה מובהק של מה שקוראים בפסיכולוגיה דיסוננס קוגניטיבי, מונח שטבע הפסיכולוג לאון פסטינג'ר. הדיסוננס הקוגניטיבי הוא מה שאנו חווים כשיש פער בלתי נסבל בין עמדתנו לבין התנהגותנו; שאיפתנו, לאו דווקא המודעת, היא להשיב את ההרמוניה באמצעות התאמתה של אחת מן השתיים אל האחרת. בתוך הבהילות של מהפכת-סדום המתקרבת מתוודע לוט לפער שבין המאמצים שהשקיע להתאקלם בסדום לבין הרמזים הגלויים לכך שהוא אינו רצוי שם. הוא מתקשה ליישב את המתח הזה. לא קל ברגע אחד להגיד לעצמך: טעיתי! רימיתי את עצמי ואת נשמתי במשך עשרות שנים. הרבה יותר קל להגיד: ברגע של אמת, אנשי סדום הם לא מושחתים כל כך, ומאחורי האכזריות שלהם מסתתרים הומניזם ואמפתיה. אבל מאידך גיסא, לוט הוא לא טיפש. הוא רואה שבעיניהם הוא 'יהודי מזוהם'.
על הקושי הנורא הזה מאותתת ה'שלשלת' שמעל ההתמהמהות. "ויתמהמה". לוט נתקע. הוא משותק רגשית ופיזית. השאלה הקיומית העליונה מתרגשת עליו: "מי אני?". ניסיתי כל כך להיות סדומאי מן הסדומאים. בכל כוחי עברתי את ייסורי ההתבוללות. לא יכול להיות שלא רוצים אותי פה. אולי בכל זאת? אולי כשיתפכחו הם יראו שגם אני בן אדם טוב...
המשבר היה כל כך חזק, עד כדי כך שלוט לא היה יכול לעשות את הצעד הבא. אורחיו המלאכים צריכים היו, רגע לפני המהפכה, לאחוז בידיו ולהוציאו משם בעצמם, "בחמלת ה' עליו".
ברעיון פסיכולוגי גאוני, מסביר הרב יונתן זקס, שלפי התיאוריה של פסטינג'ר אפשר להבין היטב גם את התנהגותה של אשת לוט, שבניגוד לאזהרה המפורשת של המלאכים הביטה לאחור בעת הבריחה מסדום והפכה לנציב מלח (יט, כו). פסטינג'ר מכנה תסמונת זאת "דיסוננס שלאחר-החלטה". ככל שהסוגייה חשובה יותר, כן מושך אדם את ההחלטה לגביה זמן רב יותר; וככל שקשה יותר לסגת מההחלטה, כך יתייסר האדם יותר בשאלה אם החליט נכון, אפילו לאחרי שכבר נאלץ לקבל החלטה. יש לו מחשבות שניות; הוא זקוק לאישוש חוזר; הוא מביט לאחור. הוא לא יכול להתנתק מהאמונה הישנה שסדום היא הבית המאושר שלי.
ד.
השלשלת על התמהמהותו של לוט אינה סתם הסתכלות חודרת על האתגר הקיומי של לוט. במובן ידוע, היא מגלמת סיפורו הטרגי של היהודי המודרני.
היהודים באירופה במאה ה-19 הוכנסו לראשונה לחברה הכללית, חומות הגיטו נפלו, והעולם הרחב נפתח עבור בני ובנות העם היהודי לראשונה זה אלפי שנים. ובכל זאת הם עדיין פגשו אנטישמיות גלויה או סמויה. אצל רבים מהם התעורר יחס אמביוולנטי כלפי זהות היהודית. הם ניסו להסתיר אותה ולהיטמע. הם היו לאנוסים חילונים. במובן מסוים אפשר להבין את מצוקתם. לאחרי אלפי שנות ייסורים, הם רצו להאמין שסוף סוף הם התקבלו באהדה על ידי אומות העולם.
אך ככל שהם ניסו להיות מה שאינם, כך גברה בולטותם, וכך גברה האש האנטישמית שספגו. הם איבדו הרבה בתהליך הזה: לא רק את מורשתם היהודית, אלא גם את עצם היכולת הפשוטה לדעת מי הם ולהיות גאים בכך.
בשנות השלושים של מאה הקודמת, בגרמניה ובאוסטריה, המבוכה הייתה כה רבה. הרי היהודים התבוללו בגרמניה בצורה מעוררת השתאות. באמצע מאה הי"ט, כארבעים אחוז מיהודי ברלין השתמדו לדת הנוצרית. במובן מסוים היהודים היו יותר גרמניים מהגרמניים עצמם. ההתבוללות הייתה מושלמת... כששנאת הגרמניים התפרצה במלוא עוזה, לא האמינו, או לא יכלו להאמין, לכל האותות המלמדים כי איומיו של היטלר ימ"ש להשמידם רציניים. זה לא יכול להיות...
ההשקעה הרגשית של חלק גדול מבני עמנו הייתה כל כך עמוקה, שכשהיא התנפצה היה קשה מאד לעכל את האמת המרה: "ויהי כמצחק בעיני חתניו". בסופו של דבר אנחנו מסתכלים עליך כעל יהודי מלוכלך... רבים חזרו על ההססנות של לוט: הם התמהמהו מלעזוב את הארצות הללו, כי לא האמינו שסדום, עמורה וברלין הן מקומות של חורבן.
ה.
ה'שלשלת' הטרגית הזו מאפיינת גם המון מאחינו בני ישראל בדורנו זה, הן בישראל והן בתפוצות.
בדור שאחרי השואה הרבה מאיתנו התחילו להאמין שאם רק נתבולל מספיק, כל העמים ייהפכו לאוהבי ישראל מושלמים. כל הפרוגרסיביים יאמצו אותנו בחיבוק דוב. גם בישראל עצמה, האמינו המון יהודים, שאם רק ישנו את השם יהודים לישראלים, ישתחררו מכל הלחצים של דת ישראל הישנה, ויזרקו את האמונה היהודית שארץ ישראל היא נחלת עולם מאלוקי עולם לעם עולם, ושהעם היהודי נבחר מבורא הועלם לשמש בתור מגדלור אור רוחני ומוסרי לכל יושבי תבל, "לתקן עולם במלכות שד"י וכל בני בשר יקראו בשמך" -- או-אז כל העולם הנאור יחבק אותם באהבה עזה ולוהטת.
והנה הגיע 'השביעי לאוקטובר', או בלשון יותר יהודית, שמיני עצרת ושמחת תורה תשפ"ד, וחשף את האמת הצרופה לכולנו. המן הרשע באירן רוצה רח"ל להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים, ללא הבדל איזו כיפה הם לובשים ואם בכלל הם לובשים כיפה, ללא הבדל אם הם תלמידי מכון ויצמן, תלמידי ישיבת בריסק, או חקלאים שמאלניים בעוטף עזה. הם גם גילו שבעיני כל העולם פורצת התחושה האמיתית: "האחד בא לגור וישפוט שפוט"?!
ו.
וכמו בימים ההם, גם בזמן הזה, בוא נעשה את המשוואה בין לוט ואברהם אבינו.
חייהם של לוט ושל אברהם מדגימים את הניגוד המתקיים בכל דור ודור בין אמביוולנטיות לבין חיים בהירים, ממוקדים בביטחון עצמי, וביטחון הזהותי. לוט, שניסה להיות מי שאיננו ולהתמזג עם סביבתו, גילה ששכניו רואים בו זר, זה-מקרוב-בא, אחד-בא-לגור, מטרד, חולי, נוף זר ומנוכר, וחתניו רואים בו מוקיון וליצן.
להבדיל, אברהם חי חיים מסוג אחר. הוא יצא למלחמה למען שכניו תושבי הכיכר. הוא התפלל למענם. אבל הוא חי בנפרד מהם, נאמן לייעודו, לאמונתו ולבריתו עם אלוקים. והנה, אף כי ראה עצמו "גֵּר וְתוֹשָׁב", וכך כינה עצמו באוזני החיתים בחברון (כג, ד), הללו ענו לו "נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (כג, ו).
המשוואה לא השתנתה מאז. העולם הלא-יהודי מכבד יהודים המכבדים את היהדות. אדרבה, הם נבוכים לנוכח יהודים שהיהדות מביכה אותם. לעולם אל תהיו אמביוולנטיים כלפי מי שאתם ומה שהנכם.
כאשר בורא העולם ומנהיגו שלח לבית הלבן מנהיג חדש-ישן שמכיר את ההבדל בין טוב ורע, זה הזמן למנהיגים יהודים להתנער מעל האמביוולנטיות של לוט, ולאמץ את רוחו, חזונו, אמונתו, ואמיצותו של אברהם אבינו, ש"ויקרא שם אברם בשם ה' א-ל עולם", ולא היסס לרגע להכריז את הבטחתו של אלוקי עולם אליו: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".
תגים
טעמו וראו (עיתון ״בקהילה״) - פרשת וירא תשפ״ה
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- נובמבר 19, 2024
- |
- י״ח חשון תשפ״ה
- |
- 22 צפיות
וַיִּתְמַהְמָהּ: סיפורו של היהודי האמביוולנטי
שלשלת - המנגינה שמסמלת את המשבר הקיומי של לוט ושל היהודי המודרני
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- נובמבר 19, 2024
א.
הרב יונתן זקס ז"ל, שהיארצייט הרביעי שלו יחול בשבוע הבא (נפטר כ' חשון תשפ"א, בגיל 72), שימש כרבה הראשי של בריטניה יותר מעשרים שנה. אבל דווקא בגלל שלא קיבל חינוך תורני בילדותו ולא הלך למוסדות דתיים או חרדיים, הוא תפס היטב את השקפת העולם החילוני והמודרני. הרצאותיו המאלפות וספריו הרבים בנו גשרים בין האמונה היהודית והעולם המודרני.
במשך שנים רבות קראתי כמעט בכל שבוע את הגיגיו המקוריים והמופלאים על פרשת השבוע. אלה לא היו 'ווערטלעך' רגילים, נחמדים ומתוקים על הפרשה, גם לא פלפולים עמוקים תורניים, אלא השקפה בהירה ונעימה בנושאים כלליים הקשורים עם החיים, מהות האדם, תפקיד האמונה, והאתגריים הנפשיים של האדם החי בתקופתנו המיוחדת. במאמריו הוא השתדל להפגין את ה"כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
לפני כמה שנים קראתי בהתפעלות עמוקה את מאמרו על פרשת וירא, והמסר שהוא העביר עדיין מהדהד בנפשי. במשך השנים זכיתי להעביר את המסר הזה לשומעי לקחי בכל קצוי תבל ודומני שכדאי מאד להעביר כמה נקודות עיקריות מאותו מאמר מיוחד במינו של איש האשכולות הרב זקס זכרונו לברכה.
ב.
אין בלשון המקרא, כתב הרב זקס, מילה שמובנה אמביוולנטיות (דו ערכיות – למשל תחושה חיובית ושלילית גם יחד). הקרובה ביותר היא תביעתו של אליהו הנביא לעובדי הבעל הישראלים: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים" (מלכים א' יח, א). או כפי שאנחנו אומרים ביידיש, "טאנצן אויף ביידע חתונות" - אי אפשר לרקוד על שתי חתונות.
אין מילה לאמביוולנטיות – אבל יש ניגון. זהו הטעם הנדיר בתנ"ך ששמו 'שלשלת'.
נגינת השלשלת מיוחדת במינה: היא עולה ויורדת וחוזר חלילה, כגל סינוס, כאילו הקורא נדבק למילה ומתקשה לעבור לבאה אחריה. סימנה הגרפי של השלשלת ממחיש זאת אף הוא: קו זיגזג אנכי דמוי ברק. רבי יוסף אבן כספי, מפרשני המקרא, עמד על טיבה הרעיוני (בפירושו לבראשית יט, טז): ה'שלשלת' מסמלת מצב פסיכולוגי של אי-ודאות וחוסר החלטיות. היא משדרת הקפאת תנועה, כפי שקורה לאדם הקרוע בקונפליקט פנימי. השלשלת היא המוזיקה של האמביוולנטיות, הניגון של אדם שתקוע ואינו מוצא את דרכו החוצה בקלות.
טעם-המקרא הנדיר מופיע בספר בראשית שלוש פעמים, בפרשת וירא, חיי שרה, וישב. ובכל אחת מהן הוא מציין משבר קיומי. גיבור הסיפור נדרש לקבל הכרעה שכל עתידו תלוי בה, ואינו מצליח. הוא שסוע בין שתי חלופות, שתיהן בעלות כוח משיכה רב. הוא חייב לפתור את הדילמה באחת מן הדרכים, אך כל אחת מהן תאלץ אותו לוותר על פיתוי עז או על שאיפה חשובה. אלה הם רגעים של דרמה נפשית עמוקה ומטלטלת.
ה'שלשלת' הראשונה בתורה היא בפרשתנו - וירא. כאן הקונפליקט גלוי. שניים מהמלאכים שביקרו אצל אברהם הגיעו לסדום, אל לוט. הם מזהירים אותו כי העיר תחרב על כל תושביה. העיר הזו מושחתת עד ליסודה ואין לה כל זכות קיום בעולמו של השם הטוב. עליו להזדרז ולנוס עם משפחתו. אבל לוט מתעכב:
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט, עֹוד מִי לְךָ פֹה – חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר? הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם! כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ.
וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר, קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר! וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר, קוּם! קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר (וירא יט, יב-טז)
המנגינה של השלשלת נמצאת על המלה 'ויתמהמה'.
לפי אבן כספי, המנגינה הזו מזמינה אותנו להבין את הקונפליקט הפנימי של האיש לוט. ההיסוס של לוט הוא לא רק טכני, אלא יש כאן לא פחות ממשבר זהותי קיומי.
קודם לכן, כשהוא ואברהם הסכימו להיפרד זה מזה ולשים כך קץ לריב בין רועיהם, לוט נשא את עיניו "וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה … כְּגַן ה', כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם" (בראשית יג, י-יא). הוא בחר לבנות את ביתו בסדום, אף כי תושביה היו "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (שם יג). משבחר להכות שורש בכיכר הירדן לא ראה עוד לוט את עצמו "גֵּר וְתוֹשָׁב" כאברהם (כג, ד). להפך: הוא ומשפחתו נטמעו בסדום. בנותיו נישאו לבני המקום, והוא עצמו היה לאיש ציבור. מהפסוק שבפתח הסיפור על לוט והמלאכים, "וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" (יט, א), לומדים חז"ל כי "אותו היום מינוהו שופט עליהם", שכן בימי המקרא השופטים וזקני הערים ישבו בשערים לשפוט וליישב סכסוכים.
לוט היה ה'יהודי המתבולל' הראשון בהיסטוריה, ולכאורה עשה זה בהצלחה ענקית. לא רק שהוא מתקבל בסדום כאחד משלהם, אלא עוד יותר, הם מינוהו להיות 'הבג"ץ של סדום'. מה יכול יהודי שמשתוקק לעזוב את מורשתו של אברהם אבינו לקוות ליותר מכך? הגויים של סדום אימצוהו בחיבה, ונתנו לו את כס המשפט.
ואם זה לא מספיק, בנותיו נישאו לאנשי סדום. המחותנים שלו היו גויים גמורים, והיו מוכנים לקחת את בנותיו ככלותיהם. הצלחה מפתיעה ל'נאכשלעפער' הזה של אברהם אבינו, שרצה לעשות חיים עצמאיים במרכז הקפיטליסטי של העולם, באותו מקום שבו הכריזו "שלי - שלי, שלך - שלך", תרוויח את הכסף שלך, אל תיתן פרוטה לעני, ותיהנה מהחיים שיצרת בכפות ידיך.
בקיצור, לוט היה סיפור הצלחה. הוא הרגיש שייך לסדום. הוא התחבר לסדום בכל נימי נפשו, וזו הייתה ביתו החדש.
ג.
ברם, תחושת השייכות הזו נבעה מנאיביות או מהונאה עצמית. התורה מבהירה זאת בשלוש נקודות בסיפורנו. ראשונה בהן, ניסיון התקיפה האכזרית של תושבי סדום נגד אורחי לוט (יט, ד-ה). תושבי העיר שונאים את המושג של הכנסת אורחים, ומהמצור שלהם על בית לוט אנו מרגישים שאולי גם לוט עצמו זר בעיניהם, שהרי גם הוא בעצם אורח.
האישוש המפורש לכך מגיע בנקודה הבאה בסיפור, כאשר לוט מתחנן למען אורחיו ומציע לשכנים, במקומם, את בנותיו. "וַיֹּאמְרוּ, 'גֶּשׁ הָלְאָה'. וַיֹּאמְרוּ, 'הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט? עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם" (יט, ט). לוט שופט, או מתיימר לשפוט, אבל הוא בסך הכול 'יהודי מלוכלך' שזה מקרוב בא לגור. איך אתה מעז? הם צועקים עליו. אתה חושב שאתה כבר אחד משלנו? בסך הכל "האחד בא לגור". אתה גר. אתה נוף מוזר. לעולם לא תהיה חלק מאתנו. אם אתה לא מציית, אנחנו נזיק לך הרבה יותר מהאורחים.
בפעם השלישית זה קורה כאשר הוא מתחנן לחתניו לברוח, אך בעיניהם הוא "כִמְצַחֵק". הוא בסך הכל יהודי מזוהם, ליצן, אידיוט, שעוד מאמין באמונות הזויות. הזהות החדשה של לוט עומדת בפני קריסה טוטלית. הוא מגלה, בשלוש סטירות לחי רצופות, שתושבי סדום אינם רואים בו אחד משלהם. סדום שונאת נוכרים, לוט נוכרי בעיניה, וחתניו חושבים שהוא ליצן. לוט האמין בדמוקרטיה. הוא האמין שעם הגישה הנכונה הוא יתקבל כאחד משלהם, ובסופו של דבר הם מתסכלים עליו כעל סרטן שפרץ לתוך גבולם.
והנה, למרות כל זאת, הוא מתמהמה. אנחנו יכולים להבין למה. הרי הוא כבר השקיע חלק נכבד כל כך מישותו במאמץ לבנות את ביתו בין אנשי סדום. שנים רבות הוא מסר את נפשו להתקבל בחברה הזו. הוא סילק מעצמו הפירורים האחרונים של מורשת ואמונת אברהם אבינו כדי שיוכל להיטמע סופית. האם ברגע האמת הוא יכול להודות על טעות עוצמתית?
זהו מקרה מובהק של מה שקוראים בפסיכולוגיה דיסוננס קוגניטיבי, מונח שטבע הפסיכולוג לאון פסטינג'ר. הדיסוננס הקוגניטיבי הוא מה שאנו חווים כשיש פער בלתי נסבל בין עמדתנו לבין התנהגותנו; שאיפתנו, לאו דווקא המודעת, היא להשיב את ההרמוניה באמצעות התאמתה של אחת מן השתיים אל האחרת. בתוך הבהילות של מהפכת-סדום המתקרבת מתוודע לוט לפער שבין המאמצים שהשקיע להתאקלם בסדום לבין הרמזים הגלויים לכך שהוא אינו רצוי שם. הוא מתקשה ליישב את המתח הזה. לא קל ברגע אחד להגיד לעצמך: טעיתי! רימיתי את עצמי ואת נשמתי במשך עשרות שנים. הרבה יותר קל להגיד: ברגע של אמת, אנשי סדום הם לא מושחתים כל כך, ומאחורי האכזריות שלהם מסתתרים הומניזם ואמפתיה. אבל מאידך גיסא, לוט הוא לא טיפש. הוא רואה שבעיניהם הוא 'יהודי מזוהם'.
על הקושי הנורא הזה מאותתת ה'שלשלת' שמעל ההתמהמהות. "ויתמהמה". לוט נתקע. הוא משותק רגשית ופיזית. השאלה הקיומית העליונה מתרגשת עליו: "מי אני?". ניסיתי כל כך להיות סדומאי מן הסדומאים. בכל כוחי עברתי את ייסורי ההתבוללות. לא יכול להיות שלא רוצים אותי פה. אולי בכל זאת? אולי כשיתפכחו הם יראו שגם אני בן אדם טוב...
המשבר היה כל כך חזק, עד כדי כך שלוט לא היה יכול לעשות את הצעד הבא. אורחיו המלאכים צריכים היו, רגע לפני המהפכה, לאחוז בידיו ולהוציאו משם בעצמם, "בחמלת ה' עליו".
ברעיון פסיכולוגי גאוני, מסביר הרב יונתן זקס, שלפי התיאוריה של פסטינג'ר אפשר להבין היטב גם את התנהגותה של אשת לוט, שבניגוד לאזהרה המפורשת של המלאכים הביטה לאחור בעת הבריחה מסדום והפכה לנציב מלח (יט, כו). פסטינג'ר מכנה תסמונת זאת "דיסוננס שלאחר-החלטה". ככל שהסוגייה חשובה יותר, כן מושך אדם את ההחלטה לגביה זמן רב יותר; וככל שקשה יותר לסגת מההחלטה, כך יתייסר האדם יותר בשאלה אם החליט נכון, אפילו לאחרי שכבר נאלץ לקבל החלטה. יש לו מחשבות שניות; הוא זקוק לאישוש חוזר; הוא מביט לאחור. הוא לא יכול להתנתק מהאמונה הישנה שסדום היא הבית המאושר שלי.
ד.
השלשלת על התמהמהותו של לוט אינה סתם הסתכלות חודרת על האתגר הקיומי של לוט. במובן ידוע, היא מגלמת סיפורו הטרגי של היהודי המודרני.
היהודים באירופה במאה ה-19 הוכנסו לראשונה לחברה הכללית, חומות הגיטו נפלו, והעולם הרחב נפתח עבור בני ובנות העם היהודי לראשונה זה אלפי שנים. ובכל זאת הם עדיין פגשו אנטישמיות גלויה או סמויה. אצל רבים מהם התעורר יחס אמביוולנטי כלפי זהות היהודית. הם ניסו להסתיר אותה ולהיטמע. הם היו לאנוסים חילונים. במובן מסוים אפשר להבין את מצוקתם. לאחרי אלפי שנות ייסורים, הם רצו להאמין שסוף סוף הם התקבלו באהדה על ידי אומות העולם.
אך ככל שהם ניסו להיות מה שאינם, כך גברה בולטותם, וכך גברה האש האנטישמית שספגו. הם איבדו הרבה בתהליך הזה: לא רק את מורשתם היהודית, אלא גם את עצם היכולת הפשוטה לדעת מי הם ולהיות גאים בכך.
בשנות השלושים של מאה הקודמת, בגרמניה ובאוסטריה, המבוכה הייתה כה רבה. הרי היהודים התבוללו בגרמניה בצורה מעוררת השתאות. באמצע מאה הי"ט, כארבעים אחוז מיהודי ברלין השתמדו לדת הנוצרית. במובן מסוים היהודים היו יותר גרמניים מהגרמניים עצמם. ההתבוללות הייתה מושלמת... כששנאת הגרמניים התפרצה במלוא עוזה, לא האמינו, או לא יכלו להאמין, לכל האותות המלמדים כי איומיו של היטלר ימ"ש להשמידם רציניים. זה לא יכול להיות...
ההשקעה הרגשית של חלק גדול מבני עמנו הייתה כל כך עמוקה, שכשהיא התנפצה היה קשה מאד לעכל את האמת המרה: "ויהי כמצחק בעיני חתניו". בסופו של דבר אנחנו מסתכלים עליך כעל יהודי מלוכלך... רבים חזרו על ההססנות של לוט: הם התמהמהו מלעזוב את הארצות הללו, כי לא האמינו שסדום, עמורה וברלין הן מקומות של חורבן.
ה.
ה'שלשלת' הטרגית הזו מאפיינת גם המון מאחינו בני ישראל בדורנו זה, הן בישראל והן בתפוצות.
בדור שאחרי השואה הרבה מאיתנו התחילו להאמין שאם רק נתבולל מספיק, כל העמים ייהפכו לאוהבי ישראל מושלמים. כל הפרוגרסיביים יאמצו אותנו בחיבוק דוב. גם בישראל עצמה, האמינו המון יהודים, שאם רק ישנו את השם יהודים לישראלים, ישתחררו מכל הלחצים של דת ישראל הישנה, ויזרקו את האמונה היהודית שארץ ישראל היא נחלת עולם מאלוקי עולם לעם עולם, ושהעם היהודי נבחר מבורא הועלם לשמש בתור מגדלור אור רוחני ומוסרי לכל יושבי תבל, "לתקן עולם במלכות שד"י וכל בני בשר יקראו בשמך" -- או-אז כל העולם הנאור יחבק אותם באהבה עזה ולוהטת.
והנה הגיע 'השביעי לאוקטובר', או בלשון יותר יהודית, שמיני עצרת ושמחת תורה תשפ"ד, וחשף את האמת הצרופה לכולנו. המן הרשע באירן רוצה רח"ל להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים, ללא הבדל איזו כיפה הם לובשים ואם בכלל הם לובשים כיפה, ללא הבדל אם הם תלמידי מכון ויצמן, תלמידי ישיבת בריסק, או חקלאים שמאלניים בעוטף עזה. הם גם גילו שבעיני כל העולם פורצת התחושה האמיתית: "האחד בא לגור וישפוט שפוט"?!
ו.
וכמו בימים ההם, גם בזמן הזה, בוא נעשה את המשוואה בין לוט ואברהם אבינו.
חייהם של לוט ושל אברהם מדגימים את הניגוד המתקיים בכל דור ודור בין אמביוולנטיות לבין חיים בהירים, ממוקדים בביטחון עצמי, וביטחון הזהותי. לוט, שניסה להיות מי שאיננו ולהתמזג עם סביבתו, גילה ששכניו רואים בו זר, זה-מקרוב-בא, אחד-בא-לגור, מטרד, חולי, נוף זר ומנוכר, וחתניו רואים בו מוקיון וליצן.
להבדיל, אברהם חי חיים מסוג אחר. הוא יצא למלחמה למען שכניו תושבי הכיכר. הוא התפלל למענם. אבל הוא חי בנפרד מהם, נאמן לייעודו, לאמונתו ולבריתו עם אלוקים. והנה, אף כי ראה עצמו "גֵּר וְתוֹשָׁב", וכך כינה עצמו באוזני החיתים בחברון (כג, ד), הללו ענו לו "נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (כג, ו).
המשוואה לא השתנתה מאז. העולם הלא-יהודי מכבד יהודים המכבדים את היהדות. אדרבה, הם נבוכים לנוכח יהודים שהיהדות מביכה אותם. לעולם אל תהיו אמביוולנטיים כלפי מי שאתם ומה שהנכם.
כאשר בורא העולם ומנהיגו שלח לבית הלבן מנהיג חדש-ישן שמכיר את ההבדל בין טוב ורע, זה הזמן למנהיגים יהודים להתנער מעל האמביוולנטיות של לוט, ולאמץ את רוחו, חזונו, אמונתו, ואמיצותו של אברהם אבינו, ש"ויקרא שם אברם בשם ה' א-ל עולם", ולא היסס לרגע להכריז את הבטחתו של אלוקי עולם אליו: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת".
- תגובה
סיכום השיעור:
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!