הוא קלע אל המטרה ולא חטא. כל מלה, מה נגיד, מדויקת בתכלית. הרב אליאב תורגמן, מנכ"ל איגוד רבני קהילות, כתב מאמר ב'ערוץ שבע' בי"ד סיון, תשפ"ה, שלשה ימים לפני פריצת המלחמה נגד אירן. לדאבוננו, כל מלה שהוא כתב היא אמת לאמיתו, אלא שנקודה זו נעלמת היא גם מהרבה שלומי אמוני ישראל.

מה הבעיה האמיתית של הצבא הישראלי? לא שחסרים לו מאה אלף חיילים, אלא שההנהגה של הצבא לא מעוניינת לנצח כבר עשרות שנים. היא מעוניינת רק לשמור על הסטטוס קוו. זו הטרגדיה האמיתית.

אבל מה נעשה שאויבינו לא רוצים סטטוס קוו? הם משתוקקים לנצח, ולכן, כל זמן שאנחנו לא מוצאים בעצמנו את הרוח הזה ששורה בלב אויבינו, אנחנו נכשלים שוב ושוב.

כשאנחנו יוצאים עשר פעמים מעזה רק כדי לחזור אליה שוב ושוב, האם הבעיה היא שחסרים לוחמים או שחסרה החלטה להכריע? כשאנחנו מחזיקים כ-30 גדודים ביהודה ושומרון, במקום שלוש חטיבות שיכלו להחזיק בעבר, האם הבעיה היא במחסור בכוח אדם או במדיניות פחדנית?

במקום להכריע, אנחנו מכילים. במקום לכבוש ולהשמיד אויב, אנחנו נכנסים ויוצאים. במקום להכניע באמצעות השפלה וגירוש, אנחנו "מנהלים את הסכסוך". זו לא בעיית כוח אדם - זו בעיית רוח אדם.

בשטח, החיילים חווים את התוצאות של המדיניות האומללה הזו על בשרם. אנחנו פוחדים מהמלה 'כיבוש', ולכן האויבים יודעים שברגע שאחרי הניצחון אנחנו נביס את עצמנו, ונרשה להם לבנות שוב את הצבא הרצחני שלהם ולהמשיך את השפיכות דמים רח"ל.

זו לא מדיניות שפויה. היא מושרשת במורך לב, ברגשי נחיתות יהודים נוראיים, בהבנה פנימית שאנחנו אמורים להיות לוזרים, שאנחנו צריכים לרצות כל פרוגרסיבי ואנטישמי בכל קצוות תבל. שלא ישמיצו אותנו, חלילה, בקיצוניות ובכיבוש.

ומה התוצאה? חיילים נרצחים בחזית כדי להכניע את האויב בעזה, אבל אחרי כמה שבועות או חדשים, יוצאים משם, רק כדי ליתן לחמאס אפשריות להחיות את עצמם שוב ולהמשיך את המלחמה. צבא נורמלי לא מתפקד ככה, זה צבא שזקוק לרפואה ושיקום פסיכולוגי.

ישראל עומדת בפני הנאצים של תש"ה, אבל מפחדת לנצח. תארו לעצמכם חלילה שצ'רצ'יל ורוזוולט היו מפחדים להכניע את היטלר, והיו עושים כל מיני הסכמים עם השטן, הרי מלחמת עולם השנייה לא הייתה נגמרת עד עתה.

זה בדיוק מה שקרה עם ישראל. הקב"ה עשה איתנו ניסים למעלה מדרך הטבע לגמרי בדורנו זה. כבשה אחת מוקפת בשבעים זאבים הביסה את האויב. דורנו הוא דור של הארת פנים מלמעלה. ומה עשינו? אמרנו לאויב שלנו: 'בבקשה, תחזרו למקום שלכם. אנחנו אוהבים אתכם ואת ילדיכם'. 

הרחמנים בני רחמנים, כשהם לא מעוגנים באמונה היהודית הנצחית, נהפכים לשונאים הכי גדולים של עצמם.

ומה התוצאה בעולם? שנאה הרבה יותר עמוקה כלפי ישראל בכל העולם. כי העולם מתבייש ביהודים שמתביישים בעצמם ובמורשתם ואמונתם.

"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה'" - הפסוק הזה מגדיר את הבסיס לכל ניצחון יהודי. צריך רוח הלחימה. צריך להבין שזוהי מלחמת הטוב נגד הרוע ואין מקום לוויתורים. כאשר יהושע שולח מרגלים והם מגיעים אל רחב, היא אומרת להם: " יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם… וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם". המרגלים חזרו ודיווחו ליהושע: יהושע הבין שכשאנחנו שוברים את רוח הלחימה של האויב, אפשר לכבוש את הארץ שלו. לא בגלל עליונות מספרית אלא בגלל כבישת הרוח. 

* * *

נחזור למצב של צה"ל, כפי שהיטיב הרב אליאב תורגמן לתאר את הדברים.

חיילים נחנקים מכמות המשימות, לא בגלל שחסרים חיילים אלא בגלל שהמשימות עצמן חסרות משמעות. החיילים לא נשלחים לנצח ולהביס את האויב לנצח, רק 'לנהל' מלחמה שלא פוסקת. כשאתה עושה 'פטרול נוכחות' בכפר ערבי במקום לשלוט בו, כשאתה מחזיק מחסום שנפתח ונסגר לפי החשש מהתהפכות ערבית, כשאתה נכנס לעיר ערבית "בזהירות יתר" במקום בעוצמה מכרעת - אז כן, אתה צריך אינסוף חיילים כי אתה לא עושה דבר אפקטיבי.

כשאתה שולח חיילים לתוך בית מלא פצצות, במקום להפציץ מהאוויר, כי אתה חושש מה יאמרו העולם, אז בוודאי אתה משגע את הצבא שלך.

לפני אוסלו, חיילים הסתובבו בחאן יונס עם כובעים על הראש ומדים רגילים. היום אנחנו נכנסים לעזה עם שריון כמו שנכנסים לברלין בשנת תש"ה. האויב השתנה או שזו רוח הלחימה שלנו שהשתנתה?

כשאני הייתי ילד, בשנת תשמ"א, הסתובבתי ביריחו ובשכם מתוך תחושת חופש, כי ראיתי את הפחד על עיני הערבים. היום נהפך המצב. הפחד נעלם מאיתם, כי אנחנו מסרנו להם מסר שאנחנו לא מעוניינים לנצח באמת.

אחרי תש"ח ותשכ"ז פחדו מאיתנו, כולם שיתפו פעולה כי ידעו שמי שיתנגד יחסלו אותו. עשינו מנהל אזרחי ושלטנו. היום חמאס יודע שהפצ"רית, בג"ץ והתקשורת ישמרו עליו, ולא יאפשרו לצה"ל לשלוט באוכלוסייה. השיטה השתנתה, לא כוח האדם. היהודים החליטו לשמור על האויב. 

* * *

וכאן נכנסים לתמונה הארגונים והגופים שהחליטו שהבעיה היא החרדים. לא ההנהגה הפחדנית, לא הרמטכ"לים שמפחדים מהצל של המשפטיזציה והדין הבין לאומי המומצא, לא השרים שמעדיפים 'לנהל' את הסכסוך במקום לנצח, לא ההשקפה המעוותת שאנחנו כובשים ולא מוסריים, לא ההנהגה הפחדנית של ראשי הצבא שתמכו בהסכמי ה'שלום' האומללים שהביאו הרס וחורבן רח"ל. הבעיה היא בבחורים שלומדים גמרא.

אם באמת חסרים לוחמים, איפה היו החרדים בקיץ תשכ"ז? איפה היו בכל המלחמות שניצחנו? האם מישהו מהתחקירים על מאורעות שמחת תורה הזכיר את אי-גיוס החרדים כגורם לכישלון? התשובה ברורה: לא.

כשיש לך מנהיגים שרוצים להאמין בהזיות שלהם שחמאס נהפכו ל'צדיקי הדור', במקום להאמין לתצפיתניות שמזהירות שהנה עומדת לפרוץ מלחמה – יש כאן בעיה מאד מהותית. עוד חמישים אלף חרדים בצבא לא יפתרו לנו את הטרגדיה הענקית הזאת של מנהיגים שהפסיקו לדעת מהו ניצחון.

אסור להסיח דעת מהשאלה המהותית והעיקרית: למה אנחנו לא מכריעים? למה המפקדים הבכירים ביותר מעדיפים חיי ערבים על חיי חיילים? למה הילדים של הערבים חשובים יותר מחיי חיילינו? המלחמה הזו תיגמר רק כשנחזיר את רוח הניצחון, לא כשנוסיף עוד כוח אדם לקונספציה הפחדנית.

אין לנו בעיית כוח אדם. יש לנו בעיית רוח אדם. הבעיה היא במפקדים שמפחדים להחליט, בהנהגה פוליטית שמעדיפה 'יציבות' על פני ניצחון, בצבא שהפך מצבא מכריע לצבא מכיל.

הירידה באמונה בצדקת הדרך, הירידה באמונה שארץ ישראל היא נחלת עולם מאלוקי עולם לעם עולם, גרמה לסגירת אוגדות שלמות ולהקטנת הכוח הלוחם, לשילוב לוחמות מסיבות בעייתיות וקציני אקלים על חשבון העוצמה וההתקפיות, לקיצור השירות מתוך אמונה ותודעה כוזבת ש"תם עידן המלחמות הגדולות". מאורעות שמחת תורה הוכיחו כמה זו הייתה רוח תעתועים. צריך צבא גדול ועוצמתי שיעמוד בכל המשימות והאתגרים - אבל עם הרוח הנכונה של ניצחון, לא של הכלה.

כל עוד נמשיך לפתור את בעיות הרוח במדינה עם עוד כוח אדם, נמשיך להיכשל. כל עוד נמשיך להעביר את האחריות לציבור שלם במקום לבחון את השיטה שבה אנחנו נלחמים, נמשיך לראות חיילים שקורסים מעומס ואויבים שמתחזקים מחוסר הכרעה.

* * *

כשהצבא שלנו מגיע למקום, האויב צריך לדעת שתוחרב לו עיר. אני לא צריך לפחד שהאויב יידע שאני מגיע - זה מתאים להתגנבויות של סיירת מטכ"ל בעומק סוריה. אבל כשהצבא מגיע, האויב צריך לדעת, להרגיש ולפחד - כי אני השולט וזו הארץ שלי. זו בעיית רוח, לא בעיית כוח אדם.

במקום לגייס עוד חיילים למלחמה שלא רוצים לנצח, צריך להחזיר את רוח הניצחון לצבא. במקום להכשיר עוד חיילים למציאות פחדנית, צריך למחוק את הפחדנות מהלקסיקון הצבאי.

אם באמת רוצים לנצח את המלחמה הזו, צריך לעמוד בפני הקונספציה הפחדנית שיצרה אותה. צריך להשמיד את האויבים, לכבוש את השטח, להכניע את האוכלוסייה. צריך לחזור לעקרונות הבסיסיים של מלחמה מנצחת. צריך לחזור לעזה לתמיד.

הערבים לא מפחדים למות. אצלם מדובר ברווח נקי - הולכים לשמים עם כל ה'שכר' המיועד להם שמה. הערבים מפחדים מלהפסיד אדמה. 

ואז, כשתהיה לנו הכרעה אמיתית, כשהאויבים יפחדו להרים ראש, כשהמלחמה תסתיים בניצחון ברור - נוכל לחזור הביתה. כולנו יחד, במדינה שיודעת לנצח.

אבל זה מחייב מנהיגות שמוכנה להביט אל המראה ולראות את האמת: הבעיה לא בכמות החיילים. הבעיה ברוח הלחימה שלנו. ועד שלא נתקן את זה, כל הגיוס בעולם לא יביא לנו ניצחון.

המלחמה הזו תיגמר רק כשנחזיר לעצמנו את הרצון לנצח. ניצחו טוטלי, אמיתי, מושלם, כמו ברלין תש"ה.

וכך נפסק בשולחן ערוך הלכות שבת (סימן שכט):

"נָכְרִים שֶׁצָּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן – אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. וְאִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ בָּאוּ סְתָם וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא בָאוּ אֶלָּא מְמַשְׁמְשִׁים לָבֹא – יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִלּוּ אֵינָן רוֹצִים לָבֹא אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ – מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁמָּא יִלְכְּדוּ הָעִיר וּמִשָּׁם תְּהֵא הָאָרֶץ נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לִפְנֵיהֶם". (הציטוט הוא משולחן ערוך הרב שם, שציטט כמעט מילה במילה את דברי השולחן ערוך מ'המחבר' רבי יוסף קארו עם הגהות הרמ"א שם).

זה נקרא ניצחון יהודי.