האפיקורס הקדוש
הבת קול ביום הכפורים לאלישע בן אבויה: אתה לא אחר, אתה בן
- דצמבר 3, 2019
- |
- ה׳ כסלו תש״פ
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
1297 צפיות
האפיקורס הקדוש
הבת קול ביום הכפורים לאלישע בן אבויה: אתה לא אחר, אתה בן
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 3, 2019
שנינו במסכת חגיגה דף טו, א: תנו רבנן, מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. א"ל אף אתה חזור בך א"ל. ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר!
'אחר', הוא אלישע בן אבויה, רוכב על סוסו בשבת. מכל מאות חכמי תורה שבעל פה, תנאים ואמוראים, מתוך תקופה של מאות שנים, אנחנו יודעים רק על מקרה אחד של חכם מגדולי ישראל, שעזב את דרך התורה. והמקרה הזה כל כך קשה, שאפילו לא רוצים להזכיר את שמו ומכנים אותו בדרך כלל 'אחר'.
לאלישע בן אבויה היה תלמיד אחד שנשאר נאמן לו, אפילו אחרי שזנח את תורתו ואת אלוקיו. התלמיד הזה היה רבי מאיר. אלישע בן אבויה רוכב על סוסו, ועובר על איסור שבות, שגזרו חז"ל לא לרכב על סוס בשבת ויו"ט (ביצה לו, א). למרות זאת, "והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו". רבי מאיר, ידע שתוך כדי רכיבה על סוס, אלישע בן אבויה ייתן שיעור תורני של שבת קודש בצהריים והוא לא רצה להפסיד אותו. אלישע בן אבויה רוכב על סוס, ורבי מאיר הולך אחריו ברגל, מקשיב לכל הגה שיוצא מפיו.
פתאום אלישע בן אבויה מפסיק ואומר: "מאיר! חזור לאחריך". למה? בגלל "שכבר שיערתי בעקבי סוסי - עד כאן תחום שבת". אומר אלישע בן אבויה: יצאנו אלפיים אמה מחוץ לעיר, ואתה הרי יהודי חרד לדבר ה'. אם תחומים מדאורייתא או מדרבנן לא משנה כרגע, אתה רבי מאיר לא עובר על תחום שבת. לכן הוא אומר: חזור לאחוריך. נחמד מאוד שבאת עד כאן, אבל מעכשיו אני ממשיך את הטיול שלי לבדי'.
רבי מאיר לא מאבד את העשתונות, ועונה לרבו: רבי! "אף אתה חזור בך". רבי מאיר כמובן מתכוון לפירוש כפול במילים האלה. 'חזור בך' מבחינה גאוגרפית, ו'חזור בך' גם מבחינה רוחנית. 'חזור בך' מבחינה נפשית וקיומית.
"ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר". עונה לו אלישע: 'מאיר! אני לא יכול לחזור!' למה הוא לא יכול לחזור? כי הוא שמע בת-קול שיוצאת מן השמים. הוא שמע את קול השכינה שאומרת לו: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. כל הבנים מוזמנים לשוב בתשובה. אבל יש אחד יוצא מן הכלל. חוץ מ'אחר'. 'אחר', לא יכול לחזור. הגמרא בתלמוד בבלי מספרת, שכך הוא נפטר – בלי לעשות תשובה.
כשלומדים את הגמרא עולה שאלה נוראית: איך בת-קול יכולה להשמיע משפט כזה? מה קרה לדבריו של הנשר הגדול, הרמב"ם: "שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא" (הל' תשובה ג', י"ד). אנחנו יודעים על מנשה מלך ישראל, שהרג את סבו ישעיהו הנביא, ואחר כך חזר בתשובה. אחרי חמישים שנה של שפיכות דמים ועבודה זרה של מנשה, חתר לו הקב"ה חתירה תחת כסא הכבוד, וקיבל אותו. אבל אלישע בן אבויה לא יכול לשוב בתשובה? מה קרה ליסוד הגדול של היהדות, שכל אחד ואחד, עד נשימתו האחרונה, יכול לשוב לאלוקיו ולעמו? איך ייתכן שבת-קול מכריזה: 'חוץ מאחר'?
האם אני שוה משהו?
הייתי לא מזמן בבר-מצוה בארצות הברית. כשנכנסתי, החוגגים היו באמצע הריקודים. ניגשתי לאבא של חתן הבר-מצוה, לחצתי ידו בחום ואיחלתי לו מזל טוב. הוא שמח וביקש ממני לרקוד איתו, ואכן התחלנו לרקוד באמצע האולם. פתאום, באמצע הריקוד, ראיתי שדמעות זולגות מעיניו. שאלתי אותו: למה אתה בוכה? והוא סיפר לי: כשהייתי נער צעיר, למדתי בבית ספר חשוב. פעם אחת נגיש אלי אחד המורים ואמר לי: "תדע שאתה מבזבז את הזמן שלך פה. ממך לא יצא שום דבר מיוחד". האבא הזה מסתכל עלי בעיינים ואומר: "הרב יעקבסאהן תגיד לי: האם הוא צדק? באמת לא יצא ממני משהו?
היה קשה לי להאמין. יהודי בן 42! שאלתי אותו: כמה זמן הסיפור הזה טמון לך בלב? הוא ענה לי: "כל יום ויום, מאז אותו יום שבו שמעתי את המילים האלה, 'ממך לא יצא כלום', אני חושב על זה. כבוד הרב, תגיד לי בכנות! האם יצא ממני משהו?".
כשאדמו"ר הזקן הכריז ש"החסידות היא לא מפלגה; היא נחלת כל כלל ישראל", הוא לא התכוון רק למפלגה במובן הפוליטי. הוא התכוון גם למפלגה במובן אמוציונלי. הוא התכוון לומר שהמסר של החסידות, והאור והחיות שלה, עונים על בעיות השעה של כולם. אנחנו הרי עדים כיום לשלוש מצוקות גדולות שקיימות בעם ישראל. הראשונה, היא בתוך הלב הפרטי – כל אחד והמצוקה פנימית שיש לו. השנייה היא הפער הקרע ההולך ומתרחב לדאבוננו, בין שכבות שונות של אחינו בני-ישראל. המצוקה השלישית היא ביחס שלנו עם שכנינו ועם העולם הרחב. ועל כל שלוש הבעיות הגדולות שישנן בתקופה הזו, האור של תורת החסידות, מתורת הבעש"ט ומתלמידיו עד לדורנו, יכול להעניק לנו מסר. לנו, למשפחותינו, לקהילתנו, לעמנו ולעולמנו.
אתה לא אחר, אתה בן!
מה היה המסר של הבת קול שאלישע בן אבויה שמע באותו יום? הסיפור הזה נמצא גם בתלמוד ירושלמי במסכת חגיגה, אבל שם יש שינוי אחד. לפי התלמוד ירושלמי, הבת-קול אמרה 'שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה'. בתלמוד בבלי כתוב: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. מה היה שם באמת? האם הבת קול הכריזה 'חוץ מאחר' כמו בבבלי, או חוץ מ'אלישע בן אבויה' כמו הירושלמי? אמנם בהלכה יש לנו כלל: בבלי וירושלמי, הלכה כבבלי, אבל פה מדובר על דברי אגדה. כאן בירושלמי כתוב חוץ מ'אלישע בן אבויה', וצריך להבין מה זה אומר?
יפה הסביר זה הגאון ר' יוסף דוב הלוי סולוביציק. בשינוי הקטן הזה נמצא העומק של הסיפור הגדול הטרגי והמרגש הזה. הבת-קול באמת אמרה: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. הבת קול בעצם אמרה לאלישע בן אבויה: 'אתה בן שלי! אתה בן של הקב"ה. אני אוהב אותך אהבה עצמית בלי תנאים! שום דבר לא יכול להמעיט באהבה שלי אליך, כי אתה בן שלי! אתה ואני זה עצם אחד. יש בינינו אהבה בלי שום תנאים. חזור אלי כי אתה הבן שלי'. אבל הבת-קול הוסיפה: 'חוץ מאחר', כנראה שיום אחד התעוררת בבוקר ופתאום נכנסה אליך מחשבה כזאת, כאילו איזה דיבוק תפס אותך, והתחלת להגיד לעצמך: 'אני אחר'. אני מנוכר לאלוקי, אני מנוכר לתורה הקדושה, אני כישלון! אני בגדתי בבוראי, בהורים שלי, במשפחתי, אני 'אחר'! אני לא מזדהה עם כלל ישראל ואני לא מזדהה עם תורת ישראל. על אחר מסופר שהיו ספרי מינים- ספרי יון, נושרים מחיקו. הכרזת על עצמך 'אני אחר!'.
לפי הירושלמי היום שבו הוא שמע את הבת-קול, היה יום הכיפורים כשרכב על סוסו על הר הבית לפני מקום קודש הקדשים. אלישע בן אבויה רוכב על סוס בהר הבית החרב, ומאחורי הפרגוד הוא שומע: 'אתה בן! שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. חזור בתשובה, ואת הזהות שאימצת לך, את זאת שבחסותה שאתה מגדיר את עצמך בתור 'אחר', אותה תשים בחוץ. תפסיק לזהות את ה'אחר' שבך עם העצמיות שבך. באמת אתה הכי טוב וקדוש וטהור! הדבר היחיד שיכול להיות לא טוב אצלך זו המחשבה הזאת שאתה לא טוב. זה בעצמו ה'אחר'.
אתה פשוט נכנסת לתוך בועה, וכל החיים שלך מתנהלים מאותו מקום. אתה כל הזמן אומר לעצמך: אני אחר! את זה תניח ב'חוץ'. אז הבת קול באמת אמרה כמו שכתוב בבבלי. אבל הוא שמע את המילים 'חוץ מאלישע בן אבויה!'. אצלו הטרגדיה הגדולה הייתה, שהוא עשה הרכבה בין ה'אחר' שבו, ובין אלישע בן אבויה. הוא חשב שזה אותו אחד.
מספיק עם הזלזול העצמי
הסיפור הזה לא היה רק פעם. הוא חוזר על עצמו בכל יום ויום. הוא חוזר בתוכנו, בין ילדינו ובתוך קהילותינו. יכול להיות ילד רך ונחמד שגדל אפילו במשפחה טובה ואוהבת. לא במשפחה עם בעיות, אלא משפחה נורמלית שהילד בה גדל עם ציפיות גדולות שהתורה שמה עליו. גם אם כוונת המחנכים רצויה, בסופו של דבר, מה שהוא שומע במשך ימי גידולו, הוא מסר שאומר: 'אני תמיד צריך לְרַצות מישהו אחר, אני צריך להצדיק את קיומי'. כל החשיבה היא שהבן-אדם צריך לקבל מחמאה ממישהו כדי לדעת שהוא שווה משהו. כל החיים הוא גדל ככה, ובפנים הוא שומע קול שאומר לו 'אני עצמי לא באמת טוב'.
הרבה מאתנו חושבים שאנחנו לא שווים כלום, ורק אם נקבל תגובה מהסביבה, אז יש הצדקה לחיינו. ואפילו אם מצליחים להתגבר על המחשבות מדי פעם, עדיין בתוך תוכנו מרגיש אני שאני 'אחר'. הוא בעצם שונא את עצמו, ורק מחכה שיגידו לו: אתה ילד טוב ירושלים...
הסתכלתי על היהודי הזה, שבגיל 42 חוגג לבן שלו בר מצווה. ב"ה יהודי עשיר והבר מצווה הייתה באולם יפהפה: תקרובת עשירה ומשקאות כמו אחשוורוש. 'חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן'. כל המוזמנים אומרים: וואו! איזה סעודה יפה! אבל היהודי הזה רוקד איתי ובוכה, כי הוא סוחב אתו סיפור. סיפור שבמרכזו אמירה שהוטחה בו: 'ממך לא יצא כלום'. אמרתי לו: 'אם אני זה שיקבע אם ממך יצא משהו, אנחנו חוזרים לתוך אותה בועה'.
כשאדמו"ר הזקן אומר: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", הפירוש הוא שיש לכל יהודי חיים עצמיים. לכל יהודי יש ערך עצמי. הקב"ה אוהב כל אחד מישראל בלי שום תנאים! הערך שלנו לא מותנה בשום נסיבות, וגם לא בשום התנהגות. אפילו אם יהודי עשה טעויות גדולות הן לא יכולות להרוס את העובדה שהזהות העצמאית והפנימית שלו היא השיא של הטוב! הזהות של כל יהודי היא של שלמות ושל טהרה וקדושה. עם המסר הזה צריך לצאת לחיים. ככה צריך להיכנס לברית הנישואין, וככה צריך להסתכל על הילדים שלנו. ככה צריך כמובן להסתכל גם על עצמך.
כשלא מבינים את הנקודה הזאת, אחר כך שואלים בכל מיני כנסי מחנכים, ובאסיפות הורים ומורים, את אותן שאלות. כולם שואלים למה אנשים בחיי יום יום משקרים כל כך הרבה? למה אנשים מפחדים להיות אותנטיים? התשובה היא פשוטה. אם אני מאמין שהערך השלי תלוי בזה שאתה חושב שאני טוב, אני חייב לשקר כדי למצוא חן. אני כל הזמן חושש: אולי אתה תתקיף אותי, וכל הערך שלי יהיה כמו בלון שמתפוצץ בבת אחת. בגלל זה, כל היום אני הולך עם חומת מגן של שקרים. אני כל הזמן חושב: מה להגיד, איך להגיד, והעיקר שיקבלו אותי.
אנשים תמהים: למה קשה לאיש קשה לומר לאשתו: 'טעיתי'. למה זה קשה כל-כך? זה פשוט, כי אם אני מאמין שערך הקיום שלי זה רק בגלל שאני לא עושה טעויות, אז ודאי שאני מפחד כשאכן טעיתי. אבל ברור שאם אני יודע שהערך שלי הוא עצמי ובלי תנאים, אז גם אם טעיתי – מה הבעיה? אני מבקש מחילה, ולא מתנפץ כל הקיום שלי. כשאני באמת אוהב את הנשמה שלי אני גם יכול להיות בביטול הכי גדול.
לדעתי, אנחנו ממש עושים עוול לדברי אדמו"ר הזקן ולדברי כל רבותינו בדרך שבה אנו נוטים לפרש את קביעתם ששיא החסידות הוא עניין הביטול העצמי.
הרבה מאתנו מפרשים את זה לעצמנו באופן לא נכון. פירשנו את הביטול, שבעצם אומרים לנו: 'אתה אפס, כלום, אתה אסקופה הנדרסת. רק אם תתנהג לפי רוחי ולפי הציפיות שלי, אז תהיה משהו. אז תהיה חסיד'.
איזה עוולה עשינו, בפירוש הזה! הפירוש האמתי של ביטול הוא, שאתה גדול הרבה יותר ממה שאתה חושב! אתה חלק מהאין סוף! ביטול אמיתי פירושו הוא: אל תחשוב על עצמך שאתה כלומניק קטן, בהמה גסה. אתה חלק מהאין סוף! הערך שלך הוא אין סופי, ומושרש בעצמות האין סוף ברוך הוא! כך צריך להסתכל על עצמנו, וגם על ילדינו.
המשמעות של 'ביטול' היא שאני מבין שהמציאות שלי היא לא איזו אגו קטנטן שרוצה להשתלט על העולם, ומלא פחדים ותסבוכים; מציאותי האמתית היא התגלמות של אור ה' בעולם. איזה כח! איזו עוצמה!
רבנו הגדול אומר בספר התניא (אגרת הקודש סימן כ), שהקב"ה 'מציאותו מעצמותו'. הקב"ה לא יושב בהתוועדות וממתין למחמאות. הקב"ה - מציאותו מעצמותו. גם לילדים שלנו צריך להעניק את הרגש הזה. אדמו"ר האמצעי כותב, שהתכלית היא לגלות בעולם שהיש הנברא הוא השתקפות ממש של היש האמיתי. הילדים צריכים להבין, שיש להם חלק אלוקה ממעל, והקב"ה מציאותו מעצמותו. כשהם יחיו כך, הם לא יצטרכו לשקר אף פעם, גם לא תהיה להם בעיה להודות על טעויות.
גם בחיי נישואין זה כך. כולם שואלים, למה בחיים יש כל הזמן ויכוחים: 'אתה עשית אני עשיתי, אני לא מרגיש טוב, אתה לא מרגיש טוב'. גם כאן זה ברור. למה בן אדם לא יכול לתת לבן הזוג יחס טוב בחפץ לב? האמת היא שבוודאי הוא היה נותן, אבל הוא לא יכול כי הוא פצוע! הוא לא מאמין שהוא קיים!
יהודי חוזר הביתה, וממתין שאשתו תגיד לו מחמאה, כי הרי בזה תלוי כל קיומו. במקום מחמאה, היא אומרת לו 'אוי איזה יום קשה היה לי'. ואז הוא מתפוצץ. מה שהוא בעצם שומע, זה לא שהיה לה יום קשה. הוא שומע 'אני אדם לא טוב, אני לא מוכשר ואני לא מצליח לשמח את אשתי'.
געוואלד! היא רק אמרה שהיה יום קשה, היא בסך הכל רוצה קצת אמפתיה. אם היית אוהב את עצמך, אם לא היית פצוע, היית יכול לפרגן לה בחופשיות. אבל אם אתה פצוע, אתה תמיד עושה חשבונות. אתה זקוק למישהו שיגיד לך משהו שיצדיק את הקיום שלך. החיים כל הזמן תלותיים בסביבה. אני מסתכל על עצמי וחושב 'אני לא טוב, אני לא טוב, אני לא טוב' כמו תקליטור שרוט.
אחר כך זה מגיע גם לחסידות. פותחים מאמר חסידות וכתוב שם 'אין עוד מלבדו'. כתוב שם שהמציאות היחידה בעולם היא של הקב"ה. איך היהודי מפרש את זה? הוא חושב לעצמו: 'אפילו אדמו"ר הזקן, שהוא אוהב ישראל גדול, גם הוא חושב שאני לא קיים... גם הרביים מאמינים שאני כלום. אשתי חושבת ככה, חמותי חושבת ככה, המנהל חושב ככה וגם אדמו"ר הזקן חושב כך'.
הוא לא מבין איזה אהבה שופעת מכל משפט בחסידות. כל הלימוד שלו על 'אין עוד מלבדו' מיוסד על הנחה שקרית ומוטעית לגמרי. רק אם אתה מבין שמציאותך מעצמותך, ואתה חלק מעצמות אין סוף ברוך הוא, ושום דבר לא ישחית את זה – או אז תבין נכון את החסידות.
אדמו"ר הצמח צדק כותב בספרו דרך מצותיך, שכל ענין החסידות הוא לעשות מ"אני"—"אין", להפוך את ה"אני" ל"אין" (הוא כותב זה ביידיש: "עש איז נישטא קיין איך", לא קיים אני). לדאבוננו, לא תופסים את העשירות של המשפט הזה. אל תחשוב שהאני שלך הוא רק האני הקטן והמתוסבך שלך. לא ולא! האני שלך הוא "אין", הוא התגלמות של אור האין סוף בעולם, אתה חלק מ"אין עוד מלבדו".
- תגובה
סיכום השיעור:
חלק מהנאום של הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון י"ט כסלו תשע"ח, בעת התוועדות המרכזית, בבית הכנסת בית מנחם בכפר חב"ד. הוכן לדפוס ויצא לאור בעיתון "קרוב אליך".
מה בין 'אחר' לבין 'אלישע בן אבויה' * איך יהודי יכול להיות מתוסכל כשהוא יושב מול מאמר חסידות שמסביר את "אין עוד מלבדו" * מדוע בעיצומה של חתונת בנו התייפח אבי החתן בבכי תמרורים * ומה היא המשמעות האמיתית של ה'ביטול' הנדרש מכל עובד ה' * איך יכולה הבת קול להגיד לאלישע בן אבויה, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"?! הרי יסוד גדול ביהדות הוא שאין לך דבר העומד בפני התשובה?* 'ביטול' אמיתי פירושו הוא: אל תחשוב על עצמך שאתה כלומניק קטן. אתה חלק מהאין סוף! הערך שלך הוא אין סופי, ומושרש בעצמות האין סוף ברוך הוא!
שנינו במסכת חגיגה דף טו, א: תנו רבנן, מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. א"ל אף אתה חזור בך א"ל. ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר!
'אחר', הוא אלישע בן אבויה, רוכב על סוסו בשבת. מכל מאות חכמי תורה שבעל פה, תנאים ואמוראים, מתוך תקופה של מאות שנים, אנחנו יודעים רק על מקרה אחד של חכם מגדולי ישראל, שעזב את דרך התורה. והמקרה הזה כל כך קשה, שאפילו לא רוצים להזכיר את שמו ומכנים אותו בדרך כלל 'אחר'.
לאלישע בן אבויה היה תלמיד אחד שנשאר נאמן לו, אפילו אחרי שזנח את תורתו ואת אלוקיו. התלמיד הזה היה רבי מאיר. אלישע בן אבויה רוכב על סוסו, ועובר על איסור שבות, שגזרו חז"ל לא לרכב על סוס בשבת ויו"ט (ביצה לו, א). למרות זאת, "והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו". רבי מאיר, ידע שתוך כדי רכיבה על סוס, אלישע בן אבויה ייתן שיעור תורני של שבת קודש בצהריים והוא לא רצה להפסיד אותו. אלישע בן אבויה רוכב על סוס, ורבי מאיר הולך אחריו ברגל, מקשיב לכל הגה שיוצא מפיו.
פתאום אלישע בן אבויה מפסיק ואומר: "מאיר! חזור לאחריך". למה? בגלל "שכבר שיערתי בעקבי סוסי - עד כאן תחום שבת". אומר אלישע בן אבויה: יצאנו אלפיים אמה מחוץ לעיר, ואתה הרי יהודי חרד לדבר ה'. אם תחומים מדאורייתא או מדרבנן לא משנה כרגע, אתה רבי מאיר לא עובר על תחום שבת. לכן הוא אומר: חזור לאחוריך. נחמד מאוד שבאת עד כאן, אבל מעכשיו אני ממשיך את הטיול שלי לבדי'.
רבי מאיר לא מאבד את העשתונות, ועונה לרבו: רבי! "אף אתה חזור בך". רבי מאיר כמובן מתכוון לפירוש כפול במילים האלה. 'חזור בך' מבחינה גאוגרפית, ו'חזור בך' גם מבחינה רוחנית. 'חזור בך' מבחינה נפשית וקיומית.
"ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר". עונה לו אלישע: 'מאיר! אני לא יכול לחזור!' למה הוא לא יכול לחזור? כי הוא שמע בת-קול שיוצאת מן השמים. הוא שמע את קול השכינה שאומרת לו: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. כל הבנים מוזמנים לשוב בתשובה. אבל יש אחד יוצא מן הכלל. חוץ מ'אחר'. 'אחר', לא יכול לחזור. הגמרא בתלמוד בבלי מספרת, שכך הוא נפטר – בלי לעשות תשובה.
כשלומדים את הגמרא עולה שאלה נוראית: איך בת-קול יכולה להשמיע משפט כזה? מה קרה לדבריו של הנשר הגדול, הרמב"ם: "שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא" (הל' תשובה ג', י"ד). אנחנו יודעים על מנשה מלך ישראל, שהרג את סבו ישעיהו הנביא, ואחר כך חזר בתשובה. אחרי חמישים שנה של שפיכות דמים ועבודה זרה של מנשה, חתר לו הקב"ה חתירה תחת כסא הכבוד, וקיבל אותו. אבל אלישע בן אבויה לא יכול לשוב בתשובה? מה קרה ליסוד הגדול של היהדות, שכל אחד ואחד, עד נשימתו האחרונה, יכול לשוב לאלוקיו ולעמו? איך ייתכן שבת-קול מכריזה: 'חוץ מאחר'?
האם אני שוה משהו?
הייתי לא מזמן בבר-מצוה בארצות הברית. כשנכנסתי, החוגגים היו באמצע הריקודים. ניגשתי לאבא של חתן הבר-מצוה, לחצתי ידו בחום ואיחלתי לו מזל טוב. הוא שמח וביקש ממני לרקוד איתו, ואכן התחלנו לרקוד באמצע האולם. פתאום, באמצע הריקוד, ראיתי שדמעות זולגות מעיניו. שאלתי אותו: למה אתה בוכה? והוא סיפר לי: כשהייתי נער צעיר, למדתי בבית ספר חשוב. פעם אחת נגיש אלי אחד המורים ואמר לי: "תדע שאתה מבזבז את הזמן שלך פה. ממך לא יצא שום דבר מיוחד". האבא הזה מסתכל עלי בעיינים ואומר: "הרב יעקבסאהן תגיד לי: האם הוא צדק? באמת לא יצא ממני משהו?
היה קשה לי להאמין. יהודי בן 42! שאלתי אותו: כמה זמן הסיפור הזה טמון לך בלב? הוא ענה לי: "כל יום ויום, מאז אותו יום שבו שמעתי את המילים האלה, 'ממך לא יצא כלום', אני חושב על זה. כבוד הרב, תגיד לי בכנות! האם יצא ממני משהו?".
כשאדמו"ר הזקן הכריז ש"החסידות היא לא מפלגה; היא נחלת כל כלל ישראל", הוא לא התכוון רק למפלגה במובן הפוליטי. הוא התכוון גם למפלגה במובן אמוציונלי. הוא התכוון לומר שהמסר של החסידות, והאור והחיות שלה, עונים על בעיות השעה של כולם. אנחנו הרי עדים כיום לשלוש מצוקות גדולות שקיימות בעם ישראל. הראשונה, היא בתוך הלב הפרטי – כל אחד והמצוקה פנימית שיש לו. השנייה היא הפער הקרע ההולך ומתרחב לדאבוננו, בין שכבות שונות של אחינו בני-ישראל. המצוקה השלישית היא ביחס שלנו עם שכנינו ועם העולם הרחב. ועל כל שלוש הבעיות הגדולות שישנן בתקופה הזו, האור של תורת החסידות, מתורת הבעש"ט ומתלמידיו עד לדורנו, יכול להעניק לנו מסר. לנו, למשפחותינו, לקהילתנו, לעמנו ולעולמנו.
אתה לא אחר, אתה בן!
מה היה המסר של הבת קול שאלישע בן אבויה שמע באותו יום? הסיפור הזה נמצא גם בתלמוד ירושלמי במסכת חגיגה, אבל שם יש שינוי אחד. לפי התלמוד ירושלמי, הבת-קול אמרה 'שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה'. בתלמוד בבלי כתוב: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. מה היה שם באמת? האם הבת קול הכריזה 'חוץ מאחר' כמו בבבלי, או חוץ מ'אלישע בן אבויה' כמו הירושלמי? אמנם בהלכה יש לנו כלל: בבלי וירושלמי, הלכה כבבלי, אבל פה מדובר על דברי אגדה. כאן בירושלמי כתוב חוץ מ'אלישע בן אבויה', וצריך להבין מה זה אומר?
יפה הסביר זה הגאון ר' יוסף דוב הלוי סולוביציק. בשינוי הקטן הזה נמצא העומק של הסיפור הגדול הטרגי והמרגש הזה. הבת-קול באמת אמרה: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. הבת קול בעצם אמרה לאלישע בן אבויה: 'אתה בן שלי! אתה בן של הקב"ה. אני אוהב אותך אהבה עצמית בלי תנאים! שום דבר לא יכול להמעיט באהבה שלי אליך, כי אתה בן שלי! אתה ואני זה עצם אחד. יש בינינו אהבה בלי שום תנאים. חזור אלי כי אתה הבן שלי'. אבל הבת-קול הוסיפה: 'חוץ מאחר', כנראה שיום אחד התעוררת בבוקר ופתאום נכנסה אליך מחשבה כזאת, כאילו איזה דיבוק תפס אותך, והתחלת להגיד לעצמך: 'אני אחר'. אני מנוכר לאלוקי, אני מנוכר לתורה הקדושה, אני כישלון! אני בגדתי בבוראי, בהורים שלי, במשפחתי, אני 'אחר'! אני לא מזדהה עם כלל ישראל ואני לא מזדהה עם תורת ישראל. על אחר מסופר שהיו ספרי מינים- ספרי יון, נושרים מחיקו. הכרזת על עצמך 'אני אחר!'.
לפי הירושלמי היום שבו הוא שמע את הבת-קול, היה יום הכיפורים כשרכב על סוסו על הר הבית לפני מקום קודש הקדשים. אלישע בן אבויה רוכב על סוס בהר הבית החרב, ומאחורי הפרגוד הוא שומע: 'אתה בן! שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. חזור בתשובה, ואת הזהות שאימצת לך, את זאת שבחסותה שאתה מגדיר את עצמך בתור 'אחר', אותה תשים בחוץ. תפסיק לזהות את ה'אחר' שבך עם העצמיות שבך. באמת אתה הכי טוב וקדוש וטהור! הדבר היחיד שיכול להיות לא טוב אצלך זו המחשבה הזאת שאתה לא טוב. זה בעצמו ה'אחר'.
אתה פשוט נכנסת לתוך בועה, וכל החיים שלך מתנהלים מאותו מקום. אתה כל הזמן אומר לעצמך: אני אחר! את זה תניח ב'חוץ'. אז הבת קול באמת אמרה כמו שכתוב בבבלי. אבל הוא שמע את המילים 'חוץ מאלישע בן אבויה!'. אצלו הטרגדיה הגדולה הייתה, שהוא עשה הרכבה בין ה'אחר' שבו, ובין אלישע בן אבויה. הוא חשב שזה אותו אחד.
מספיק עם הזלזול העצמי
הסיפור הזה לא היה רק פעם. הוא חוזר על עצמו בכל יום ויום. הוא חוזר בתוכנו, בין ילדינו ובתוך קהילותינו. יכול להיות ילד רך ונחמד שגדל אפילו במשפחה טובה ואוהבת. לא במשפחה עם בעיות, אלא משפחה נורמלית שהילד בה גדל עם ציפיות גדולות שהתורה שמה עליו. גם אם כוונת המחנכים רצויה, בסופו של דבר, מה שהוא שומע במשך ימי גידולו, הוא מסר שאומר: 'אני תמיד צריך לְרַצות מישהו אחר, אני צריך להצדיק את קיומי'. כל החשיבה היא שהבן-אדם צריך לקבל מחמאה ממישהו כדי לדעת שהוא שווה משהו. כל החיים הוא גדל ככה, ובפנים הוא שומע קול שאומר לו 'אני עצמי לא באמת טוב'.
הרבה מאתנו חושבים שאנחנו לא שווים כלום, ורק אם נקבל תגובה מהסביבה, אז יש הצדקה לחיינו. ואפילו אם מצליחים להתגבר על המחשבות מדי פעם, עדיין בתוך תוכנו מרגיש אני שאני 'אחר'. הוא בעצם שונא את עצמו, ורק מחכה שיגידו לו: אתה ילד טוב ירושלים...
הסתכלתי על היהודי הזה, שבגיל 42 חוגג לבן שלו בר מצווה. ב"ה יהודי עשיר והבר מצווה הייתה באולם יפהפה: תקרובת עשירה ומשקאות כמו אחשוורוש. 'חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן'. כל המוזמנים אומרים: וואו! איזה סעודה יפה! אבל היהודי הזה רוקד איתי ובוכה, כי הוא סוחב אתו סיפור. סיפור שבמרכזו אמירה שהוטחה בו: 'ממך לא יצא כלום'. אמרתי לו: 'אם אני זה שיקבע אם ממך יצא משהו, אנחנו חוזרים לתוך אותה בועה'.
כשאדמו"ר הזקן אומר: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", הפירוש הוא שיש לכל יהודי חיים עצמיים. לכל יהודי יש ערך עצמי. הקב"ה אוהב כל אחד מישראל בלי שום תנאים! הערך שלנו לא מותנה בשום נסיבות, וגם לא בשום התנהגות. אפילו אם יהודי עשה טעויות גדולות הן לא יכולות להרוס את העובדה שהזהות העצמאית והפנימית שלו היא השיא של הטוב! הזהות של כל יהודי היא של שלמות ושל טהרה וקדושה. עם המסר הזה צריך לצאת לחיים. ככה צריך להיכנס לברית הנישואין, וככה צריך להסתכל על הילדים שלנו. ככה צריך כמובן להסתכל גם על עצמך.
כשלא מבינים את הנקודה הזאת, אחר כך שואלים בכל מיני כנסי מחנכים, ובאסיפות הורים ומורים, את אותן שאלות. כולם שואלים למה אנשים בחיי יום יום משקרים כל כך הרבה? למה אנשים מפחדים להיות אותנטיים? התשובה היא פשוטה. אם אני מאמין שהערך השלי תלוי בזה שאתה חושב שאני טוב, אני חייב לשקר כדי למצוא חן. אני כל הזמן חושש: אולי אתה תתקיף אותי, וכל הערך שלי יהיה כמו בלון שמתפוצץ בבת אחת. בגלל זה, כל היום אני הולך עם חומת מגן של שקרים. אני כל הזמן חושב: מה להגיד, איך להגיד, והעיקר שיקבלו אותי.
אנשים תמהים: למה קשה לאיש קשה לומר לאשתו: 'טעיתי'. למה זה קשה כל-כך? זה פשוט, כי אם אני מאמין שערך הקיום שלי זה רק בגלל שאני לא עושה טעויות, אז ודאי שאני מפחד כשאכן טעיתי. אבל ברור שאם אני יודע שהערך שלי הוא עצמי ובלי תנאים, אז גם אם טעיתי – מה הבעיה? אני מבקש מחילה, ולא מתנפץ כל הקיום שלי. כשאני באמת אוהב את הנשמה שלי אני גם יכול להיות בביטול הכי גדול.
לדעתי, אנחנו ממש עושים עוול לדברי אדמו"ר הזקן ולדברי כל רבותינו בדרך שבה אנו נוטים לפרש את קביעתם ששיא החסידות הוא עניין הביטול העצמי.
הרבה מאתנו מפרשים את זה לעצמנו באופן לא נכון. פירשנו את הביטול, שבעצם אומרים לנו: 'אתה אפס, כלום, אתה אסקופה הנדרסת. רק אם תתנהג לפי רוחי ולפי הציפיות שלי, אז תהיה משהו. אז תהיה חסיד'.
איזה עוולה עשינו, בפירוש הזה! הפירוש האמתי של ביטול הוא, שאתה גדול הרבה יותר ממה שאתה חושב! אתה חלק מהאין סוף! ביטול אמיתי פירושו הוא: אל תחשוב על עצמך שאתה כלומניק קטן, בהמה גסה. אתה חלק מהאין סוף! הערך שלך הוא אין סופי, ומושרש בעצמות האין סוף ברוך הוא! כך צריך להסתכל על עצמנו, וגם על ילדינו.
המשמעות של 'ביטול' היא שאני מבין שהמציאות שלי היא לא איזו אגו קטנטן שרוצה להשתלט על העולם, ומלא פחדים ותסבוכים; מציאותי האמתית היא התגלמות של אור ה' בעולם. איזה כח! איזו עוצמה!
רבנו הגדול אומר בספר התניא (אגרת הקודש סימן כ), שהקב"ה 'מציאותו מעצמותו'. הקב"ה לא יושב בהתוועדות וממתין למחמאות. הקב"ה - מציאותו מעצמותו. גם לילדים שלנו צריך להעניק את הרגש הזה. אדמו"ר האמצעי כותב, שהתכלית היא לגלות בעולם שהיש הנברא הוא השתקפות ממש של היש האמיתי. הילדים צריכים להבין, שיש להם חלק אלוקה ממעל, והקב"ה מציאותו מעצמותו. כשהם יחיו כך, הם לא יצטרכו לשקר אף פעם, גם לא תהיה להם בעיה להודות על טעויות.
גם בחיי נישואין זה כך. כולם שואלים, למה בחיים יש כל הזמן ויכוחים: 'אתה עשית אני עשיתי, אני לא מרגיש טוב, אתה לא מרגיש טוב'. גם כאן זה ברור. למה בן אדם לא יכול לתת לבן הזוג יחס טוב בחפץ לב? האמת היא שבוודאי הוא היה נותן, אבל הוא לא יכול כי הוא פצוע! הוא לא מאמין שהוא קיים!
יהודי חוזר הביתה, וממתין שאשתו תגיד לו מחמאה, כי הרי בזה תלוי כל קיומו. במקום מחמאה, היא אומרת לו 'אוי איזה יום קשה היה לי'. ואז הוא מתפוצץ. מה שהוא בעצם שומע, זה לא שהיה לה יום קשה. הוא שומע 'אני אדם לא טוב, אני לא מוכשר ואני לא מצליח לשמח את אשתי'.
געוואלד! היא רק אמרה שהיה יום קשה, היא בסך הכל רוצה קצת אמפתיה. אם היית אוהב את עצמך, אם לא היית פצוע, היית יכול לפרגן לה בחופשיות. אבל אם אתה פצוע, אתה תמיד עושה חשבונות. אתה זקוק למישהו שיגיד לך משהו שיצדיק את הקיום שלך. החיים כל הזמן תלותיים בסביבה. אני מסתכל על עצמי וחושב 'אני לא טוב, אני לא טוב, אני לא טוב' כמו תקליטור שרוט.
אחר כך זה מגיע גם לחסידות. פותחים מאמר חסידות וכתוב שם 'אין עוד מלבדו'. כתוב שם שהמציאות היחידה בעולם היא של הקב"ה. איך היהודי מפרש את זה? הוא חושב לעצמו: 'אפילו אדמו"ר הזקן, שהוא אוהב ישראל גדול, גם הוא חושב שאני לא קיים... גם הרביים מאמינים שאני כלום. אשתי חושבת ככה, חמותי חושבת ככה, המנהל חושב ככה וגם אדמו"ר הזקן חושב כך'.
הוא לא מבין איזה אהבה שופעת מכל משפט בחסידות. כל הלימוד שלו על 'אין עוד מלבדו' מיוסד על הנחה שקרית ומוטעית לגמרי. רק אם אתה מבין שמציאותך מעצמותך, ואתה חלק מעצמות אין סוף ברוך הוא, ושום דבר לא ישחית את זה – או אז תבין נכון את החסידות.
אדמו"ר הצמח צדק כותב בספרו דרך מצותיך, שכל ענין החסידות הוא לעשות מ"אני"—"אין", להפוך את ה"אני" ל"אין" (הוא כותב זה ביידיש: "עש איז נישטא קיין איך", לא קיים אני). לדאבוננו, לא תופסים את העשירות של המשפט הזה. אל תחשוב שהאני שלך הוא רק האני הקטן והמתוסבך שלך. לא ולא! האני שלך הוא "אין", הוא התגלמות של אור האין סוף בעולם, אתה חלק מ"אין עוד מלבדו".
תגים
קטגוריות
התוועדות י"ט כסלו כפר חב"ד
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 3, 2019
- |
- ה׳ כסלו תש״פ
- |
- 1297 צפיות
האפיקורס הקדוש
הבת קול ביום הכפורים לאלישע בן אבויה: אתה לא אחר, אתה בן
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
- דצמבר 3, 2019
שנינו במסכת חגיגה דף טו, א: תנו רבנן, מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. א"ל אף אתה חזור בך א"ל. ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר!
'אחר', הוא אלישע בן אבויה, רוכב על סוסו בשבת. מכל מאות חכמי תורה שבעל פה, תנאים ואמוראים, מתוך תקופה של מאות שנים, אנחנו יודעים רק על מקרה אחד של חכם מגדולי ישראל, שעזב את דרך התורה. והמקרה הזה כל כך קשה, שאפילו לא רוצים להזכיר את שמו ומכנים אותו בדרך כלל 'אחר'.
לאלישע בן אבויה היה תלמיד אחד שנשאר נאמן לו, אפילו אחרי שזנח את תורתו ואת אלוקיו. התלמיד הזה היה רבי מאיר. אלישע בן אבויה רוכב על סוסו, ועובר על איסור שבות, שגזרו חז"ל לא לרכב על סוס בשבת ויו"ט (ביצה לו, א). למרות זאת, "והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו". רבי מאיר, ידע שתוך כדי רכיבה על סוס, אלישע בן אבויה ייתן שיעור תורני של שבת קודש בצהריים והוא לא רצה להפסיד אותו. אלישע בן אבויה רוכב על סוס, ורבי מאיר הולך אחריו ברגל, מקשיב לכל הגה שיוצא מפיו.
פתאום אלישע בן אבויה מפסיק ואומר: "מאיר! חזור לאחריך". למה? בגלל "שכבר שיערתי בעקבי סוסי - עד כאן תחום שבת". אומר אלישע בן אבויה: יצאנו אלפיים אמה מחוץ לעיר, ואתה הרי יהודי חרד לדבר ה'. אם תחומים מדאורייתא או מדרבנן לא משנה כרגע, אתה רבי מאיר לא עובר על תחום שבת. לכן הוא אומר: חזור לאחוריך. נחמד מאוד שבאת עד כאן, אבל מעכשיו אני ממשיך את הטיול שלי לבדי'.
רבי מאיר לא מאבד את העשתונות, ועונה לרבו: רבי! "אף אתה חזור בך". רבי מאיר כמובן מתכוון לפירוש כפול במילים האלה. 'חזור בך' מבחינה גאוגרפית, ו'חזור בך' גם מבחינה רוחנית. 'חזור בך' מבחינה נפשית וקיומית.
"ולא כבר אמרתי לך? כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר". עונה לו אלישע: 'מאיר! אני לא יכול לחזור!' למה הוא לא יכול לחזור? כי הוא שמע בת-קול שיוצאת מן השמים. הוא שמע את קול השכינה שאומרת לו: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. כל הבנים מוזמנים לשוב בתשובה. אבל יש אחד יוצא מן הכלל. חוץ מ'אחר'. 'אחר', לא יכול לחזור. הגמרא בתלמוד בבלי מספרת, שכך הוא נפטר – בלי לעשות תשובה.
כשלומדים את הגמרא עולה שאלה נוראית: איך בת-קול יכולה להשמיע משפט כזה? מה קרה לדבריו של הנשר הגדול, הרמב"ם: "שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא" (הל' תשובה ג', י"ד). אנחנו יודעים על מנשה מלך ישראל, שהרג את סבו ישעיהו הנביא, ואחר כך חזר בתשובה. אחרי חמישים שנה של שפיכות דמים ועבודה זרה של מנשה, חתר לו הקב"ה חתירה תחת כסא הכבוד, וקיבל אותו. אבל אלישע בן אבויה לא יכול לשוב בתשובה? מה קרה ליסוד הגדול של היהדות, שכל אחד ואחד, עד נשימתו האחרונה, יכול לשוב לאלוקיו ולעמו? איך ייתכן שבת-קול מכריזה: 'חוץ מאחר'?
האם אני שוה משהו?
הייתי לא מזמן בבר-מצוה בארצות הברית. כשנכנסתי, החוגגים היו באמצע הריקודים. ניגשתי לאבא של חתן הבר-מצוה, לחצתי ידו בחום ואיחלתי לו מזל טוב. הוא שמח וביקש ממני לרקוד איתו, ואכן התחלנו לרקוד באמצע האולם. פתאום, באמצע הריקוד, ראיתי שדמעות זולגות מעיניו. שאלתי אותו: למה אתה בוכה? והוא סיפר לי: כשהייתי נער צעיר, למדתי בבית ספר חשוב. פעם אחת נגיש אלי אחד המורים ואמר לי: "תדע שאתה מבזבז את הזמן שלך פה. ממך לא יצא שום דבר מיוחד". האבא הזה מסתכל עלי בעיינים ואומר: "הרב יעקבסאהן תגיד לי: האם הוא צדק? באמת לא יצא ממני משהו?
היה קשה לי להאמין. יהודי בן 42! שאלתי אותו: כמה זמן הסיפור הזה טמון לך בלב? הוא ענה לי: "כל יום ויום, מאז אותו יום שבו שמעתי את המילים האלה, 'ממך לא יצא כלום', אני חושב על זה. כבוד הרב, תגיד לי בכנות! האם יצא ממני משהו?".
כשאדמו"ר הזקן הכריז ש"החסידות היא לא מפלגה; היא נחלת כל כלל ישראל", הוא לא התכוון רק למפלגה במובן הפוליטי. הוא התכוון גם למפלגה במובן אמוציונלי. הוא התכוון לומר שהמסר של החסידות, והאור והחיות שלה, עונים על בעיות השעה של כולם. אנחנו הרי עדים כיום לשלוש מצוקות גדולות שקיימות בעם ישראל. הראשונה, היא בתוך הלב הפרטי – כל אחד והמצוקה פנימית שיש לו. השנייה היא הפער הקרע ההולך ומתרחב לדאבוננו, בין שכבות שונות של אחינו בני-ישראל. המצוקה השלישית היא ביחס שלנו עם שכנינו ועם העולם הרחב. ועל כל שלוש הבעיות הגדולות שישנן בתקופה הזו, האור של תורת החסידות, מתורת הבעש"ט ומתלמידיו עד לדורנו, יכול להעניק לנו מסר. לנו, למשפחותינו, לקהילתנו, לעמנו ולעולמנו.
אתה לא אחר, אתה בן!
מה היה המסר של הבת קול שאלישע בן אבויה שמע באותו יום? הסיפור הזה נמצא גם בתלמוד ירושלמי במסכת חגיגה, אבל שם יש שינוי אחד. לפי התלמוד ירושלמי, הבת-קול אמרה 'שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה'. בתלמוד בבלי כתוב: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. מה היה שם באמת? האם הבת קול הכריזה 'חוץ מאחר' כמו בבבלי, או חוץ מ'אלישע בן אבויה' כמו הירושלמי? אמנם בהלכה יש לנו כלל: בבלי וירושלמי, הלכה כבבלי, אבל פה מדובר על דברי אגדה. כאן בירושלמי כתוב חוץ מ'אלישע בן אבויה', וצריך להבין מה זה אומר?
יפה הסביר זה הגאון ר' יוסף דוב הלוי סולוביציק. בשינוי הקטן הזה נמצא העומק של הסיפור הגדול הטרגי והמרגש הזה. הבת-קול באמת אמרה: 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. הבת קול בעצם אמרה לאלישע בן אבויה: 'אתה בן שלי! אתה בן של הקב"ה. אני אוהב אותך אהבה עצמית בלי תנאים! שום דבר לא יכול להמעיט באהבה שלי אליך, כי אתה בן שלי! אתה ואני זה עצם אחד. יש בינינו אהבה בלי שום תנאים. חזור אלי כי אתה הבן שלי'. אבל הבת-קול הוסיפה: 'חוץ מאחר', כנראה שיום אחד התעוררת בבוקר ופתאום נכנסה אליך מחשבה כזאת, כאילו איזה דיבוק תפס אותך, והתחלת להגיד לעצמך: 'אני אחר'. אני מנוכר לאלוקי, אני מנוכר לתורה הקדושה, אני כישלון! אני בגדתי בבוראי, בהורים שלי, במשפחתי, אני 'אחר'! אני לא מזדהה עם כלל ישראל ואני לא מזדהה עם תורת ישראל. על אחר מסופר שהיו ספרי מינים- ספרי יון, נושרים מחיקו. הכרזת על עצמך 'אני אחר!'.
לפי הירושלמי היום שבו הוא שמע את הבת-קול, היה יום הכיפורים כשרכב על סוסו על הר הבית לפני מקום קודש הקדשים. אלישע בן אבויה רוכב על סוס בהר הבית החרב, ומאחורי הפרגוד הוא שומע: 'אתה בן! שובו בנים שובבים חוץ מאחר'. חזור בתשובה, ואת הזהות שאימצת לך, את זאת שבחסותה שאתה מגדיר את עצמך בתור 'אחר', אותה תשים בחוץ. תפסיק לזהות את ה'אחר' שבך עם העצמיות שבך. באמת אתה הכי טוב וקדוש וטהור! הדבר היחיד שיכול להיות לא טוב אצלך זו המחשבה הזאת שאתה לא טוב. זה בעצמו ה'אחר'.
אתה פשוט נכנסת לתוך בועה, וכל החיים שלך מתנהלים מאותו מקום. אתה כל הזמן אומר לעצמך: אני אחר! את זה תניח ב'חוץ'. אז הבת קול באמת אמרה כמו שכתוב בבבלי. אבל הוא שמע את המילים 'חוץ מאלישע בן אבויה!'. אצלו הטרגדיה הגדולה הייתה, שהוא עשה הרכבה בין ה'אחר' שבו, ובין אלישע בן אבויה. הוא חשב שזה אותו אחד.
מספיק עם הזלזול העצמי
הסיפור הזה לא היה רק פעם. הוא חוזר על עצמו בכל יום ויום. הוא חוזר בתוכנו, בין ילדינו ובתוך קהילותינו. יכול להיות ילד רך ונחמד שגדל אפילו במשפחה טובה ואוהבת. לא במשפחה עם בעיות, אלא משפחה נורמלית שהילד בה גדל עם ציפיות גדולות שהתורה שמה עליו. גם אם כוונת המחנכים רצויה, בסופו של דבר, מה שהוא שומע במשך ימי גידולו, הוא מסר שאומר: 'אני תמיד צריך לְרַצות מישהו אחר, אני צריך להצדיק את קיומי'. כל החשיבה היא שהבן-אדם צריך לקבל מחמאה ממישהו כדי לדעת שהוא שווה משהו. כל החיים הוא גדל ככה, ובפנים הוא שומע קול שאומר לו 'אני עצמי לא באמת טוב'.
הרבה מאתנו חושבים שאנחנו לא שווים כלום, ורק אם נקבל תגובה מהסביבה, אז יש הצדקה לחיינו. ואפילו אם מצליחים להתגבר על המחשבות מדי פעם, עדיין בתוך תוכנו מרגיש אני שאני 'אחר'. הוא בעצם שונא את עצמו, ורק מחכה שיגידו לו: אתה ילד טוב ירושלים...
הסתכלתי על היהודי הזה, שבגיל 42 חוגג לבן שלו בר מצווה. ב"ה יהודי עשיר והבר מצווה הייתה באולם יפהפה: תקרובת עשירה ומשקאות כמו אחשוורוש. 'חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן'. כל המוזמנים אומרים: וואו! איזה סעודה יפה! אבל היהודי הזה רוקד איתי ובוכה, כי הוא סוחב אתו סיפור. סיפור שבמרכזו אמירה שהוטחה בו: 'ממך לא יצא כלום'. אמרתי לו: 'אם אני זה שיקבע אם ממך יצא משהו, אנחנו חוזרים לתוך אותה בועה'.
כשאדמו"ר הזקן אומר: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", הפירוש הוא שיש לכל יהודי חיים עצמיים. לכל יהודי יש ערך עצמי. הקב"ה אוהב כל אחד מישראל בלי שום תנאים! הערך שלנו לא מותנה בשום נסיבות, וגם לא בשום התנהגות. אפילו אם יהודי עשה טעויות גדולות הן לא יכולות להרוס את העובדה שהזהות העצמאית והפנימית שלו היא השיא של הטוב! הזהות של כל יהודי היא של שלמות ושל טהרה וקדושה. עם המסר הזה צריך לצאת לחיים. ככה צריך להיכנס לברית הנישואין, וככה צריך להסתכל על הילדים שלנו. ככה צריך כמובן להסתכל גם על עצמך.
כשלא מבינים את הנקודה הזאת, אחר כך שואלים בכל מיני כנסי מחנכים, ובאסיפות הורים ומורים, את אותן שאלות. כולם שואלים למה אנשים בחיי יום יום משקרים כל כך הרבה? למה אנשים מפחדים להיות אותנטיים? התשובה היא פשוטה. אם אני מאמין שהערך השלי תלוי בזה שאתה חושב שאני טוב, אני חייב לשקר כדי למצוא חן. אני כל הזמן חושש: אולי אתה תתקיף אותי, וכל הערך שלי יהיה כמו בלון שמתפוצץ בבת אחת. בגלל זה, כל היום אני הולך עם חומת מגן של שקרים. אני כל הזמן חושב: מה להגיד, איך להגיד, והעיקר שיקבלו אותי.
אנשים תמהים: למה קשה לאיש קשה לומר לאשתו: 'טעיתי'. למה זה קשה כל-כך? זה פשוט, כי אם אני מאמין שערך הקיום שלי זה רק בגלל שאני לא עושה טעויות, אז ודאי שאני מפחד כשאכן טעיתי. אבל ברור שאם אני יודע שהערך שלי הוא עצמי ובלי תנאים, אז גם אם טעיתי – מה הבעיה? אני מבקש מחילה, ולא מתנפץ כל הקיום שלי. כשאני באמת אוהב את הנשמה שלי אני גם יכול להיות בביטול הכי גדול.
לדעתי, אנחנו ממש עושים עוול לדברי אדמו"ר הזקן ולדברי כל רבותינו בדרך שבה אנו נוטים לפרש את קביעתם ששיא החסידות הוא עניין הביטול העצמי.
הרבה מאתנו מפרשים את זה לעצמנו באופן לא נכון. פירשנו את הביטול, שבעצם אומרים לנו: 'אתה אפס, כלום, אתה אסקופה הנדרסת. רק אם תתנהג לפי רוחי ולפי הציפיות שלי, אז תהיה משהו. אז תהיה חסיד'.
איזה עוולה עשינו, בפירוש הזה! הפירוש האמתי של ביטול הוא, שאתה גדול הרבה יותר ממה שאתה חושב! אתה חלק מהאין סוף! ביטול אמיתי פירושו הוא: אל תחשוב על עצמך שאתה כלומניק קטן, בהמה גסה. אתה חלק מהאין סוף! הערך שלך הוא אין סופי, ומושרש בעצמות האין סוף ברוך הוא! כך צריך להסתכל על עצמנו, וגם על ילדינו.
המשמעות של 'ביטול' היא שאני מבין שהמציאות שלי היא לא איזו אגו קטנטן שרוצה להשתלט על העולם, ומלא פחדים ותסבוכים; מציאותי האמתית היא התגלמות של אור ה' בעולם. איזה כח! איזו עוצמה!
רבנו הגדול אומר בספר התניא (אגרת הקודש סימן כ), שהקב"ה 'מציאותו מעצמותו'. הקב"ה לא יושב בהתוועדות וממתין למחמאות. הקב"ה - מציאותו מעצמותו. גם לילדים שלנו צריך להעניק את הרגש הזה. אדמו"ר האמצעי כותב, שהתכלית היא לגלות בעולם שהיש הנברא הוא השתקפות ממש של היש האמיתי. הילדים צריכים להבין, שיש להם חלק אלוקה ממעל, והקב"ה מציאותו מעצמותו. כשהם יחיו כך, הם לא יצטרכו לשקר אף פעם, גם לא תהיה להם בעיה להודות על טעויות.
גם בחיי נישואין זה כך. כולם שואלים, למה בחיים יש כל הזמן ויכוחים: 'אתה עשית אני עשיתי, אני לא מרגיש טוב, אתה לא מרגיש טוב'. גם כאן זה ברור. למה בן אדם לא יכול לתת לבן הזוג יחס טוב בחפץ לב? האמת היא שבוודאי הוא היה נותן, אבל הוא לא יכול כי הוא פצוע! הוא לא מאמין שהוא קיים!
יהודי חוזר הביתה, וממתין שאשתו תגיד לו מחמאה, כי הרי בזה תלוי כל קיומו. במקום מחמאה, היא אומרת לו 'אוי איזה יום קשה היה לי'. ואז הוא מתפוצץ. מה שהוא בעצם שומע, זה לא שהיה לה יום קשה. הוא שומע 'אני אדם לא טוב, אני לא מוכשר ואני לא מצליח לשמח את אשתי'.
געוואלד! היא רק אמרה שהיה יום קשה, היא בסך הכל רוצה קצת אמפתיה. אם היית אוהב את עצמך, אם לא היית פצוע, היית יכול לפרגן לה בחופשיות. אבל אם אתה פצוע, אתה תמיד עושה חשבונות. אתה זקוק למישהו שיגיד לך משהו שיצדיק את הקיום שלך. החיים כל הזמן תלותיים בסביבה. אני מסתכל על עצמי וחושב 'אני לא טוב, אני לא טוב, אני לא טוב' כמו תקליטור שרוט.
אחר כך זה מגיע גם לחסידות. פותחים מאמר חסידות וכתוב שם 'אין עוד מלבדו'. כתוב שם שהמציאות היחידה בעולם היא של הקב"ה. איך היהודי מפרש את זה? הוא חושב לעצמו: 'אפילו אדמו"ר הזקן, שהוא אוהב ישראל גדול, גם הוא חושב שאני לא קיים... גם הרביים מאמינים שאני כלום. אשתי חושבת ככה, חמותי חושבת ככה, המנהל חושב ככה וגם אדמו"ר הזקן חושב כך'.
הוא לא מבין איזה אהבה שופעת מכל משפט בחסידות. כל הלימוד שלו על 'אין עוד מלבדו' מיוסד על הנחה שקרית ומוטעית לגמרי. רק אם אתה מבין שמציאותך מעצמותך, ואתה חלק מעצמות אין סוף ברוך הוא, ושום דבר לא ישחית את זה – או אז תבין נכון את החסידות.
אדמו"ר הצמח צדק כותב בספרו דרך מצותיך, שכל ענין החסידות הוא לעשות מ"אני"—"אין", להפוך את ה"אני" ל"אין" (הוא כותב זה ביידיש: "עש איז נישטא קיין איך", לא קיים אני). לדאבוננו, לא תופסים את העשירות של המשפט הזה. אל תחשוב שהאני שלך הוא רק האני הקטן והמתוסבך שלך. לא ולא! האני שלך הוא "אין", הוא התגלמות של אור האין סוף בעולם, אתה חלק מ"אין עוד מלבדו".
- תגובה
סיכום השיעור:
חלק מהנאום של הרב יוסף יצחק ג׳ייקבסון י"ט כסלו תשע"ח, בעת התוועדות המרכזית, בבית הכנסת בית מנחם בכפר חב"ד. הוכן לדפוס ויצא לאור בעיתון "קרוב אליך".
מה בין 'אחר' לבין 'אלישע בן אבויה' * איך יהודי יכול להיות מתוסכל כשהוא יושב מול מאמר חסידות שמסביר את "אין עוד מלבדו" * מדוע בעיצומה של חתונת בנו התייפח אבי החתן בבכי תמרורים * ומה היא המשמעות האמיתית של ה'ביטול' הנדרש מכל עובד ה' * איך יכולה הבת קול להגיד לאלישע בן אבויה, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"?! הרי יסוד גדול ביהדות הוא שאין לך דבר העומד בפני התשובה?* 'ביטול' אמיתי פירושו הוא: אל תחשוב על עצמך שאתה כלומניק קטן. אתה חלק מהאין סוף! הערך שלך הוא אין סופי, ומושרש בעצמות האין סוף ברוך הוא!
אנא עזרו לנו להמשיך בפעילותנו
הרשמה לקבלת תוכן (באנגלית) עדכני מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
צרפו חברים ומשפחה לקבוצת הווסטאפ שלנו
לקבלת תוכן ועדכונים מאת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
לקבלת הניוזלטר שלנו
אנא השאירו את תגובתכם למטה!